המלך עבדאללה חזר בדחיפות מביקור באלבניה ופיטר לאחר היסוסים את ראש הממשלה האני אל־מולקי, בניסיון להשקיט את הסערה החברתית שהתעוררה בירדן.

33 איגודי עובדים הכריזו על שביתה כללית ארצית ביום רביעי, 30 במאי, ופתחו את הסכר. למרות צום הרמדאן, רבבות מפגינים ומפגינות הסתערו בימים האחרונים על רחובות הבירה עמאן. בשבת, 2 ביוני, הגיעו ההפגנות במוקדים שונים לשיא, כשמספר המפגינים הכללי נאמד ביותר מ־200 אלף. גם בלילה בין ראשון לשני נמשכו ההפגנות, צמתים ראשיים בעמאן ובערים נוספות נחסמו, ובמספר מוקדים דווח גם על מחאות מול משרדי ממשלה ותאגידים. בנוסף דווח על מקרי ירי לעבר עמדות משטרה.

ירדן נחשבת לאחת המדינות ה"יציבות" במזרח התיכון. אפילו הפגנות האלפים ב־2011–2012, בשיאו של הגל המהפכני שפקד את האזור, לא הגיעו להיקף כזה. המחאה הנוכחית חסרת תקדים בהיקפה, גם בהשוואה למחאה המוצלחת של 1989 נגד גזירות כלכליות ונגד הממשלה.

קרן המטבע הבינלאומית סיפקה לממלכה הלוואה לצד תכתיבים לשורה של מהלכים ניאו־ליברליים לצמצום הגירעון בתקציב והחוב הציבורי, שטיפס לכ־96% מהתמ״ג. תקציב המדינה שאושר בינואר כולל שורה של גזירות צנע, ובראשן העלאה חדה של נטל המס על מעמד העובדים — מס קנייה חדש הקפיץ את מחירי מוצרי היסוד, כולל מחירי המים והדלק, ויחד עם הדלק עלו גם מחירי התחבורה והחשמל. אך תכתיבי קרן המטבע נתקלו בהתנגדות עזה, שצומחת על רקע תסיסה מתמשכת על מצוקת יוקר המחיה וסלידה גוברת מהשחיתות השלטונית.

חרם הדלק

בשנה שעברה כבר החלו הפגנות מחאה על יוקר המחיה והתארגן חרם פופולרי על קניית ביצים, בהשתתפות מאות אלפים. הפעם, בתחנות הדלק הודבקו שלטים שקוראים לחרם סמלי על קניית דלק: "אחי האזרח, איני רוצה למנוע ממך למלא את מכל הדלק שלך, אבל אני מפציר בך להחרים את תחנות הדלק למשך שלושה ימים". הרשתות החברתיות גועשות, יחד עם הרחובות, וסיסמאות מחאה מציפות אותן, בממים פופולריים ובהאשטאגים נגד "ממשלת הגנבים" ועוד.

הטריגר לשביתה הכללית ולהפגנות ההמוניות היה גזירה חדשה שמוביל ראש הממשלה אל־מולקי, לדרישת קרן המטבע, בדמות העלאת מס ההכנסה לא רק על תאגידים אלא גם על שכירים תוך החלתו על שכבות מרוששות יותר במעמד העובדים — רצפת הפטור תרד מ־17 אלף דולר בשנה ל־11 אלף דולר בשנה.

ממשלת ירדן הניחה ביהירות שהיא תוכל לגבור על "רעש רקע" של מחאה והחליטה בימים האחרונים על העלאת מחירי הדלק והחשמל בפעם החמישית השנה! ההחלטה הזאת העצימה את הזעם הציבורי ונענתה בהתגייסות מוגברת להפגנות בתום תפילת יום השישי ובשבת.

עבדאללה התערב והודיע על ביטול ההעלאה האחרונה, אך האיגודים והמפגינות והמפגינים לא מסתפקים בזה. המלך מקווה שבדומה למשברים פוליטיים קודמים, שינויים בממשלה יוכלו להרגיע את השטח ולייצב את המצב הפוליטי, אך זה לא יספיק.

הדרישה העיקרית היא לביטול הצעת חוק מס ההכנסה החדש. בשבת דווח על הסכם עמום בין הממשלה לאיגודים שכולל הקמת ועדה שתבחן שינויים בצעדי החקיקה שעל הפרק, אך ללא הסכמות לגבי חוק מה ההכנסה. עם זאת, סביר שהחוק יוקפא, בפרט לאחר שעשרות חברי פרלמנט כבר נדחפו להביע התנגדות.

אלא שבהפגנות, במיוחד מחוץ לעמאן, נשמעות קריאות שהולכות רחוק יותר בדרישה שהממשלה והפרלמנט ילכו הביתה, ואף נשמעו קריאות לסילוק המלך.

שביתה כללית נוספת

האיגודים, המייצגים עובדים מהמגזר הציבורי והפרטי כאחד, כבר הכריזו על שביתה כללית ארצית נוספת שמתוכננת ליום רביעי, 6 ביוני. בשלב הנוכחי, היוזמה נמצאת עדיין בידי האיגודים ומארגני ההפגנות במוקדים השונים, והמשטר נמצא בעמדת מגננה ותגובה, אולם ההתפתחויות לא יצאו לגמרי משליטתו.

יורש העצר, הנסיך חוסין, הגיע לשטח לאחד ממוקדי ההפגנות כדי לברך את השוטרים ולא מעט כדי להפציר בהם שיימנעו מהרג מפגינים. בשלב הזה, המשטר הירדני יסתכן בפיצוץ גדול יותר אם ינסה לרמוס את המאבק בכוח משטרתי. הוא כבר הצליח להקים עליו הפעם גם שכבות ביניים מבוססות יותר, שהולכות ומתרוששות, וגם ראשי שבטים, עליהם הוא נשען בעבר כדי שיסייעו לו לרסן התפתחות של מאבקים חברתיים, וכעת התגייסו להפגנות.

אם המלך יהמר — כפי שעשה ראש הממשלה, בחתירה לעמוד בתכתיבי הקרן — על המשך יישום גזירות כלכליות חדשות, התנועה נגד יוקר המחיה עשויה להיהפך לתנועה מהפכנית להפלת המשטר עצמו, ברוח "האביב הערבי". הדילמה של המשטר היא שגם אם יעשה ויתורים, הוא עשוי לדרבן את קריסת מחסום הפחד ואת בניית הביטחון העצמי של ההמונים, ולהתמודד בהמשך עם תנועה נחושה יותר.

למעמדות השליטים באזור יש סיבה לחשוש מההסלמה הדרמטית הזאת במאבק המעמדי בירדן. היא עשויה לעזור להפיח מחדש ביטחון עצמי ורוח לחימה בהמונים במדינות נוספות ולקדם את קיצו של "החורף הערבי", נסיגת תנועות ההמונים של 2011, שאיפשרה למעמדות השליטים, לגורמי ריאקציה ולכוחות אימפריאליסטיים להוביל מהפכות־נגד הרסניות ולדרדר את האזור כולו לעימותים מדממים ומצוקה גוברת. הנסיבות האזוריות היו גורם מרכזי שאיפשר גם לממשלות הימין של נתניהו בכלל לשרוד בשנים האחרונות, על בסיס דמגוגיה ביטחונית אינטנסיבית.

מאבק במערכת פושטת־רגל

אם המשטר יבטל את גזירות הצנע כדי להשקיט את ההמונים, הוא יזדקק לתוכנית כלכלית חלופית כדי לנסות לבלום התפתחות משבר חריף יותר בכלכלה הקפיטליסטית המקרטעת. ייתכן שקרן המטבע, בלחץ ההתפתחויות, תמתן אולי את תכתיביה, ואולי יגיעו הצעות ל"סיוע" כלכלי מצד המעצמות הקפיטליסטיות. אך אלה לא יספיקו כדי לטפל באופן מבני בבעיות החוב, יוקר המחיה, האבטלה — שנאמדת רשמית בכ־18%, והתרחבה בהשפעת משבר הפליטים — ומהזעם הגובר על אי־השוויון. בכלל זה, הנשים בירדן סובלות מפערים עצומים על רקע מגדרי, כשלמרות שיעורי השכלה מהגבוהים במזרח התיכון, רק קומץ מהן מצליחות למצוא עבודה שכירה.

השלטון הקפיטליסטי צפוי לנסות לדחות חלק מהגזירות, אך ימשיך לנסות לפתור את הבעיות המבניות בכלכלה באמצעות מדיניות ניאו־ליברלית, בחתירה להקל על בעלי ההון הירדנים והזרים לעשות במשק הירדני ובעובדים הירדנים כרצונם.

נראה שתנועת 'האחים המוסלמים', שהצליחה לנצל גלי הפגנות ומשברים פוליטיים קודמים לגיוס תמיכה, שעה שהיא תומכת במלוכה ומקדמת סדר יום פרו־קפיטליסטי ימני, אינה ממלאת תפקיד מרכזי בהתפתחויות הפעם, ואת מרכז הבמה תפסו דווקא ארגוני העובדים, והצעירים והצעירות שמובילים את ההפגנות.

עובדה זו מחזקת את הפוטנציאל לבניית מאבק אפקטיבי יותר נגד צעדי צנע, עוני, פוליטיקה מושחתת, דיכוי ואי־שוויון — תוך קידום תוכנית חלופית שתייצג את האינטרסים האמיתיים של העובדים, העניים והצעירים.

זאת, בניגוד לקריאות העמומות מצד חוגי מעמד הביניים להקמת "ממשלת הצלה לאומית". כל ממשלה "אלטרנטיבית" שתנסה לפתור את המשבר על בסיס קפיטליסטי, גם אם תתעדף ויתורים להשקטת הזעם ההמוני, תצטרך במוקדם או במאוחר לציית לדרישות מהמעמד השליט לצעדים פרו־קפיטליסטיים ונגד מעמד העובדים, בניסיון לייצב את המערכת.

"ממשלת הצלה" אמיתית תצטרך לייצג ישירות את ארגוני העובדים, התארגנויות של צעירים והתארגנויות קהילתיות. בפני ממשלה כזו תעמוד המשימה להוביל מאבק במשפחת המלוכה העשירה, בבעלי ההון המקורבים ובתאגידים אימפריאליסטיים במטרה למגר את העוני והאבטלה, ולכונן דמוקרטיה אמיתית, על בסיס מדיניות של שינוי סוציאליסטי.

ההתפתחויות בירדן הן מקור לתקווה, לצד התעוררות המחאה העממית החשובה של תושבי רצועת עזה, לחזרה לנתיב של המאבק שדרוש בכל האזור נגד אליטות מושחתות, ממשלות דכאניות ומערכת פושטת־רגל.