באופן מרשים, למרות ההסתה, 20–30 אלף מפגינים ומפגינות צעדו במוצ״ש האחרון, 11 באוגוסט, במרכז תל אביב בדרישה לביטול חוק הלאום.

ההפגנה חתמה שבוע שלישי ברציפות שבו רבבות גודשים את רחובות תל אביב במחאה על מדיניות מפלה של שלטון נתניהו. זוהי השנה עם המאבקים הסוערים ביותר שנראו נגד מדיניות הממשלה מאז מחאת 2011.

ההפגנה במוצ״ש התארגנה כחלק מהמחאה נגד חוק הלאום. אך בניגוד להפגנה שנערכה שבוע קודם תחת הכותרת "מחאת הדרוזים", צעדת המחאה הפעם התמודדה עם הסתה חריפה הרבה יותר מימין מכיוון שהתארגנה ביוזמת ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל ומכיוון שהתנגדה בגלוי ל"הפרד ומשול" על רקע עדתי, דתי ולאומי, ותבעה במובהק את ביטול חוק הלאום וסוף לכל אפליה על רקע לאומי, ללא תנאי.

לקריאה של ועדת המעקב להגיע להפגנה נגד חוק הלאום הצטרפו מעל 25 מפלגות וארגונים פוליטיים ועמותות החברה האזרחית שיצאו בקריאה משותפת להתגייס להצלחת האירוע, בהם גם תנועת מאבק סוציאליסטי.

זו הייתה ההפגנה הנועזת ביותר מבין ההפגנות החשובות שהתארגנו בישראל בשבועות האחרונים. אך היא הייתה חשובה לא רק בשל הגישה למדיניות ה"הפרד ומשול" אלא גם בזכות הרכבה — הפגנה משותפת עם נוכחות גבוהה הן של יהודים והן של ערבים־פלסטינים (ולא מרקע עדתי או דתי יחיד). מפגינים הגיעו מכל רחבי הארץ, כולל מעשרות יישובים ערביים. הפגנה כזו בהיקף של רבבות לא נראתה כבר שנים, וייתכן אף שהייתה הגדולה מסוגה.

צעדת המחאה מילאה את שני הנתיבים הרחבים של רחוב אבן גבירול עד אפס מקום. היא הייתה רועשת, אנרגטית, מגוונת וסולידרית — עם סיסמאות בעברית ובערבית, עם אלפי שלטים נגד חוק הלאום ובעד שוויון. והיא הייתה "צבעונית" בדגלים: נראו בה דגלי לאום פלסטיניים וישראליים, וגם דגלי גאווה, דגלים אדומים ודגלים שחורים.

הסיסמה "העם דורש לבטל את החוק" נקראה בעברית ובערבית לאורך הצעדה, ברוח "האביב הערבי" ומחאת 2011. לצידה הידהדו גם הקריאות "לא נשתוק עד שיבוטל החוק" וכמובן "ביבי הביתה"! פעילי מאבק סוציאליסטי השתתפו גם בהובלת קריאת הסיסמאות האלו ואחרות, אליהן הצטרפו מפגינים יהודים וערבים — בין השאר קראנו: "התשובה לאפליה, מאבק בממשלה", "ניאבק, נפגין, נשבות, עד שיבוטל החוק" ו"דורשות/ים שוויון ורווחה, לא גזענות והסתה".

לאורך ההפגנה הפצנו מאות סטיקרים עם הכיתוב "יהודים וערבים נלחמים בגזענים", בעברית ובערבית. לקראת תחילת הצעדה, מפגינים ומפגינות, יהודים וערבים, עצרו לצלם את שלטי המחאה שהבאנו: "שוויון זכויות עכשיו! לא לממשלת אפליה וגזענות".

מסע הסתה

האופי המעורב לאומית של ההפגנה אינו ברור מאליו, בהתחשב בשסע הלאומי העמוק ועל רקע מסע ההסתה שהתארגן ספציפית נגדה, ושהמשיך ביתר־שאת בבוקר למחרת.

נתניהו, יחד עם שרים בממשלה, ובעזרתם האדיבה של ראשי מפלגות ה"אופוזיציה" גבאי, לבני ולפיד, עשו הכול בשביל לזרוע פירוד בין יהודים וערבים ולבודד את מי שיצאו להפגין במוצ״ש משאר הציבור הרחב בישראל. הם לא חסכו בדמגוגיה ובניצול של פחדים קיומיים.

בפתח ישיבת הממשלה בראשון בבוקר נתניהו טען שההפגנה רק מוכיחה את נחיצות חוק הלאום. כלומר, חוק היסוד החדש נחוץ לכאורה בשביל למנוע מצב שהדרישה להכרה בזכויות הלאומיות של המיעוט הערבי־פלסטיני בישראל תזכה למענה רשמי.

נתניהו ושאר אויבי השוויון בשלטון ממחזרים את המנטרה הלאומנית לפיה מתן זכויות שוות למיעוט הערבי־פלסטיני בישראל תפגע בזכויות של הרוב היהודי, ותבוא על חשבונו. זהו חלק מההיגיון של חוק הלאום המבקש, בשילוב עם התנגדות הממשלה להקמת מדינה פלסטינית, לשלול את הזכויות הלאומיות של הפלסטינים, כולל הזכות להגדרה עצמית, בשביל "להבטיח" כביכול את זכות ההגדרה העצמית של היהודים בישראל.

מול ההיגיון המעוות הזה יש להדגיש שזכות להגדרה עצמית בכל מקרה אינה תירוץ לאפליה, ושיש לקדם זכות שווה להגדרה עצמית לשתי קבוצות הלאום, ללא אפליה.

"מה שראינו אתמול בהפגנה בתל אביב זה הגיס החמישי שנמצא במדינת ישראל", הכריז השר אלי כהן, ממפלגת 'כולנו'. השרה מירי רגב הסבירה כי "חבירת השמאל לערבים היא אבסורד".

הספין התורן שתידלק את מסע הדה־לגיטימציה נגד ההפגנה ומשתתפיה היה הסימון של אותם עשרות מפגינים שהגיעו להפגנה עם דגלי לאום פלסטיניים, שהתנופפו, כאמור, לצד דגלים ושלטים נוספים בהפגנה מגוונת של כוחות שונים המתנגדים לחוק הלאום.

שרת המשפטים איילת שקד (הבית היהודי) אמרה כי "דגלי אש״ף בכיכר רבין אמש מוכיחים שלא מדובר ברצון לשוויון אזרחי כי זה בוודאי שיש. מדובר ברצון לשוויון לאומי וזה לא יהיה".

שוויון אזרחי בוודאי שיש? איפה? באילו תחומים ניתן לומר שקיים שוויון מלא אמיתי ומעשי ביומיום בין אזרחים יהודים וערבים? לפחות ביחס לשלילת זכויות לאומיות ממיעוטים שקד הייתה כנה יותר.

חוק הלאום הוא קודם־כול התקפה שמבקשת למחוק עוד יותר את הזכויות הלאומיות של המיעוט הערבי־פלסטיני בישראל. אז חלק מהמפגינים הפלסטינים אזרחי ישראל ביקשו להזכיר שהם קיימים ושזכותם לדרוש שוויון זכויות מלא, כולל הכרה דמוקרטית בזכויות לאומיות.

"סערת הדגל"

"סערת הדגל הפלסטיני" הייתה ספין צפוי. כך גם היה ברור מראש שכמה עשרות עד כמה מאות צעירים ייבחרו להניף את דגל הלאום הפלסטיני בהפגנה.

בין המפלגות והגורמים שמרכיבים את ועדת המעקב התעוררה התלבטות ביחס לסוגיית הדגלים, כפי הנראה מתוך רצון שההפגנה תפנה גם לשכבות רחבות ככל האפשר בציבור היהודי מבלי שהממשלה תוכל לבודד אותה כהפגנה "ערבית" בלבד. לבסוף הוחלט, בהתייעצות עם פעילים ממספר ארגונים אחרים, "לאסור" על הנפת דגלי לאום ודגלים מפלגתיים בהפגנה. לפי 'דבר ראשון', אפילו תוכנן באופן תמוה לשכור כ־80 מאבטחים כדי "לנקות" את ההפגנה מדגלים. למרבה המזל, ההחלטה בוטלה ברגע האחרון.

בשטח ניכר כי הן הדגל הפלסטיני והן דגל ישראל הם בכל מקרה — בלי קשר לאיזו החלטה שהמארגנים היו מקבלים בעניין — חלק בלתי נפרד מההפגנה ומהתפיסה הכללית, מהתודעה, של השכבות הרחבות שמתנגדות לחוק הלאום ולממשלת הימין בשלב הזה.

כך למשל, עבור חלק מהצעירים הפלסטינים, המשמעות של צעידה בלב תל אביב תחת הדגל הפלסטיני היא ביטוי של התנגדות למחיקת הזהות הלאומית שלהם ולהמשך האפליה והדיכוי שלהם על רקע לאומי. עבור חלק מהיהודים שהגיעו עם דגל ישראל, דגל המדינה, מדובר בניסיון מצידם להבהיר שהם "חלק מהחברה הישראלית" ו"לא נגד המדינה", אל מול ההסתה מצד שלטון הימין שמנסה לבצע דה־לגיטימציה לדעותיהם ולסמן אותם כ"בוגדים". במובן מסוים, הנפת שני הדגלים שיקפה את העובדה ששתי קבוצות לאומיות חיות כאן — לשתיהן צריכות להיות זכויות שוות, וקיים צורך במאבק משותף נגד דיכוי ולמען שינוי יסודי במציאות החיים.

בתגובה להתקפות הדמגוגיות הלאומניות על ההפגנה מימין, יו״ר ועדת המעקב מוחמד ברכה (חד״ש) נאלץ לבסוף להכיר במציאות בשטח ולפתוח את נאומו דווקא בהגנה על הזכות להניף את הדגל הפלסטיני. לאחר ההפגנה, דוברים שונים, יהודים וערבים, שבו והדגישו שמדובר בזכות דמוקרטית. סוציאליסטים שותפים להגנה על זכות זו.

לגבי הניסיון לאסור על הנפת דגלים מפלגתיים, הרי שאם קיימת בעיה עם הנוכחות של כוחות פוליטיים מסוימים משום שהם עוינים את מטרות ההפגנה, אז נחוץ להתנגד ספציפית להשתתפות אותם כוחות. אך חשוב לעמוד על כך שבכל הפגנה ארגונים פוליטיים שמזדהים עם מטרותיה — לרבות ארגונים ומפלגות שמתמודדים עם הסתה ורדיפה — יוכלו לפעול באופן גלוי ושקוף לציבור, להראות את כוחם, לנסות לשכנע ולהמחיש גם שהתנועה בשטח מורכבת מזרמים שונים. גישה פתוחה כזו אינה סותרת קידום של שיתוף פעולה ואחדות סביב מסרים מרכזיים בהפגנות בשטח במטרה לרתום לפעולה שכבות רחבות שאינן מאורגנות.

לא להיכנע לדה־לגיטימציה

ניתן היה לצפות מראש את ההתקפה הדמגוגית ולסייע להכין את ההפגנה אליה מעט יותר. ניתן היה להבהיר מראש באופן חד יותר שהמאבק משותף לשכבות רחבות משתי הקבוצות הלאומיות, ושזהו צורך מהותי כדי שניתן יהיה לבלום ולהדוף את התקפות הממשלה. כמו כן, רצוי היה להבהיר שההפגנה פתוחה כמובן לשכבות רחבות של יהודים וערבים ואחרים, ושבעוד שהמארגנים לא מתכוונים להביא דגלי לאום כלשהם, יש בהחלט מקום לאזרחים שתומכים במסר של ההפגנה ומרגישים צורך להביא את דגלם. ניתן וראוי היה גם לקרוא לפעילי זכויות להט״ב המעוניינים בכך להביא איתם דגלי גאווה, כפי שחלק עשו כאמור.

לצד גישה מכילה כזו, שהייתה יכולה לעזור לחזק את הסובלנות בשורות ההפגנה, ניתן היה להדגיש מראש שכל ניסיון להסית נגד הלגיטימיות של הנפת דגל פלסטיני הוא חלק מטקטיקות ההסתה של הממשלה סביב חוק הלאום. לא היה סביר לתכנן בשום אופן סילוק כוחני של דגלי לאום פלסטיניים, או ישראליים, שמונפים בידי מפגינים שלווים. בעוד שיש לחתור לתנועה רחבה ומאוחדת בשטח, אין סתירה בין הגנה על הזכות הלגיטימית של פלסטינים אזרחי ישראל להניף דגל לאומי לבין המאבק נגד חוק הלאום המפלה על רקע לאומי. יותר מכך, הגנה על הזכות הזאת צריכה להיות חלק מהמאבק הזה.

מה שעוד היה עשוי לסייע לבניית תנועה רחבה ומאוחדת זה קו הסברה שמדגיש ששוויון זכויות בין יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים, אינו מאיים באמת לשלול זכות קיום או הגדרה עצמית לאף אחד מהצדדים. גישה כזו, המחוברת למאבקים משותפים נגד דיכוי, להגנת זכויות דמוקרטיות וסביב מטרות משותפות, הכרחית כדי להתגבר על מציאות של שסע לאומי, אפליה וסכסוך בלתי פוסק בין שני העמים.

אולם בגלל חולשת השמאל, התפקיד של ארגון ההפגנה המרכזית והחשובה הזאת התגלגל לפתחה של ועדת המעקב בלבד, שאינה כוללת רק כוחות שמאליים.

חולשה מסוימת הייתה ברשימת הדוברים, שכללה גם גורמי אליטה פרו־קפיטליסטיים דוגמת מו״ל 'הארץ' עמוס שוקן ונשיאת מכללת בצלאל לשעבר אווה אילוז. דמויות כאלו ודאי אינן מסייעות לחזק את הפנייה לשכבות רחבות בציבור העובדים הישראלי. נציגי עובדים ופעילי שכונות שמאליים היו מסוגלים לתרום הרבה יותר לפנייה על בסיס הבעיות והמצוקות והאינטרסים המעמדיים המשותפים, ולקרוא למאבק רחב נגד המדיניות ההרסנית של הממשלה בכל התחומים.

הצעדים הבאים

ועדת המעקב נדחקה להגיב לחוק הלאום ולארגן צעדי מחאה, אך היה זה לחץ מהשטח "שהביא גם להחלטה החריגה שצעדי המחאה הציבוריים לא ייעשו ביישובים הערביים אלא יגיעו ללב לבה של המדינה", כפי שתיאר העיתונאי ג׳קי חורי ב'הארץ'. הרעיון של הפגנת מחאה גדולה בלב תל אביב הושפע כפי הנראה גם מיום השביתה ועצרת הענק נגד אפליית להט״ב ב־22 ביולי.

מוחמד ברכה הבטיח בנאומו: "אנחנו לא יוצאים למנוחה אחרי ההפגנה האדירה הזו היום. כאן אנו מסמנים את נקודת ההתחלה בדרך האל־חזור עד שיבוטל חוק התועבה. זירת המאבק שלנו תהיה כאן בארץ. מאבק עממי, פרלמנטרי ודמוקרטי, גם של ערבים וגם של יהודים". כיוון נחוץ, אך הייתה חסרה הכרזה על צעדים קונקרטיים דוגמת עצרת מחאה המונית נוספת או קריאה ל"שביתת שוויון", בהמשך לדוגמה של שביתת המחאה הפרו־להט״בית.

דרושה כעת אסטרטגיה שמתבססת על חיבור בין מאבקים ובניית תנועה רחבה בשטח. הפוטנציאל לחיבור מהסוג הזה הומחש היטב בצעדה במוצ״ש אך גם בקריאות ההמוניות נגד חוק הלאום ונגד נתניהו בעצרת הענק נגד אפליית להט״ב. גם "המחאה הדרוזית" נגד חוק הלאום, סחפה אחריה שכבות שמעוניינות בחיבור עם ציבורים נוספים שיוצאים להיאבק נגד מדיניות האפליה של ממשלת נתניהו, ולא בהתבדלות תחת מסרים עדתיים צרים ואף ימניים.

באופן משמעותי, ארגון כוח לעובדים פירסם הצהרה עקרונית נגד חוק הלאום, שכוללת התנגדות "לכל חקיקה שמטרתה לסכסך ולהפריד בין חלקיו השונים של מעמד העובדים הישראלי". זוהי הצבת דוגמה חשובה ביותר עבור הסתדרות העובדים ושאר ארגוני העובדים במשק.

האתגר הגדול כעת נותר להמשיך לבנות את המאבק בשטח, במטרה לזרוק את חוק הלאום, את כלל החוקים המפלים ואת ממשלת ההון הגזענית לפח הזבל של ההיסטוריה.