ממשלת ההון וההתנחלויות הרביעית של נתניהו הסכימה, באופן די צפוי, ללכת לבחירות כמה חודשים לפני המועד הרשמי המתוכנן. אחרי שלוש וחצי שנים, קואליציית ה"ימין־ימין" מדדה אל קו הסיום עם חששות ממשיים מיום הבחירות ותוך ניסיון ציני מצד כל אחת מהמפלגות השותפות להתנער ממדיניות הממשלה, שמשאירה אחריה שובל הרס כמעט בכל תחום.

המחאות הסוערות של 2018 העידו כשלעצמן על שורה ארוכה של בעיות חברתיות ומשברים קשים שהממשלה היוצאת החריפה. רק עכשיו ראינו התפתחות של הפגנות מחאה על יוקר המחיה, בהשראת "האפודים הצהובים" בצרפת. לפני כן, מחאות ושביתות היסטוריות נגד רצח נשים ונגד אפליית להט״ב והפגנה של רבבות יהודים וערבים נגד חוק הלאום הגזעני.

במקביל, שעה שמדיניות הממשלה מטפחת משבר אסוני ברצועת עזה, המאמלל את חייהם של שני מיליון תושבים ברצועה וגובה מחיר גם מתושבי הנגב המערבי ותורם לליבוי הסכסוך המדמם, רבבות תושבים מהשורה ברצועה יצאו למחאה אזרחית חסרת תקדים. עם זאת, כפי שהדגישו העימותים בחודשים האחרונים, סכנת מלחמה איומה עדיין על הפרק.

מספר מאבקים הצליחו להגיע להישגים מסוימים מול הממשלה. "חוק ההמלצות" המושחת לפחות רוכך נקודתית, כך שחלק מההמלצות בעניין נתניהו נחשפו לציבור. התוכנית לגירוש מבקשי המקלט בוטלה. מאבק הנכים השיג העלאה בקצבאות (אם כי עדיין רחוקה מהנדרש). ההתחלה של מחאת יוקר מחיה גררה דחייה בהעלאת מחירי החשמל והלחם. מחאת תושבים במזרח ירושלים ב־2017 הדפה פרובוקציה לאומנית של הממשלה סביב פרשת המגנומטרים.

בו־זמנית, ברור שנדרשים מאבקים הרבה יותר מרחיקי לכת מול סדר היום ההרסני של שלטון הימין, כולל כדי להבטיח הישגים משמעותיים יותר במאבקים נגד אלימות כלפי נשים, אפליית להט״ב, טייקוני הגז, משבר הדיור, יוקר המחיה, חוק הלאום, וגם נגד המשך הכיבוש ולמען שלום צודק.

רוב הציבור רוצה שנתניהו יסתלק

הטריגר להליכה לבחירות הוא אולי חוק הגיוס. אבל ברקע ישנם משברים עמוקים הרבה יותר שהפעילו לחצים על ממשלת הקואליציה. כך, המשבר הפוליטי החריף שהתפתח בעקבות סבב ההסלמה האחרון בדרום, ושהביא לפרישתו הצינית של ליברמן, בהחלט האיץ את הקדמת הבחירות.

נתניהו החליט לכוון לבחירות מוקדמות סביב מועד שנראה לו נוח יותר, לא רק בגלל חקירות השחיתות המגיעות לכדי המלצה להגשת כתבי אישום, אלא גם בשביל להקדים תרופה למכה — מכה אלקטורלית שהליכוד עלול לחטוף כתוצאה מהידרדרות ביטחונית או כלכלית מהירה. שני התסריטים בהחלט נמצאים על הפרק. כפי שכתב העורך הראשי של 'הארץ': "הרוח הכלכלית התחלפה, הבורסות בעולם צוללות, המחירים בארץ עולים, ועדיף [לנתניהו] ללכת לקלפי לפני שהמשבר יורגש במלוא עוצמתו".

כבר עכשיו יש מיאוס גובר משלטון נתניהו. לפי סקר טרי של 'החדשות', 52% מהנשאלים לא רוצים שהוא יהיה ראש הממשלה הבא, לעומת 34% בלבד שמעוניינים בכך. אבל חלק מהשותפים הקואליציוניים של נתניהו — בייחוד כחלון ודרעי — נמצאים במצב חמור יותר. השרים "החברתיים", שזרו חול בעיני הציבור בבחירות הקודמות כשהבטיחו לפעול למען "השקופים", מתנדנדים נכון לעכשיו על סף אחוז החסימה, וכך גם מפלגתו של ליברמן.

כולם יהיו שריו?

את מקומן של 'יש עתיד' ו'כולנו' — המפלגות שניסו לגייס תמיכה ציבורית באמצעות פנייה למיאוס משלטון נתניהו, רגע לפני שחברו אליו — ממהרים לתפוס אורלי לוי־אבקסיס והרמטכ״ל לשעבר בני גנץ. השניים, המטפחים תדמית "חברתית" ו"ביטחונית" בהתאמה, אף ניהלו מגעים לגבי אפשרות לריצה משותפת. שניהם לא פוסלים ישיבה בממשלה בראשות נתניהו. הבחירות עבורם הן בגדר הגשת מועמדות לתפקיד שרת הרווחה ושר הביטחון. גנץ אפילו הספיק להיפגש באחרונה עם נתניהו.

"בני גנץ, אורלי לוי־אבקסיס, משה כחלון, יאיר לפיד ואולי אפילו אבי גבאי — כולם יכולים להיות אופציה לשותפות בממשלה [עתידית], אולם נתניהו יוודא מראש שאף אחד מהם לא מתכוון להפיל אותו", כך צוטטו בכירים בליכוד בדיווח ב'ישראל היום', עיתון הבית של מאפיית בלפור, השבוע.

בהתחשב בהלך הרוח הציבורי, ובמשברים שיכולים להתפתח בחודשים שלפני הבחירות, המפתח להרכבת הממשלה הבאה לא מונח בכיס של נתניהו. גם הוא מבין את זה ולכן מיהר לזמן את ראשי המתנחלים ללשכתו השבוע ולהזהירם שהפלתו בקלפי "תהיה סכנה ברורה להתיישבות".

איפה האלטרנטיבה?

הליכוד מוביל בינתיים בסקרים ונהנה מההפקר. לא רק מהיעדר אופוזיציה ממשית בכנסת הנוכחית אלא גם מתקופה ממושכת במהלכה לא הוצבה באופן בולט ברמה הארצית מדיניות חלופית לימין. לפיד וגבאי מנסים לשווק את הפוליטיקה הלאומנית והקפיטליסטית הישנה בעטיפה חדשה ונוצצת אך ללא הצלחה של ממש. מפלגת העבודה והמחנה הציוני במשבר, על רקע התרסקות לשפל בסקרים, מה שדחף, לפי דיווחים, מספר ח״כים לשקול בריחה אופורטוניסטית מהספינה הטובעת.

העובדה שחלק מאותם ח״כים בוחנים אפשרות פילוג וחבירה למרצ אומרת לא מעט עליהם ועליה. תחת הנהגתה של תמר זנדברג, מרצ ממשיכה לקדם סיסמאות על השתלבות בממשלת "מרכז־שמאל" בראשות העבודה ויש עתיד, מבלי להתיימר אפילו להציב אלטרנטיבה של ממש לאותן מפלגות. אז אין פלא שאסופת ח״כים פרו־קפיטליסטים, נגועים בלאומנות, שמעולם לא איתגרו את הקו הימני של המחנה הציוני, רואים בה מקום מפלט.

משמאל, חד״ש היהודית־ערבית ויתרה כמעט לחלוטין על הפרופיל העצמאי שלה ברמה הארצית לטובת פרויקט 'הרשימה המשותפת'. יו״ר חד״ש איימן עודה כבר הודיע שמבחינת חד״ש, הרשימה צריכה לשוב ולהתמודד באותה המתכונת. זוהי חזרה על שגיאה לדעתנו. הרשימה הוכיחה כבר, כפי שתנועת מאבק סוציאליסטי הזהירה, שהיא אינה מהווה אלטרנטיבה שמאלית ושמלבד מחאה צודקת נגד דיכוי לאומי היא אפילו לא מתיימרת לקדם סדר יום שמאלי רחב ורלוונטי לציבור העובדים והעובדות ולמאבקים שהתפרצו בתקופה האחרונה.

כל זה רק מדגיש את המחסור הזועק באלטרנטיבה פוליטית אמיתית, שמאלית. חסרה מפלגה רחבה שתיתן קול לאינטרסים המשותפים של ציבור העובדים, יהודים וערבים, ותציע מדיניות אחרת לגמרי, שלא מבוססת בצורה כזו או אחרת על קפיטליזם ולאומנות, אלא על תוכנית סוציאליסטית לפתרון הבעיות הבוערות בחברה. נחוצה מפלגת מאבק של אנשים עובדים, של צעירים השואפים לשינוי עמוק בחברה, של חברי ועדים ופעילי איגודים, של פעילי שכונות ופעילים ופעילות מהמאבקים החברתיים השונים.

אומנם אין בשלב הזה עדיין מומנטום לצמיחה מהירה של מפלגה כזו עד לבחירות, אבל האם אין כל אפשרות לנצל את הבחירות הקרובות כדי לסמן את הכיוון הדרוש בצורה הבולטת ביותר? האם גם הבחירות הקרובות נידונו להיערך ללא כל קמפיין בולט של שמאל ברמה הארצית? קמפיין כזה נחוץ גם כדי לעזור לתת קונטרה לתעמולת ההסתה הלאומנית־גזענית והפרו־קפיטליסטית ההרסנית של מפלגות הממסד, וכדי לעזור לחזק את המאבקים שהתפתחו בתקופה האחרונה נגד היבטים שונים של מדיניות שלטון הימין.

לא נותר כמעט זמן, אבל לא לחלוטין מאוחר מדי למהלך חירום של הקמת רשימת שמאל יהודית־ערבית רחבה לבחירות הקרובות — רשימה משותפת שתתבסס על שיתוף־פעולה בין גורמים שמאליים, ובפרט מארגוני העובדים ומהמאבקים החברתיים, סביב סדר יום של התנגדות לשלטון ההון, להפרטה ולייבוש התקציבי, לכל אפליה, לכיבוש ולהרס סביבתי, ולמען צדק חברתי ושלום. אנחנו קוראים להתדיינות ולשיתוף פעולה סביב האפשרות למהלך כזה.