ביום שישי ה־18 בינואר, יהודה ביאדגה ז״ל נורה למוות על ידי שוטר בבת־ים. בצוהרי היום התקשרה אמו של יהודה למשטרה מחשש שיפגע בעצמו, תוך שהיא מציינת כי הוא פגוע נפש הסובל מטראומה בעקבות שירותו הצבאי וכי יצא מהבית עם סכין. מעל ל־50 דקות עברו עד להגעתם של השוטרים והיתקלותם ביהודה. במשך כל הזמן הזה יהודה לא איים על הסובבים ולא פגע בהם. עובדה זו מעלה סימני שאלה רבים סביב טענת השוטר כי חש סכנה מיידית לחייו ולכן ביצע ירי.

זוהי טענה מוכרת ונראה שהפכה לתשובה האוטומטית של המשטרה במקרים מסוג זה. אך גם אם השוטר אכן חש מאויים, עמדו בפניו מספר אפשרויות פעולה. בעבר, המשטרה כבר הוכיחה שגם כשמדובר ברוצח ניתן להשתלט עליו מבלי לפגוע בו, כפי שקרה במצעד הגאווה בירושלים ב־2015, אז רצח ישי שליסל את שירה בנקי ז״ל.

הקלות בה שוטר יורה לעבר אזרח אינה מפתיעה, נוכח העובדה כי בחמש השנים האחרונות נוספו 14 אזרחים לרשימת ההרוגים מירי המשטרה בשטחי הקו הירוק, וזאת על רקע חשד בפלילים בלבד. 9 מתוך ההרוגים הם אזרחים ישראלים ממוצא ערבי־פלסטיני, 4 ממוצא מזרחי ו־1 ממוצא אתיופי. לכולם הודבקו תוויות מסוכנות — "מחבל", "עבריין" — במטרה לבצע לגיטימציה לפגיעה באזרחים, ובאף אחד מהמקרים לא הוגש כתב אישום נגד השוטרים.

זיוה מקונן־דגו, מנכל"ית אגודת יהודי אתיופיה, היטיבה לתאר זאת במשמרת מחאה מול ביתו של השר לביטחון פנים, ארדן: "העובדה שכל 14 המקרים שפורסמו הם אזרחים ערבים, אתיופים או מזרחים אומרת משהו. מדינת ישראל צריכה לקחת אחריות על כל האזרחים שלה. היא לא יכולה לראות בחלק חשודים, אויבים, פושעים טבעיים ורק לחלק מסוים יש הגנה. מטייחים מקרה אחר מקרה. לא סביר ולא הגיוני ש־14 אנשים נורו ונהרגו ואף אחד לא נתן את הדין. ארדן צריך ללכת הביתה כי הוא לא מילא את תפקידו".

כרוניקה של מוות ידוע מראש

המקרה הטרגי של יהודה ביאדגה אינו חריג. לא מדובר ב"עשבים שוטים" במשטרה אלא בהפנמה של רוח המפקד. המפכ״ל היוצא רוני אלשיך אמר קבל עם ועדה כי "בכל המחקרים הקרימינולוגיים בעולם מוכח שמהגרים מעורבים יותר בפשיעה מאשר אחרים, זה לא צריך להפתיע. בנוסף, בכל המחקרים מוכח שצעירים מעורבים יותר בפשיעה. כאשר שני הדברים האלה מתלכדים ביחד, נוצר מצב שקהילה מסוימת מעורבת בפשיעה. זה היה בכל העליות... שישנה קהילה שמעורבת יותר בפשיעה, גם לגבי ערבים או תושבי מזרח ירושלים, והסטטיסטיקות מפורסמות, אז כאשר שוטר פוגש חשוד מטבע הדברים המוח שלו חושד בו יותר מאשר היה חושד בו אילו היה מישהו אחר. זה טבעי". כך חשף אלשיך את פרקטיקת הפרופיילינג (אפיון גזעי) בה נוהגת המשטרה.

אמירה זו מעבירה מסר ברור — ישנן "אוכלוסיות מסוכנות" שכל האמצעים כשרים נגדן. המקרים של דמאס פיקדה, יוסף סלמסה, מהדי אלסעדי, יעקוב אבו־אלקיעאן, סאמי ג׳עאר, ח׳יר חמדאן ועוד רבים אחרים, בהם לא ננקטו שום צעדים מהותיים כלפי שוטרים אלימים, מוכיחים זאת. זו המציאות שהציתה לאורך השנים האחרונות שורה של מאבקים בדרישה להעמיד לדין שוטרים אלימים ולשים סוף לפרופיילינג ולאלימות משטרתית. אלפים רבים לקחו חלק במשמרות מחאה, בהפגנות ואף בשביתות מחאה. כך לדוגמה, המחאה בעקבות הריגתו בידי שוטרים של ח׳יר חמדאן כללה השתתפות של רבבות בהשבתת מסחר וחינוך ברשויות הערביות ובהפגנות שנערכו באותו היום.

המערכת כולה אשמה

ההפגנות המרשימות של צעירים יוצאי אתיופיה ב־2015 עזרו להביא את בעיית האלימות המשטרתית למרכז סדר היום של החברה הישראלית ואילצו את המשטרה ואת משרדי ממשלה לצאת בשלל הצהרות במטרה להרגיע את המצב. משרד המשפטים פרסם את "הדו״ח למיגור הגזענות בקרב יוצאי אתיופיה". באופן מכוון, הדו״ח לא נגע באופן שורשי בבעיות החברתיות הבוערות המשפיעות על כלל הציבור (ובמיוחד על יוצאי אתיופיה) — שכר נמוך, משבר דיור, אפליה במערכת החינוך ועוד. בנוסף לכך, הדו״ח ניסה ליצור מראית עין שאפשר למגר את הגזענות כלפי קבוצה מדוכאת אחת בלבד. אולם יותר משנתיים חלפו וחלקים רבים מהדו״ח אינם מיושמים או נאכפים — במיוחד אותם חלקים הנוגעים למשטרה. המערכת הוכיחה שוב כי היא מתקשה לאמץ אפילו צעדים בסיסיים בכיוון.

כיצד ניתן לשים סוף לתופעה של "שיטור־יתר" אם עוד ישנם אזורי מחיה נפרדים — גטאות עוני המתויגים כ"שכונות פשע" — לצד שכונות לעשירים בלבד? איך אפשר למגר את הגזענות כלפי יוצאי אתיופיה כששליש מהם מועסקים כעובדי קבלן? בעיות אלו דורשות מאבק במדיניות הקפיטליסטית של שלטון נתניהו ושל המערכת כולה המנציחה ומחריפה אי־שוויון, אפליה ועוני.

התארגנות למאבק

ההפגנות ההרואיות נגד אלימות משטרתית ב־2015–2016, כמו גם שורת המאבקים מהשנה האחרונה — המאבק נגד גירוש מבקשי המקלט, שביתת הלהט״ב, המאבק בחוק הלאום, המאבק ברצח נשים — הוכיחו שמאבק נחוש ועוצמתי יכול להפעיל לחץ גם על ממשלה יהירה. חלק מאותם מאבקים הפכו את השביתה לכלי מאבק משמעותי ומרכזי במאבקים נגד אפליה ודיכוי — זוהי פעולה קולקטיבית המפעילה לחץ כלכלי וחברתי על המערכת.

המחאה הראשונית ברשתות החברתיות ומשמרת המחאה מול ביתו של גלעד ארדן, בעקבות הריגתו של יהודה, כבר מתחילות להשפיע. ארדן נאלץ להגיע בעצמו לשבעה וליידע את משפחתו של יהודה ז״ל כי השוטר היורה הוצא לבסוף לחופשה — זאת, בניסיון להרגיע את הרוחות, לאחר ביקורו של חבר מפלגתו ח״כ אברהם נגוסה (ליכוד), שכפי שפורסם ב"מקום הכי חם בגיהנום", דרש מהמשפחה של יהודה לא לצאת להפגין.

הוצאת השוטר היורה לחופשה עד סוף החקירה בעקבות המחאה שהתארגנה ממחישה את חשיבות קריאתם של פעילות ופעילים ברשתות החברתיות לצאת להפגנה ארצית ושביתת מחאה ביום רביעי הקרוב (30.1).

יום הפעולה והמחאה המתוכנן בהחלט יכול להגביר את הלחץ על המשטרה, על מח״ש והממשלה. ארגוני התלמידים והסטודנטים צריכים להתגייס ליום הפעולה — במרבית המקרים, קורבנות האלימות המשטרתית הם בני נוער וצעירים. פעילויות הסברה ומחאה בבתי הספר ובקמפוסים יעזרו להגביר את המודעות לנושא ולשכנע בצורך להשבית את הלימודים ולהצטרף למחאה. גם ארגוני המורים, איגוד העובדים הסוציאליים וקבוצות עובדים נוספות, העובדות ביום־יום עם אוכלוסיות הסובלות מגזענות ממוסדת ואלימות משטרתית, צריכות להביע סולידריות ולהצטרף למאבק. בקיץ 2015, איגוד העובדים הסוציאליים ותנועת העובדות הסוציאליות "עתידנו" הציבו דוגמה חשובה כשהביעו תמיכה פומבית בהפגנות ובמאבק. תמיכה כזו נחוצה גם הפעם והיא יכולה לעזור לדחוף את כלל ארגוני העובדים, ובראשם ההסתדרות, להצטרף למאבק באלימות המשטרתית, הגזענות והעוני.