בחירות לקראת מאבקים
עצירת שינוי האקלים עוברת במאבק לשינוי סוציאליסטי
תפריט אפשרויות פייסבוק العربية
₪23,661
עוד ₪339
להשגת היעד
תרומת סולידריות לקופת המאבק 2019
מאבק סוציאליסטי לא מקבלת מימון מטייקונים, מהממשלה או מקרנות הון. תמכו בנו, שתפו והצטרפו אלינו לבניית אלטרנטיבה סוציאליסטית.
העבודה המאורגנת · כיבוש ושלום · המזה״ת · עולמי · סטודנטים · נוער · נשים · להט״ב · בריאות · סביבה · היסטוריה ותיאוריה · מאבק סוציאליסטי
X
גילוי דעת
סוציאליסטים וסערת בחירות 2019
הכיסא של נתניהו רועד על רקע כתב אישום, סלידה ציבורית וקריאת תיגר חסרת־תקדים בקלפי ■ יו״ר ההסתדרות חובר ל"ברית הגנרלים", אך זו מציעה "ליכוד של פעם" ■ מסמך הסוקר ניתוח וגישה סוציאליסטיים למערכת הבחירות

הדפסה
(מקור: ויקימדיה)

מסמך זה כולל הערכת מצב פוליטית ומציג גישה סוציאליסטית למערכת הבחירות הנוכחית לכנסת. טיוטה ראשונה, שהופקה בידי מזכירות מאבק סוציאליסטי, נדונה באסיפה ארצית של חברי וחברות התנועה ב־22–23 בפברואר, והגירסה הסופית, שעיקריה הוסכמו באסיפה, משלבת התייחסויות עדכניות לאירועים האחרונים.

מערכת הבחירות הנוכחית לכנסת היא מהסוערות והמקוטבות שהתחוללו בישראל מזה שנים ארוכות. הסקרים משקפים בברור סלידה נרחבת בציבור מראש הממשלה נתניהו, המכהן כבר עשור ברציפות בתפקיד, יותר מכל קודמיו. החלטת היועמ״ש על הגשת כתב אישום נגדו, בכפוף לשימוע, בחשד למרמה וקבלת שוחד, מחזקת את המגמה. עוד קודם, כשליש בלבד מהציבור רצה לראותו כראש הממשלה הבא, לעומת כמחצית שייחלו להסתלקותו! (חדשות 13, 7.2; הארץ, 5.2; חדשות 12, 25.12)

לדברי נתניהו, "המדיניות שאני מוביל יחד עם חברי המנוסים והמוכשרים בליכוד הביאה את מדינת ישראל לעשור הטוב ביותר בתולדותיה". זה היה עשור עם המחאה החברתית הגדולה אי־פעם והבחירות כעת מגיעות לאחר תקופה של תסיסה חברתית גוברת. המיאוס של חלקים נרחבים בחברה מהמצב תחת שלטון נתניהו התפרץ בחלקו אל פני השטח בסדרת הפגנות משמעותיות נגד היבטים שונים של התנהלות ומדיניות הממשלה, במיוחד ככל שהקואליציה של נתניהו נתפסה כקיצונית יותר אך גם כמקרטעת יותר.

רבבות יצאו לרחובות נגד השחיתות השלטונית, נגד גירוש מבקשי המקלט, נגד חוק הלאום, נגד אפליית להט״ב, נגד אסדת הגז המזהמת מול חוף דור, נגד רצח נשים. המחאות נגד חוק הלאום ורצח נשים חצו קהילות לאומיות למרות ה"הפרד ומשול". מחאת יוצאי אתיופיה נגד אפליה גזענית מצד המדינה התפרצה ב־2015 עם אלפים שחסמו כבישים עוד לפני השבעת הממשלה, והתפרצות הפגנות מחאה נוספות באחרונה מזכירה שהבעיה של גזענות וברוטליות משטרתית נותרה בעינה. מאבק הנכים הצליח לעורר אהדה ציבורית גדולה, ובסיוע ההסתדרות אף כופף את הממשלה והשיג העלאה, לא מספקת אומנם, בקצבאות הנכות. המחאות בתקופה האחרונה השפיעו אחת על השנייה והתכתבו זו עם זו, כשסיסמאות ממחאות קודמות שבות ועולות בחדשות. שביתת העובדות הסוציאליות, שהייתה מאבק העובדים והעובדות הלוחמני ביותר מזה תקופה, עם הפגנות וחסימות כבישים, הושפעה גם היא מההתעוררות הזאת, שחשפה זעם על המצוקות והבעיות החברתיות תחת שלטון הימין הקפיטליסטי.

בתי החולים קורסים, השירותים החברתיים מידרדרים, משקי הבית נאנקים תחת נטל יוקר המחיה ושוקעים בחובות, וישראל מובילה בעולם בשיעורי העוני ואי־השוויון בהכנסות בקרב המדינות המפותחות. דוח העוני הרשמי של הביטוח הלאומי שהתפרסם בדצמבר מציין הרעה במצבן של משפחות עניות עובדות ועלייה חדה במדד "חומרת העוני". דוח העוני האלטרנטיבי של עמותת 'לתת' מעריך כי כרבע מאוכלוסיית ישראל חיה בעוני, ובעמותה מזהירים כי "ההתייקרויות של החשמל, המים והמזון, וההתייקרות הצפויה של מוצרי הצריכה בעקבות עליית הדולר, תכביד על משפחות מוחלשות ברמה של אלפי שקלים בשנה. החסמים ליציאה מהעוני רק יתגברו והעוני ילך ויעמיק". צורות אפליה שונות ממשיכות לרמוס ולהעצים את מצוקותיהם של רבים, בפרט על רקע מגדר, לאום, שיוך אתני ונטייה מינית. הסכסוך הלאומי המדמם מתודלק מסביב לשעון עם מדיניות "ניהול הסכסוך". מיליוני פלסטינים נטולי זכויות בסיסיות חיים בתת־תנאים תחת כיבוש ומצור ללא תקווה, ובמקביל, מיליוני עובדים וצעירים ישראלים חיים בפחד ביטחוני וסובלים מהמשך ליבוי סכסוך הדמים.

ממשלת הקואליציה האחרונה של נתניהו הייתה הימנית ביותר ושלוחת־הרסן ביותר עד כה, אף ששלוש הממשלות הקפיטליסטיות בעשור החולף, על הבדלי הנסיבות וההרכבים הקואליציוניים ביניהן, הובילו בשורה התחתונה סדר־יום ניאו־ליברלי וגזעני הרסני. שלושתן התאפיינו בהתקפות על מעמד העובדים ועל העניים בישראל ובהמשך ייבוש השירותים החברתיים, גם אם בעצימות משתנה. שלושתן תידלקו את הסכסוך הלאומי וריאקציה לאומנית־דתית, הגבירו תמיכה במפעל ההתנחלויות, פנו למתקפות צבאיות נגד הפלסטינים להגנת הכיבוש והמצור — שתי הקודמות הובילו מלחמות בעזה, האחרונה התקרבה לכך מרחק נגיעה — ולרדיפה פוליטית מוגברת של מתנגדי כיבוש ושל הציבור הערבי־פלסטיני.

רשימת "רק לא ביבי"

נתניהו והליכוד מתמודדים בבחירות האלו עם קריאת התיגר המשמעותית ביותר בקלפי מאז חזרתם לשלטון ב־2009, בדמות רשימת 'כחול־לבן'. שלושה רמטכ״לים לשעבר, מפלגת ה"מרכז" של לפיד, יו״ר ההסתדרות, יו״ר התאחדות הסטודנטים ועוד דמויות ציבוריות התלכדו לקואליציית "אנטי־ביבי" רחבה. לצד יעלון ולפיד, שהיו שרים בכירים בממשלות נתניהו, שותפים גורמים נוספים שהיו ממקורבי נתניהו ופרשו מלשכתו, דוגמת מזכיר ודובר ממשלת נתניהו השנייה, צבי האוזר, ומי שכיהן כראש מערך ההסברה באותה הממשלה, יועז הנדל. הסקרים בשלב הזה צופים ל'כחול־לבן' בראשות גנץ למעלה מ־35 מנדטים (מעל מיליון קולות). לא היו בעשור החולף רשימות יריבות לנתניהו שהגיעו לתוצאה דומה בסקרים, ולמעשה, אף רשימה לא גרפה קולות בשיעור כזה בקלפי מאז ניצחון הליכוד בראשות שרון בבחירות 2003.

הזינוק של גנץ בסקרים כבר מהרגע הראשון, עוד לפני שהציג עמדה פוליטית כלשהי, ניקז הלך רוח של צמא לשינוי. גנץ, כ"שחקן חדש" במערכת הפוליטית, נתפס בעיני רבים כמי שאינו נגוע בפוליטיקה הממסדית השנואה וכמי שמסוגל לפנות אל חלקים שונים בציבור הישראלי דווקא בעזרת עמימות מסרים, המתיימרת להציע פנייה למכנה משותף רחב.

רשימת ה"אנטי־ביבי" החדשה בראשותו ממחזרת חלק מהמסרים הבולטים של פוליטיקת ה"מרכז" הקפיטליסטית של השנים האחרונות, ודאי עם המנטרה "אין יותר ימין או שמאל". זהו אותו המסר ששימש במקור את לפיד. "הפוליטיקה החדשה" שהבטיח לפיד, כמו זו של נשיא צרפת מקרון, ייצגה ניסיון רטורי להתחבר לניכור המשמעותי בחברה מהמפלגות המסורתיות. ברמת העמדות והתוכניות הפוליטיות, פוליטיקת ה"מרכז" העמומה הייתה ונותרה במובהק קפיטליסטית, ממסדית ולאומנית. אולם התופעה של גנץ שונה מלפיד ושאר הפוליטיקאים הבולטים ב"מרכז" בשנים האחרונות בדיוק מכיוון שהוא גנרל ולעובדה זו יש משקל גדול בקמפיין, לאור משקלם של הצבא בחברה הישראלית ושל גנרלים בפוליטיקה הישראלית.

רשימת גנץ תמשוך הצבעה המונית לא בעיקר על סמך מצע פוליטי ודרישות פוליטיות מרכזיות אלא על סמך התנגדות כללית לשלטון נתניהו. זו תהיה עבור רבים הצבעה "אסטרטגית" לשינוי השלטון. עם זאת, בהיעדר אלטרנטיבה חזקה משמאל, מדובר בציפיות די מינימליסטיות לשינוי.

שלא במקרה, גנץ, שברשימתו גורמים שהיו עד לא מכבר שותפים קרובים של נתניהו, לא פסל תחילה ישיבה משותפת עם נתניהו בממשלה הבאה, וממשיך לקרוא "לממשלת אחדות עם כל המפלגות, עם מפלגת הליכוד, וכל מי שציוני ושפוי". 'כחול־לבן' מעוניינת להצטייר כ"מפלגת סופרמרקט", שיש לה כביכול מה למכור לכולם. כך שאת הרשימה מקשטות "זהויות" שונות, כולל אישים המייצגים לכאורה "פריפריה חברתית", או פשוט דמויות פופולריות. בין השאר, המועמדת מיקי חיימוביץ', קריינית החדשות לשעבר, טוענת שהיא שואבת השראה מתוכנית ה"גרין ניו־דיל" של חברת בית הנבחרים בארה״ב, אלכסנדריה אוקסיו־קורטז, פוליטיקאית פופולרית המגדירה עצמה סוציאליסטית. אולם מאחורי כל העטיפות, זהו מיזם פוליטי שתכליתו החלפת ממשלת נתניהו בממשלה קפיטליסטית אחרת. כדברי הנדל, הרשימה מקדמת "קפיטליזם עם חמלה". כלומר, כלכלת ניצול דורסנית, שתמשיך לייצר מצוקות ובעיות חברתיות וסביבתיות נוראיות, אך עם "השתתפות בצער"!

יו״ר ההסתדרות ניסנקורן, שצירופו מבקש לרתום את מנגנון ההסתדרות לפרויקט, מתאר בראיון ל־TheMarker את אותה הגישה: "שוק חופשי שנותן מקום ליזמות חופשית ותוצר גבוה — ולצד זה, דאגה לאיזונים דרך חמלה". לדבריו, הוא שואף להיות שר האוצר הבא, וכמודלים להשוואה, הוא חילק ציונים גבוהים לשרי האוצר האחרונים, כחלון ולפיד. לא נראה שהוא מזהה את הסתירה כשהוא מכיר בכך ש"עדיין יש כאן אי־שוויון ועוני גבוהים, בגלל המדיניות שנתניהו מוביל... הגענו ליוקר מחיה מטורף בעשור שבו הוא ראש ממשלה. מחירי הדירות בשיא בגללו, הוא אחראי לכך ולא פתר את הנושא. ישראל יקרה ב־15% מממוצע OECD". המראיין טוען כי הצטרפות ניסנקורן עשויה לצבוע את הרשימה "בצבעים סוציאליסטיים מדי. אולי זו הסיבה שבגללה [ניסנקורן] שולף שוב ושוב ביוזמתו במהלך הראיון, גם בלי קשר לשאלות הנשאלות, את המושג 'שוק חופשי'". כך הנחו את ניסנקורן ב'כחול־לבן'. כשהוא מאותגר עם העובדה שבעשור האחרון זינק מספר המשכורות הממוצע הנדרש לרכישת דירה מ־85 ל־140, הוא ממחזר רעיונות כושלים לפתרונות מבוססי שוק, ללא כל התייחסות לחלופה ציבורית.

טיפול במשבר הדיור, וביוקר המחיה בכלל, היה בבחירות הקודמות ההבטחה המרכזית של אותו כחלון, שניסנקורן משבח. כחלון שמר אז על עמימות לגבי הקואליציה שאליה יחבור והקמפיין שלו התכתב עם התנגדות לטייקונים. הוא קידם את המנטרה הניאו־ליברלית של "יצירת תחרות" כאמצעי לטיפול בבעיית יוקר המחיה, אך גל ההתייקרויות של החודשים האחרונים מזכיר שתקופה קצרה של אינפלציה שלילית לא ייצגה פתרונות מהותיים לחנק הכלכלי של משפחות עובדות, הממשיכות לטבוע בחובות כדי לקיים חיי שיגרה. ההתערבות הקלה בשוק הדיור, בעיקר באמצעות הרחבת תוכנית "מחיר למשתכן", שעוררה ביקורת רבה, לצד קידום הפרטת קרקעות בחינם, לא פתרו את המשבר בתחום הדיור. קבלנים הוסיפו להתעשר, הדיור הציבורי המשיך להתייבש, והתוכניות מבוססות השוק כשלו.

הממשלה הקפיטליסטית הגזענית היוצאת של נתניהו לא הייתה מתקיימת ללא מפלגתו של כחלון, ובכך מסתכם תפקידו העיקרי בשנים האחרונות. מבין שלושת שרי 'כולנו' שמונו ב־2015, אחד ערק לראשות מפלגת העבודה, האחר לעשירייה הפותחת ברשימת הליכוד, והמפלגה מגרדת עכשיו את אחוז החסימה. ניסנקורן העדיף לחבור לגנץ. אולם, למעשה, הפערים בעמדות הפוליטיות בין רשימת גנץ לכחלון ואפילו לליכוד אינם תהומיים ועקרוניים. כך תיאר זאת לפיד: "במובנים מסוימים 'כחול־לבן' היום היא הליכוד של פעם — לאומי, ליברלי, ממלכתי — כל הדברים שפעם אפיינו את הימין הישראלי".

"גוש חוסם", נתניהו והכהניסטים

ה"מפתח" להרכבת הקואליציה הבאה לא נמצא בכיס של נתניהו ובוודאי לא של גנץ. הקירבה של שורת מפלגות לאחוז החסימה בסקרים מגבירה את חוסר הוודאות. מספיק שאחת מהן לא תיכנס לכנסת ועשויה להיות לכך השפעה דרמטית על הרכבת הקואליציה. כך, ייתכן שרבין לא היה מצליח להרכיב ממשלה ב־1992 אלמלא העלאת אחוז החסימה, שהותירה בחוץ באופן אירוני את אחת המפלגות שיזמו אותה, 'התחיה' מהקצה הימני. בדומה, מפלגתו של ליברמן, שהיה ממובילי העלאת אחוז החסימה לקראת בחירות 2015, לא בטוח תיכנס לכנסת הבאה.

בחלק מהסקרים, הליכוד על פחות מ־30 מנדטים ו"גוש הימין" לא משיג רוב. עם זאת, לא מסתמנת בשלב הזה קונסטלציה סבירה שתאפשר לגנץ להרכיב קואליציית רוב בכנסת הבאה. אך בתרחיש של "גוש חוסם" לקואליציה בראשות נתניהו, אי־אפשר לשלול את האפשרות שגנץ יצליח להרכיב קואליציה צרה כלשהי. כדברי עורך 'הארץ', אלוף בן, "גנץ זקוק לתמיכת גוש שמתחיל במשה יעלון ויועז הנדל וממשיך כל הדרך לאחמד טיבי ואיימן עודה. אין בגוש הזה הסכמה על כלום, חוץ מהחלפת נתניהו". לפיד, שב־2013 הכריז כי לא יחבור לגוש חוסם עם ה"זועביז", אומר כעת כי "לא נעשה שום גוש חוסם עם המפלגות הערביות. נקודה! גוש חוסם לא עושים בכלל. הוא נוצר מעצמו". דבריו של לפיד הם חלק ממקהלת הדה־לגיטימציה הגזענית כלפי נציגי ציבור ערבים, אך גם מותירים מקום לתרחיש של קואליציה שתישען על תמיכה מסוימת מצד חלק מהמפלגות המבוססות בציבור הערבי־פלסטיני.

עופר שלח, מהעשירייה הפותחת של 'כחול־לבן', טען כי "מה שהיה לגיטימי ליצחק רבין לגיטימי גם לנו" — הכוונה היא להסתמכות ממשלת רבין, אחרי בחירות 1992, על גוש שחסם את הליכוד. רבין הצליח להקים קואליציית רוב של העבודה, מרצ וש״ס, אך עם פרישת ש״ס בתוך כשנה התקיימה באופן תקדימי ממשלת מיעוט לפרק זמן משמעותי, שהתאפשרה בשל תמיכת נציגי המפלגות המבוססות בציבור הערבי־פלסטיני דאז, מד״ע וחד״ש (5 מנדטים יחד). לחד״ש אף היה הסכם כתוב מול מפלגת העבודה, שהבטיח, בתמורה בעיקר לצעדים לצמצום אפליית אזרחים ערבים, תמיכה בקיום הממשלה. כיום מספר המנדטים של המפלגות המבוססות בציבור הערבי־פלסטיני צפוי להיות כפול לפחות מכפי שהיה אז, וגם ללא כל הסכם, רשימת גנץ תזדקק לתמיכה מצידן להשגת רוב בכנסת להקמת ממשלה. נציגי אותן מפלגות יצביעו ממילא נגד הקמת ממשלה בראשות נתניהו והליכוד, אך חלקם יתנגדו וחלקם לא בהכרח יתמכו בהקמת ממשלה בראשות גנץ. חד״ש, כמפלגה שמאלית, שבכל מקרה תצביע נגד ממשלה בראשות נתניהו, לא צריכה להמליץ או להצביע בעד ממשלה בראשות גנץ.

בנסיבות הקיימות, בתרחיש שבו ייווצר גוש רוב נגד ממשלה בראשות נתניהו, התוצאה לאו דווקא תהיה הקמת ממשלה בראשות גנץ. בנוסף, כל עוד נתניהו נשאר בראשות הליכוד — והוא יישאר ככל שיוכל — הסיכויים לקואליציה משותפת של גנץ והליכוד נראים נמוכים ביותר, על רקע כתב האישום והליך השימוע הצפוי להתקיים בקיץ. אולם לא ניתן לשלול לגמרי אפשרות כזו, כמו גם אפשרות של הליכה למערכת בחירות נוספת בתוך תקופה קצרה יחסית.

נתניהו חרד מהאפשרות שמפלגות מהקצה הימני לא ייכנסו לכנסת וכתוצאה מכך הוא ייבעט מבית ראש הממשלה. הוא שיחק עם הרעיון של הפחתה מחדש של אחוז החסימה, לשווא. הפילוג המתוקשר שיזמו בנט ושקד מ'הבית היהודי', כשביקשו לתפור לעצמם תחפושת פוליטית חדשה שלא תהיה מזוהה עם הגורמים הכי משיחיים וריאקציוניים בציונות הדתית, רק הגביר את חוסר הוודאות בקצה הימני. נתניהו התריע בלחץ כי "הפיצול בימין יביא בהכרח להפסד בבחירות". לכן הוא התערב אישית כדי להבטיח שנציגי הימין הכהניסטי־פשיסטי מ'עוצמה יהודית', המוקצים מחמת מיאוס בחברה הישראלית, יוכלו להיכנס לכנסת, בברית עם 'הבית היהודי' ו'האיחוד הלאומי'. המהלך גרר גינוי פומבי אפילו מצד ארגון השדולה האמריקאי הגדול AIPAC ('הוועד האמריקאי־ישראלי לענייני ציבור'), המזדהה עם הימין הישראלי: "הוועד מקפיד זה שנים רבות שלא להיפגש עם חברי המפלגה הגזענית והמגונה הזאת".

התפלגות דעת הקהל ערב בחירות 2015 ביחס לתמיכה בנתניהו עצמו הייתה די זהה למצב המשתקף בסקרים כעת — הרוב רצו שנתניהו יסתלק. אך הבחירות הסתיימו באופן טרגי בעליית קואליציית "הון והתנחלויות" אגרסיבית, שסימנה תזוזה נוספת ימינה של השלטון הישראלי, עם השלכות הרסניות על מעמד העובדים ושכבות הביניים בישראל, על מיעוטים ועל מיליוני פלסטינים. הסיבה היסודית לכך אינה תמיכה המונית נלהבת בנתניהו ובמדיניות ממשלותיו, אלא חולשת החלופות שהציעו מפלגות הממסד שקראו תיגר על שלטון נתניהו עד כה.

בשתי מערכות הבחירות הקודמות לכנסת, נתניהו פנה לטקטיקת "געוואלד" והכריז ביום הבחירות ש"שלטון הימין בסכנה", כדי לדרבן מצביעים רדומים ולא נלהבים. בבחירות 2013, שאחרי המחאה החברתית ההמונית, נתניהו היה מרכיב קואליציה צרה שהייתה מעוררת זעם רב יותר, אלמלא מפלגות לפיד ולבני שדדו קולות של מתנגדי נתניהו וחברו אליו לקואליציה. בבחירות 2015, ההסתה הגזענית נגד האזרחים הערבים, המצביעים נגד שלטון הימין, סייעה לנתניהו לייצר תמונת ניצחון מזויפת. אולם הוא הצליח להרכיב קואליציה מקרטעת על חודו של קול, שנשענה באופן מכריע על כחלון, שמשך הצבעה גם משכבה שהחלה לפתח חוסר שביעות רצון מהמצב הכלכלי תחת ממשלה ניאו־ליברלית.

דמגוגיה "ביטחונית"

האסטרטגים של קמפיין הליכוד מציירים את חקירות נתניהו כ"רדיפה פוליטית" וניסיון הפיכה ביורוקרטי של "השמאל" נגד ממשלת הימין. המסר העיקרי החוזר הוא שהחלפת שלטון נתניהו בבחירות תוביל להקמת "ממשלת שמאל" שתפגע בביטחון הציבור הישראלי. זה בדיוק היה המסר בבחירות 2015 מול הרעיון של ממשלה בהובלת 'המחנה הציוני'. סוגיית הביטחון הלאומי נותרת כתמיד דומיננטית ביותר בפוליטיקה הישראלית.

נתניהו והליכוד חזרו לשלטון ב־2009 אחרי מלחמות איומות בלבנון ובעזה בתקופת ממשלת קדימה והעבודה. מאז, ממשלות נתניהו פעלו בשנים של התערערות היציבות במערכת העולמית והאזורית בעקבות המשבר הכלכלי העולמי של 2008. תנועות ההמונים המהפכניות של "האביב הערבי" ב־2011 טילטלו דיקטטורות, הבהילו את המעמדות השליטים ועוררו השראה גם במאבקי עובדים ובתנועת המחאה ההמונית שהתפרצה בישראל באותה השנה. זו הושפעה גם מתנועות מחאה שהתפתחו נגד מדיניות הצנע במערב. אולם היעדר הנהגה פוליטית הולמת בשמאל הגביל באופן בלתי נמנע את אותן תנועות והותיר מרחב משמעותי להתערבות כוחות ימין. אף שבישראל, מפלגות הנחשבות ציבורית ב"שמאל" התחזקו מעט במשך תקופה לאחר מחאת 2011, בכל זאת, על רקע המגמה הדומיננטית של מהפכות־נגד ברמה האזורית, "תודעת המצור" בקרב הציבור היהודי התעצמה, ומגמה זו נוצלה היטב בידי שלטון הימין.

דמגוגיה "ביטחונית" מילאה תפקיד מפתח בגיוס תמיכה עבור ממשלות נתניהו. בדומה לבחירות 2015, גם הפעם בכירים לשעבר מהממסד הביטחוני מתגייסים לקידום תעמולה נגד המשך שלטון נתניהו. אולם כעת, התייצבותם של שלושה גנרלים בראש רשימת ה"אנטי־ביבי" נועדה לחזק את הפנייה ה"ביטחונית" למצביעים ולערער את יכולתו של נתניהו להציג את יריביו כסכנה לביטחון. השותפה הפוטנציאלית הראשית של 'כחול־לבן' להרכבת ממשלה, מפלגת העבודה, מיהרה גם כן להציב כמספר 2 ברשימתה גנרל, אלוף במיל' טל רוסו.

בתגובה לקלף התעמולה ה"ביטחוני" של רשימת גנץ, הליכוד מתאמץ לתייג את הגנרלים כ"שמאל" — כינוי המודבק עכשיו לכלל מתנגדי שלטון נתניהו ושאמור כביכול לייצג התנגדות "מסוכנת" להמשך הכיבוש הישראלי בשטחי 67'. כך, בתשדיר תעמולה של הליכוד, הוכרז על רקע תמונת בית קברות צבאי: "גנץ זה שמאל ושמאל זה מסוכן".

גנץ פתח את קמפיין הבחירות שלו עם מיקוד בתחרות לאומנית־מיליטריסטית מול נתניהו והליכוד. מפלגתו של יעלון, השותפה ברשימה, כוללת גורמים "ניציים" מובהקים, המתנגדים לוויתורים טריטוריאליים מצד ישראל. האוזר הוא מאדריכלי חוק הלאום, שאף הבטיח כי גנץ יבנה בהתנחלויות "לא פחות מנתניהו". הנדל, המשמש כראש 'המכון לאסטרטגיה ציונית', תומך בסיפוח שליש מהגדה המערבית לישראל, בהתאם לתפיסתו, כדבריו, כי "האינטרס הציוני הוא מקסימום שטח עם מינימום ערבים".

יעלון, ב'כנס ירושלים' של ערוץ 7 המתנחלי בתחילת פברואר, אמר: "האם יש סיכוי שיהיה שלום? אין סיכוי!", "עמדתי גם נגד ההתנתקות ונגד הסכמי אוסלו. בני גנץ לא נמצא במקום אחר. [...] אף אחד לא חושב שיש מקום לעוד שטחים תמורת שלום. ולכן זה לא הוויכוח היום".

"ממלכתיות"

לפי יעלון, הוויכוח העיקרי של רשימתו מול שלטון נתניהו הוא לא על עתיד השטחים אלא, "על הממלכתיות". לדברי גנץ, "לא סביר בעיניי שיש ממשלה שבה שרת התרבות תוקפת את המוסדות שעליהם היא אחראית, שרת המשפטים תוקפת את המוסדות שעליהם היא אחראית, השר לביטחון פנים תוקף את המוסדות שעליהם הוא אחראי, הקבינט תוקף את הצבא, וראש הממשלה תוקף את כולם", ואמר כי "אווירת השיסוי מיותרת". בקיטוב הפוליטי המתפתח בחברה הישראלית, דברים כאלה מתכתבים גם עם סנטימנט של חשש גובר בקרב חלקים בציבור מפני צעדים אנטי־דמוקרטיים. במציאות, גנץ וגם לפיד השתתפו בעצמם בהסתה נגד 'שוברים שתיקה', ותורמים את חלקם להסתה לאומנית. אך הם מנסים לאמץ סגנון שייתפס כמאחד על בסיס לאומי.

הם — בדומה לח״כ הפורש בני בגין מהליכוד, שהגדיר את התקפת נתניהו על הפרקליטות "ניסיון להתנקש באמון הציבור במוסדות אכיפת החוק" — משתייכים לאותם חוגים בצמרת הממסד הצבאי־ביטחוני ובמעמד השליט בכלל הרואים בסגנון הפרובוקטיבי הגס של שלטון נתניהו סכנה ליציבות הפוליטית ואיום על האפשרות שלהם עצמם למתוח ביקורת על מדיניות השלטון. המתח הזה ניכר סביב פרשת אזריה ב־2016, שעוררה זעם בקצונה הבכירה, אחרי שנתניהו התייצב משיקולים פופוליסטיים נגד הרמטכ״ל ושר הביטחון. שלא במקרה, ביום השואה באותה השנה, האלוף יאיר גולן, אז סגן הרמטכ״ל, השווה בין "תהליכים מעוררי חלחלה שהתרחשו באירופה בכלל ובגרמניה בפרט" בתקופה שבין מלחמות העולם, לבין מגמות בחברה הישראלית.

חבירת ליברמן לממשלה בהמשך אותה השנה נועדה לייצב קואליציה צרה, אחרי שבמפלגת העבודה חסמו את ניסיונו של היו״ר דאז הרצוג לחזור לחיק שלטון נתניהו. אך המהלך דווקא הגביר את חוסר היציבות במערכת. הוא הגביר את הסלידה הציבורית מהממשלה ואת הביקורת על נתניהו מצד גורמים בממסד שראו בליברמן גורם לא יציב ולא אחראי מספיק כלפי המערכת. על הרקע הזה, יעלון וגבאי פרשו ופנו לקרוא תיגר על נתניהו, וגם במפלגתו של ליברמן נרשם פילוג, עם פרישת לוי־אבקסיס. לבסוף, בנובמבר האחרון, ליברמן פרש כהרגלו מהממשלה משיקולים אלקטורליים, בניסיון להתנער מאחריות למשבר בעזה.

ההתקפות הפרובוקטיביות של שלטון נתניהו על מתנגדיו, על המשטרה והפרקליטות, ועל האליטות הישנות, משרתות צרכים פוליטיים, לרבות שרידותו הפוליטית של נתניהו עצמו. נרטיב פופוליסטי של מאבק באליטות ורתימת פוליטיקת זהויות בורגנית בפנייה למעמד עובדים מזרחי מסייעים לליכוד לתחזק בסיס תמיכה. אך בנוסף, ריסון מערכת המשפט, החלשת העיתונות וכרסום המרחב לביקורת על מדיניות השלטון מייצגים מאמץ להתגבר על התנגדויות, להתיר רסנים, לרכז יותר כוח בידי הממשלה והעומד בראשה — תהליך תזוזה בכיוון סמכותני יותר במערכת מעורערת יותר.

השלטון הקפיטליסטי בישראל בעשור האחרון נשען על מפלגה הנשלטת במידה לא מבוטלת בידי גורמי ימין מתנחלי פופוליסטיים בלתי יציבים. עשורים של ניאו־ליברליזם הביאו להתגברות הניכור ממפלגות הממסד המסורתיות, מה שמשתקף במיוחד בהתאיידות בסיס התמיכה של מפלגת העבודה. הניסיונות לברוא מפלגות "מרכז" גדולות יריבות לליכוד לאורך השנים, דוגמת 'קדימה', שיאפשרו ממשל קפיטליסטי יציב התבדו. חוגים במעמד השליט תמכו בהעלאת אחוז החסימה כדי לקבל מערכת פוליטית יציבה יותר, אך כפי שהסברנו בזמנו, ההגבלה הטכנית לא פתרה עבורם את הבעיה — כעת הם מתמודדים עם מערכת פוליטית מפוררת יותר ורמה גבוהה יותר של חוסר ודאות. 'המחנה הציוני' של מפלגת העבודה ולבני, שהתיימר להציג אלטרנטיבה שלטונית בבחירות הקודמות התרסק, אחרי שבמשך ארבע שנים לא הצליחו לשכנע שהם מייצגים תוכנית פוליטית הראויה לתשומת לב.

כעת, רשימת גנץ, לאחר חבירת לפיד, מקבצת כוחות גדולים יותר לקריאת תיגר על שלטון נתניהו. אך לאלה יש מטרות שונות ולעיתים סותרות. כך למשל מיכאל ביטון, שכיהן עד 2018 כראש מועצת ירוחם והיה חבר מפלגת העבודה, דיבר בעבר על פינוי נרחב של התנחלויות. בעוד שעבור מפלגתו של יעלון עתיד השטחים אינו ויכוח מהותי מול שלטון נתניהו, הרי שבעיני גורמים אחרים ב'כחול־לבן', במפלגת העבודה ובמעמד השליט הישראלי זהו הוויכוח האסטרטגי המהותי ביותר. חוסר היכולת להגיע להסכמה בין הגורמים הוביל להשמטת הרעיון של פתרון "שתי מדינות" ממצע הרשימה.

תוכנית טראמפ

ממשלות ישראל נמנעו מאז 1967 מלספח את שטחי הגדה והרצועה בשורה התחתונה מתוך רתיעה מהרעיון של אובדן רוב יהודי בקרב אוכלוסיית ישראל. הסוגיה ה"דמוגרפית" הזאת, המחוברת לרעיון של התפתחות מדינת אפרטהייד או של אובדן עצמאות לאומית לטובת מדינה דו־לאומית, עמדה בלב הוויכוח בממסד הישראלי במשך עשרות שנים ביחס למדיניותו בשטחים הכבושים. התקוממות ההמונים הפלסטינים באינתיפאדה הראשונה המחישה שהמשטר הישראלי לא יוכל להמשיך לשלוט במיליוני נתינים פלסטינים תחת כיבוש ישיר. הסכמי אוסלו והקמת הרשות הפלסטינית נועדו להוביל להסדר שליטה חדש. הקריסה הבלתי נמנעת של "תהליך השלום" באינתיפאדה השנייה, כתוצאה מהמשך הכיבוש בדרכים אחרות והפגיעה בתנאי המחיה של הפלסטינים בשטחים, הובילה בסופו של דבר את המשטר הישראלי ליזום מהלכי "היפרדות" — הקמת חומת ההפרדה ותוכנית ה"התנתקות" — במטרה, בסופו של דבר, לנסות לייצב את השליטה בשטח ולבצר את ההפרדה בין האוכלוסיות.

עם זאת, שורה של גורמים קיררו בממסד הישראלי את התמיכה ברעיון של ויתורים טריטוריאליים: ניצחון חמאס בבחירות, קריסת הרשות בעזה, המשך העימות עם חמאס, והתערערות המשטרים באזור בעקבות התקוממויות "האביב הערבי". בנוסף, גם גילו המתקדם של עבאס והתערערות סמכותו הרחיקו את הרעיון של חתימת הסכם משמעותי חדש מול הרשות. ממשלת נתניהו האחרונה הייתה הבוטה ביותר בהתנגדותה לעצם הרעיון של הקמת מדינה פלסטינית. אולם נוכח המשבר הנפיץ בעזה, המשך הבנייה הדוהרת בהתנחלויות ותוכניות הימין המתנחלי לקדם סיפוח של שטחי C, שבים ומתגברים הקולות מתוך הממסד המצדדים במהלכים לשינוי המצב בשטח ולקידום "היפרדות".

ה"סטטוס קוו" בשטחים הפלסטיניים הכבושים מערער גם את היחסים הבינלאומיים של ישראל. נתניהו אומנם מתגאה במגמה הפוכה, ובפרט בכך שהעימות המתמשך מול איראן דחף להתרחבות הברית בין המשטר הקפיטליסטי בישראל למקביליו הערביים, כמעט כבימי אוסלו. עליית טראמפ סיפקה לשלטון נתניהו רוח גבית, וגם ניצחון בולסונארו, מנהיג הימין הקיצוני שנבחר לנשיאות ברזיל, נחגג בממשלה כהזדמנות להידוק יחסים עם אחת הכלכלות הגדולות. אך טראמפ, בולסונארו ושותפיהם יתחלפו במוקדם או במאוחר (טראמפ עשוי להפסיד בבחירות לנשיאות בשנה הבאה). הלחצים על ישראל מצד המעצמות הקפיטליסטיות בסוגיה הזאת, מחשש ליציבות היחסים באזור, לא יתפוגגו.

בד־בבד, הניסיון לפלרטט עם גורמי ריאקציה במזרח אירופה הנגועים אפילו באלמנטים של אנטישמיות והכחשת שואה, כדוגמת ר״מ הונגריה אורבן וממשלת 'חוק וצדק' בפולין, בניסיון לטרפד לחצים על ישראל מצד האיחוד האירופי, כבר הספיק להתפוצץ במשבר דיפלומטי, ומגביר ביקורת גם בציבור הישראלי. יתרה מכך, באופן יסודי, הביקורת על ישראל בדעת הקהל ברמה העולמית תוסיף ותתרחב על רקע המשך הכיבוש והדיכוי של הפלסטינים. יוזמות פופולריות לצעדי חרם ומחאה נגד ישראל ימשיכו להרים ראש. וכפי שהבהיר הנסיך הסעודי אל־פייסל בראיון לחדשות 13, נתניהו מוליך שולל את הציבור הישראלי עם הרעיון שללא ויתורים לפלסטינים יחסי ישראל ומדינות ערב ירחיקו לכת — למרות ההסכמים עם מצרים וירדן, הדיקטטורות הערביות חייבות לקחת בחשבון את ההזדהות של המונים באזור עם מיליוני פלסטינים החיים תחת דיכוי כבד.

מסמך שפירסם באוקטובר 'המכון למחקרי ביטחון לאומי' (INSS), ושנטען ב'מקור ראשון' ששלושת הגנרלים גנץ, יעלון ואשכנזי היו מעורבים מאחורי הקלעים בתהליך הכנתו, מדבר על קידום הפרדה טריטוריאלית וחיזוק הרשות הפלסטינית, אך דוחה כל פינוי התנחלויות עד ל"הסדר קבע" בעתיד הרחוק. יעלון מסויג לכאורה אפילו מהתוכנית הזאת. אולם לכל הפחות, ממשלה בראשות גנץ צפויה לגלות גמישות רבה יותר ביחס לוויתורים טריטוריאליים מסוימים.

טראמפ מבטיח להציג מייד לאחר הבחירות את תוכנית "עסקת המאה" היומרנית לפתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני. זהו ניסיון מגושם לספק מענה לאינטרסים של המעצמה הקפיטליסטית האמריקאית בפיתוח היחסים בין המשטרים באזור. התוכנית צפויה בעיקרה למחזר נוסחאות מתוכניות אמריקאיות קודמות, ולהציע לפלסטינים עוד פחות מהפירורים שהוצעו להם בעבר (כך למשל לפי דיווח בחדשות 13 לגבי הפרטים המשוערים). בבית הלבן מצפים מראש שהרשות הפלסטינית תגיב בסירוב לתוכנית, שפרסומה התעכב מלכתחילה כבר שנתיים כתוצאה מהזעם שעוררו מהלכיו הפרובוקטיביים של טראמפ בקרב הפלסטינים עד כה — במיוחד ההכרה החד־צדדית בירושלים כבירת ישראל לבדה, כמו גם ההשתלחות בפליטים הפלסטינים וההתקפה על אונר״א. באשר לצד של משטר הכיבוש, אופן ההתייחסות לתוכנית יהיה תלוי בהרכב הקואליציה הבאה.

מצב נפיץ

שלטון נתניהו העמיק בשנים האחרונות את ההתערבות הצבאית בסוריה נגד כוחות איראן ובעלות בריתה. הפעולות הצבאיות כשלעצמן, בפרט עם נסיגת ארה״ב, לא צפויות להביא להתקפלות מצד איראן וחזבאללה, והעימות ימשיך להתפתח באופן מסוכן. שלטון הימין בישראל, בחסות ממשל טראמפ, מקדם מדיניות המטרפדת את האופק לשלום אזורי: חרחורי מלחמה, התמיכה בהתערבות אימפריאליסטית באזור מצד מעצמות העולם ובסנקציות ההרסניות, החזקת נשק להשמדה המונית, התמיכה בדיקטטורות ובמערכת הקפיטליסטית המנציחה עוני, אומללות ומצוקה אדירים, והמשך הדיכוי והרמיסה של מיליוני פלסטינים ביומיום. מיליוני תושבים תחת כיבוש ומצור לא ישתתפו בבחירות האמורות להשפיע על כיוון המדינה השולטת בחייהם.

המשבר הבוער ברצועת עזה, שנתניהו הבטיח בבחירות 2009 לפתור כביכול באמצעים צבאיים, מוסיף להצמיח זוועות חדשות בכל יום שעובר. בראש ובראשונה, שני מיליון תושבים נצורים ברצועה ללא תנאי מחיה בסיסיים, תחת תוקפנות ברוטלית ביומיום מצד שלטון הימין הישראלי ותחת הממשל המקומי הימני והסמכותני של חמאס. בו־זמנית, תושבי הנגב המערבי בישראל מתמודדים עם פחד יומיומי, אזעקות תדירות ולעיתים אף עם פגיעות הרסניות של רקטות — מצוקתם מנוצלת באופן ציני בידי פוליטיקאים קפיטליסטים לאומנים, שאינם מסוגלים להציע כל פתרון ממשי למשבר.

בחודשים האחרונים הגיע העימות מספר פעמים לסף מלחמה. הסיבה היסודית לכך היא המשך משטר המצור (הנאכף בשיתוף מצרים), שהוטל על תושבי הרצועה לפני למעלה מעשור, בשורה התחתונה מתוך מטרה פוליטית להוביל לחילופי ממשל מקומיים. עם זאת, כל עוד תרחיש כזה אינו על הפרק, ממשל חמאס נתפס בינתיים כ"ברירת מחדל" בעיני המשטר הישראלי, החותר "למשמע" אותו כגורם המשליט סדר ברצועה. סבבי המלחמה בעזה נועדו להגן על הסטטוס־קוו של המצור, וזו גם תכלית הדיכוי הצבאי הברוטלי של מפגינים פלסטינים על גבול הרצועה.

המחאה האזרחית המשמעותית ביותר שהתפתחה עד היום ברצועה נגד המצור סחפה אלפים ורבבות שבוע אחר שבוע להפגין על ההתעמרות בחייהם. בתוך פחות משנה, כ־200 מפגינים נורו למוות וכ־30 אלף נפצעו. הדיכוי הצבאי והיעדר הנכונות מצד ממשלת נתניהו לסגת ממדיניות המצור, מחשש לספק לחמאס רווח פוליטי, גררו גם פעולות נואשות יותר מצד חלק מהמפגינים והשפעה מוגברת של חמאס ושל שיטות הפעולה ההרסניות שלו. כספי החילוץ מקטאר לתשלום משכורות עובדי הממשל בעזה ולתשלום עבור דלק לייצור חשמל היו ניסיון להרגעה מיידית של השטח. אך תחת מדיניות הימין, המשבר ימשיך להתפתח ולהידרדר לתהומות חדשים. הערכת המודיעין הצבאית בישראל מדברת על סיכוי גבוה להסלמה בעזה בתקופה הקרובה. "באמ״ן מעריכים כי הסבירות למלחמה יזומה נגד ישראל נמוכה, אך הסיכוי להתלקחות ברצועת עזה ולאחריה [בגדה המערבית עלה]. הסיבה הבולטת לכך היא המשבר ההומניטרי ברצועת עזה", כפי שדיווחו ב'וואלה חדשות'.

בגדה המערבית, הכיבוש הצבאי והבנייה בהתנחלויות, כולל במבודדות ביותר, וטרור המתנחלים נגד התושבים הפלסטינים, מתדלקים מצוקה, ייאוש וזעם בקרב פלסטינים בערים, בכפרים ובמחנות הפליטים. זוהי הקרקע עליה צומחות גם פעולות נואשות של טרור יחידים נגד ישראלים. לפי עדות ראש השב״כ, הירידה התקופתית במספר התקיפות מהסוג הזה יוצרת מראית עין של "שקט מדומה" בעיני הציבור הישראלי. אך בנסיבות של האלימות המאורגנת היומיומית נגד ההמונים הפלסטינים, ניתן לצפות גם לגלי הסלמה בתקיפות נגד ישראלים על רקע לאומני. אלה מנוצלים באופן ציני בידי שלטון הימין הישראלי כתירוץ להגברת ההתקפות על התושבים הפלסטינים, בשורה התחתונה כדי להגן על המשך הכיבוש ודחיקת התושבים הפלסטינים. תחת שלטון נתניהו חלה הסלמה בהריסות בתי פלסטינים בתחומי הגדה המערבית, כשמאות תושבים בשנה מושלכים מבתיהם, בהם למעלה מ־1,200 קטינים מאז 2015.

ההתפתחות של הפגנות ושביתות בשנים האחרונות במובלעות הרשות הפלסטינית משקפת מיאוס גם מהתפקיד שממלאת אליטת הרשות בהובלת עבאס, בשימור למעשה של המצב הקיים. במקביל, במזרח ירושלים, בגטאות העוני הפלסטיניים, התושבים מתמודדים עם התקפות בלתי פוסקות מצד המדינה ועמותות המתנחלים — אם כי, "מחאת המגנומטרים" העממית ביולי 2017 חשפה גם את מגבלות הכוח של שלטון הימין, כשגרמה לנתניהו להתקפל.

הנהגת ההסתדרות

אף שטיפוח לאומנות ודמגוגיה "ביטחונית" היו קלף התעמולה המרכזי שאיפשר לממשלת ה"ימין־ימין" לשמור על בסיס תמיכה משמעותי יחסית, גם הצמיחה הכלכלית בשנים האחרונות הקלה עליה להימנע בכלליות מגזירות צנע כבדות חדשות. הצמיחה אף איפשרה לה לעשות ויתורים תקציביים מסוימים כדי לרכך התנגדות פוטנציאלית שעשויה הייתה לערער את התמיכה הפוליטית בה.

ככלל, בעשור הצמיחה האחרון, ארגוני המעבידים שיתפו פעולה כדי לשמור על השקט היחסי ביחסי העבודה במשק. הוויתורים שניתנו למעמד העובדים בעשור הזה היו זעומים יחסית להיקף העלייה בתוצר ולעושר שרוכז בידי המעמד השליט, כולל כתוצאה מוויתורים שקיבלו המעבידים הגדולים מהממשלה. כך למשל, תחת הממשלה הנוכחית ירד מס החברות לשפל של כל הזמנים, מגמה שנבלמה תחילה בזכות מחאת 2011, אך הושבה לכנה. כפי שהעריכו בעבר ב־TheMarker על רקע תוכנית המיסוי הפרו־טייקונית של טראמפ, "שום דבר אינו תומך בטענה כי הפחתת מס החברות בישראל תביא [לארץ] עוד חברות זרות, או תגביר את הביקוש לעובדים ותעלה את השכר שהם מקבלים. מה שבטוח זה שהפחתה במס החברות תעשיר עוד יותר את בעלי החברות ואת בעלי ההון, שמחזיקים את מרב הונם בניירות ערך. התוצאה תהיה זינוק נוסף באי־שוויון בישראל — בין העשירים ביותר ליתר האזרחים. גם כך ישראל בולטת בכל הדירוגים העולמיים בין המדינות הפחות שוויוניות בעולם המפותח".

התירוץ הניאו־ליברלי להפחתת המס לבעלי ההון היה נתוני הצמיחה החלשים יחסית, אך אלה נותרים חלשים ובשנה הקרובה צפויה האטה בקצב הצמיחה גם ללא זעזועים משמעותיים שעשויים להיגרם בהשפעת התפתחויות בכלכלה העולמית או כתוצאה מאירועים גיאו־פוליטיים משמעותיים, כולל תרחישי מלחמה. מצב המערכת הכלכלית ברמה העולמית מעורער ביותר, וגלישה למיתון עולמי חוזר צפויה במוקדם או במאוחר. להערכת הכלכלן נוריאל רוביני, מספר גורמים עלולים להצית משבר כלכלי עולמי כבר בשנה הבאה, ובהם סכסוכי הסחר בין המעצמות הקפיטליסטיות. אם התרחיש הזה יתממש, המשק הישראלי צפוי להתמודד עם טלטלה משמעותית. אך כבר עכשיו הדיווחים על עלייה בגירעון בתקציב המדינה מאותתים על לחץ מוגבר שיהיה על הממשלה הבאה אחרי הבחירות לקצץ בשירותים החברתיים ואולי להטיל עוד מיסוי רגרסיבי, מה שעשוי להוסיף ולעורר התנגדות מקרב עובדים וצעירים.

את התודה העיקרית על השקט התעשייתי בשנים האחרונות חייבים הממשלה ובעלי ההון ליו״ר ההסתדרות ניסנקורן, ידידו של שר האוצר. הברית בין ניסנקורן וכחלון, למעשה בין ההנהגה הפרו־קפיטליסטית בהסתדרות לבין ממשלת הימין הקפיטליסטית, גבתה מחיר מציבור העובדים והעובדות. אומנם, ההסתדרות הגיעה גם להישגים מול המעבידים והממשלה, כולל המשך המערכה להתאגדות במקומות העבודה, העלאת שכר המינימום והגברת רגולציה מסוימת על בטיחות בעבודה — על רקע מותם של עשרות עובדים בשנה בגלל אינטרס הרווח של הקבלנים. כמו כן, ההסתדרות סייעה כאמור בהפעלת לחץ על הממשלה להעלאת קצבאות הנכות.

אולם אפילו ביחס להישגים אלה, הנהגת ההסתדרות מילאה למעשה תפקיד מגביל. כך, ניסנקורן הפחית את הדרישה המקורית של הקמפיין להעלאת שכר המינימום, ודחף לוויתור על הדרישה המרכזית של ארגוני הנכים להשוואת ולהצמדת הקצבאות לשכר המינימום. יתרה מכך, אולם במקום לתרום לחשיפת המדיניות ההרסנית של הממשלה הקפיטליסטית בכל התחומים בשנים האחרונות, הנהגת ההסתדרות תרמה דווקא ל"הרדמת השטח", לריסון דרישות, להנמכת ציפיות ולייבוש מאבקים חברתיים. ראשי ההסתדרות נמנעו באופן שיטתי מלגייס את הכוח של מעמד העובדים המאורגן כדי להוביל מאבקים נרחבים לטיפול עומק בבעיות החברתיות הבוערות, שהממשלה הנציחה, טיפחה והעצימה. בדצמבר 2017 הנהגת ההסתדרות "הרחיקה" והובילה שביתה כללית של מספר שעות בסולידריות עם מפוטרי 'טבע', אך כמחווה סמלית בלבד. איומי שביתה הושמעו מפעם לפעם כטקטיקה להפעלת לחץ במשאים־ומתנים החשאיים מול הממשלה, ולא כדי לבנות מאבק אפקטיבי שיבטיח הישגים מירביים. כך שאין ממש הפתעה בחבירת ניסנקורן לרשימת "קפיטליזם עם חמלה"!

מאבקים חברתיים

הרעיון של שביתה כללית עלה על סדר היום, אומנם בצורה מופשטת, ב"שביתת הלהט״ב" ביולי וב"שביתת הנשים" בדצמבר — מה שרק הבליט, למרבה הצער, את העמידה מהצד של ארגון העובדים הגדול בישראל, שראשיו הסתפקו בתמיכה הצהרתית, ובשני המקרים לא הובילו התגייסות במטרה לעזור לארגן שביתות אפקטיביות יותר ולבנות מאבק רחב וחזק יותר. אך למרות היעדר הנהגה שתוביל התנגדות כללית לשלטון נתניהו, התפתחה תסיסה חברתית.

אומנם, ייאוש מהאפשרות לשנות מָשַל בהלכי הרוח תקופה ממושכת תחת הממשלה הזאת, גם בהשפעת ההידרדרות שהובילה בסכסוך הלאומי. שלבים כאלה במאבק הם בלתי נמנעים. אך הביטחון העצמי של שכבות משמעותיות בציבור הישראלי לצאת ולהיאבק נבנה מחדש, ומדי פעם התארגנו גם מאבקים בולטים יותר, בהם מחאת יוצאי אתיופיה, אלפים שיצאו להפגנות נגד הברית בין הממשלה לטייקוני הגז ואלפי יהודים וערבים שיצאו להפגין נגד גל הריסות בתים שיזמה הממשלה כחלק מרדיפה של הציבור הערבי־פלסטיני בתחילת 2017. הפגנות המחאה של רבבות נגד השחיתות השלטונית בסוף אותה השנה בישרו על מיפנה מסוים במצב הרוח, ולאחריהן סדרה של מחאות נקודתיות הצליחו להוציא רבבות לרחובות אחת אחרי השנייה.

המחאות האחרונות האלו לא השתוו להיקף ההתגייסות של מחאת 2011, שסחפה הפגנות של מאות אלפים, אך הן בהחלט היו ההפגנות הגדולות ביותר בציבור הישראלי מאז. המאבקים של התקופה האחרונה, אף שברובם סבלו מחוסר המשכיות בהשפעת הנהגות שלא הצליחו להציע דרך אפקטיבית לבנות אותם, התאפיינו בקריאת תיגר ישירה יותר על הממשלה ובפעולות נועזות ולוחמניות יותר. הם מדגישים כי הסלידה הרחבה מנתניהו משקפת סלידה עמוקה וכללית יותר מהמצב הקיים.

בתרחיש שבו תוקם שוב ממשלת "ימין־ימין" בראשות נתניהו והליכוד, אפשר לצפות שהמגמה של ההתנגדות של חלקים שונים בחברה הישראלית תמשיך להתפתח באופן משמעותי. אפקט דמורליזציה עשוי בהחלט להתפתח, אך בו־זמנית, ובהמשך למחאות של התקופה האחרונה, לא יהיה בכך כדי למנוע התפתחות של מאבקים נגד היבטים שונים של מדיניות הממשלה, ואף התפתחות של תנועת מחאה כללית יותר. התפתחויות של תנועות המונים ברמה העולמית עשויות לתרום לדרבון מגמה כזו, כפי שראינו בעבר. עם זאת, סבבי הסלמה בסכסוך הלאומי ותרחישי מלחמה אפשריים יחתרו תחת מגמה כזו, והמצב הפוליטי יוסיף להיות הפכפך מהבחינה הזאת. בנוסף, בהתחשב בחולשת כוחות השמאל, רעיונות המבקשים לעשות דה־פוליטיזציה למאבקים — "מחאה לא פוליטית", "לא ימין ולא שמאל" — צפויים להמשיך לזרוע בלבול ולהוות אתגר בתקופה הבאה. אולם, אכזבה מהאפשרויות והתוצאות בבחירות הקרובות עשויה גם לזרז מסקנות חשובות לגבי נחיצות מהלכים להקמת מפלגת שמאל רחבה חדשה.

ריק פוליטי

מספר סקרים בשנים האחרונות העידו בעקביות על תזוזה שמאלה בעמדות הכלכליות היסודיות של הציבור בישראל, לרבות הסקר "בוחרים כלכלה" של קרן ברל כצנלסון שפורסם בדצמבר לרגל 'ועידת ישראל לעסקים'. לפי הסקר האחרון, רוב גורף של 71% למשל בעד העלאת המיסוי על בעלי ההון ובעלי הכנסה גבוהה, ובעד הלאמת משאבי הטבע שהופרטו! רוב גדול עוד יותר בעד מימון ממשלתי לחינוך חינם מגיל אפס, גם במחיר העלאת מיסים. גם בסקר הזה נרשם רוב גורף בעד התאגדות במקומות העבודה, על רקע גל ההתאגדות של השנים האחרונות, ותמיכה סוחפת של 64% ברעיון של שביתה כללית במשק במסגרת המאבק בתאונות העבודה הקטלניות בענף הבניין — רעיון שהנהגת ההסתדרות לא השכילה להוציא לפועל. 69% מהנשאלים הביעו הזדהות עם "השקפת עולם סוציאל־דמוקרטית" לעומת כ־20% שהזדהו עם "השקפת עולם קפיטליסטית", בהתאם להגדרות עורכי הסקר.

המגמה הזאת תואמת שינוי בתפיסות בקרב המונים ברחבי העולם בעידן הזה, על רקע משבר כללי במערכת הקפיטליסטית ברמה הגלובלית, המשתקף בין השאר בקיפאון כלכלי ושיאי אי־שוויון. הוא גם מתבטא במשבר סביבתי חמור, התקפות על חירויות דמוקרטיות, הסלמה במאבקי השליטה בין המעצמות הקפיטליסטיות, עימותים על משאבים, מירוץ חימוש ועוד. העניין הגובר ברעיונות סוציאליסטיים כיום והזינוק המטאורי בתמיכה בנקודות התייחסות "חדשות" בשמאל דוגמת סנדרס, קורבין, מלנשון, או מפלגת פודמוס במדינת ספרד, מעידים על חיפוש משמעותי אחר אלטרנטיבה, דרך לפתרון הבעיות בחברה.

בישראל חלה תזוזה ברורה שמאלה לא רק סביב נושאים "כלכליים" אלא גם בגישות בחברה ביחס לזכויות נשים ולהט״ב. בנושאי דת ומדינה הגישות בציבור הרחב מאגפות משמאל את הכנסת. אפילו ביחס לסכסוך הלאומי, הנטייה הגוברת במשך שנים בציבור הישראלי היא לצדד ברעיון של הסדר "שתי מדינות" ופינוי התנחלויות. אולם שנים ארוכות של הידרדרות בסכסוך ללא אופק להתקדמות הותירו פסימיות עמוקה ביחס לפוטנציאל לשינוי במישור הזה. בישראל, השסע הלאומי בולם את המגמה של תזוזה עקבית יותר שמאלה במסקנות הפוליטיות, מכיוון שכוחות ימין קפיטליסטיים מסוגלים עדיין לנצל בצורה אפקטיבית חששות ביטחוניים וקיומיים בקרב שכבות רחבות של עובדים וצעירים בציבור היהודי.

אולם הסתירה הזאת בתודעה הפוליטית חותרת באופן יסודי תחת התמיכה הפוליטית במפלגות הימין הקפיטליסטיות, והיא מתחברת למגמת השחיקה בעשורים האחרונים בבסיס התמיכה של מפלגות הממסד. אין זה אומר שהתמיכה במפלגות "גוש הימין" צפויה להישבר בתוך זמן קצר. הקונסטלציה הפוליטית הנוכחית מושפעת גם מהחולשה היחסית של השמאל ברמה האזורית והעולמית. אך הסתירה במסקנות בהחלט מדגישה פוטנציאל לתזוזה שמאלה של המטוטלת הפוליטית בהמשך (שלב שכמובן לא יהיה חף מסתירות פוליטיות בעצמו ואף ימשיך לבטא חששות ביטחוניים עמוקים ו"תודעת מצור"), ובפרט בהשפעת התפתחויות חיוביות עבור השמאל ברמה העולמית.

עבור מעמד העובדים ושכבות הביניים, המערך הפוליטי המתלכד מאחורי הגנרל גנץ הוא אלטרנטיבה שלטונית מזויפת מיסודה — עוד כוח פוליטי בעד המערכת הקפיטליסטית ובעד המשך הכיבוש והסכסוך הלאומי. מערכת הבחירות הנוכחית מתאפיינת בעימות "ראש בראש" בין שני מחנות של פוליטיקה קפיטליסטית לאומנית, שאינה מסוגלת לספק פתרונות של ממש למצוקות ולבעיות החברתיות הבוערות. למרבה הצער, אין כעת רשימה המייצגת אלטרנטיבה שמאלית של ממש עבור ציבור העובדים והצעירים מכל הקהילות.

מרצ לא תוכל לממש את השאיפות של רבים מתומכיה לראות לשיטתם בנייה של שמאל סוציאליסטי חזק ומשפיע. יש מי שזוקפים לזכותה של מרצ התנגדות להסתה גזענית ולאפליית נשים ולהט״ב, וזה מובן. אך חשוב להסתכל יותר לעומק. מרצ בראשות זנדברג ממשיכה לפעול כאחותה הקטנה של מפלגת העבודה הקפיטליסטית, כשפסגת החזון שהיא מציגה היא חזרה להשתתפות בממשלת קואליציה קפיטליסטית — כפי שעשתה בעבר בממשלות העבודה, שהובילו התקפות על מעמד העובדים הישראלי והמשיכו בכיבוש ובמפעל ההתנחלויות. בשורה התחתונה, מרצ תמיד הייתה מפלגת ממסד, ולא ייצגה מאבק שמאלי לשינוי עמוק בחברה. לכל היותר, כמפלגה ליברלית, מרצ מציעה תוכנית קיינסיאנית לניהול "אנושי יותר" של המערכת הקפיטליסטית. ברגעי מבחן, היא תמכה לא פעם במלחמות שהובילו ממשלות הימין, כולל באופן שערורייתי בתחילת המלחמה בעזה ב־2014. מאבק למציאות של שלום ישראלי־פלסטיני מחייב התנגדות חד־משמעית ועקבית לדיכוי לאומי על כל צורותיו. העובדה שהשסע הלאומי הוא הבוער ביותר והדומיננטי ביותר בפוליטיקה הישראלית מדגישה עד כמה עמדה נכונה וברורה בסוגיה הזאת חיונית למאבק לבניית אלטרנטיבה פוליטית ולשינוי החברה.

ברמה העולמית כיום פוליטיקה ליברלית נמצאת במשבר ומוכיחה חוסר רלוונטיות לבעיות העמוקות בחברה. במפלגת העבודה ובמרצ, גלגול של ה"מערך" ההיסטורי, יש מי שחולמים להתגבר על התמיכה הירודה בשתי המפלגות באמצעות איחוד כלשהו בהמשך. אולם המורשת של הפוליטיקה שלהן, עוד מתקופת ה"מערך" — שהיה עמוד תווך של הקפיטליזם הישראלי, של הכיבוש ושל אפליה גזענית — היא שאחראית עד היום לחלק מהניכור בקרב מעמד העובדים, במיוחד המזרחי והערבי אך לא רק, כלפי המפלגות האלו והמושג שמאל. על היסודות שלהן אין אפשרות לבנות אלטרנטיבה אמיתית — מוטב שתומכיהן המעוניינים בשינוי דרך לכיוון שמאלי וסוציאליסטי יפנו לאחר הבחירות להקים מסגרת חדשה לקידום אלטרנטיבה בשמאל.

חד״ש

הרשימה המשותפת, כפי שמאבק סוציאליסטי הזהירה מראש, הייתה פרויקט נפל ואיכזבה באופן בלתי נמנע רבים ממצביעיה. זו לא הייתה רשימה שמאלית, אלא ברית פוליטית שכללה גם כוחות ימניים אסלאמיסטיים ופרו־קפיטליסטיים, ושהתארגנה על בסיס לאומי וסביב תוכנית פוליטית חלשה המסתכמת בעיקרה במחאה נגד אפליה לאומית. גם זו נותרה כמעט רק במישור הפרלמנטרי — הבטחותיו של יו״ר חד״ש והרשימה איימן עודה מקמפיין הבחירות ב־2015 להוביל מאבק אזרחי המוני בהשראת מרטין לות׳ר קינג התפוגגו כלא היו. הגורמים הריאקציוניים ברשימה אף יצאו בגלוי נגד זכויות נשים ולהט״ב, מה שהציב עקרונית את הרשימה מהצד השני של המתרס מול התפתחויות שביתת הלהט״ב ושביתת הנשים.

כפי שכתבנו ערב הבחירות ב־2015, "[תוכנית פוליטית] כלל לא הייתה במרכז הדיון על הרשימה המשותפת, שסביר להניח שתתפצל בהמשך. בהתחשב במגבלות הפוליטיות של המפלגות המעורבות, ובמנעד הפוליטי שכולל גם כוחות ימניים, קשה לראות כיצד אותן מפלגות יתרגמו הישג אלקטורלי לקידום של מאבק אפקטיבי להישגים מהותיים עבור הציבור הערבי־פלסטיני. אפשר להעריך שהפרויקט הזה לא יגשים את הציפיות של רבים מתומכיו". הרשימה לא הרתיעה את שלטון הימין מהסתה ואפליה על רקע לאומני ומחוק הלאום. הדגשנו כי אסטרטגיה של הסתגרות לאומית מציעה מבוי סתום למיעוט הערבי־פלסטיני בישראל. כדי לקרוא תיגר על שלטון הימין הישראלי נדרשת בנייה של כוח פוליטי רחב, שייצג אלטרנטיבה שמאלית ברורה עבור ציבור העובדים והעובדות מכל הקהילות.

חד״ש, האגף השמאלי ברשימה, כבלה את עצמה מרצון לברית הבלתי עקרונית הזאת. חד״ש זכתה טכנית לשיא של חמישה מושבים בכנסת, אלא שההבדל הזה נותר על הנייר ולא הייתה לו משמעות מיוחדת עבור המאבקים החברתיים והמערכה לבניית אלטרנטיבה שמאלית וסוציאליסטית. במשך ארבע שנים, עודה בעיקר דיברר מסרים צרים וליברליים שלא התיימרו אפילו לפנות לעובדים וצעירים בציבור הרחב ולקדם בניית אלטרנטיבה שמאלית, אף שזו השאיפה של רבים מתומכי חד״ש. גרוע מכך, גורמים בחד״ש עצמה נקטו עמדות ריאקציוניות, למשל ביחס למאבק הלהט״בי וכשנרתמו לסנגר על משטר אסד.

למרבה הצער, בריתות אופורטוניסטיות מאפיינות את הדנ״א של הפוליטיקה של חד״ש, בהשפעת מסורות פוליטיות סטליניסטיות ורפורמיסטיות, קוצר ראייה פוליטי, פרספקטיבה שגויה וחוסר אמון בפוטנציאל השינוי בקרב מעמד העובדים הישראלי. חבירתם לעיני ולניסנקורן בהנהגות ההסתדרות תרמה לעיכוב בניית אופוזיציה שמאלית של עובדים ועובדות, שתציג חלופה דמוקרטית ולוחמנית שם, ובאה על חשבון חיזוק גורמי האופוזיציה המקדמים זאת כיום. במועצות הערים, חד״ש נוטה לחבור לא פעם לקואליציות קפיטליסטיות ימניות, כפי שהיא עושה שנים בחיפה וכפי שעשתה כעת בתל אביב. במעלות־תרשיחא, היא אפילו תמכה במועמד 'ישראל ביתנו' לראשות העיר! הפוליטיקה העיוורת הזאת תרמה למשבר בו שרוי השמאל כיום.

ארבע שנים לא הספיקו כדי לשכנע את הנהגת חד״ש שצריך לפרק את החבילה של הרשימה המשותפת לטובת בניית השמאל. אך טיבי חתך להקמת רשימה נפרדת, זרק לפח את כל תירוצי ה"אין ברירה", וחד״ש חברה אליו לבסוף. הדרישה הבסיסית ממנה כעת צריכה להיות לבנות קמפיין שמאלי משמעותי בשבועות הספורים שנותרו עד לבחירות, כדי לוודא שהפעם, בניגוד לבחירות 2015, יהיה קמפיין שיקדם באופן ברור מסרים ודרישות של השמאל, עם פנייה לציבור הרחב של מעמד העובדים.

פרישת ח״כ דב חנין מהכנסת, שהיה במקור ממתנגדי הקמת הרשימה, נועדה לדבריו לסייע לבניית אלטרנטיבה פוליטית בשדה החוץ־פרלמנטרי בתקופה הבאה. חנין צפוי להמשיך לפעול במסגרת 'עומדים ביחד', שהיה ממקימיה — התארגנות שמאל המושפעת מהתארגנויות "השמאל החדש" נוסח פודמוס הספרדית, ומדברת באופן חיובי ברמת הכותרת גם על סוציאליזם. פניית הפלג של חנין מחד״ש ומק״י לנתיב הזה נעשתה, לאחר שלא הצליחו לדחוף את חד״ש לכיוון אחר, בניסיון לעקוף את המבוי הסתום האסטרטגי שיצרה 'הרשימה המשותפת' ולהתעקש על פנייה רלוונטית לציבור רחב, כמתבקש, כדי לבנות אלטרנטיבה שמאלית.

חנין עצמו, כדובר השמאלי הבולט בכנסת, הצליח לזכות להערכה בקרב חלקים בציבור במידה רבה בזכות זיהוי עם חקיקה "חברתית" ותמיכה במאבקים חברתיים וסביבתיים. תנועת מאבק סוציאליסטי שיתפה פעולה לאורך השנים גם עם חנין, ואף תמכנו בהצבעה עבורו בבחירות לראשות עיריית ת״א—יפו ב־2008. כמו כן, בבחירות לכנסת ב־2013 הבענו תמיכה בהצבעה לחד״ש, בשל קמפיין בחירות שהובילה סביב דרישות שמאליות בעקבות המחאה החברתית הגדולה.

בד־בבד, מעולם לא הסתרנו הבדלים ומחלוקות, לרבות ביחס למחסור בהסברה אנטי־קפיטליסטית, מעמדית וסוציאליסטית, וביחס לגישה פרלמנטרית צרה שכללה שיתופי פעולה קונטרה־פרודוקטיביים מצד חנין עם גורמי ימין ודגש מופרז על תיקוני חקיקה נקודתיים על פני בניית תנועה רחבה לשינוי. עם זאת, חנין היה לדעתנו בעמדה שהיה יכול למנף בשנים האחרונות להובלת מהלך משמעותי של הקמת רשימת שמאל חדשה, שהייתה עשויה לעזור להאיץ את המאמצים בשטח ולהבטיח שבמערכת הבחירות הנוכחית יהיה קמפיין שמאלי בולט ברמה הארצית. חנין, שהתארח בכנס סוציאליזם 2018, דחה לצערנו הצעה מצידנו לדחוף למהלך בכיוון כזה.

ישנם כבר פעילים בשמאל שעושים עבודה רבה מחוץ לכנסת, ומוטב היה שלא לוותר כך על עמדת השפעה ציבורית. אך אנחנו בהחלט מברכים על כוונת חנין להירתם כדי לסייע להעמיד אלטרנטיבה פוליטית רחבה בשמאל בתקופה הקרובה, ואנחנו במאבק סוציאליסטי נוסיף ונפעל לפיתוח דיון ושיתופי פעולה מועילים ולסייע להצלחת המטרה הזאת.

להיאבק נגד שלטון הימין ולבניית שמאל סוציאליסטי

במערכת הבחירות הזאת, אנחנו מזדהים עם הציבור הרחב המייחל להסתלקות שלטון נתניהו מתוך מיאוס מיוקר המחיה, מאי־שוויון, מממסד אטום ומושחת, מגזענות ומהיעדר אופק לשלום. מיליונים צפויים לצאת להצביע ברגע הנדיר שבו מערכת דורסנית ואוליגרכית מאפשרת להמונים "להשמיע קול", ובאופן מובן, רבים ילכו להצביע בדרכים שונות כדי להביע התנגדות לשלטון הימין.

עם זאת, נכון לעכשיו, כאמור, אף אחת מהרשימות המתמודדות לא מציגה חלופה אמיתית עבור ציבור העובדים והעובדות, עבור צעירים ועבור קבוצות מופלות ומודרות שהתקוממו נגד מדיניות הממשלה לאורך התקופה האחרונה. פסטיבל הדמגוגיה והמסרים הרדודים מצד מפלגות הממסד הוותיקות והחדשות פועל לפי היגיון המבקש להרדים את הדיון הרציונלי על עובדות ועל ניתוח הבעיות במדיניות ובשיטה הקיימת, על תוכניות פוליטיות ועל אינטרסים. כך אפשר לגייס תמיכה ציבורית עבור כוחות פוליטיים המייצגים בסיכומו של דבר אינטרסים של קומץ. בשל המחסור באלטרנטיבה חזקה משמאל, הממשלה הבאה בכל תרחיש אפשרי תהיה ממשלה קפיטליסטית לאומנית, שלא תוכל לספק מענה רציני למצוקות ולשאיפות העמוקות יותר לשינוי שביסוד המיאוס משלטון נתניהו.

בהיעדר רשימה המובילה קמפיין משמעותי סביב רעיונות של אלטרנטיבה שמאלית, מאבק סוציאליסטי לא תוכל להביע תמיכה בפעילות או בהצבעה עבור רשימה כלשהי בבחירות הקרובות. אך המצב הזה רק מדגיש את הדחיפות שבהתגייסות למאבק לבניית הכוחות שיוכלו להציב אלטרנטיבה פוליטית לשלטון הימין הקפיטליסטי, סביב פתרונות סוציאליסטיים.

הכרחי להיאבק נגד ה"הפרד ומשול" הלאומני־גזעני, נגד אפליה ולמען שוויון ודמוקרטיה בכל המישורים. מול עריצות הטייקונים, המחזיקים במשק כבן ערובה, צריך להיאבק למען העלאת המיסוי על בעלי ההון, העברה לבעלות ציבורית של הבנקים, משאבי הטבע ותאגידי הענק, ולמען משק שיתנהל באופן רציונלי, מתוכנן ודמוקרטי לרווחת הכלל ולא בהתאם לאינטרס הרווח של בעלי התאגידים. צריך להיאבק לסיום הדיקטטורה של הכיבוש והמצור בשטחים, ולמען פתרון של שלום ישראלי־פלסטיני המבוסס על שוויון בזכויות וברמת החיים, במסגרת שתי מדינות סוציאליסטיות, שוות־זכויות, שישתפו פעולה ביניהן, כחלק מהמאבק הרחב לאביב סוציאליסטי באזור וברמה הגלובלית. שינוי החברה כרוך במאבק. אנחנו חיים בעידן של משבר, אך גם של התעוררות של כוחות של שינוי ברחבי העולם — ובאופן משמעותי, התעוררות למאבק של שכבות חדשות במעמד העובדים והעובדות, המייצג את הכוח הפוטנציאלי המכריע להפלת שלטון ההון ולשינוי סוציאליסטי.

תנועת מאבק סוציאליסטי פועלת כחלק מהתנועה הרחבה המתעוררת הזאת וכחלק מתנועה סוציאליסטית בינלאומית, CWI, הנאבקת כיום בעשרות מדינות למען שינוי סוציאליסטי. אנחנו נפעל במערכת הבחירות כדי לשכנע בנחיצות של מאבק לשינוי סוציאליסטי ונקרא להצטרף אלינו במאבק הזה.

בו־זמנית, נקרא גם לפעול מייד לאחר הבחירות יחד עם גורמים אחרים בשמאל ובארגוני העובדים כדי לקדם צעדים לשילוב כוחות לבניית מפלגת מאבק רחבה, עם הפנים לציבור העובדים והעובדות מכל הקהילות. חיובי שגורמים נוספים בשמאל מעלים באחרונה רעיונות דומים, ומאבק סוציאליסטי רואה עצמה מחויבת לפעול כדי להבטיח שניתן יהיה למצות כל הזדמנות לקידום בניית אלטרנטיבה שמאלית ברמה הארצית. מפלגה רחבה כזו תוכל לתת גב למאבקים של עובדים, צעירים ומיעוטים, לספק להם בית פוליטי אמיתי ולחשוף בצורה אפקטיבית יותר את השקרים בתעמולה של מפלגות הממסד. היא גם תוכל להתחיל להציב אופק לעתיד שבו תעלה ממשלה שתייצג אלטרנטיבה שמאלית, סוציאליסטית, ולא עוד ממשלת הון גזענית בהרכב כזה או אחר.

די לשלטון נתניהו. דרושה אלטרנטיבה סוציאליסטית.
  • קידום מפלגה רחבה חדשה שתייצג ותארגן למאבק את ציבור העובדים והעובדות, היהודים והערבים כאחד, כאלטרנטיבה למפלגות הממסד המתחפשות ל"חברתיות" אך תומכות בסדר־יום קפיטליסטי לאומני.
  • העברת נטל המס מציבור העובדים והעובדות לאצולת ההון. מאבק לתוספות שכר במשק ולחיסול אפליות השכר. העלאת קצבאות הנכות והזיקנה, העלאת שכר המינימום ל־40 שקל לשעה (7,300 שקל לחודש).
  • מאבק נגד העסקה קבלנית ולמען העסקה ישירה והסכמים קיבוציים. ביטחון תעסוקתי וזכויות מלאות לכל עובדת ועובד מהיום הראשון לעבודה. קיצור שבוע העבודה ל־35 שעות ללא פגיעה בשכר.
  • די לגזענות ול"הפרד ומשול"! מאבק נגד כל אפליה, הסתה ודיכוי על רקע לאום, מוצא אתני, דת, מגדר, נטייה מינית, מוגבלות פיזית או נפשית, גיל וכל דעה קדומה. להפריד דת ומדינה.
  • די לייבוש הדיור הציבורי, השקעה נרחבת בבניית דיור בבעלות ציבורית, כן לפיקוח שכ״ד. מערכת בריאות ציבורית מתקדמת ושוויונית, שתתנהל תחת פיקוח דמוקרטי. חינוך ציבורי חינם מגיל אפס עד האוניברסיטה.
  • השקעה נרחבת במערכת תחבורה ציבורית מתקדמת, משולבת, נגישה וזולה, בבעלות ציבורית. מתן מענה ייעודי לביקושים בשבתות. מעבר מהיר למקורות אנרגיה מתחדשים והסבת תעשיות מזהמות לירוקות.
  • די לשחיתות השלטונית! מאבק בכל מדיניות מושחתת המשרתת את בעלי ההון. סוף לייבוש התקציבי, להפרטה ול"מיקור החוץ" של השירותים החברתיים! להלאים מחדש את כל השירותים ונכסי הציבור שהופרטו.
  • די למדיניות "ניהול הסכסוך"! סוף לכיבוש ולמצור, כן למאבק לשלום ישראלי־פלסטיני. כן לשתי מדינות שוות־זכויות, דמוקרטיות וסוציאליסטיות, עם שתי בירות בירושלים.
  • להעביר לבעלות ציבורית את הבנקים, משאבי הטבע והאלפיון העליון של החברות במשק, שיופעלו תחת פיקוח וניהול דמוקרטיים של ציבור העובדים.
  • מעבר לתכנון דמוקרטי ובר־קיימא של המשק לרווחת הכלל ובמטרה לספק מענה אמיתי לצורכי הציבור. מאבק נגד שלטון ההון ולמען שינוי סוציאליסטי משני צידי הקו הירוק, במזרח התיכון וברמה העולמית.



תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 59187, תל אביב–יפו 6159101
[email protected]
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון. התנועה שותפה ב־CWI, התאחדות בינלאומית המאגדת תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.