בחירות לקראת מאבקים
עצירת שינוי האקלים עוברת במאבק לשינוי סוציאליסטי
תפריט אפשרויות פייסבוק العربية
₪23,661
עוד ₪339
להשגת היעד
תרומת סולידריות לקופת המאבק 2019
מאבק סוציאליסטי לא מקבלת מימון מטייקונים, מהממשלה או מקרנות הון. תמכו בנו, שתפו והצטרפו אלינו לבניית אלטרנטיבה סוציאליסטית.
העבודה המאורגנת · כיבוש ושלום · המזה״ת · עולמי · סטודנטים · נוער · נשים · להט״ב · בריאות · סביבה · היסטוריה ותיאוריה · מאבק סוציאליסטי
X
ניתוח סוציאליסטי
"העם אמר את דברו"?
ההצבעה עבור "גוש הימין" נחלשה במעט אבל קמפיין הגעוואלד של נתניהו הצליח בינתיים להשאירו בשלטון ■ האלטרנטיבה המזויפת והחלולה שהציעו הגנרלים, שר האוצר לשעבר ויו״ר ההסתדרות הקודם הצליחה למשוך הצבעת "הרע במיעוטו" ■ מה שנעדר לחלוטין בבחירות היה אלטרנטיבה של ממש בשמאל עבור ציבור העובדים והמאבקים לצדק חברתי ולשלום

הדפסה
(תמונה במקור: ויקימדיה)

נתניהו, זחוח מתמיד, בדרך להרכיב ממשלה קפיטליסטית גזענית בפעם החמישית וצפוי לשבור את שיא משך הזמן בתפקיד. מול ברית פוליטית רחבה בהובלת שלושה גנרלים, ותחת המלצת היועמ״ש לכתב אישום בשלוש פרשות שחיתות, הוא ניצח והצליח להוביל להצבעה הגבוהה ביותר עבור הליכוד מאז ניצחון שרון ב־2003.

הליכוד נהנה מריכוז ההצבעה "בתוך המחנה". אלא שההצבעה עבור מפלגות "גוש הימין" למעשה נחלשה מעט בהשוואה לבחירות 2015 — כשיעור מסך הקולות וגם מכלל בעלי זכות ההצבעה. גם אם משקללים כחלק מהצבעת תמיכה ב"גוש הימין" (כולל הימין החרדי) את הקולות עבור פייגלין המשיחי, שהתחפש ל"לא ימין ולא שמאל", עדיין מדובר בשורה התחתונה בירידה קלה מכ־56% לכ־55% מהקולות, או מכ־40% לכ־38% מכלל בעלי זכות הבחירה. בכנסת, מחנה נתניהו איבד שני מנדטים והממשלה החדשה, כמו קודמתה, צפויה להישען על רוב דחוק — הפעם של 65 ח״כים.

כחול־לבן, שהוקמה כחודש וחצי לפני הבחירות, הגיעה ל"תיקו" מול הליכוד עם 1.1 מיליון קולות (26%), כולל פלח מצביעי ליכוד מ־2015, וגרפה 35 מנדטים. הליכוד סיים בפועל עם מנדט אחד פחות, לאחר שנתניהו מסר מנדט לאיחוד הימין הקיצוני כחלק מהדיל להבטחת כניסת הכהניסטים לכנסת, שבלעדיו ייתכן שהרשימה כולה הייתה נשארת בחוץ.

אומנם, בעזרת הדילים עם הימין הקיצוני ובעזרת קמפיין געוואלד, ההצבעה עבור "גוש הימין" לא נפלה משמעותית. אלא שכחול־לבן לא הצליחה להעלות את אחוז ההצבעה ובקושי הצליחה להעביר אליה תמיכה על חשבון מפלגות השלטון. למה?

לא ניצחו את נתניהו

בבחירות האחרונות ראינו קיטוב משמעותי, עם ציבור גדול שמאס במצב הקיים וקיווה, למרות הכול, לשינוי כלשהו. מנגד, לא התפתחה מגמה חזקה של הימנעות או "הצבעת הענשה" נגד הממשלה מקרב מי שתמכו בה בשנים האחרונות, כפי שמתחולל לעיתים על רקע התפתחות משברים ומאבקים בחברה.

התלכדות של נסיבות גלובליות, אזוריות ומקומיות מקלה בשלב הזה על מפלגות השלטון לשמר את התמיכה בהן. אך זה לא קורה בשל היעדר כל חוסר שביעות רצון ותסכול משמעותיים על המצב הקיים — דוגמת יוקר המחיה החונק או הסכסוך הלאומי — בקרב עובדים וצעירים רבים שהצביעו למשל עבור הליכוד וכחלון. אלה מתקיימים, גם אם לא תמיד על פני השטח, ועתידים להחריף במוקדם או במאוחר על רקע משברים שיתפתחו.

בינתיים, ברור שלתעמולה של הקואליציה הפוליטית השלטת של ה"ימין־ימין" יש השפעה, כולל בטיפוח תפיסות "אין ברירה", במציאת שעירים־לעזאזל למצוקות בחברה, בהסטת הדיון הפוליטי, וגם בהזנת אשליות ב"התקדמות" שמבטיחה כביכול המדיניות השלטת על סמך תמונה שטחית של יציבות וגם ויתורים כלכליים מסוימים.

אך בסיכומו של דבר, הסיפור הגדול יותר מאחורי תמונת הניצחון של נתניהו אינו חוזק התמיכה בשלטונו כמו חולשת האלטרנטיבה המזויפת שהוצבה מולו — הקמפיין ה"ממלכתי" של כחול־לבן היה אנמי וחלול אפילו עבור רשימת אופוזיציה קפיטליסטית!

ההצבעה הכוללת ל"גוש המרכז־שמאל" — עבור כחול־לבן, העבודה ומרצ — עלתה מעט באופן יחסי לסך הקולות (מ־31% ל־34%) וגם מכלל בעלי זכות ההצבעה (קרוב לנקודת אחוז, לכ־23%). בכנסת, משקל המפלגות בגוש גדל מ־40 ל־45 מנדטים. אולם מפלגת העבודה התגמדה לשפל היסטורי. יחד עם מרצ, למפלגות "השמאל הציוני" יש 10 מנדטים בלבד.

זהו המשך של משבר היסטורי של אותן מפלגות ממסד פרו־קפיטליסטיות שבסיס התמיכה המסורתי שלהן התאייד כמעט לגמרי. בשורה התחתונה, הקמפיינים שלהן התמצו במסר שהן צריכות להיות "שחקניות חיזוק" בממשלת כחול־לבן. פסגת החזון של "אין מהפך בלי מרצ" לא הייתה הובלת מהפך גדול במציאות החיים אלא איוש תיקי החינוך והמשפטים בממשלת "הרע במיעוטו" של גנץ, אולי לצד ליברמן.

הייתה בכך חזרה על ההיגיון ה"פרגמטי" של הקמפיינים הרדודים של 'המחנה הציוני' ומרצ בבחירות הקודמות, וחלק מתומכיהן המשיכו עם ההיגיון הזה להצבעה "אסטרטגית" עבור כחול־לבן — מה שלא משקף תזוזה ימינה במסקנות הפוליטיות מאז הבחירות הקודמות אלא חזרה על פעולה דומה "בתוך הגוש" בתקווה שמשהו יסלק כבר את שלטון נתניהו.

סכסוך מדמם ומיליוני בני־אדם ללא זכויות, בתי חולים קורסים, עובדים נהרגים לטובת רווחי קבלנים, תחבורה ציבורית פרימיטיבית, משקי בית לא סוגרים את החודש וטובעים בחובות, טייקונים משתלטים על משאבים, ממדי אי־שוויון ועוני מהגבוהים במדינות המפותחות... ראש הממשלה מנסה להשתלט על אמצעי התקשורת, רדיפה פוליטית וסתימת פיות, כפייה דתית... אפליית ורצח נשים, אפליה גזענית על רקע לאומי או עדתי, אפליה ואלימות נגד להט״ב... איפה היו הקמפיינים שיציעו הסברים ופתרונות עומק למצב האסוני הזה?

מערכת הבחירות התאפיינה בהיעדרותו המוחלטת של שמאל אמיתי המייצג את המצוקות, האינטרסים והמאבקים של האנשים העובדים, ואת המאבקים נגד אפליה, הדרה ודיכוי.

קמפיין 'כחול־לבן'

בסקר של 'המכון הישראלי לדמוקרטיה' בסוף פברואר, מייד לאחר שמפלגות גנץ ולפיד חברו להקמת כחול־לבן, כמחצית מהנשאלים הסכימו עם הטענה כי "בכל הנוגע לעיקרי מדיניות החוץ והביטחון של ישראל ביחס לפלסטינים" ו"בכל הנוגע למדיניות חברה וכלכלה", "לא משנה איזו ממשלה תקום לאחר הבחירות הקרובות, מכיוון שהמדיניות [בתחומים אלה] של כל ממשלה תהיה דומה"!

העובדה ששיעור כה גדול לא ראו, ובצדק, כל הבדל מהותי בין שתי ממשלות פוטנציאליות מעידה על רדידות הקמפיינים ושטחיות ההבדלים הפוליטיים. הציבור כאילו התבקש לבחור בין מותגים מסחריים, בין נביעות ומי־עדן, ולא להכריע לגבי תוכניות לטיפול בבעיות החברתיות הבוערות.

הקמפיין של כחול־לבן היה כל־כך לא משכנע, שחודש לפני הבחירות רק 38% מתומכי כחול־לבן היו בטוחים שאכן יצביעו עבורה ביום הבחירות, לעומת 69% מתומכי הליכוד.

בבחירות 2013, לפיד מיקד את הקמפיין שלו רטורית ב"אדם העובד" ובניסיון להצטייר כגורם חדש המגיע מחוץ למערכת הפוליטית המסואבת כדי לנקות אותה, במאמץ לנצל את התמיכה האדירה בתנועת המחאה של 2011. בקמפיין הבחירות של כחול־לבן, המסר העיקרי היה "רק לא ביבי". המחאות החברתיות השונות שפרצו בשנה וחצי האחרונות, ושלל הבעיות הבוערות בחברה הישראלית, נותרו בשולי קמפיין ממסדי ימני רדום.

למעשה, כחול־לבן לא עירערה מהותית על קמפיין הליכוד, שהזכיר לעיתים רפליקה לשיר המחאה הסאטירי הישן של להקת הבילויים, "נפלא פה". נתניהו, בשונה מהתקופה שאחרי מחאת 2011, חש נוח בשלב הזה לפנות לבסיס התומכים שלו עם המסר האורווליאני שבכל התחומים הממשלות בראשותו הביאו ל"התקדמות". הציניות שבמסר הזה הודגשה כשתוך כדי מערכת הבחירות המשבר הקיצוני ברצועת עזה הסלים שוב לסף מלחמה.

אולם ממשלת נתניהו לא נחשפה בתור הנושאת הראשית באחריות למצב הזה. המסר האפקטיבי ביותר בקמפיין הליכוד היה ההפחדה הביטחונית, שהסתתרה מאחורי ההנגדה בין "ימין חזק" ל"שמאל חלש", ולוותה בהסתה גזענית. הגנרלים לא הציעו תוכניות קונקרטיות לשינוי המצב. בנוסף, גורמים מכחול־לבן, דוגמת לפיד, השתתפו בשנים האחרונות בטיפוח הסתה נגד "השמאל והערבים", שתרמה לחיזוק נקודות האחיזה של שלטון נתניהו בחששות הביטחוניים בקרב חלקים בציבור היהודי.

במישור הכלכלי, נתניהו היה בעמדה לנצל תקופה של יציבות כלכלית על פני השטח, עם אבטלה נמוכה ואפשרות לנופף בהעלאות חשובות בשכר המינימום ובחלק מהקצבאות שהממשלה נאלצה לספק בלחץ מאבקים. עם זאת, רמות השכר במשק נותרו נמוכות, משבר מחירי הדיור לא חלף, רמת המחירים הכללית בישראל זינקה בעשור החולף עד ל־36% מעל לממוצע ה־OECD, וחובות משקי הבית תפחו בכ־84%. גזירות של התייקרויות וצעדי צנע נדחו עד לתקופת הממשלה הבאה משיקולי בחירות.

כחול־לבן, בהשפעת הקמפיין הפופוליסטי יותר של לוי־אבקסיס (שניהלה במקור מו״מ עם גנץ על ריצה משותפת), ניסתה לנצל את המשבר החמור במערכת הבריאות עם מס־שפתיים קל, וגם סיפקה איזו תגובה ריקנית לדוח מבקר המדינה על המשבר בתחבורה הציבורית. בדומה, ניסנקורן, עד לאחרונה יו״ר ההסתדרות ומיועד כעת לתפקיד יו״ר סיעת כחול־לבן, העיר בראיונות על אי־השוויון תחת ממשלות נתניהו, תוך שהוא משבח את שרי האוצר באותן ממשלות!

במקביל, שר האוצר לשעבר לפיד, המעורר כיום סלידה בקרב שכבות רחבות כדמות אליטיסטית ולא אמינה, היה מטרה קלה עבור תעמולת הליכוד.

העובדה שהנהגת ההסתדרות בתקופת ניסנקורן סיפקה שקט תעשייתי (ושבחים) לבעלי ההון ולממשלה הקפיטליסטית, במחיר כבד לציבור העובדים, הייתה גורם מפתח שסייע לנתניהו לפנות לתעמולה המטפחת מצג שווא של נורמליות, "מדיניות חברתית ואחראית" ו"התקדמות".

ניסנקורן, שכיו״ר ההסתדרות לא סייע לחשוף את הממשלה, לא רק שלא עלה למתקפה בתגובה להסתה הקפיטליסטית נגד העבודה המאורגנת ועובדי הרכבת, ונגד האיום על זכות השביתה, הוא אף נשלח להבהיר בכל במה תקשורתית שהוא ידידם הטוב ביותר של אנשי העסקים. באופן סמלי, ערב הבחירות, שותפיו של ניסנקורן במנגנון ההסתדרות החשיכו בצעד ביורוקרטי שערורייתי את אתר החדשות של ההסתדרות, 'דבר ראשון', כשלפי דיווחים הדבר נעשה בעקבות פירסום מאמר ביקורתי של העורך נגד שר האוצר כחלון.

ברית הגנרלים

בסוף ינואר, לאחר החבירה בין גנץ ויעלון, סקרים העידו על מומנטום לקמפיין הגנרלים. בסקרי תפיסת "התאמה לראשות הממשלה", שאומנם מהווים מדד עמום מאוד לאופן בו נתפסים בציבור ראשי מפלגות גדולות, גנץ הצליח להשתוות לנתניהו אחרי נאום אחד בלבד. בהמשך הגיעה החבירה של לפיד, והסקרים הראו מגמת עלייה בתמיכה.

אך ככל שקרבו הבחירות, כך הצליחה ברית הגנרלים ושר האוצר לשעבר לצנן את ההתלהבות בקרב תומכיה. היא אף לא אירגנה מפגני כוח משמעותיים ברחובות, ובשלבים המכריעים של הקמפיין בספק אם הייתה בכלל מצליחה. היא ריכזה הצבעה "בתוך המחנה" וכירסמה, כאמור בקושי, בבסיס ההצבעה של מחנה נתניהו. אך עיקר ההצבעה עבורה היה לבסוף מתוך אסטרטגיית "הרע במיעוטו".

ההצבעה במחנה נתניהו הייתה תמונת ראי. בסיס עייף, שצריך להעיר עם קמפיין געוואלד ושחלקו מעדיף לשמור על השלטון הקיים בתור "הרע במיעוטו". הפעם הגעוואלד של נתניהו חיסל את 'הימין החדש' של בנט ושקד — המסרים המתלהמים והפנאטיים לא משכו הצבעה המונית.

לראשונה מאז 1996, רוב הקולות התחלקו בין שתי רשימות יריבות מרכזיות. אלא שקו המחלוקת העיקרי בין שתי הרשימות הגדולות הסתכם, על פניו, באפשרות שנתניהו ימשיך בתפקידו. בכחול־לבן, הכוללת גורמים שהיו עד לא מכבר משותפיו הקרובים, הדגישו שאין להם בעיה עם הליכוד, ובחדרי חדרים שיחקו עם הרעיון של הצטרפות אפילו לממשלה בראשות נתניהו כ"גורם מאזן". זה היה קרב ראש בראש שטחי לחלוטין.

כחול־לבן הוקמה כברית פוליטית קפיטליסטית בין גורמים ממסדיים מרקעים שונים המתנגדים לשלטון נתניהו מסיבות שונות. אפילו על עמדת שתי מדינות לא הצליחו להסכים. אך ברית הענק הזאת משקפת פיצול משמעותי בקרב המעמד השליט, ששורשיו עמוקים בהרבה מוויכוח סביב פרשות השחיתות.

לקראת צעדי סיפוח רשמיים?

הבטחתו המסוכנת של נתניהו רגע לפני הבחירות "להתקדם" לסיפוח רשמי של ההתנחלויות בגדה המערבית כוונה כטקטיקת תעמולה לבסיס התמיכה של הימין המתנחלי הקיצוני. אך דווקא בלחץ הבסיס הזה, אי־אפשר לשלול לחלוטין שתוכנית בכיוון כזה, אף שהרעיון של סיפוח אינו פופולרי בציבור הישראלי, עוד תצא לפועל.

חוגים משמעותיים מקרב המעמד השליט הישראלי והממסד הצבאי־ביטחוני חוששים מכך ששלטון נתניהו מתנהל באופן שאינו זהיר מספיק ברמה האזורית, ביחס לעימות מול איראן ובעלות בריתה, וכי מדיניותו בשטחי 67' מערערת יציבות ומקדמת גלישה לעבר מדינת אפרטהייד רשמית, ללא רוב לאומי יהודי, שלא תהיה בת־קיימא ושתבודד בעולם.

אף שאנשי יעלון אינם תומכים אפילו רטורית ב"שתי מדינות", גם הם יוצאים נגד מגמה המושפעת במידה רבה מתחזוקת משטר הכיבוש: הפגיעה ב"ממלכתיות". כלומר, ההישענות המוגברת של השלטון על גורמי ימין קיצוני והנטייה הסמכותנית־בונפרטיסטית של "מאפיית בלפור" להתקפות על מערכת המשפט ואכיפת החוק, על גורמים שאינם "נאמנים" במנגנון המדינה, ועל העיתונות — למעשה, מתקפה על עמודי התווך של מערכת הדמוקרטיה הבורגנית. יעלון עצמו הוחלף בליברמן בתפקיד שר הביטחון על רקע מחלוקת סביב ההתנהלות בפרשת אזריה.

תוכנית טראמפ, אם וכשתוצג, תמשיך את הגישה ה"יצירתית" של טראמפ לסכסוך הלאומי: התייצבות פרובוקטיבית נגד הדרישות הפלסטיניות הבסיסיות. הובהר מראש שהתוכנית לא תכיר אפילו בזכות הפלסטינים למדינה! כפי ש"הסיר מהפרק" את סוגיית ירושלים דרך הכרה בבירה לאומית אחת בלבד בירושלים והכשרת הכיבוש במזרח העיר, כך טראמפ חותר "להסיר מהפרק" את סוגיית הפליטים דרך הכרזה על התעלמות משאיפותיהם הלאומיות.

ברוח דומה, טראמפ העניק לנתניהו הכרה "היסטורית" בסיפוח הישראלי של הגולן, שכמאה אלף מתושביו ההיסטוריים נהפכו פליטים במלחמת 67'. זו הייתה מתנה תעמולתית לנתניהו, אך טראמפ לא יכול להסיר גם את סוגיית הגולן מהפרק בעיני הקהילה הדרוזית־סורית בגולן (כמחצית מאוכלוסיית הגולן שבשליטת ישראל), בעיני פליטי הגולן ובעיני ההמונים ברחבי האזור.

שלטון נתניהו הצליח לתחזק את התמיכה בו בשנים האחרונות באופן משמעותי בעזרת ניצול חששות ביטחוניים בקרב המוני ישראלים, באופן שהושפע בבירור גם מנסיבות אזוריות של מהפכות־נגד ושפיכות דמים.

אך התקוממויות ההמונים וסילוקי רודנים באלג׳יריה ובסודאן בשבועות האחרונים, המחאה האזרחית שהתפתחה ברצועת עזה, וגם המחאה האזרחית שהתפתחה בירדן בשנה שעברה, הן ניצנים של שינוי חיובי יותר במצב האזורי. דוגמאות של מאבקים המוניים מול אליטות מושחתות עשויים עוד לשוב ולעורר השראה גם בקרב עובדים וצעירים ישראלים.

משבר "המפלגות הערביות"

ההצבעה עבור המפלגות המבוססות בציבור הערבי־פלסטיני צנחה דרסטית — מפולת בהיקף של מעל מאה אלף קולות! זוהי הבעת אי־אמון לא רק במערכת הפוליטית הגזענית והמדירה אלא גם באותן מפלגות.

חלק משמעותי מאותם אזרחים פנו הפעם להצבעה עבור מרצ, לאחר שזו חיזקה טקטית פנייה למצביעים ערבים והציבה בחמישייה הראשונה שני נציגים ערבים. מספר המצביעים הערבים למפלגה זינק מכ־15 אלף לכ־40 אלף — רבע מכלל מצביעיה — שהצילו אותה מאחוז החסימה. בניגוד לבסיס המסורתי שלה, ממעמד הביניים המבוסס, הקולות האלה הגיעו ממעמד עובדים מרושש. בכפר קאסם, עירו של ח״כ עיסאוי פריג', מרצ כמעט שילשה את מספר הקולות וסיימה במקום הראשון, שעה שההצבעה עבור "המפלגות הערביות" נחתכה מ־80% ל־57%, למרות עלייה באחוז ההצבעה בעיר.

אך רוב הקולות שנגרעו מ"המפלגות הערביות" הם של בוחרים שהתייאשו מהצבעה. אף שבבחירות המקומיות שיעור ההצבעה בקרב אזרחים ערבים היה גבוה משמעותית מהממוצע, סביב 84%, בבחירות לכנסת התמונה הפוכה. מספר המצביעים ברשויות הערביות נפל בכ־120 אלף. בנצרת צנח שיעור ההצבעה מ־61% ל־40%; ברהט, מ־58% ל־50%; באום אל־פחם מ־57% ל־45%.

קליפ לוחמני של הראפר תאמר נפאר שקרא להצביע וקמפיין שניסה לשכנע שהקול שלהם חשוב בבחירות האלו לא עשו רושם. מבחינת רבים, אין טעם בהצבעה עבור עוד אופוזיציה פרלמנטרית סמלית, שלא מציעה דרך לעצור התקפות גזעניות, להפיל את "חוק הלאום", למגר את העוני ולהיפטר משלטון ימין קפיטליסטי ודורסני.

בסקר שערך מכון הסקרים 'יאפא' לקראת הבחירות בקרב אזרחים ערבים, כ־70% ממי שהשיבו שאין בכוונתם להצביע טענו כי הסיבה לכך היא "היעדר עניין בפוליטיקה" או היעדר רשימה המייצגת אותם. שיעור לא מבוטל של 42% מכלל הנשאלים העריכו לרעה את תפקוד הח״כים מ"המשותפת". לדעת 64% מהנשאלים, ההשפעה הפוליטית של "המפלגות הערביות" לא תשתנה בכנסת הבאה, "מכיוון שממילא לא הייתה השפעה כזו".

למרות זאת, פירוק הרשימה נתפס בעיני רבים כאירוע שלילי, שכן הוא מתפרש כעוד עדות להיעדר אופוזיציה אפקטיבית לשלטון הימין הגזעני. כפי שתנועת מאבק סוציאליסטי הזהירה בשעת הקמת "המשותפת", האכזבה הייתה בלתי נמנעת. חשוב לסכם בצורה ברורה את הלקחים מהניסיון המתעתע הזה, שעורר תחילה תקוות בקרב רבים.

ראשית, החתונה הפוליטית על בסיס לאומי בין גורמים שמאליים לגורמים פרו־קפיטליסטיים ואסלאמיסטיים ימניים, כולל שונאי נשים ושונאי להט״ב, לא הציעה דרך אמיתית קדימה למאבק מול שלטון הימין ולמען אלטרנטיבה עבור ציבור העובדים הרחב, ולכן בשורה התחתונה גם לא עבור הציבור הערבי־פלסטיני.

שנית, פעילות בכנסת שאינה מחוברת ומוכפפת לחיזוק מאבקים בשטח ולבניית תנועה רחבה מחוץ לכנסת, תישאר בהכרח סמלית בעיקרה, כפי שהיה עם "המשותפת", בניגוד להבטחות של היו״ר איימן עודה ערב הבחירות הקודמות.

הנהגת מפלגת השמאל חד״ש, לצערנו, לא הפיקה את הלקחים הדרושים, ולמעשה נתלשה בעל־כורחה מהברית הלאומית. איך נראה קמפיין הבחירות שלה? לאחר שחברה לריצה משותפת עם תע״ל בראשות טיבי, התנהל קמפיין מאוחד צר של מסרים דמוקרטיים כלליים וסיסמאות המקדמות רק הצבעת מחאה סמלית, נוסח "מחסום בפני הפשיזם" בערבית או "נוהרים לקלפיות" בעברית.

הקמפיין נעדר כל אוריינטציה מעמדית או ניסיון להתמודד עם מצוקות רחבות של עובדים וצעירים מכל הקהילות, ומלכתחילה לא ניסה לקדם ביקורת על המדיניות הניאו־ליברלית או השיטה הקפיטליסטית. בכך, חד״ש בסך הכול הזדנבה אחרי הפוליטיקה הלאומית הליברלית של טיבי. האסטרטגיה הפוליטית הזאת מובילה למבוי סתום.

נפילת האמון כלפי המפלגות המבוססות בציבור הערבי פוערת ריק לא מבוטל של ייצוג פוליטי בקרב שכבה משמעותית במעמד העובדים בישראל. חוסר הרלוונטיות המוחלט של כחול־לבן לשכבה זו מספק חלק מההסבר לכישלון של רשימה זו בהדחת נתניהו.

מחסור באלטרנטיבה מעמדית

דפוסי ההצבעה בישראל די גמישים, אך נוטים מסורתית להתפלגות לפי קווים לאומיים ועדתיים. היסטורית, הליכוד וש״ס הצליחו לנצל פוליטית את הדיכוי העדתי של מזרחים בידי ממסד מפא״י ו"המערך". עד היום, הליכוד ממשיך לעשות שימוש ציני ברטוריקה של עימות נגד האליטות הישנות. במקביל, ליברמן הצליח למצב את עצמו באופן כוזב כקול פוליטי עבור יוצאי ברית המועצות מול כפייה דתית ואפליה.

"גוש הימין" כולל גם את 'יהדות התורה', המבוססת על עניים חרדים אשכנזים, ומפלגות הציונות הדתית, המבוססות בעיקר על אשכנזים דתיים ומתנחלים משכבות ביניים מבוססות.

אולם הצבעה על בסיס זהות עדתית או לאומית מספקת הסבר חד־צדדי מדי לעובדה שכחול־לבן כמעט לא העבירה אליה תמיכה ממצביעי ליכוד, כולנו, ש״ס או ליברמן. אין זה מקרי שלא הגנרל גבי אשכנזי ולא המיליונר אבי גבאי הצליחו לייצר הזדהות על בסיס פנייה עדתית ולשבור את התמיכה בראש הממשלה, המיליונר האשכנזי.

בדומה לתמיכה ב'מחנה הציוני' וב'יש עתיד' בבחירות הקודמות, כחול־לבן הצליחה לגייס פחות קולות משכבות מעמד עובדים מרוששות בהשוואה לליכוד.

כפי שפירסם 'מרכז אדווה', כחול־לבן ניצחה ביישובים המדורגים לפי הלמ״ס באשכולות הכלכליים־חברתיים 9–10 (האשכול העליון כולל שלושה יישובים עשירים בלבד), ובאשכול 8 (כולל בתל אביב). באשכול 7, תיקו מול הליכוד (כחול־לבן הובילה בחיפה, רחובות וראשון לציון; הליכוד הוביל בפתח תקווה ובחולון). באשכולות 4–6 הליכוד ניצח (כולל באשדוד, נתניה, באר שבע, אשקלון, בת ים; ערד יוצאת דופן), וגם בירושלים הענייה (אם כי רוב תושבי מזרח העיר הם נתינים תחת כיבוש, ללא זכות הצבעה לכנסת).

לב הבעיה אינו דפוסים של הצבעה מסורתית. בבאר שבע ובחולון, למשל, מכהנים ראשי עיר דווקא ממפלגת העבודה, וכך גם היה עד לאחרונה בירוחם. בנסיבות של חוסר שביעות רצון גובר מהמצב הקיים ובהינתן כוח פוליטי הנתפס כרלוונטי לפתרון הבעיות, גם נאמנויות מפלגתיות עשויות להישבר.

כשעמיר פרץ, לשעבר יו״ר ההסתדרות וראש מועצת שדרות, נבחר לראשות מפלגת העבודה הקפיטליסטית לקראת בחירות 2006, והוביל קמפיין שכלל התנגדות רטורית לקיצוצים ולעוני, הוא הצליח לסחוף סדר־גודל של 7 מנדטים משכבת מעמד עובדים מזרחי ביישובים שנחשבו למעוזי הליכוד. המפלגה הסוציאל־דמוקרטית הקטנה שהוביל קודם לכן מראשות ההסתדרות, 'עם אחד', שכללה אלמנטים של מפלגת עובדים התחלתית בתקופה של מאבקים מעמדיים סוערים, הצליחה אף היא לגייס תמיכה גם ממצביעי ליכוד לשעבר על בסיס רטוריקה מעמדית ודרישות קונקרטיות בולטות לרפורמות למען מעמד העובדים, דוגמת העלאת שכר המינימום לאלף דולר דאז, פנסיה חובה לכל, קליטת עובדי כוח־אדם בתוך שלושה חודשים ועוד.

לקראת ממשלת נתניהו ה־5

ממשלת נתניהו ה־5 המסתמנת, על בסיס קואליציה של הליכוד עם הימין החרדי והימין המתנחלי הקיצוני, צפויה להמשיך במגמות הריאקציה ההרסניות של הממשלה היוצאת בכל תחום. על הפרק, בין השאר, קיצוצים תקציביים מסוימים, התייקרויות של מוצרי יסוד, התקפה על זכות השביתה, ניסיון להעלאת גיל הפרישה לנשים, הסתה גזענית ופרובוקציות לאומניות־דתיות, "פסקת ההתגברות" להתרת רסן משפטי משלטון הימין, חקיקה אנטי־דמוקרטית, סכנת מהלכי סיפוח, והמשך הכיבוש, המצור ומדיניות של תוקפנות צבאית, העלולים להצית עימותים מדממים.

ניצחון נתניהו בבחירות האחרונות מעיד שיש לשלטונו עדיין בסיס תמיכה לא מבוטל, מתוחזק בדמגוגיה ביטחונית, בהסתה לאומנית ובהיעדר אלטרנטיבה של ממש. אך הבחירות גם חשפו שהבסיס הזה נחלש. מעבר לכך, קיימות סתירות משמעותיות בתמיכה הזאת בקרב עובדים ועניים, הן מעצם ניגוד האינטרסים המעמדי היסודי מול שלטון הימין הקפיטליסטי, והן משום שבשורה משמעותית של נושאים, הגישות הרווחות אפילו בקרב אותן שכבות בציבור נמצאות משמאל למפלגות השלטון.

מבנה הנשען על יסודות נשחקים ורעועים יחסית מסוגל לעמוד על כנו שנים, כל עוד אין שינוי מהותי בסביבה, בנסיבות, בכוחות הפועלים עליו. בטורקיה, בבחירות המקומיות האחרונות, השליט ה"בלתי מנוצח" ארדואן ספג מפלה דרמטית, שעה שהתפתחות משבר כלכלי תורמת לערעור בסיס התמיכה שלו, וקרב היום שייאבד את השלטון. מצבו של נתניהו מעורער יותר מלכתחילה.

ממשלת "ימין־ימין" חדשה תעורר סלידה עזה בקרב חלקים גדולים בציבור, עוד יותר מאשר לאחר בחירות 2015. סביר שאחד השיקולים של נתניהו שלא למנות לבסוף את סמוטריץ' לתפקיד שר החינוך הוא הידיעה שמהלך כזה כשלעצמו היה מסוגל לעורר מחאות חריפות גם בבתי הספר, בקמפוסים ואף ברחובות.

חשדות השחיתות כבר הוציאו בסוף 2017 רבבות מפגינים לרחובות. כעת מורכבת "קואליציית כתבי אישום", עם הליכים פליליים בשלבים שונים נגד נתניהו, דרעי, דוד ביטן, חיים כץ וליצמן. סוגיית השחיתות השלטונית עוד עשויה לחזור ולשמש טריגר להתפרצות של זעם חברתי, למשל אם ראש הממשלה יעמוד למשפט וימשיך בתפקידו או אם הממשלה תנסה לחלץ אותו מהעמדה לדין באמצעות חקיקה מיוחדת.

גלי התייקרויות, גזירות צנע או ניסיונות לתקוף את העבודה המאורגנת עשויים לעורר עוד מחאות ומאבקים, וכך גם היבטים של הנצחת אפליה, כפייה דתית ומצוקות חברתיות. בד־בבד, הכיבוש והדיכוי הלאומי של הפלסטינים יוסיף ויעורר מאבקים חשובים בתקופה הבאה משני צידי הקו הירוק.

בניית המחאות והמאבקים נגד סדר־היום של ממשלת ההון וההתנחלויות המסוכנת החדשה של נתניהו חשובה במיוחד, גם כדי להגביל את צעדיה וגם כדי לעזור לחשוף אותה ככלי שרת של שלטון ההון ושל אליטות מצומצמות. התפתחות משברים ומאבקים שיאתגרו את הממשלה הם גורם מכריע שיוכל גם להביא להתגברות של ביקורת והתנגדות כלפיה מצד חלקים ממעמד העובדים התומכים בה במידה כלשהי, ולפתוח פתח לפנייה אפקטיבית משמאל אל אותן שכבות.

בנייה מחדש של השמאל

ככל שיתפתחו וייבנו מאבקים משמעותיים יותר בחברה בתקופה הבאה, כך ייפתחו הזדמנויות גם לבנייה מחדש של כוחות שמאל כדי להציב על סדר היום ולבנות מאבק סביב אלטרנטיבה פוליטית ברורה לשלטון הימין הקפיטליסטי ולמערכת שלמה כושלת, אטומה ומושחתת. בישראל, כמו במדינות רבות בעולם, נחוץ לבנות מחדש שמאל ככוח פוליטי אפקטיבי בדמות מפלגה רחבה בהובלת ציבור העובדים והעובדות, וסביב תוכנית של שינוי סוציאליסטי.

צעדים בכיוון הזה הם משימה דחופה. כל עוד המרחב הפוליטי מופקר ללא נוכחות בולטת של קולות של שמאל ברמה הארצית, הבעיה היא לא רק ההשלכות ההרסניות של המדיניות השלטת אלא גם הסכנה הפוטנציאלית שגורמים פופוליסטיים ימניים חדשים ומסוכנים יותר ינצלו את הריק הפוליטי ויבנו השפעה. כך, בבחירות דמה שערכה התאחדות הסטודנטים בקרב אלפי סטודנטים, ששיקפו נטייה מוחצת נגד שלטון נתניהו, פייגלין הגיע למקום השני. בבחירות לכנסת הוא השיג 2.7% (קרוב ל־120 אלף קולות). הוא משך קולות גם מפלח של מתנגדי שלטון נתניהו הנוטים שמאלה, לאחר שהסווה קו "ליברטריאני" ימני ולאומני־משיחי בעזרת תמיכה בלגליזציה של קנאביס ודיבורי סרק על חירויות הפרט.

סכנות ממשיות של תרחישי מלחמה שונים ושל עוד סבבי הסלמה בסכסוך הישראלי־פלסטיני בהחלט על הפרק, ועלולים לחתור לפרקי זמן תחת המאמצים לבנייה בשמאל. אך בסופו של דבר, היעדרם של פתרונות אמיתיים מצד שלטון הימין גם במישור של הביטחון הלאומי והאישי יזין ספקות ויוכל להגביר פתיחות של חלקים בציבור גם לרעיונות של מאבק לשלום צודק, המבוסס על שוויון בין העמים.

מפלגת שמאל שתתבסס על ציבור העובדים, שתיבנה דרך מעורבות חיה במאבקים חברתיים בשטח ביומיום, ודרך דיון פנימי חי, דמוקרטי ובריא בין זרמים רעיוניים שונים, תשנה לחלוטין את השיח הפוליטי. בניגוד לאלטרנטיבה מזויפת המציעה עוד מאותו הרעל הקפיטליסטי והלאומני, מפלגת שמאל של ציבור העובדים הייתה מסוגלת לשמש שופר אמיתי של המצוקות והמאבקים החברתיים ולהיות רלוונטית עבור חלקים רחבים בציבור, יהודים וערבים כאחד, שהתייאשו מהמפלגות הקיימות או שרואים בהן "ברירת מחדל".

מפלגה כזו הייתה מסייעת לחסימת ממשלות הנשענות על הימין הקיצוני ולבידוד הימין הקיצוני בחברה בכלל. אך היא הייתה נאבקת גם לבניית אופוזיציה לוחמת לכל ממשלה קפיטליסטית גזענית, ומספקת דרך, חזון ואופק להקמת ממשלת שמאל אמיתית, כחלק מהמאבק לשינוי החברה.

איחוד אפשרי של הכוחות המידלדלים הקיימים של מרצ והעבודה לא יקדם זאת. הפוליטיקה הממסדית של מפלגות אלו — הליברלית, האליטיסטית והנגועה בתפיסה לאומית צרה ומפלה — פשטה את הרגל. צריך לבנות אלטרנטיבה אמיתית לשלטון הימין על בסיס פוליטיקה של מאבק מעמדי ושינוי סוציאליסטי, שגם תקרא תיגר על ה"הפרד ומשול" הגזעני דרך מאבק משותף של יהודים וערבים נגד העוני, שלטון ההון והכיבוש ולמען צדק חברתי, שוויון ושלום.

מפלגה כזו תוכל לצמוח מתוך המסקנות הפוליטיות, הניסיון, ועל בסיס כוחות חדשים שיידחפו להיאבק לאורך השנים הבאות. תנועת מאבק סוציאליסטי תירתם ותפעל, בשיתוף פעולה עם גורמים מארגוני העובדים ומהשמאל, כדי לסייע לקידום התהליך הנחוץ הזה דרך צעדים ויוזמות בכיוון, שיוכלו להגביר את הקול של השמאל ולחזק מסקנות פוליטיות לגבי האלטרנטיבה החסרה של שמאל סוציאליסטי חזק ברמה הארצית.




תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 59187, תל אביב–יפו 6159101
[email protected]
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון. התנועה שותפה ב־CWI, התאחדות בינלאומית המאגדת תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.