socialism.org.il
סולידריות עם עובדי הרכבת
די להסתה, לייבוש התקציבי ולהפרטה!
מי באמת אחראים לצפיפות, לאיחורים ולתקלות ברכבת? ■ מה עומד מאחורי קמפיין ההסתה של שר התחבורה והנהלת רכבת ישראל נגד העובדים? ■ על מה בעצם נאבקים העובדים?
אורי בר־שלום אגמון
08.05.2019 23:45

איחורים, ביטולי רכבות, עומס וצפיפות בלתי נסבלת גרמו לכעס ולמרמור בקרב נוסעי הרכבת בחודשים האחרונים. הנהלת הרכבת, משרד התחבורה וממשלת ההון מתנערים מאחריות ומאשימים במצב את העובדים והוועד.

שר התחבורה היוצא ישראל כ״ץ (הליכוד) טען כי "ועד העובדים לא מאפשר להנהלה לארגן את הרכבת ולעשות רה־ארגון, ואז אנחנו רואים את הצפיפות ואת התקלות וכל הדברים המכוונים" (ראיון ל־ynet).

אלא שלפי דו״ח מבקר המדינה שיצא באחרונה, הסיבה לעומס ולצפיפות ברכבת היא לא ועד העובדים אלא חוסר היערכות מצד משרד התחבורה — בראשו עומד כ״ץ מזה עשור! — ותחזית שגויה של הנהלת הרכבת לגבי הגידול בכמות הנוסעים. בנוסף, בניית המסילה הרביעית באזור גוש דן מתעכבת מזה 16 שנה, אין השקעה בהתאמת תחנות רכבת לגידול בכמות הנוסעים, ואין גם תיאום בין קווי האוטובוסים לזמני הרכבות.

נתניהו וכץ נהגו להצטלם בשנים האחרונות כשהם נוסעים בקווי הרכבת החדשים לירושלים, לגליל ולמקומות נוספים. אך השקת הקווים לא לוותה בהגדלה מתאימה של כמות הקרונות וכוח האדם. כתוצאה מכך, כמות האיחורים וביטולי הרכבות עלתה משמעותית בשנים האחרונות, ובשעות העומס הגיעה הצפיפות לשיאים חדשים.

זו לא טעות אלא תוצאה של מדיניות קפיטליסטית של ייבוש תקציבי, המוכרת היטב גם משאר השירותים הציבוריים. תחילה מייבשים את השירות, ובהמשך מציגים את ההפרטה כפתרון לכשלים שנוצרו.

המשבר מנוצל להתקפה על זכות השביתה

הקמפיין המתוקשר שנועד להפיל את האשמה במצב על עובדי הרכבת הגיע לשיא סביב אחד מימי השישי של אפריל: הנהלת הרכבת השביתה את תנועת הרכבות בכל הארץ לשעה וחצי והוציאה הודעה לתקשורת שגרסה כי "בצעד ארגוני פראי ובלתי חוקי הודיעו 8 פקידים על מחלה. מדובר בפגיעה קשה של ועד העובדים בציבור הנוסעים". ישראל כץ מיהר לנצל את המומנטום והכריז שיקדם את "חוק בוררות חובה", שיפגע בזכות השביתה, ואף איים שינסה להביא שוב, להדחתה האנטי־דמוקרטית של יו״ר הוועד גילה אדרעי. נתניהו הצטרף גם הוא והורה על הקמת "צוות למניעת שביתות".

הוועד הופתע מהודעת ההשבתה בתקשורת, ותוך זמן קצר מצא פקידים מחליפים שאיפשרו את סיום ההשבתה. לצערנו, יו״ר ההסתדרות הטרי ארנון בן דוד לא שש להתייצב לצד ועד העובדים, והורה על הקמת ועדת בדיקה בראשות שופט בדימוס ש"תבחן ותבדוק את האירועים שהתרחשו ברכבת ישראל". היו״ר לשעבר והח״כ הטרי ניסנקורן (כחול־לבן) אף טען כי ועד עובדי הרכבת "משחק לידי מי שרוצים בוררות חובה". לעומת זאת, תחקיר גלובס העלה שאכן הוועד לא הורה על ההשבתה המדוברת. ועד העובדים מצידו הגיש תביעת דיבה על סך מיליון שקל נגד הנהלת הרכבת בעקבות הפרסומים.

על מה המאבק?

ברכבת ישראל קיימים שורה של סכסוכי עבודה מתמשכים סביב מחסור בעובדים, עומס עבודה, איום בפיטורים, תהליך החישמול, מעבר יחידות ומשרדים של הרכבת מחיפה ללוד ועוד. למרות בקשות חוזרות של הוועד לנהל משא ומתן על הנושאים השונים, הנהלת הרכבת סירבה לעשות זאת. בתגובה, נקטו העובדים כ־40 צעדים ארגוניים בחודשים האחרונים — מרביתם, דוגמת השבתות רכבות המשא, דווקא לא פוגעים בנוסעים אלא בהנהלה.

יו״ר ועד דרום ברכבת ליאב אליהו הסביר בראיון ל'מעריב': "רוב המאבקים החלו לפני שנה, דווקא למען העובדים הכי חלשים ברכבת, למשל אלה שמתקנים את המסילות. אלה האנשים הכי מוחלשים שמרוויחים את השכר הכי נמוך ברכבת, שנמוך מהשכר הממוצע במשק".

על רקע עומס העבודה ברכבת ההנהלה בנתה סידור עבודה חדש לנהגי הקטר, המקצר באופן מסוכן את ההפסקה בין נסיעה לנסיעה. במהלך ההפסקה הקצרה צריכים הנהגים להספיק לעבור לרציף אחר, לבצע בדיקת בטיחות לקרונות, ללכת לשירותים ועוד. אליהו הסביר ל'ידיעות אחרונות' מדוע נהגים לקחו ימי מחלה בעקבות הסידור החדש: "הנהג בא לעבודה, רואה את הסידור, ואז מבין מייד שיש מצב שיקרה משהו בסידור הזה. אין לו עשר דקות לשתות את הקפה שלו או להתרענן. הוא חושש שיקרה אסון".

בנוסף לכל אלה, העובדים נאבקים גם נגד תוכנית ההפרטה. תחזוקת הקרונות עברה כבר מיקור חוץ לידי קבלנים פרטיים ב־2014, מה שהוביל בתוך שנה לעלייה ניכרת בתקלות הבטיחות בקרונות (שגרמו לביטולים ואיחורים) ולעלייה בעלות התחזוקה. עכשיו ההנהלה מתכוונת להפריט גם את תהליך הרכש של רכבות וקרונות חדשים ובמסגרת זו גם את הכשרת עובדי התפעול — מהלך שיכשיר את הקרקע להפרטת חלקים נוספים ברכבת.

קידום סולידריות

הממשלה מסיתה את הציבור נגד עובדי הרכבת כדי לבנות תמיכה למהלך של הפרטת הרכבת, שיוביל לשבירת העבודה המאורגנת שם, ולהתעשרות בעלי הון פרטיים על חשבון העובדים והבטיחות, ועל חשבון איכות ועלות השירות.

הכוח המאורגן של עובדי הרכבת, בדומה לוועדים חזקים אחרים, אינו מגן רק על זכויותיהם אלא מסוגל פוטנציאלית לשמש מגן עבור עובדי הקבלן, עובדי הבניין לא מאוגדים, עובדים בשכר מינימום ועוד — כפי שקרה בעבר כשההסתדרות איימה או נקטה שביתות כלליות בנושאים אלה. זוהי סיבה נוספת שבגללה הממשלה מעוניינת לפגוע במעוז כוח אסטרטגי של העבודה המאורגנת.

בדיון בבית הדין לעבודה באמצע אפריל הוסכם על משא ומתן אינטנסיבי עד תחילת יוני בין ההנהלה לוועד, שבמהלכו יוקפא ביצוע של הצעדים החדשים למיקור חוץ (של הכשרת עובדי התפעול ושל ייצור אדני מסילות) ומאידך, לא יתקיימו שביתות. אך כבר כעת יש להתכונן להמשך המאבק.

אל מול ההסתה המסיבית בתקשורת, יש צורך בהסברה תקיפה מצד ההסתדרות ובפעולות הסברה של העובדים עצמם לנוסעים — כפי שנעשה בשיא המאבק ב־2012 — שיבהירו על מה עובדי הרכבת נאבקים, מדוע הייבוש התקציבי וההפרטה מסכנים גם את הנוסעים ומי באמת אחראי לכשלים ברכבת. כך ניתן יהיה להכין את דעת הקהל לצעדי שביתה רחבים ומשמעותיים יותר בהמשך, שיהיו נחוצים במאבק כדי לשים סוף לתוכניות ההפרטה השונות, לפגיעה בעובדים ובתנאי הבטיחות, לייבוש התקציבי ולמחסור בעובדים.

במקום לאפשר לממשלה לבודד את המאבק של עובדי הרכבת, הנהגת ההסתדרות צריכה להתייצב לצידם, כולל במישור ההסברתי־תקשורתי, לארגן אספות הסברה של עובדים בענף התחבורה לקראת צעדי סולידריות בהמשך, ובכלל זה שביתות בענף ואף השבתת הענף כולו, במקרה הצורך. ועדי עובדים אחרים צריכים לגלות סולידריות מול ההסתה הפראית ולהגיד בבירור: ההתקפה על עובדי הרכבת היא התקפה על כולנו.

המאבק של עובדי הרכבת צריך להיות חלק ממאבק רחב, חוצה־איגודים, למען שיפור תנאי ההעסקה בענף התחבורה ולמען השקעה נרחבת במערכת תחבורה ציבורית, בידיים ציבוריות, שתהיה יעילה, נגישה וזולה.