"העם רוצה להפיל את המשטר", סיסמת מהפכות "האביב הערבי" הידהדה ברחבי סודאן שעה שהמונים התקוממו נגד הדיקטטור עומר אל־בשיר. ב־11 באפריל, בלחץ ההמונים, הדיקטטור סולק.

שבוע קודם, באלג׳יריה, הנשיא המושחת עבד אל־עזיז בוטפליקה נאלץ להתפטר, אחרי שני עשורים בשלטון, בלחץ התקוממות המונית ממושכת. עבור המעמדות השליטים ברחבי האזור ההתפתחויות האלו הם תמרור אזהרה. הם חוששים שהאירועים המהפכניים יקרינו ויתפשטו למדינות נוספות, וירחיקו לכת עוד יותר מהגל המהפכני של 2011. לכן, המשטר הסעודי, בשיתוף עם איחוד האמירויות, מיהר להכריז על מתן חבילת סיוע בשווי שלושה מיליארד דולר לסודאן בניסיון לרכך את המשבר.

אל־בשיר שלט בסודאן ביד ברזל במשך 30 שנה, מאז ההפיכה הצבאית שהוביל בשנת 1989. למרות התעשייה ועתודות הנפט במדינה, משטרו התמודד מזה זמן רב עם משבר כלכלי במערכת קפיטליסטית מקרטעת, שהוחמר בהשפעת השקעת משאבים במלחמות בחבל דארפור ובמחוזות דרומיים במדינה. בשנת 2011 נאלץ משטר אל־בשיר להכיר בפרישת דרום־סודאן ובהפיכתה למדינה עצמאית — מדובר בחבל ארץ שכלל 80% משדות הנפט של סודאן, והיפרדותו גרעה מקופת המדינה הסודאנית הכנסות משמעותיות.

המשטר ואל־בשיר עצמו מואשמים על־ידי בית הדין הבינלאומי בהאג בביצוע פשעי מלחמה ורצח־עם בדארפור, מה שגרר הטלת סנקציות כלכליות על סודאן. עם זאת, ב־2017 חלק מהסנקציות שהטילו מעצמות המערב הוסרו. מדינות כמו סעודיה, ארה״ב, מצרים ואף ישראל החלו לנסות ולגשש את דרכן לשיתוף פעולה עם משטרו של אל־בשיר על רקע היריבות האזורית מול המשטר האיראני. אך ביטול הסנקציות לא הביא לשיפור בתנאי המחיה של העובדים והעניים בסודאן, המתמודדים עם אבטלה המונית, מחסור במזון ובדלק ואינפלציה של מעל 70%. רק 5% מתקציב המדינה ב־2018 יועד לחינוך ולבריאות!

עוד בינואר 2018 פרצו הפגנות סוערות בשורה של ערים ברחבי סודאן בתגובה להכפלת מחירי הלחם, לאחר שבמסגרת תקציב המדינה לאותה שנה בוטלו סובסידיות על מוצרי יסוד, כחלק מתנאי הלוואה של קרן המטבע הבינלאומית. ההפגנות דוכאו ועשרות מפגינים נהרגו. אך המאבק לא הסתיים. בדצמבר האחרון, בתגובה להחלטת ממשלה שהביאה לשילוש מחירי הלחם בן־לילה פרצו הפגנות סוערות בעיר התעשייתית עטברה, והתפשטו במהרה ברמה הארצית, למרות דיכוי קטלני. כ־60 מפגינים נהרגו בידי כוחות הביטחון במדינה מאז תחילת ההתקוממות.

אל־בשיר סולק, שני מחליפיו התפטרו בזה אחר זה

אחת המפגינות סיפרה בראיון ל־BBC כי מבחינת המשתתפים בהפגנות, כשהבחירה היא בין "למות מרעב בבית או למות מירי השוטרים בהפגנות", אז עדיף כבר לצאת ולהפגין. צעירים וצעירות נמצאים באופן מכריע בחזית המאבק, במדינה שבה כ־60% מהאוכלוסייה מתחת לגיל 25, ונשים צעירות ומבוגרות, ממלאות תפקיד מרכזי.

זוהי התנועה הנרחבת והממושכת ביותר של ההמונים בסודאן מאז העצמאות מהשלטון הקולוניאלי הבריטי. היא מטלטלת את כל שדרות החברה. על הרקע הזה, חיילים ואפילו קצינים זוטרים שנשלחו לדכא את ההתקוממות בערים, נעמדו לצד המפגינים ולפי חלק מהעדויות אף נלחמו בנשק מול כוחות המשטר.

ההפגנות והשביתות כוונו במהרה אל השלטון המרכזי. קריאות נגד הדיקטטורה נשמעו בכל סודאן ומחאות צצו בכל מקום: תלמידים מחו על העלאת מחירי הארוחות בבתי ספר, עיתונאים, רופאים, עובדי רכבת ועובדי מגזר ציבורי הכריזו על שביתות, מתפללים גירשו מהמסגדים אימאמים התומכים במשטר. המוני מפגינים, בהובלת משפחות של אסירים פוליטיים ועצורי ההפגנות, צעדו וצרו על בתי הכלא, שנאלצו לשחררם!

ב־11 באפריל, לאחר ימים שבהם המוני מפגינים הגיעו מדי יום למאהל המחאה ההמוני מול משרד הביטחון בבירה ח׳רטום, דובר הצבא הודיע על סוף נשיאותו של אל־בשיר והעברת השלטון למועצה הצבאית לתקופה של שנתיים. הצבא הכריז על עוצר החל מאותו הערב, אך המפגינים סירבו ללכת הביתה ודרשו שהמועצה הצבאית תמסור את השלטון מייד! שר ההגנה אחמד עווד בן־עוף, ששימש כסגנו של אל־בשיר, מונה לנשיא זמני בידי המועצה הצבאית, אך נאלץ להתפטר תוך פחות מיממה. ראש המודיעין, שמונה במקומו, נאלץ להתפטר גם הוא תוך יום נוכח הזעם ההמוני.

ההמונים בסודאן מכירים את אירועי 2011, והם מדגישים שהמהפכה שלהם אינה שידור חוזר של המהפכה במצרים. הם ראו כיצד המועצה הצבאית העליונה בקהיר הדיחה את הדיקטטור חוסני מובארכ בשביל לשמור על הדיקטטורה ולמנוע מהתנועה המהפכנית להביא לשינוי משטר עמוק יותר. מהפכת־הנגד של א־סיסי במצרים, עם ביצור של שלטון רודני ודיכוי כבד של מתנגדים פוליטיים, משמשת תמרור אזהרה עבור המהפכה הסודאנית.

"התאגדות בעלי המקצוע הסודאנים"

הארגון המרכזי במהפכה בסודאן בשלב הזה הוא "התאגדות בעלי המקצוע הסודאנים" (تجمع المهنيين السودانيين), שקראה להמונים להיאבק ואף לארגן שביתה כללית נגד המשטר. הארגון מאגד תחתיו רופאים, עורכי דין, עיתונאים ומהנדסים, וקבוצות נוספות משכבות הביניים. הוא מקושר, במסגרת "קואליציית החירות והשינוי" שהוקמה בינואר על רקע ההתקוממות, גם למספר מפלגות אופוזיציה, בהן מפלגתו של ראש הממשלה לשעבר סדיק אל־מהדי, המפלגה הקומוניסטית הוותיקה ובמקביל גם מספר מפלגות ליברליות. שעה שאיגודי העובדים הרשמיים במדינה נשלטים בידי הממשל ולא הגיבו להתקוממות, להתאגדויות העצמאיות של בעלי המקצוע יש משקל מיוחד בתנועה ההמונית.

בו־זמנית, חלקים במעמד העובדים הסודאני, המחזיק בכוח הפוטנציאלי המכריע לשתק את המדינה ולהוביל שינוי מהפכני, נכנסו לעימותים עם המשטר. כך, עובדי הנמל בעיר פורט סודאן, הנמל המשמעותי היחידי במדינה, התעמתו עם הממשלה בשנה החולפת, לאחר שהתגלה שהוא הופרט במחטף בחשאי. עובדי הרכבת, המרוכזים בעיר הצפונית עטברה נאבקו באחרונה נגד תוכניות להפרטת תשתיות, ומהר מאוד הצטרפו לתנועה המהפכנית נגד המשטר עצמו. עטברה היא מוקד היסטורי של תנועת העובדים בסודאן: שם החלה ההתקוממות נגד השלטון הבריטי, שם הוקמו גם ארגוני העובדים הראשונים במדינה.

המפגינים ברחוב נחושים להמשיך במחאות ובשביתות עד שראשי הצבא, שלמעשה ביצעו הפיכת חצר נגד אל־בשיר, ישחררו את אחיזתם בשלטון. על הרקע הזה, הדרישה המרכזית כרגע של התאגדות בעלי המקצוע היא "שלטון אזרחי". נציגיה מנהלים משא ומתן עם ראשי הצבא, על הקמת "מועצת מעבר". במקביל, מאהל המחאה ההמוני ממשיך להתקיים מחוץ למשרד הביטחון בח׳רטום, ומשלחות של מפגינים מרחבי סודאן ממשיכות להגיע אליו.

"שלטון אזרחי"?

נראה שראשי הצבא מוכנים עקרונית להקמת "מועצת מעבר", אך רק בתנאי שיהיה להם בה רוב מוחלט — 7 נציגים מתוך 10. "קואליציית החירות והשינוי", ובמסגרת גם התאגדות בעלי המקצוע, דורשת מצידה מועצה של 15, עם 8 נציגים ל"אזרחים" ו־7 לצבא. מדובר בדרישה מוגבלת ושגויה, שגם אם תתקבל תשאיר בידי הצבא כוח פוליטי רב.

ראשי הצבא עדיין מחזיקים במנגנון המדינה ולמעשה מייצגים את המשטר הישן. אי־אפשר לשלול ניסיון מצידם לדכא בכוח את המהפכה אפילו בזמן הקרוב, אם התנועה המהפכנית לא תמצא נתיב להתקדם בו הלאה. למרות ה"דיאלוג" שעדיין מתקיים, יש מעט מאוד אמון בקרב ההמונים כלפי ראשי הצבא.

אותם קצינים לא יוותרו על אחיזתם בשלטון אלא אם ירגישו שאין להם ברירה — רק אם התנועה המהפכנית תסלים את המאבק ותיקח למעשה את השליטה מידי הצבא.

עם זאת, חשוב להדגיש כי אפילו אז, התוכנית הנוכחית של התאגדות בעלי המקצוע לא תספיק לפתרון הבעיות הכלכליות והחברתיות העמוקות בסודאן, על בסיס המשך של שלטון קפיטליסטי, גם אם אזרחי לחלוטין — ובהקשר של המשבר החברתי שעוד יתפתח, אפילו הישגים של חירויות דמוקרטיות יהיו תחת איום מתמיד. חוב חיצוני של כמעט 50 מיליארד דולר מדגיש את הצורך לא רק במהפכה פוליטית אלא גם במהפכה במישור הכלכלי־חברתי.

בטווח הרחוק יותר, תרחיש של התפוררות כללית גם הוא אפשרי: המשטר הסודאני מנהל כבר שנים מלחמות נגד מורדים בדארפור ובמספר מחוזות דרומיים, והוא אף שלח חיילים להילחם בתימן בהובלת סעודיה. התנועה המהפכנית זוכה לתמיכה רבה בדארפור, ובשלב הזה נראה שנשמרת הפסקת אש במהלך ההתקוממות ההמונית. אולם שלטון "חדש" שלא יוכל להבטיח שיפור משמעותי בתנאי המחיה של כלל התושבים במדינה השסועה יסלול את הדרך למשברים חדשים, לרבות הסלמה מחודשת במתיחות בין המחוזות השונים.

הדרך קדימה

התנועה המהפכנית דורשת לא פחות מ"סודאן חדשה": סוף לרעב, לעוני, לאבטלה, למלחמות, ולמשטר הטרור שהונהג כלפי כל מי שמעז להביע כל סוג של חוסר שביעות רצון מהשלטון.

פעמים רבות בהיסטוריה, לאחר התקוממות מהפכנית, משטרים רודניים הצליחו להוביל מהפכת־נגד שהחזירה לאחור את המצב, שעה שהכוחות המהפכניים לא היו מאורגנים מספיק בשביל להפקיע את השליטה בחברה מידי המעמד השליט הישן, או שלא הייתה להם תוכנית שתיתן מענה לשאיפות הכלכליות, הפוליטיות והחברתיות של ההמונים המתקוממים.

הפגנות של מיליונים לא יכולות להימשך לנצח, ולמרות כוחן הנראה לעין הן אינן מספיקות כשלעצמן כדי לארגן מחדש את החברה על בסיס דמוקרטי אמיתי, בהובלת העובדים והעניים, ולהתגבר על המעמד השליט בחברה ועל מערכת קפיטליסטית המכתיבה משברים, מצוקות, אי־שוויון ועוני.

מהסיבה הזאת א־סיסי הצליח לבסס את משטרו במצרים, ועל כך בנויים הסיכויים של ראשי הצבא והאליטה השלטת בסודאן להגן על שלטונם.

אך ההמונים בסודאן בשלב הזה לא מסתפקים רק בהפגנות. כדי לתאם את ההפגנות, לטפל בפצועים ולתאם פעולות, הוקמו בחלק מהערים, הפרברים וגם במקומות העבודה ועדי פעולה עממיים. כך למשל, עובדי הרכבת בעטברה החליטו בהצבעה לארגן רכבת המונית שתיסע לח׳רטום כדי לחזק את ההפגנה מול מתחם השלטון.

הוועדים האלה צריכים להתרחב לכל שכונה ומקום עבודה, ולהתארגן גם בקרב חיילים מהשורה. נציגים נבחרים מכל ועד מקומי יוכלו לכנס אסיפה מהפכנית שתשמש בסיס להקמת ממשלה דמוקרטית של העובדים והעניים. ממשלה כזו, על בסיס מועצות דמוקרטיות, תוכל להפקיע מידי המעמד השליט הישן והתאגידים הזרים את השליטה בעושר ובמשאבים — תשתיות, מפעלים, וכמובן את משאבי הטבע ואדמות חקלאיות — כדי לארגן את הכלכלה באופן דמוקרטי, על בסיס סוציאליסטי, לרווחת כלל התושבים.

מהפכה חברתית כזו תכה גלים ברמה העולמית ותטלטל את כל הדיקטטורות והממשלות הקפיטליסטיות ברחבי האזור. גלי ההדף במצב כזה יגמדו גם את הגל המהפכני של 2011. זוהי הדרך הרצינית היחידה המציעה מוצא מסבך המשברים, המלחמות, הרעב, הדיכוי והעוני הגובים מחיר כבד מדי מיום ממאות מיליוני בני־אדם במזרח התיכון ובצפון אפריקה.