התקוממות המונית מטלטלת את הונג קונג בחודשים האחרונים נגד הצעת חוק ההסגרה, נגד הדיקטטורה הסינית ונגד ממשלת הבובות המקומית שלה. הצעת החוק, שקידמה ממשלת הונג קונג, נועדה לאפשר הסגרת מבוקשים לידי השלטון המרכזי של סין בבייג׳ינג.

בעקבות "מחאת המטריות" למען דמוקרטיה ב־2014, הדיקטטורה הסינית תחת שִי ג׳ינפינג פנתה להידוק האחיזה בהונג קונג עם מתקפה מוגברת על חירויות פוליטיות ודמוקרטיות, כולל פסילת מועמדים פרו־דמוקרטיים פופולריים בבחירות למועצה. מאז סיום השלטון הבריטי ב־1997, הונג קונג כפופה פורמלית לסין, אך תחת הסדר אוטונומי חלקי וזמני תחת הכותרת "ארץ אחת, שתי שיטות". אף שבבחירות למועצה המחוקקת המקומית (LegCo), המועמדים/ות הפרו־דמוקרטים משיגים תמיד רוב, לתומכי בייג׳ינג מובטח רוב אפקטיבי במועצה — הציבור הרחב בוחר רק כמחצית מהמועצה (40/70) ואילו השאר ממונים בעיקר בידי תאגידים עסקיים, המקורבים לדיקטטורה הפרו־קפיטליסטית בבייג׳ינג.

המאבק ההמוני כעת נרחב יותר וסוער יותר בהשוואה למחאות ההמוניות הקודמות למען דמוקרטיה, ב־2003 וב־2014. כמיליון תושבים ותושבות יצאו לרחובות בתחילת יוני. בתוך שבוע מספר המפגינים הוכפל ורשם שיא של כל הזמנים, בעיר שכלל אוכלוסייתה נאמדת בכ־7 מיליון. למרות דיכוי משטרתי חריף ותקיפות מצד אלפי בריונים בשירות המשטר, התנועה המשיכה להרים ראש.

ראשת הממשלה המקומית, קארי לאם, בלחץ ההמונים שדרשו את התפטרותה, נאלצה להקפיא את חוק ההסגרה, להתנצל ולטעון אחר־כך שהחוק "מת" ושהיה "כישלון מוחלט" — מבוכה גדולה עבור בייג׳ינג. אך ההמונים שחשו בכוחם לחולל שינוי לא הסתפקו בנסיגה הנקודתית הזאת. הם עברו ממגננה למאבק התקפי.

בשבועות האחרונים החלה להישמע הדרישה לקיום בחירות ישירות למועצה המחוקקת. ב־5 באוגוסט, באופן חסר תקדים, התארגנה שביתה כללית פוליטית נגד הממשלה המקומית. מעל 200 טיסות בוטלו בנמל התעופה בעיר לאחר שאלפי עובדים לקחו ימי מחלה. התנועה ברכבת התחתית שובשה. בריקאדות הוקמו בחלק מהכבישים. זו הייתה השביתה הכללית הפוליטית הראשונה מאז השביתה הגדולה נגד השלטון הקולוניאלי הבריטי ב־1925–1926.

חברי תנועת 'פעולה סוציאליסטית' בהונג קונג (社會主義行動 Socialist Action), תנועת האחות של 'מאבק סוציאליסטי', מעורבים באופן בולט בשטח, והיו היחידים שקראו באופן עקבי מתחילת האירועים לא להסתפק בהפגנות מחאה הפעם אלא לקחת את המאבק לשלב הבא ולשתק את העיר בעזרת שביתה כללית פוליטית. השביתה התארגנה ספונטנית "מלמטה". קונפדרציית האיגודים הליברלית HKCTU תמכה הצהרתית בשביתה, אך לא התגייסה באופן מיוחד ולא הפגינה נוכחות בשטח. רוב העובדים והעובדות שהשתתפו בשביתה אינם מאורגנים, בהם עובדי בניין ועובדי בנקים, שנעזרו ברשתות חברתיות באינטרנט כדי לפתח דיון על הצעדים הבאים במאבק.

קארי לאם כינסה מסיבת עיתונאים בתגובה לשביתת המחאה, בה הבהירה כי היא מסרבת להתפטר והפגינה פחד מכיוון ההתפתחויות. לדבריה, המפגינים "קראו למהפכה ולשחרור הונג קונג. הפעולות האלו הולכות הרבה מעבר לדרישות הפוליטיות המקוריות שלהם. בפעולותיהם הם קראו תיגר על הריבונות הלאומית, איימו על הסדר 'ארץ אחת, שתי שיטות' ועל השגשוג והיציבות של העיר".

השלטון בבייג׳ינג, שחושש שהדוגמה של מאבק ושביתה המוניים יתפשטו גם לתוך סין עצמה, מאיים שאם התקוממות התושבים לא תיפסק, הצבא הסיני יישלח להטביע אותה בדם (נוסח דיכוי הדמים בכיכר טיאנאנמן בבייג׳ינג ב־1989). התערבות צבאית היא סכנה אמיתית. אולם לדיקטטורה אין כוח בלתי מוגבל. שביתת המחאה הכללית מייצגת צעד משמעותי קדימה במאבק, שיצטרך להמשיך להתרחב ולהתארגן כדי להדוף את האיום.