פיצוי עכשיו! לא לכפיית בחירה בין בריאות לפרנסה
קחו מהטייקונים, לא מעובדי המגזר הציבורי!
X
תודה רבה!
אוקיי, ההודעה שלך נשלחה, מצוין, נשתדל ליצור קשר בהקדם.
ניתוח סוציאליסטי
המשבר הקפיטליסטי והמאבק נגד ממשלת ההון והסיפוח
דוח פוליטי של הוועד הארצי של תנועת מאבק סוציאליסטי

הדפסה
(צילום: מאבק סוציאליסטי)

לפי סקר חדשות12 שפורסם אתמול (שני), 69% מהנשאלים אמרו שלדעתם הטיפול במשבר הכלכלי הוא הנושא הדחוף ביותר שעל הפרק, 15% סבורים שהמאבק בקורונה הוא הבוער ביותר ואילו רק 4% ציינו את תוכנית הסיפוח המסוכנת כ"משימה החשובה ביותר של הממשלה החדשה". אפילו הפרשן הפוליטי הימני עמית סגל סיכם, "סדר היום של הממשלה וסדר היום של הציבור לא בהכרח הולכים יד ביד".

אנחנו מביאים כאן דוח פוליטי שנדון ואומץ על־ידי הוועד הארצי של תנועת מאבק סוציאליסטי ביום שישי האחרון, 5 ביוני. פרק על המאבק במגפת הקורונה פורסם בנפרד.


כשברקע משבר האבטלה החמור בתולדות ישראל, משבר חברתי מעמיק והמשך מגפת הקורונה עם סכנה מרחפת של גל התפרצות שני, ציבור עצום של עובדים/ות ומובטלים/ות צפה בסלידה עמוקה בפוליטיקאים הקפיטליסטים מפירים הבטחות בציניות מבלי למצמץ ורבים ביניהם על ג׳ובים יוקרתיים ובניית קריירה במשרדי כלום ושופוני בממשלת נתניהו ה־5.

ממשלת "החירום והאחדות הלאומית" בקושי קמה וכבר, לצד תוכניות סמליות לריכוך זעם חברתי, פונה להמשך מדיניות של חילוץ לבעלי ההון ופיצויים זעומים לאנשים העובדים, ומבשלת התקפות חדשות על עובדי המגזר הציבורי ומעמד העובדים בכלל. בד־בבד, היא מאיימת במהלך לאומני דרמטי של סיפוח שטחים לביצור הכיבוש ומפעל ההתנחלויות, ולמעשה, להסלמת והבערת הסכסוך הלאומי.

זו לא תהיה ממשלת חסינות משפטית לנתניהו, אך היא מספקת לו לעת עתה חבל הצלה פוליטי. נתניהו סיים את הבחירות לכנסת ב־2 במרץ בראש המפלגה הגדולה ביותר, אך הפסיד במובן הזה ש"בלוק הימין" נותר פעם נוספת בעמדת מיעוט. הוא שמר על בסיס תמיכה לא מבוטל ועלה מחדש בסקרים, אלא שלמרות מאמצי נתניהו להציג עצמו כ"בחירת העם", הוא היה תלוי בגוש היריב כדי להישאר בתפקידו.

כך, באופן פרדוקסלי, למרות ההתנגדות הנרחבת לנתניהו ולהיבטים רבים במדיניות ממשלות הימין הקפיטליסטיות בראשותו הוא הצליח לשקם את מצבו רגע לפני פתיחת משפטו על עבירות שוחד, מרמה והפרת אמונים. במידה מכרעת מדובר בפועל יוצא של רופסות המחנה הפוליטי הקפיטליסטי היריב שקרא תיגר על שלטונו.

כחול־לבן, לוי־אבקסיס ומפלגת העבודה בראשות עמיר פרץ — שגילח את השפם כדי "שכל אזרחי ישראל יוכלו לקרוא את השפתיים שלי ולהבין: לא אשב עם נתניהו" — ניצלו את עייפות מרבית תומכיהם מהמבוי הסתום הפוליטי של גוש כחול־לבן כדי לשכנע ש"לא הייתה ברירה" אלא לחבור למושחת מבלפור. אך הם הותירו שכבות רחבות בציבור בתדהמה ועם תחושת בגידה. לוי־אבקסיס אף חתומה במסגרת הממשלה החדשה כחלק מגוש הליכוד!

תסיסה חברתית

היבט חיובי מסוים בהקמת הממשלה החדשה הוא שהיא מסיימת את מראית־העין כאילו "אין ממשלה" להעלות דרישות מולה. המשבר הפוליטי האחרון גדע גל של מאבקים שהוציאו לרחובות במהלך 2018 רבבות מפגינים פעם אחר פעם. עכשיו, בהשפעת המשבר המערכתי הרב־ממדי, ומעל לכל הכלכלי, המטלטל את החברה, מתרחשת גאות התחלתית של מאבקים: עובדי אל על, הרופאים המתמחים, עובדות ההוראה, מטפלות המשפחתונים, הסטודנטים, המחאה על עוני ואפליה בקרב ערבים, הפגנות למען פיצוי שכר מלא, מחאה בתיכונים נגד קוד לבוש מפלה... ובשבוע האחרון נרשמה עליית מדרגה, כשאלפים יצאו להפגין נגד רצח נשים (ולמחרת הדיון בו אומץ הדוח הזה, אלפים הפגינו נגד איום הסיפוח). גל ההפגנות הסוערות בארה״ב בעקבות רצח ג׳ורג' פלויד דירבן סדרת הפגנות בתגובה להוצאתו להורג של הצעיר הפלסטיני איאד אל־חלאק בידי שוטרי מג״ב במזרח ירושלים.

הפחד מהנגיף, התקנות המגבילות ותחושות הלם ובלבול הגבילו את הפגנות הרחוב שהתפתחו עד כה — הן הצליחו למשוך השתתפות די מוגבלת, בין עשרות ומאות עד לאלפים בודדים. אולם מדובר בריבוי מרשים של יוזמות מאבק, המשקפות תסיסה חברתית עמוקה הרבה יותר. ריבוי כזה של קבוצות הנדחפות להיאבק במקביל על אינטרסיהן לא היה כנראה מאז תחילת 2011, ערב תנועת המחאה החברתית ההמונית, שפרצה בנסיבות של עלייה ביוקר המחיה, התחזקות מצב־רוח של התנגדות לניאו־ליברליזם ושאיבת השראה מתנועות המונים במזרח התיכון ובשאר העולם.

בהשפעת הוואקום שנפער במחנה האופוזיציה לנתניהו עם הקמת "ממשלת האחדות" החדשה, ונוכח חולשת השמאל ורפיון הנהגת ההסתדרות, שורר עדיין הלם מסוים מהמגפה ומהמשבר הכלכלי. עם זאת, מחלחלת ההבנה שלא מדובר ב"זעזוע חולף". בעוד שסלידה המונית מהממשלה החדשה התפתחה מהרגע הראשון בתגובה לסחר־מכר של אליטה פוליטית מנותקת, הלך־הרוח גם בקרב המעגלים שכבר יוצאים להיאבק מתאפיין בינתיים יותר בציפייה נואשת ובתביעה מהממשלה "להתעורר", "להבין" ולהתערב כדי לחלץ אנשים מהשורה.

אולם האופי הכללי של המשבר וריבוי המאבקים מעלים על הפרק את האפשרות להתפתחות בהמשך של תנועה כללית רחבה, שתכליל את המסקנות והדרישות של הקבוצות היוצאות להיאבק. לו הייתה הנהגה שמאלית לוחמנית בראש ההסתדרות הכללית, ניתן היה להאיץ דרמטית התפתחות בכיוון נחוץ כזה, דרך הובלת הסברה, אסיפות, הפגנות עם מאמץ לגייס נוכחות, ואף צעדי עיצומים ושביתות סביב דרישות לחילוץ לאנשים העובדים ולשירותים החברתיים במקום לטייקונים.

גישה כזו ואסטרטגיה של מאבק מעמדי מנוגדות לחלוטין לסדר היום של הנהגת ההסתדרות בראשות ארנון בר־דוד. אולם בעוד שההנהגה הפרו־קפיטליסטית המאובנת בראש ארגון העובדים הגדול במשק ממלאת תפקיד מעכב, בסופו של דבר קיומה אינו יכול למנוע מחלקים במעמד העובדים, כולל בשורות ההסתדרות, לפנות לנתיב של מאבק בתקופה הקרובה, במיוחד בתגובה למשבר, לפגיעה המסיבית בתנאי המחיה ולמדיניות הממשלה.

ארגון הרופאים המתמחים 'מרשם', שצמח מתוך מרד נגד הביורוקרטיה המסואבת בהסתדרות הרפואית, מדגים פוטנציאל כזה. מאבק הרופאים המתמחים, יהודים וערבים, ממחיש גם את הפוטנציאל להתפתחות לא רק של מאבקי בלימה נגד ההתקפות על תנאי המחיה כעת אלא גם של מאבקים התקפיים בדרישה לשיפור תנאים.

ההתערבות של סיעת 'צדק חברתי' מהאופוזיציה בהסתדרות ושל ארגון כוח לעובדים בשטח, גם אם עדיין במידה סמלית, במאמץ לקדם מאבק ודרישות כלליות למען כלל מעמד העובדים, עוזרת להציב דוגמה ולהצביע בכיוון הדרוש. קידום הקמת פורום מאבק חוצה־איגודים לטובת סולידריות, דרישות משותפות ופעולות על רקע המשבר יוכל לחזק את המאמצים האלה.

העובדה שהנהגת התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הארצית נדחפה לארגן הפגנות, אומנם מצומצמות וללא מאמץ אמיתי לרתום השתתפות, מהדהדת שינוי במצב ובהלכי הרוח בקרב סטודנטים. לפי סקר של ההתאחדות כמעט כל הסטודנטים (94%) ספגו פגיעה כלכלית במשבר. המצב עורר גם יוזמות מחאה ראשוניות "מלמטה" של סטודנטים שלא המתינו להנהגות הרשמיות ולמשל הקדימו את ההתאחדות עם יוזמת הפגנה ארצית ראשונה במחאה על כך שמדיניות הממשלה מפקירה סטודנטים. ככל שהמשבר יתפתח, התסכול בקרב סטודנטים עשוי להתעצם ולהתבטא בלחץ מוגבר על ארגוני הסטודנטים לפעול, בצעדים ארגוניים לוחמניים יותר וגם בהתגייסות המונית, לרבות סביב דרישות חברתיות רחבות.

הבטחת תוספת פיצוי של 6 מיליארד שקל מהמדינה לעסקים הגדולים, בלחץ השבתת מעבידים, שעה שמעל מיליון עובדים ועצמאים קטנים נזרקו לאבטלה ונדרשים להדק חגורה ולחיות על חובות, ממחישה איך המעמד השליט מנצל את המשבר לסחיטה צינית של כספי ציבור כדי לרכך את הפגיעה בשורת הרווח.

בו־זמנית, המחאות של ארגוני ראשי הרשויות הערביות וראשי הרשויות הדרוזיות והצ׳רקסיות, שכללו השבתת מחאה של שירותים מוניציפליים, חשפו היבט ציני אחר, של המשך אפליה לאומית גם במדיניות הטיפול במשבר — רשויות אלו, בהן מעל 14% מהאוכלוסייה, קיבלו פחות מ־2% מתקציב הפיצוי לרשויות המקומיות!

עובדים ועובדות יהודים וערבים במערכת הבריאות ובכלל ניצבו בחזית המאבק במגפה, שחשפה איך הם, בניגוד ל"ראשי המשק", מבצעים עבודה חיונית. על כך יש לחזור ולהצביע מול ה"הפרד ומשול" הלאומני אותו מייצגת גם הממשלה החדשה.

הממשלה הדו־ראשית ומשפט נתניהו

נראה שרוב תומכי גוש כחול־לבן היו מוכנים אחרי בחירות מרץ לתמוך גם באפשרות של ממשלת מיעוט שתקום בהסכמת 'הרשימה המשותפת'. אלא שתלות כזו הייתה יותר מדי עבור גוש פוליטי שהתפרס מגורמים ליברליים ואף סוציאל־דמוקרטיים בעבודה ובמרצ ועד לאגפי ימין ניצי, מתנחלי וניאו־ליברלי. היו גורמים מהקצה הימני, דוגמת יעלון, שהיו מוכנים לבחון טקטית את הרעיון של ממשלת מיעוט זמנית, אך עבור אחרים, הישענות עקיפה על כוח פוליטי המתנגד בגלוי לדיכוי הלאומי של הפלסטינים ולתקיפות צבאיות בעזה הייתה קו אדום. הם לא רצו ולא יכלו לספק תשובה לקמפיין הדה־לגיטימציה הלאומני שהוביל נתניהו, וחששו מאובדן תמיכה במערכת בחירות רביעית.

בהיעדר אסטרטגיה חלופית להדחת נתניהו, לאחר שכשלו בהשגת תמיכה מספקת בבחירות להרכבת ממשלת רוב, ושעה שהאפשרות להדחתו בנתיב המשפטי נותרה מרוחקת, אנשי גנץ ובעקבותיהם אחרים בגוש חזרו לעיקרון "אם אתם לא יכולים לנצח אותם, הצטרפו אליהם" — בדומה ללפיד, לבני ועמיר פרץ אחרי בחירות 2013 וליריבים רבים של נתניהו ממפלגות הממסד שחברו לממשלותיו בעבר. הפעם נוצלה מגפת הקורונה כדי לתרץ פוליטית את הסלטה.

הפלת נתניהו הייתה המטרה הראשית והקריאה המגייסת של גוש כחול־לבן, והיא הושלכה הצידה כלאחר יד. גנץ, לוי־אבקסיס וגם עמיר פרץ שיחקו מראש בשלבים שונים עם הרעיון הלא פופולרי של חבירה לנתניהו, אך אי־אפשר היה לבנות קמפיין רציני על הבסיס הזה. העדפת מובילי הגוש עד לפילוג הייתה תרחיש של ממשלה עם הליכוד, רק ללא מנהיג הליכוד.

הסדרי הפשרה הפורמליים שנתפרו בסוף נועדו ליישב משבר פוליטי חסר־תקדים, שחסם במשך למעלה משנה הקמת ממשלה חדשה, ולאפשר למערכת "להמשיך לעבוד". למרות תמונת ה"אחדות" המזויפת והתוכנית המגוחכת ל"קבינט פיוס לאומי", קשה להסתיר את המתחים וחוסר היציבות המובנה בממשלה הדו־גושית — על 8 הסיעות ורסיסי הסיעות ו־34 השרים (נכון לעכשיו) המרכיבים אותה.

נתניהו וגנץ יהיו בחיכוך מתמיד סביב ניסיונות לקנות תמיכה של אגפים שונים בגושים ובסיעות כדי להעביר החלטות. אך לא פחות חשוב, ההכרזה על ממשלה במתכונת פריטטית לא באמת מייצגת תיקו בעימות הפוליטי הבין־גושי. גוש כחול־לבן בקואליציה מונה 19 ח״כים בלבד לעומת 54 לגוש הליכוד! נתניהו הצליח לנפץ את האתגר האלקטורלי הגדול ביותר שקם נגדו.

אומנם, שני הגושים התפצלו בדרך לממשלה, אך רק גוש כחול־לבן בממשלה ושותפיו לשעבר שמחוץ לממשלה נפלו בסקרים. המחיר שנגבה מגוש נתניהו די מוגבל. "בלוק הימין" שהוקם כגוש חוסם לגנץ התפרק חלקית. הפשרה עם גוש כחול־לבן נעשתה על חשבון הציונות הדתית — שנותרו בחוץ, למעט יו״ר 'הבית היהודי' רפי פרץ — ועל חשבון ג׳ובים והשפעה לבכירים בליכוד. אך עבור נתניהו יש בכך גם היבט של חיסול חשבונות עם יריבים מימין, בזמן שהוא פחות זקוק לברית איתם.

ההסדר הפריטטי מגביל את מרחב הפעולה של נתניהו והגוש שלו באמצעות תפקיד "ראש ממשלה חליפי", זכות וטו על העלאת נושאים לסדר היום, הבטחת משקל הצבעה שווה לגושים והבטחה בחקיקה למפלגת גנץ לתאריך תפוגה לכהונת נתניהו, ב־17 בנובמבר 2021. הרבה מים יזרמו בנהר המשבר עד אז, כולל תקציב המדינה (ולפיד אפילו הבטיח שישתף פעולה עם נתניהו אם יתבקש לבטל את החקיקה המסדירה את הרוטציה). אף שלא מופרך שאכן יתבצעו חילופים במועד כזה או אחר, הם עשויים להיות לפרק זמן קצר ביותר.

בהתחשב בנפילת כחול־לבן בסקרים, לא מופרך שהטנגו הפוליטי יסתיים בהליכה של גוש נתניהו לבחירות אפילו כבר בשנה וחצי שנותרו עד לחילוף המיועד, בכפוף למצבו המשפטי והפוליטי, כדי להשיב כוח ומרחב פעולה שהוגבלו בממשלת ה"אחדות".

נוכח המשבר הכלכלי והחברתי, והמשברים שעל הפרק הקשורים בסכסוך הלאומי ובנסיבות האזוריות, ההתנגשות בין מרכיבי הממשלה תחריף, שעה שהם ינסו לתמרן בין לחצים מצד חוגים במעמד השליט "לעשות את הדבר האחראי" עבור המערכת, לבין לחצים "לפעול למען הציבור". אך גורמים בגוש כחול־לבן יחששו יותר מהליכה לבחירות בינתיים, ואילו גוש נתניהו יפעל בראש ובראשונה כדי לשקם את התמיכה בו ולסלול את הדרך לממשלה "רגילה" בראשותו.

משפט נתניהו שנפתח כעת, ושסביר שיאריך ימים יותר מהממשלה החדשה, יהיה זירת עימות פוליטית, שתוסיף ותלבה קיטוב פוליטי. נתניהו ישתמש במשפט באופן פופוליסטי ימני לטובת המאבק בזירה הציבורית, כדי להמשיך לצייר עצמו כאנדרדוג נרדף וקורבן לקונספירציה בצמרת הפרקליטות, המשטרה והאליטה המשפטית להדחת שלטון הליכוד. אם בתום הדרך יורשע בסעיפים כלשהם, ההרשעה תיתפס כקטנונית ובלתי לגיטימית בעיני תומכיו.

ההתמקדות של גוש כחול־לבן לאורך הדרך בהתקפה על נתניהו סביב החשדות המשפטיים נגדו הייתה קריאה מגייסת די חלשה וגם לא עשתה רושם מיוחד על בסיס התמיכה שלו. האופוזיציה הקפיטליסטית כמעט שלא ניסתה אפילו לחשוף את נתניהו והליכוד על סוגיות רחבות של מדיניות. כזכור, הם תחילה אף שיבחו אותו על "הישגים" והבטיחו "להמשיך מכאן".

אומנם, תנועת המחאה נגד השחיתות, שנהפכה למחאת "הדגלים השחורים", הצליחה בצמתים מסוימים להוציא בשנים האחרונות גם רבבות לרחובות, ובמהלך החודשיים האחרונים אלפים הסולדים מנתניהו ומאליטה פוליטית נהנתנית ומושחתת, וחוששים מפני מהלכים אנטי־דמוקרטיים. עם זאת, המשבר שמתפתח מדגיש את המגבלות של הקו שנוקטים מובילי המחאה, גורמי מעמד ביניים ממסדיים — דוגמת 'התנועה לאיכות השלטון' ועמותת 'דרכנו', לצד בכירים לשעבר ממערכת הביטחון — המייצגים את ה"מרכז" הפוליטי, מהאגף שהתנגד להקמת הממשלה החדשה. עיקר עניינם הוא לא הרבה יותר מהחלפת נתניהו ובלימה של מהלכים לפגיעה בסדרי ממשל ומהלכים מערערי יציבות עבור הממסד. אולם בקרב חלק גדול ממשתתפי ההפגנות והציבור הרחב שתומך בהפגנות, השאיפה היא לשינוי עמוק יותר, ומעבר לכך, ההפגנות האלו, גם לאורך ימי ההסגר, תרמו להפעלת לחץ נגד שלטון נתניהו ולהרתעה נגד איסור על קיום הפגנות רחוב.

נתניהו לא נפגע פוליטית ממשבר המגפה עצמו, ואף להפך, הצליח לתמרן את המשבר לשיפור תדמיתו — בעזרת שבחים עצמיים ב"מסיבות עיתונאים" ללא שאלות עיתונאים ולאור העובדה שהגל הראשון הסתכם במספר מתים מצומצם בהשוואה לתחזיות. אולם עומק המשבר הכלכלי בהכרח יפנה יותר ביקורת וזעם לכיוונו ומסוגל גם לערער את בסיס התמיכה שלו עם מתחים ועימותים מעמדיים. כך, סקר שנערך עבור 103FM ב־22 באפריל העלה ש־60% מהנשאלים נתנו לנתניהו "ציון גרוע" על ניהול המשבר הכלכלי.

פחות "קפיטליזם חזירי"?

עמיר פרץ, בטקס הכניסה לתפקיד שר הכלכלה והתעשייה, הכריז כי "כוחם של הגורמים שהחזיקו בעמדות כלכליות קיצוניות שהובילו לקפיטליזם חזירי בממשלות הקודמות קטן יותר בקואליציה הנוכחית, וזה נותן לנו סיכוי גדול יותר לקדם את תפיסת הכלכלה האנושית". מנגד, ח״כ מיכל שיר מהליכוד כבר ביקשה להקים שדולה "שתגן על המשק מפני עמיר פרץ". אך תפקידם של מוכרי האשליות בקפיטליזם "אנושי" בממשלה החדשה הוא בסיכומו של דבר עלה תאנה חברתי.

יש מידה רבה של המשכיות לסדר היום של הממשלה הקודמת בממשלה החדשה. ההבדל המהותי בין ממשלת הקואליציה הנוכחית לבין זו שהקים נתניהו לאחר בחירות 2013 עם לפיד, לבני ועמיר פרץ הוא לא שהפעם הימין החרדי נותר בקואליציה ואילו בנט ולפיד הניאו־ליברלים בחוץ, אלא הנסיבות של משבר כללי בחברה.

ההיגיון שמציג עמיר פרץ, לפיו הממשלה החדשה למעשה "פחות גרועה", הרע במיעוטו, יחד עם אלמנטים אחרים בממשלה שנועדו לפייס זעם, עלולים לתעתע אולי בהקשרים מסוימים גם בקרב שכבות רחבות — אם כי, ההיקף והעוצמה של המשבר חותרים תחת תפיסות כאלו.

הממשלה החדשה, למרות כל ההבדלים הספציפיים, היא קודם כול ממשלה ימנית קפיטליסטית בתקופה של משבר קפיטליסטי, שעה שתנאי המחיה של המוני אנשים עובדים כבר עכשיו תחת מתקפה ברוטלית מצד המדינה ובעלי ההון המתורצת כ"אין ברירה", וכשעל הפרק אפשרות ליוזמה ממשלתית להסלמה קשה בסכסוך הלאומי.

גם סוגיות "דת ומדינה", אחרי מס השפתיים של גוש כחול־לבן לציבור הלהט״בי, לדרישות נגד הדרת נשים ולתחבורה ציבורית בשבת, מוקפאות בהסכמים הקואליציוניים המקדשים את הסטטוס־קוו של האפליה והכפייה.

בהתחשב בחולשת השמאל ובתפקיד המעכב שממלאת הנהגת ההסתדרות, גם גורמים לוחמניים בשמאל ובארגוני העובדים עלולים ליפול למלכודת של פרספקטיבה צרה מדי, ואף מסוכנת, ביחס לגורמים בממשלה הקפיטליסטית החדשה שכביכול יהיו "פחות גרועים", שימזערו נזקים ושאפשר יהיה "לעבוד איתם" כדי "להביא שינוי". מנקודת המבט של המאבק המעמדי, גישה כזו מאפילה על הצורך הממשי בהתנגדות לממשלה.

בעניין הזה, עם כל הכבוד וההערכה, אפילו יו״רית איגוד העובדים הסוציאליים, ענבל חרמוני — שהכריזה עכשיו על חידוש המאבק וקיום הפגנות נחוצות כדי להפעיל לחץ על הממשלה — בחרה באופן שגוי לדעתנו לשבח את שר העבודה והרווחה החדש איציק שמולי (העבודה), כולל במכתב לשר ב־14 במאי ולאחר שנענה לדרישה ספציפית לסיום הסחבת באיוש 3 תקנים לאבטחת העובדות. חרמוני מדגישה בצדק שיידרש עוד מאבק קשה והכרחי על שינויים גדולים בהרבה. דווקא מהסיבה הזאת נחוץ להתעקש על הצבת דרישות כמה שיותר קונקרטיות ולא להציג את השר החדש באופן מטעה כ"שותף" למאבק של העובדות והעובדים הסוציאליים. השר מנסה "להוכיח את עצמו" ולהצטייר כ"קשוב", שעה שרבים רואים בו שותף לגניבת קולות ולבגידה באמונם, ושעה שהוא מגיע ממפלגה שהייתה שותפה מרכזית להפרטת שירותי הרווחה בישראל. אך יותר מכך, מדובר בגורם בממשלה שמקדמת גזירות קשות ורחוקה מלהימצא בצד של עובדים ועניים ושל השירותים החברתיים.

המשוואה שצריך לשרטט מול עלי התאנה ה"חברתיים" בממשלה הקפיטליסטית האנטי־חברתית היא של חשיפה והרתעה: לחשוף את התפקיד האמיתי של הממשלה בכל צומת, להבהיר שכל גרירת רגליים וכל גזירה ייענו בהסלמה במאבק, ולהציב במרכז את המצוקה ההמונית ודרישות לשינוי, החל משיפור תנאים ותוספת תקנים.

שלא במקרה, בממשלה החדשה תכהן לראשונה אי־פעם אישיות ממוצא אתיופי בראש משרד ממשלתי, שרת הקליטה פנינה תמנו־שטה (שערקה מיש־עתיד לכחול־לבן), ובמקביל מונה גדי יברקן (שערק מכחול־לבן לליכוד), אף הוא ממוצא אתיופי, לתפקיד סגן השר לביטחון פנים והממונה על שילוב יוצאי אתיופיה. אין אנו מקלים ראש בתחושת ההישג הסמלית שעשויה להיות לרבים מקרב יוצאי אתיופיה בשל עצם הלגיטימציה הממסדית לנציגים ממוצא אתיופי. אולם כפי שברור לרבים מיוצאי אתיופיה ובכלל, הוויתור הסמלי הזה בעקבות המחאות הסוערות של יוצאי אתיופיה ביולי ובשנים האחרונות הוא ניסיון לקואופטציה לצורך קניית שקט.

כשהשר החדש לביטחון פנים אמיר אוחנה (ליכוד) מאיים ש"מי שיתקוף שוטר דמו בראשו", הוא מקדם ישירות את הברוטליות המשטרתית שנגדה התעוררו הפגנות יוצאי אתיופיה. כשאותו אוחנה, בברית עם חבורת הימין הקיצוני של שפי פז בדרום תל אביב, מקדם ציד מכשפות של עניים מבקשי מקלט, הוא מקדם גם תיוג תושבים על רקע אתני (ומעמדי) מצד המשטרה וסימון מיעוטים כשעיר־לעזאזל. הממשלה הזאת לא תחלץ את יוצאי אתיופיה מעוני וממצוקות היומיום ותמשיך לשסות אנשים עובדים ועניים אלה באלה ולהפוך את החברה למקום מסוכן יותר.

אוחנה עצמו הוא השר ההומו המוצהר הראשון, מאז המינוי בממשלת המעבר, ויש בכך לא רק זריקת עצם לפודל של נתניהו אלא גם ניסיון לפייס את המאבק הלהט״בי, שרק ב־2018 הוציא לרחובות רבבות במסגרת "שביתת הלהט״ב" למען שוויון זכויות. זה קורה בממשלה שבהסכמים הקואליציוניים מבטיחה למעשה להנציח אפליית להט״ב (שמירת הסטטוס־קוו בענייני "דת ומדינה").

משבר עולמי

במקור, העימות בין הגושים בממסד הפוליטי התפתח על פניו בעיקר כוויכוח בין "ממלכתיות" ו"ניקיון כפיים", לבין חשדות השחיתות וההשתלחויות הפופוליסטיות הימניות של נתניהו במוסדות המדינה, ובמידה מסוימת יריבי נתניהו ניסו למצב עצמם כאבירי זכויות החילונים נגד כפייה דתית וגורמי ימין מתנחלי "משיחיים". אך שורשי הוויכוח עמוקים יותר ונטועים בשורה של בעיות שעמדו בפני הקפיטליזם הישראלי עוד קודם, בהקשר של משברים, מתחים ועימותים ברמה האזורית והלאומית. כעת, הממשלה החדשה תידרש לפעול בנסיבות של משבר עולמי כפול, עם מגפת הקורונה והתחלה של המיתון הכלכלי העולמי החמור ביותר מאז השפל הגדול.

נתניהו ופוליטיקאים קפיטליסטים אחרים טופלים את האחריות למשבר הכלכלי על "כוח עליון". במציאות, הגורמים לחלק הארי של קורבנות המגפה בעולם הם תלויי מדיניות — תגובתית ומקדימה בכל המישורים — והגורמים למשבר הכלכלי עמוקים יותר. התפרצויות המגפה כשלעצמן, כולל במדינות שלא נקטו צעדי בלימה דרסטיים, וצעדי סגירת המשק גרמו לנפילת תוצר ברמה העולמית, אך למעשה, המשק העולמי כבר היה במצב רעוע על סף גלישה למיתון עוד קודם. בנסיבות האלו צפוי משבר ממושך.

הבעיות היסודיות שהביאו לעולם את משבר 2008 לא נפתרו. "המיתון הגדול" במשק העולמי אז היה אירוע היסטורי מעצב שגרר טלטלה עמוקה, שהציתה רעידות אדמה פוליטיות, מהפכות ומהפכות־נגד, תנועות המונים והטלת ספק מוגברת בניאו־ליברליזם ואף בשיטה הקפיטליסטית עצמה. משבר 2020 יותיר חותם עמוק על התפתחויות ברמה העולמית במשך שנים קדימה, כחלק משרשרת משברים נפיצים במערכת ברמה העולמית, ובהם המשבר הסביבתי המציב איום המגמד את המגפה והמשבר הכלכלי ומהווה גורם רדיקליזציה משמעותי בתקופה הזאת.

המשבר הכלכלי העולמי הפעם חריף יותר ומתחיל מנקודת פתיחה רעועה יותר — בין השאר עם הרי חוב עצומים; ריביות הבנקים המרכזיים ברצפה; כלכלת סין כבר לא בצמיחה דוהרת, התכווצה דרסטית ברבעון הראשון ולא תמלא תפקיד מרסן במיתון העולמי; ותהליך של "דה־גלובליזציה" חלקית בעקבות השלכות משבר 2008 מערער את הבסיס לשיתוף פעולה בינלאומי. גבולות לאומיים מתהדקים, ממשלות נוטות ליישם צעדי הסתגרות לאומית בכלכלה והיריבויות הבין־אימפריאליסטיות מתעצמות, במיוחד בין ארה״ב וסין. לכן, נושא מרכזי בביקור מזכיר המדינה האמריקאי פומפאו בישראל ב־13 במאי היה לחץ נגד כניסת תאגידים סיניים לפרויקטי תשתית ישראליים, כולל נגישות לתשתיות סלולר דור 5.

התפתחות המשבר העולמי והיריבויות בין המעצמות הקפיטליסטיות העולמיות יוסיפו ללבות מתחים במערכת האזורית, הממשיכה לשקוע במשברים כלכליים וחברתיים המחוללים תהליכי מהפכה ומהפכת־נגד. ההתפתחות המחודשת של תנועת מחאה בלבנון גם בימי ההסגר, על רקע תנאי מחיה בלתי נסבלים, מדגישה, בהקשר של נתיב המשבר הכללי בו צועד האזור, פוטנציאל להתחדשות התקוממויות המונים, שכזכור טילטלו את לבנון, עיראק ובמידה מסוימת גם את איראן רק לפני חודשים ספורים.

כצפוי, נתניהו הגדיר את העימות מול איראן כמשימה מרכזית של הממשלה הנכנסת. סדרת תקיפות צבאיות בסוריה שיוחסו לישראל בשבועות האחרונים סימנה מגמת הסלמה, בחסות משבר הקורונה. חרף העדפת הצדדים להימנע ממלחמה כוללת קיים פוטנציאל להתלקחות.

איום הסיפוח

אולם הפוטנציאל הנפיץ ביותר כרגע נמצא בסכסוך הישראלי־פלסטיני ובתוכנית הסיפוח, שנתניהו הגדיר גם כן כמשימה מרכזית של הממשלה. אירוני שכמעט באותה הנשימה הוא התייחס כ"איום אסטרטגי על מדינת ישראל" לתביעה בבית הדין הבינלאומי הפלילי (ICC) — סיפוח יגרור לחצים כבדים הרבה יותר על ישראל.

ממשל טראמפ סיפק רוח גבית חזקה לכיבוש ולשאיפות הלאומניות המשיחיות בממשלה האחרונה. "תוכנית המאה" המגלומנית כוללת סיפוח רשמי של 30% מהגדה לישראל — אף שחלקים בימין המתנחלי, כולל מועצת יש״ע, מתנגדים לה מחשש מפני הגבלות על הבנייה מחוץ לשטח שיסופח ואף מהאפשרות שיידרשו לוויתורים טריטוריאליים. נתניהו הכריז עם הצגת התוכנית, ב־28 בינואר, שיביא מיידית לממשלה הצעה לסיפוח, אולי בידיעה שממשל טראמפ ילחץ להמתין. אולם כעת הממשל האמריקאי משתתף בהכנת המפות.

מבחינת תומכי הסיפוח, הקיץ הקרוב מהווה חלון הזדמנויות צר. טראמפ יכול להפסיד בבחירות לנשיאות ארה״ב בנובמבר. אף שנראה שגם הממשל שלו מזגזג, ממשל 'דמוקרטי' יפעיל לחצים משמעותיים על ישראל בנושא, בהתאם לעמדה הרווחת בממסד האמריקאי, המזהה במהלך פוטנציאל נפיץ שיפגע באינטרסים האימפריאליסטיים של ארה״ב באזור. גם במעמד השליט בישראל, כולל במערכת הביטחון, העמדה הרווחת רואה בסיפוח הרפתקנות. אך גורמים משני הגושים בממשלה חותרים לסיפוח, וסיכמו שהעניין יוכל לעלות להחלטה בממשלה או בכנסת מ־1 ביולי.

הכרזת נשיא הרשות הפלסטינית עבאס ב־19 במאי על מימוש הצהרות קודמות שהבטיחו את הקפאת התיאום הצבאי והאזרחי הרשמי מול ישראל מיושמת במידה מסוימת נכון לעכשיו. הפגנת השרירים מצד הרשות מגיעה לאחר שזו נדחקה עם הגב לקיר. כל ניסיונותיה הדיפלומטיים להביא להסרת איום הסיפוח או להגיע להישגים ממשיים נגד הכיבוש בשטח כשלו בצורה גרפית בעידן טראמפ, ועבאס נותר מאוד לא פופולרי.

לכך מתווספות ההשפעות של מיתון כבד ברשות, שהוחמר בהשפעת הסגר שקטע את עבודתם של רבבות פלסטינים בישראל. הפעילות הכלכלית בשטחי הרשות צפויה להתכווץ ב־13.5% ב־2020. ב'הארץ' (15.5) נטען כי "כ־1.4 מיליוני ילדים בגדה ובעזה לא חזרו לבתי הספר [...] החשש במערכת הביטחון הוא שמאות אלפי צעירים שלא נמצאים במסגרות יצאו לפעולות נגד צה״ל ונגד יעדים ישראליים בגדה".

בצמרת הרשות מקווים ודאי להציג הישג עם המהלך החדש. עם זאת, מדובר בהימור. גם אם הסיפוח יוקפא, עצם הפסקת התיאום תערער עוד יותר בעיני ההמונים את הלגיטימציה של חזרה לנתיב הכושל של התיאום והדיפלומטיה. ואם האיום יתממש, העימות החזיתי שיתפתח עשוי לעורר מאבק המוני שאף ימוטט כליל את הרשות.

חלקים נרחבים בממסד הישראלי, כולל בגוש כחול־לבן בממשלה, יפעלו בניסיון לסכל מהלך כזה שנראה בעיניהם הרפתקני, שכן הם חוששים מההשלכות עבור היחסים הבינלאומיים של הקפיטליזם הישראלי, כולל הסכם השלום עם ירדן, וחוששים ליציבות השליטה בשטחים הפלסטיניים. אך משיקולים פוליטיים צרים יותר, גם גנץ וגורמים אחרים בכחול־לבן מתחרים בסדר־היום המשיחי של נתניהו ולפחות משחקים עם הרעיון של סיפוח. זוהי הנקודה הקרובה ביותר עד היום לתרחיש סיפוח בגדה ואי־אפשר לשלול את האפשרות שתומכי הסיפוח ייצאו כשידם על העליונה ויצליחו להעביר את המהלך בצורה כלשהי — בין אם כהחלטה דה־יורה שתוקפא ובין אם תוך יישום חלקי או מלא. מה שיכריע הוא מידת ההתנגדות בה ייתקל המהלך.

חלק מתומכי עמדת "פתרון מדינה אחת" בשמאל, הנוקטים לדעתנו בשלב הזה גישה מופשטת מדי לשאלה הלאומית, נוטים לעמדה מעין־ניטרלית מול התוכנית — מתוך הנחה שסיפוח רק מאשר את המצב הקיים בשטח ואף ישפר זכויות של תושבים פלסטינים. מה שעומד במציאות על הפרק הוא נקודת מפנה בסכסוך הלאומי, שסביר שתגרור פרק חדש של שפיכות דמים על מזבח הפנטזיות הלאומניות־קולוניאליות של הגורמים הריאקציוניים ביותר בחברה הישראלית. מדובר ברמיסה נוספת של זכויות הפלסטינים ובפגיעה גם בשאיפות לשלום של מיליוני ישראלים.

כבר עכשיו נוצרה דינמיקה של הסלמה במתיחות. בהקשר של המשבר המתפתח בחברה הישראלית, הסלמת העימות וליבוי לאומנות אף ישמשו מפלט נוח עבור נתניהו ואחרים בממשלה הקפיטליסטית לניתוב תשומת הלב הציבורית. כתמונת מראה, שליטים במדינות אחרות באזור, על רקע בעיות גוברות מבית, יחפשו להשתמש בסוגיית הסיפוח כדי לנסות להסיט את תשומת הלב ולקנות אהדה ציבורית דרך מס־שפתיים ציני למצוקות של ההמונים הפלסטינים.

המהלך נועד לחזק נורמליזציה של הכיבוש, הנישול והדיכוי הלאומי של הפלסטינים, ולטרפד הקמת מדינה פלסטינית לצד ישראל, תוך ניסיון להנציח את דחיסת רוב האוכלוסייה הפלסטינית בגדה למובלעות הזעירות של הרשות — שלא יהיו ב"דו־קיום" שליו עם השטח המסופח אלא בהמשך מגמת עימות, תחת לחץ מתמיד והתקפות מצד שלטונות הכיבוש וניסיונות מצד מתנחלים לקבוע עוד עובדות בשטח ולהרחיב את גבולות הסיפוח.

מצב הפלסטינים במזרח ירושלים, שסופחו עם סטטוס תושבות בלבד מייד אחרי מלחמת 67', מזכירה שזכויות רשמיות לתושבוּת שמיעוט התושבים הפלסטינים בשטחי C עשויים לקבל יתגמדו מול המשך מובטח לעוני, דיכוי כבד מצד רשויות המדינה, אלימות יומיומית מצד המתנחלים והמשך ההתקפות על הפלסטינים בכלל.

תחת שלטון המאיים בסיפוח מיידי ותחת דיכוי צבאי ברוטלי, שכלל בשבועות האחרונים בין השאר את הרג הנער בן ה־15 זיאד קאיסיה במחנה הפליטים אל־פוואר הסמוך לחברון, קיימת גם סכנה לפעולות אלימות נואשות של יחידים, ואף לפעולות טרור הרסניות בעידוד גורמי ימין אסלאמיסטי שיציגו עצמם באופן כוזב כאלטרנטיבה.

ברצועת עזה, המשבר המתמשך הקטסטרופלי ממשיך לגבות מחיר כבד מהתושבים הפלסטינים ולאיים בסבבי אלימות גם על חשבון עובדים ועובדות ישראלים. סביר שהממשלה החדשה בישראל תמשיך לבחון את הרעיון של הקלות מסוימות במצור כאמצעי לוויסות לחצים במטרה למנוע פיצוץ. אך השילוב של התנאים הבלתי נסבלים בשטח יחד עם איום הסיפוח בגדה בהחלט עלול להצית סבב הסלמה קשה.

המקרה בו נהרג חייל ישראלי מפגיעת אבן בסמוך לג׳נין הדגים את הציניות שבה שלטון הימין בישראל שולח צעירים לפעולות שיטור ודיכוי של אוכלוסייה אזרחית בשירות מלחמת שלום ההתנחלויות.

רק התנגדות נרחבת, הן בדמות מחאה המונית בשטחים הפלסטינים, והן בדמות מחאה של עובדים וצעירים בישראל, תוכל להבטיח טרפוד של תוכנית הסיפוח, להצביע על דרך אפקטיבית לשינוי ולהציב על סדר היום את הצורך במאבק לסיום הכיבוש ולשלום, על בסיס שוויוני, כחלק מהמאבק הרחב הנחוץ לשינוי סוציאליסטי של החברה. תנועת מאבק סוציאליסטי שותפה למחויבות להתגייס למחאה בנושא.

איום גזירות כלכליות

בישראל, תם עידן של צמיחה כלכלית ממושכת. עוד טרם הקורונה נרשמה מגמת האטה בקצב צמיחת התוצר וגם בנק ישראל העריך שמדובר בהאטה ארוכת טווח. הגירעון בתקציב המדינה ורמת החוב הממשלתי והציבורי החלו להרים ראש קודם אף הם. עכשיו אנחנו כבר בתוך המשבר הכלכלי החמור ביותר בעשורים האחרונים, ופרשנים כלכליים קפיטליסטיים מדברים במונחים של חשש מפני "עשור אבוד" בכלכלה נוסח העשור שאחרי מלחמת יום הכיפורים.

בתודעה ההמונית בישראל, משבר 2008 הותיר רושם מרוחק, שכן המערכת הפיננסית אז הייתה בחשיפה נמוכה למפולת העולמית ובכלכלה הריאלית נרשמה התאוששות מהירה. אך המשבר הנוכחי מאיים להאפיל גם על מיתון 2001–2002, שזכור היטב בישראל בשל אבטלה גבוהה וגזירות צנע דרקוניות. קרן המטבע הבינלאומית מעריכה שכלכלת ישראל תתכווץ השנה דרסטית ב־6.3% ושיעור האבטלה יסתכם בסוף השנה ב־12% וירד לכאורה בשנה הבאה ל־7.6%. הנתון השני ספקולטיבי מאוד, אך אין כל צפי לחזרה קרובה לשיעורי התעסוקה ערב המשבר.

לאורך השנתיים האחרונות נרשם בישראל שפל ברמת האבטלה הרשמית, שהייתה הנמוכה ביותר מאז תחילת שנות ה־1970, עם 3.6% בתחילת 2020. באפריל, בהשפעת סגירת המשק, נרשם שיא היסטורי של 28% — 1.1 מיליון מובטלים. מאז החלו ההקלות בהסגר ב־19 באפריל, התווספו כ־100 אלף דורשי דמי אבטלה חדשים ואחוז המפוטרים (שלא בחל״ת) בעלייה. שיעור האבטלה יורד באיטיות. מעבידים רבים עטו על ההסדר המיוחד שאיפשר להם להוציא בקלות עובדים/ות לחל״ת ממושך כדי לחסוך הוצאות והם לא ממהרים להחזיר עובדים.

האבטלה ההמונית כעת ממחישה עד כמה תמונת התעסוקה המלאה ערב המשבר הסתירה תנאי קיום שבריריים עבור המוני עובדים. לפי סקר של הלמ״ס שנערך בסוף אפריל, עד לשלב הזה חלה הידרדרות כלכלית במצבם של מעל 46% מהאוכלוסייה, כ־2.5 מיליון בני־אדם.

הממשלה החדשה אמורה להעביר בתוך שלושה חודשים תקציב מדינה לשנים 2020–2021, אם כי באוצר ובבנק ישראל לוחצים לדחות את ההחלטה על תקציב השנה הבאה בשל רמה גבוהה של חוסר ודאות, כולל סביב השאלה אם יתחולל גל התפרצות נוסף של הקורונה. נזכיר שבמעמד השליט החלו ללחוץ על הממשלה לקדם גזירות צנע עוד לפני מגפת הקורונה בעקבות הגידול בגירעון בתקציב המדינה, על רקע שילוב מתמשך בעלייה בהוצאות ובירידה בהכנסות המדינה ממיסים.

כעת, בטווח הקרוב, אפשר לצפות לצעדי מדיניות מעורבים. בשלב הזה, נראה שהממשלה החדשה תמשיך את הקו של התוכנית שקידמה הממשלה הקודמת לטיפול במשבר הכלכלי, כולל צעדים בגישה קיינסיאנית להרחבה תקציבית לריכוך המיתון. אך נוכח ממדי הקריסה במשק יופעל עליה עוד לחץ לספק פיצויים וצעדי תמריצים בהיקף נרחב יותר בניסיון להתחיל להתניע מחדש פעילות כלכלית.

בד־בבד, לא רק שמעמד העובדים ושכבת עצמאים קטנים שהתרוששו נדרשים לספוג נפילות חדות בהכנסה — כלומר, לספוג סוג של מס צנע להשתתפות במימון החלטת הממשלה הקודמת על ההסגר ולשלם על החלטות המעבידים על פיטורים — באוצר קידמו בעזות מצח עוד בשיא ההסגר פגיעה בשכר ובתנאים של עובדי המגזר הציבורי.

פוליטית, אף שהממשלה מקדמת בימים אלה באופן ציני קיצוץ נקודתי גם בתקציבי הרווחה והבריאות כדי לתקצב חלק מהעלויות הנוספות של התפקידים החדשים בממשלה, היא תתקשה לקדם קיצוצים גדולים, ובפרט על מערכת הבריאות והשירותים החברתיים בתקופה הבאה. אולם בהסכמי השכר שנפתחים במגזר הציבורי (הסכם כללי מול ההסתדרות הכללית, הסכם עם הסתדרות המורים והסכם עם ההסתדרות הרפואית), נסיבות המשבר ישמשו כדי לחזור למנטרת ה"אין כסף" וכדי לנסות לצמצם ככל האפשר ויתורים לעובדים.

בנוסף, פקידות האוצר מגבשת עבור הממשלה החדשה תוכנית תקציב שתכלול התקפות קשות על מעמד העובדים כבר בשנה הבאה. ב'כלכליסט' נכתב שבמשרד האוצר "מבינים שאסור לבזבז את המשבר" ויש לנצל את ההזדמנות — ברוח דוקטרינת הלם — לקידום שינויים מבניים, כולל העלאת גיל הפרישה לנשים, הטלת מס על קרנות ההשתלמות (חסכונות של עובדים/ות), קיצוצים בפנסיות התקציביות (פגיעה בתנאי המחיה של אנשים שעבדו כל החיים), שינויים מבניים במערכת הבריאות וגם במערכת החינוך (מדובר על הקמת "ועדת דוברת 2").

הנהגת ההסתדרות מוליכה לשחיטה כלכלית

הנהגת ההסתדרות הכללית בראשות ארנון בר־דוד ממשיכה להתאפיין, וביתר־שאת מאז פרוץ המשבר, בקו פרו־קפיטליסטי מובהק ואף עוין במידה לא מועטה למאבק מעמדי של העובדים והעובדות. התערבות היו״ר בר־דוד — שעובדים לא בחרו — במשבר באל־על ממחישה זאת בצורה המחפירה ביותר.

במקום להוביל מאבק להלאמה מחדש של שירות התעופה, הוא עשה יד אחת עם הבעלים וההנהלה, הסכים לפגיעה קשה בתנאי העובדים והדיח בצעד אנטי־דמוקרטי ושערורייתי את חברי מועצת העובדים. למעשה, בר־דוד ויו״ר איגוד עובדי התחבורה אבי אדרי הזיזו הצידה באמצעים ביורוקרטיים את הנציגות הנבחרת שהתעקשה להמשיך במאבק. המהלך נועד להסיר מכשול בפני סגירת דיל עם ההנהלה על חשבון העובדים.

בכך, בר־דוד עושה מה שעשו עיני וניסנקורן למנהיגת עובדי הרכבת גילה אדרעי ב־2012. אך הנסיבות השתנו. בעת הזאת, של משבר כלכלי ומתקפה נרחבת על תנאי העבודה והמחיה של חלקים גדולים במעמד העובדים והעובדות, הפוטנציאל לחיכוכים ולמקרים של התמרדות של עובדים מהשורה במרות הביורוקרטיה הולך וגדל מחדש. כך למשל פורסם ש־20 לוחמי אש יצאו במכתב מחאה נגד בר־דוד בשל התקפלות מול הנהלת נציבות הכבאות, ודרשו לעבור ל'הסתדרות הלאומית' המסואבת, הנתפסת באופן מעוות כחלופה "רצינית" בעיני עובדים רבים.

בר־דוד עוסק לא מעט בקידום יחסי ציבור אישיים. הקידום העצמי, הקרייריסטי, מצד העומד בראש הביורוקרטיה, המשתכר קרוב ל־50 אלף שקל, נועד לחזק באופן מלאכותי את סמכותו בעיני עובדים ועובדות מהשורה כדי לשדר מי בעל הבית, לקדם אווירת נאמנות אישית ולהטמיע תרבות אנטי־דמוקרטית בארגון העובדים הגדול במשק.

המבנה האולטרה־ריכוזי של ההסתדרות, החונק דמוקרטיה איגוד־מקצועית החיונית להגנת האינטרסים של העובדים/ות, מאפשר תופעות כאלו ומטפח תפיסת בורות ביחס לעבודה המאורגנת בכללותה, כאילו הישגי העובדים והעובדות הם לא פועל יוצא של הכוח המאורגן שלהם עצמם אלא של אי־אלו קסמים אישיים שמפעיל ביורוקרט בכיר למענם בדיונים בדלתיים סגורות, ולכאורה אמור לדעת להכריע טוב יותר מהם בענייניהם.

מתחילת המשבר דחף בר־דוד לא למאבק למען הגנת האינטרסים של ציבור העובדים והעובדות אלא להמשך השקט התעשייתי ולהסדרים עם בעלי ההון והממשלה, כדי להגיע להבנות על ריכוך כלשהו של הפגיעה בעובדים. לאחר שארגון כוח לעובדים הציג את העמדה המשקפת באמת את האינטרס של אנשים עובדים ודרש באופן עקרוני פיצוי של 100% שכר, הנהגת ההסתדרות הציגה הצעה למתווה חדש שגובש עם התעשיינים, בהתאם ל"מודל הגרמני", לפיו יתאפשר למעבידים להחזיר עובדים מחל״ת באופן חלקי ולקבל סבסוד עבור השכר (כשבכל האפשרויות הכנסת העובדים נפגעת).

בגלל החלל שנותר עקב היעדר התערבות מצד ההסתדרות, לארגוני מעבידים ניתן באופן טרגי מרחב להתערב סביב מחאת העצמאים ולנצל את מצוקת העצמאים הקטנים כדי להסית נגד העובדים השכירים שהוצגו כ"מסודרים" ולהעלות קול זעקה מתוקשר שקידם בבירור גם את האינטרסים של העסקים הגדולים, בהובלת גורמים דוגמת הבעלים של קבוצת פוקס, הראל ויזל. בעוד שהאחרון נלחם למען האינטרסים של המעמד שלו, קולם של ראשי ההסתדרות לא נשמע אפילו בעשירית הווליום על המצוקה ההמונית של ציבור העובדים והעובדות, וגם של עצמאים קטנים.

ככל שהדברים תלויים בהנהגת ההסתדרות הנוכחית, מעמד העובדים יידרש לשלם מחירים כבדים ביותר ולשמוע שכביכול אין דרך אחרת. אולם יש חשיבות מיוחדת לכך שכתגובה נגדית למדיניות הימנית של ראשי ההסתדרות נוצרו גם יסודות של זרם שמאלי בתנועת האיגודים בישראל, במיוחד בדמות סיעת האופוזיציה 'צדק חברתי' בהסתדרות וארגון כוח לעובדים.

בעוד שפנייה של חלק מקבוצות העובדים לנטישה של ההסתדרות היא בלתי נמנעת ובמקרים ספציפיים עשויה להיות נחוצה לטובת קידום המאבק, הרי שהכרחי גם לבנות אופוזיציה אפקטיבית ואלטרנטיבה להנהגה בשורות ההסתדרות, ארגון העובדים הגדול והעוצמתי בישראל.

לחץ ויוזמות להתארגנות ולמאבק מקרב עובדים ועובדות מהשורה ומקרב ועדי עובדים, יוכלו להזיז גם את ההסתדרות לפעולה. הגישה הנחוצה במאבקים המתפתחים כעת היא קידום משולב של יוזמות עצמאיות "מלמטה" והבהרת הדרישות והצעדים שהתגייסות מלאה מצד ההסתדרות תוכל לסייע להשיג.

אנחנו שבים ומפצירים בסיעת חד״ש בהסתדרות לחשב מסלול מחדש, לעזוב את השותפות הפוליטית בקואליציה הפרו־קפיטליסטית של בר־דוד ולחבור לחברי הוועדים בשמאל באופוזיציה במטרה לסייע לחזק ולארגן את העובדים הנכנסים לעימות עם הביורוקרטיה בתקופה הנוכחית ולהציע דרך אחרת להסתדרות, דרך של מאבק מעמדי ודמוקרטיה איגוד־מקצועית אמיתית.

המשימות של השמאל הסוציאליסטי

המשימות של סוציאליסטים/ות על רקע המשבר הקפיטליסטי הן להתגייס ולהתערב בצורה אנרגטית באירועים, לסייע לבניית מאבק והתארגנות נגד גזירות ולמען שיפור תנאים ורפורמות, תוך דגש על הכללת מסקנות לגבי הנחיצות של מאבק כללי נגד הממשלה הקפיטליסטית הדו־ראשית ונגד השיטה הקפיטליסטית עצמה. בד־בבד, מול ה"הפרד ומשול" על רקע לאומי, נחוץ להרים דגל למען מאבק משותף של יהודים וערבים, נגד גזענות, נגד הסיפוח והכיבוש ולמען שלום. את כל אלה יש לחבר לפרספקטיבה כללית, מעמדית, על המשבר שמתפתח ולהסברה סוציאליסטית סביב הצורך בשינוי השיטה, ובפרט בהפקעת השליטה במשאבים בחברה מידי בעלי ההון ובמעבר לתכנון כלכלי דמוקרטי כחלק משינוי סוציאליסטי.

בשלב הזה, בפרט לאור הניסיון עם הבטחות כחול־לבן ונוכח הוואקום הפוליטי משמאל, סביר שהרבה מאבקים ימשיכו להתאפיין בנטיות לדה־פוליטיזציה וקידום סיסמאות מערפלות על אחדות בין "ימין ושמאל", המטשטשות את הצורך בהצבת אלטרנטיבה לשלטון הימין. רבים יסיקו בשוגג שאין כל תועלת במאבק במישור הפוליטי ויחפשו דרך להשיג שינוי בנתיבי מאבק אחרים.

אחרים שכן יחפשו תשובות וייצוג בשדה הפוליטי עלולים גם ללכת שולל אחר כוחות ימין פופוליסטיים. מי שעלולים למלא חלקית את הוואקום במקרה הזה ולהרוויח פוליטית במידה מסוימת הם באופן מעוות גם כוחות ימין ניאו־ליברליים ולאומניים עם עטיפה פופוליסטית לוחמנית ואפיל "חילוני" — בעיקר יש־עתיד, אך גם ליברמן.

אולם קיים פוטנציאל גם לרדיקליזציה ולהסקת מסקנות שמאליות בהשפעת התפתחות המשבר וגם התפתחות של מאבקים וכוחות שמאליים לוחמניים ברמה העולמית — האכזבה מגורמים רפורמיסטיים דוגמת סנדרס וקורבין שכשלו ברגעי מבחן היא גורם מעכב אך לא מכריע. בנוסף, גם הניסיון הרע מפוליטיקת הרע במיעוטו שהציעה כחול־לבן, ומהזיגזוגים וההבטחות הריקות של עמיר פרץ, יכול לתרום לרדיקליזציה שמאלית של מסקנות לגבי אופי האלטרנטיבה הפוליטית שנחוץ להציב מול שלטון הימין.

על רקע המשבר, הרעיון של ייצוג פוליטי "מגזרי" יכול לעלות על הפרק (כפי שקורה בימים אלה עם הרעיון של "מפלגת עצמאים"). גם אם פחות סביר בנסיבות הקיימות שהשאלה של הקמת "מפלגת עובדים" רחבה או מפלגה רחבה חדשה בשמאל תעלה בטווח המיידי על הפרק בקנה־מידה המוני, היא בהכרח תשוב ותעלה בהמשך — שכבות רחבות יותר, בפרט מקרב מעמד העובדים, ישובו למסקנה שהן זקוקות לכוח פוליטי ושצריך להציע אלטרנטיבה לשלטון הקיים.

השמאל הסוציאליסטי צריך לפעול ככל האפשר גם בתקופה הבאה כדי לקדם לא רק את המסקנה הכללית לגבי צורך באלטרנטיבה פוליטית ולא רק לגייס לארגונים הקיימים אלא גם לבחון ולפעול לשילוב כוחות מועיל כדי לעורר דיון, לחבור לגורמים הלוחמניים הנדחפים למאבק בקרב מעמד העובדים, מכל הקהילות, ולחתור להצבת הרעיונות הנחוצים של מאבק מעמדי, אנטי־קפיטליסטי וסוציאליסטי באופן הבולט ביותר על סדר היום ברמה הארצית. מאבק סוציאליסטי תפעל כדי לקדם דיאלוג, שיתופי פעולה וגם לבחון מסגרות פעולה משותפות הן כקואלציות אד־הוק על בסיס דמוקרטי, והן כבריתות פוליטיות עקרוניות בארגוני העובדים ובמישור האלקטורלי ברמה הארצית והמקומית לחיזוק אלטרנטיבה של ולמען מעמד העובדים והעובדות.

המשימה של בניית אלטרנטיבה סוציאליסטית של ממש חשובה ודחופה במיוחד בנסיבות של המשבר הקפיטליסטי. מדובר כעת בשלב התחלתי של המשבר הקפיטליסטי שמתפתח ברמה העולמית, וצריך לצפות לזעזועים ושינויים חדים במצב לאורך התקופה הקרובה, שיטביעו חותם עמוק על התודעה הפוליטית ההמונית. התפתחות המאבק המעמדי ברמה העולמית והאזורית עשויה גם, בדומה ל־2011, להזריק ביטחון עצמי ולשמש מקור השראה עבור מאבקים של עובדים וצעירים משני צידי השסע הלאומי כאן.

על בסיס הפרספקטיבה הזאת, ייפתחו הזדמנויות חשובות גם לבניית הכוחות של השמאל הסוציאליסטי בכלל ושל הזרם הסוציאליסטי המהפכני של מאבק סוציאליסטי ו־ISA כחלק ממנו.

תנועת מאבק סוציאליסטי תפעל בשבועות ובחודשים הקרובים בחזית המאמצים לחיזוק המאבקים של עובדים/ות, צעירים/ות, יהודים וערבים, לקידום דיון ושיתופי פעולה עקרוניים ומועילים עם פעילים/ות חברתיים, פעילי איגוד־מקצועי ועם אחרים בשמאל לקידום המאבקים שעל הפרק, לפיתוח דיון ולמען הצבת הרעיונות הנחוצים של פתרונות סוציאליסטיים במקום בולט יותר על סדר היום.




תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 59187, תל אביב–יפו 6159101
[email protected]
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון. התנועה שותפה ב־ISA, התאחדות בינלאומית המאגדת תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.