"אני רואה ניסיון לרמוס את הדמוקרטיה... זה מדגרות של קורונה... מאפשרים לשתק שכונות, מאפשרים לחסום כבישים, בניגוד מוחלט לכל מה שהיה מקובל בעבר" — אלה הם רק חלק מפניני ההסתה שהנפיק נתניהו בישיבת הממשלה השבועית אתמול (ראשון), למחרת הפגנת הענק מול ביתו ברחוב בלפור, ירושלים.

"הפיכה בצבעי מחאה", זעקה הבוקר הכותרת הראשית של 'ישראל היום' (3.8) — הביטאון של משפחת נתניהו במימון הטייקון שלדון אדלסון. "לא מדובר ב'מחאה' אלא בטכנולוגיה להרס חברתי", נכתב על שער העיתון, "מנצלים מצב חירום של מגיפה כדי להניח מטעני נפץ במפרקיה הרגישים של החברה הישראלית". אם זו לא התרת דמם של המפגינים והמפגינות, אז מה כן?

ההימור של נתניהו ברור: להחריף עוד את הקיטוב הפוליטי בחברה הישראלית ולהדק את בסיס התמיכה שלו. חוסר שביעות רצון מהאופן בו הממשלה מנהלת את משבר הקורונה והתסיסה החברתית מורגשים גם בקרב ציבורים שהצביעו מסורתית לליכוד. נתניהו מקווה שהצגת ההפגנות נגדו כניסיון הפיכה נגד שלטון הימין תסייע לו לגדר את המחנה שלו ולשסותו נגד המחאה שכבר מתפתחת בשטח ושיכולה לצבור עוד תאוצה על רקע המשבר הכלכלי־חברתי המחריף. הגברת הווליום מצד מאפיית בלפור קשורה גם לאפשרות של פירוק הממשלה והליכה לבחירות, אולי בעיצומו של המשבר הבריאותי בחורף.

אלא שבינתיים ההסתה הפרועה נגד המפגינים הביאה דווקא להתחזקות ההפגנות. מעל 10,000 מפגינות ומפגינים — ולפי חלק מההערכות כ־20 אלף — הציפו במוצ״ש את הרחובות סביב מעון ראש הממשלה בירושלים. אין ספור באנרים, שלטים, מיצגי מחאה, סיסמאות, שירים, תופים וכלי נגינה, קבוצות שהתארגנו סביב נושא מסוים, יצרו יחדיו מחאה עם אנרגיות שלא נראו כאן שנים. במקביל להפגנה בירושלים, מאות הפגינו בפארק צ׳ארלס קלור בתל אביב ומול הווילה הפרטית של נתניהו בקיסריה. עוד אלפים במצטבר מחו בשורה ארוכה של גשרים וצמתים ברחבי הארץ.

הברוטליות המשטרתית, האלימות הפחדנית של הבריונים מהימין הקיצוני וההסתה מצד שליחיו של נתניהו לא רק שלא הרתיעו מפגינים ומפגינות מלהגיע לבלפור אלא הביאו להתגייסות הגדולה ביותר עד היום. ההתגייסות האקטיבית בשילוב עם תמיכה של שכבות רחבות בחברה בהפגנות, גרמו למשטרה לרסן את עצמה במוצ״ש. הפעם מפקדי המשטרה החליטו לאפשר לקיים צעדה סביב מעונו של נתניהו מבלי לפזר אותה באמצעות פרשים ומכת״זיות. עם זאת, בחצות, אחרי שרוב המפגינים כבר התפזרו, שוטרי מג״ב ויס״מ פעלו בכוח נגד כמה מאות שנשארו למחות בכיכר פריז ועצרו 20 מהם.

המכת״זית הידועה לשמצה לא זזה ממקומה גם מכיוון שהוקפה, באופן מרגש, בידי שרשרת אנושית של 'אימהות נגד אלימות משטרתית' באפודים צהובים. מדובר בהתארגנות חדשה השואבת השראה מפעולות דומות בשבועות האחרונים של מפגינות בסיאטל ובפורטלנד בארצות הברית אל מול הדיכוי המשטרתי הכבד של מחאת ה־BLM.

ההשראה מתנועות מחאה מקבילות בעולם אינה מקרית. המחאה בבלפור מתפתחת על רקע משבר קפיטליסטי גלובלי חריף. מה שהחל כמחאה נגד השחיתות השלטונית, בהובלת בכירי צבא לשעבר ושכבות מעמד ביניים מבוגרות ומבוססות יותר, נהפך לאורך החודש האחרון למחאה דינמית, אנרגטית, רדיקלית בצורה ובתוכן, ובמיוחד של צעירות וצעירים, רבים מהם מובטלים.

כל הנושאים עולים עכשיו

אותה מחאה צעירה ואנרגטית באה להגיד שהשחיתות השלטונית היא רק קצה הקרחון ולהעלות על סדר היום, בצורה לא מתנצלת, שורה של מצוקות חברתיות בוערות אחרות — אלימות משטרתית, רצח נשים, אפליה והדרת נשים מפוליטיקה, כיבוש ואיומי סיפוח, משבר אקולוגי חסר־תקדים ועוד. זה לא מקרי שכל הנושאים האלה עולים עכשיו. שלטון נתניהו החריף בעשור האחרון סימפטומים שונים של מערכת קפיטליסטית משברית וחולה, הכופה על רוב הציבור לא רק מצוקה כלכלית אלא עוד שורה של מצוקות חברתיות קשות וצורות אפליה שונות.

בהפגנה האחרונה בבלפור צעדנו, פעילות ופעילים של מאבק סוציאליסטי עם הבאנר "מול ממשלת ההון, האבטלה והסיפוח דרוש מאבק למען רווחה, פרנסה ושוויון". הפצנו סטיקרים עם הכיתוב "חילוץ ל־99%, לא לטייקונים" וסטיקרים עם התמונות של קורבנות האלימות המשטרתית איאד אלחלאק, סלומון טקה וג׳ורג' פלויד והכיתוב "כל המערכת אשמה". חלק מהזמן צעדנו לצד גוש המתופפות והמתופפים נגד הכיבוש, לצד פעילי סביבה שפרסו באנר שחור גדול עליו נכתב "כיבוש אלים הורס את האקלים", ולצד באנר ענק עם הכיתוב "דור שלם דורש עתיד".

למרות הקיטוב הפוליטי החריף, הרבה צעירות וצעירים, עובדות ועובדים, יכולים להזדהות עם המסרים שעולים בהפגנות בבלפור. אך בשלב הזה רבים עדיין אוהדים מרחוק, מהבית, והמחאה מתקשה לגייס בין השאר צעירים ערבים־פלסטינים, צעירים ממוצא אתיופי או עובדות ועובדים מהפריפריה. הזעם וסדר הגודל של המשבר בחברה הישראלית עשויים לתדלק עוד שבועות ארוכים של מחאה, אך המשך בניית המומנטום אינו אוטומטי, והרבה תלוי גם בחידוד מסרים.

המחאה בבלפור מבוזרת מאוד, ללא במה מרכזית עם נאומים, ללא הנהגה מרכזית או קואליציה של מספר ארגונים הנותנים את הטון. המסר המרכזי של המחאה נותר די עמום, ללא דרישות ברורות, מלבד התפטרות נתניהו, וללא דגש של ממש על פנייה למצוקות הכלכליות והחברתיות רוב הציבור. פנייה כזו חשובה במיוחד ליכולת להמשיך לפתח, להרחיב ולבנות את המאבק, שעה ש־60% מהציבור אינם מרוצים, לפי שורה של סקרים, מהמדיניות הכלכלית של ממשלת נתניהו־גנץ.

לא לאבד מומנטום

חיבור בין המסר הלא מתנצל של מחאת בלפור למסר ברור ונחרץ נגד החנק הכלכלי ששלטון נתניהו כופה על מרבית הציבור, בשירות הטייקונים ומכונת הרווחים הקפיטליסטית, בהחלט מסוגל לבודד את הממשלה ואף לסחוט ממנה הישגים. כל שיפור, אפילו הקטן ביותר, יכול לא רק לתת חמצן כלכלי למאות אלפי משפחות אלא להראות לציבור הרחב שהמחאה עובדת ומביאה תוצאות. לאור הסקפטיות בציבור על רקע ההישגים הדלים של מחאת קיץ 2011, שהייתה בהיקף גדול בהרבה ביחס למחאה הנוכחית, המסקנה הזאת נחוצה במיוחד.

בשבוע שעבר, התאחדות הסטודנטיות והסטודנטים הכריזה שתקים מאהל בגן העצמאות בירושלים, בסמוך למעון רה״מ, במחאה על ההידרדרות במצבם הכלכלי של הצעירים בישראל ובדרישה לפתרונות מהממשלה. ההודעה עדיין לא לוותה במאמצים אמיתיים לגייס רבבות סטודנטיות וסטודנטים למחאה — אף שחלקם כבר תפסו את מקומם בהפגנות.

הנהגת הסתדרות העובדים, שפעמים רבות מדגישה את היותה של ההסתדרות הארגון החברתי הגדול בישראל, בינתיים עושה את עצמה כמי שטרם הבחינה בצעירים ובצעירות בבלפור. אין אפילו הודעות תמיכה וגם לא גינוי לתקיפות מפגינים בידי בריוני ימין קיצוני או כוחות משטרה. החיבור בין המחאה הצעירה והאנרגטית לארגוני העובדים נחוץ ומתבקש לא רק כי בין המפגינות והמפגינים יש לא מעט עובדי הוראה, סטודנטיות לעבודה סוציאלית, מובטלים שפוטרו ממוסדות תרבות, עובדות ועובדים מהמגזר הפרטי והציבורי.

החברה הישראלית נמצאת בעיצומו של משבר מערכתי, אך המצב עוד יכול להידרדר. הפגנות הרבבות בבלפור הן לא רק פסיפס מרגש של זעקות מצוקה ותביעות לשינוי — הן יכולות לתרום לסלילת הדרך למאבק המוני בדרישה לחילוץ האנשים העובדים וה־99% מהמשבר. מאבק כזה, בשילוב עם שביתות ומאבקים במקומות העבודה, נחוץ כדי לבלום את המלחמה המעמדית החד־הצדדית של הטייקונים והממשלה הקפיטליסטית נגד מעמד העובדות והעובדים בישראל.

הליכה בכיוון הזה תדרוש תנועה מאורגנת יותר, דיונים מעמיקים יותר על הכיוון הפולטי שלה וגם בניית מנגנונים דמוקרטיים — אסיפות המוניות, מעגלי דיון ועוד — שיאפשרו למפגינות ולמפגינים מהשורה להיות "בעלי הבית" של המחאה. הרבה מונח על כף המאזניים והרבה יוכרע כבר בשבועות הקרובים. זה הזמן להצטרף למאבק.