אלפי עובדות ועובדים סוציאליים, יהודיות וערביות, יצאו לשבועות של מאבק, שהגיע לשיאו ביולי עם 16 ימי שביתה סוערת, שלוותה בהפגנות יומיומיות וחסימות כבישים. השביתה, שדרשה שיפור תנאים תחת הקריאה ל"הנשמת השירותים החברתיים", הסתיימה בהישגים. למרות המיתון, הממשלה אולצה להסכים להקצאת תקציב ובפרט להתנעת רפורמה בתנאי השכר שהתעכבה שנים ושעשויה לסייע גם לאיוש חיוני של מישרות לטובת הקלת העומסים.

חלק מהתחייבויות הממשלה בהסכם שהושג עדיין לא סגור לחלוטין, כך שבהחלט ייתכן שאיגוד העובדות והעובדים הסוציאליים עוד יצטרך לחדש את המאבק בנושא בהמשך. אולם השביתה הציבה דוגמה חשובה בראש ובראשונה לאפשרות ולנחיצות דווקא כעת להיאבק לא רק לבלימת הפגיעה בתנאי המחיה והעבודה על רקע המשבר הכלכלי והחברתי חסר התקדים אלא גם נגד הנורמה ערב המשבר, של שכר נמוך ושירותים ציבוריים מיובשים.

רגע קודם ניצחה שביתה בת יום של הסתדרות האחיות, שנאלצו לשבות בעיצומו של גל תחלואה שני כדי לכפות על הממשלה תוספת דחופה של כוח־אדם. הן זכו לחיזוק מרשים בדמות שביתת סולידריות של הרופאים המתמחים, המאורגנים ב'מרשם' ודורשים בעצמם תוספת תקנים לטובת קיצור משמרות. הממשלה אולצה להוסיף 2,000 תקני אחיות.

המאבקים האלה משגרים מסר מחזק לשאר ציבור העובדים ולהפגנות של רבבות בדרישה לרשת ביטחון כלכלית ונגד מדיניות הממשלה: אפשר להגיע להישגים מול ממשלת המשבר הקפיטליסטית האטומה של הליכוד וכחול־לבן.

ברחבי העולם, ממשלות מנסות לתלות את האחריות העיקרית לכל הצרות על המגפה. אסון טבע. אולם ציבור הולך וגדל לכל הפחות מטיל ספק בסיפור הזה. לא הנגיף אחראי לחוסר המוכנות ולהיעדר רשת ביטחון כלכלית וחברתית בחברה קפיטליסטית המרכזת עושר עצום בידי אליטה מנותקת על חשבון תנאי הקיום של הרוב.

"מערכת הרווחה הציבורית בישראל, כולל השירותים המופרטים — שהמדינה מממנת ומפעילה במיקור־חוץ ולתפיסתי הם שירות ציבורי שאמור להיות מופעל על־ידי המדינה — כל המערכת הזאת הגיעה מורעבת למשבר הזה, כפי שהתרענו", הסבירה יו״ר איגוד העו״ס ענבל חרמוני כחודשיים לפני השביתה, כשהתארחה בפאנל משודר שאירגנה תנועת מאבק סוציאליסטי לרגל האחד במאי. "במשבר כזה צריך יותר כוח־אדם, לא פחות", היא הדגישה ותיארה איך מאות מישרות במחלקות הרווחה ברשויות המקומיות נותרות בלתי מאוישות בהשפעת עומס קשה שרק החמיר במשבר, לצד שכר נמוך, תשתיות ירודות ומקרי אלימות.

בתגובה לניסיונות לדה־לגיטימציה לשביתה בדמות טענות בתקשורת הממסדית נגד העיתוי הבהירה חרמוני שלא נותרה ברירה רצינית: "נדחפנו [לשביתה] על־ידי משרד האוצר ועל־ידי מדינת ישראל — אנחנו מתריעים כבר שנים ארוכות". היא הוסיפה כי מאז תקופת הסגר נרשם זינוק של עשרות אחוזים בפניות לשירותים החברתיים ומחתה כי "אנחנו עלה תאנה של מדינת ישראל שמייצרת מצג שווא לציבור שיש לו איזושהי רשת ביטחון סוציאלית" (103FM, 9.7).

ממשלת נתניהו־גנץ, בדומה למקבילותיה בעולם, פנתה לצעדי תמריצים קיינסיאניים מוגבלים — השקעה ממשלתית מוגברת בניסיון לעורר מחדש את המשק ולקנות שקט חברתי. אולם בו־זמנית, בפקידות האוצר מגבשים תוכניות קיצוצים להמשך ופועלים לריסון מענה תקציבי לדרישות בסיסיות שעולות מהמאבקים החברתיים. לכן מייד בתום שביתת העו״ס הביא האוצר הצעת החלטה לממשלה על קיצוץ רוחבי נקודתי של 0.16% בתקציבי המדינה של השנתיים הבאות. ההיגיון, בתקופה שבה הממשלה מגדילה הוצאות במיליארדים, הוא הרתעתי: תג מחיר על כל הישג.

שרים בממשלה שילמו מס־שפתיים של אהדה לשביתות העו״ס והאחיות, כדי לזכות בקרדיט ציבורי, כאילו אין להם ולמפלגותיהם כל אחריות ישירה למדיניות של פגיעה בעובדים/ות ובשירותי הרווחה והבריאות. כאילו מדובר היה רק בהחלטות ביורוקרטיות, ללא קשר לשאלות פוליטיות מהותיות של מדיניות הרעבה תקציבית, שלטון הפקידים באוצר נשלח "לטפל בבעיה", ולמעשה לצמצם למינימום כל ויתור. אך בעיצומה של שביתת העו״ס, שר האוצר כ״ץ התערב והזכיר שיש ממשלה כשהכריז כי "לא ייחתמו הסכמי שכר חדשים בשנתיים הקרובות. כלומר, לא יהיו תוספות שכר".

הפגנת העובדות הסוציאליות, 21 ביולי, מרכז ת״א

הישגי שביתת העו״ס

שביתת העו״ס הסתיימה זמן קצר לאחר שיו״ר האיגוד חרמוני קראה להיערך לשביתה ממושכת בתגובה לניסיונות האוצר למרוח את העובדות עם הצעות לשנה הקרובה בלבד, ולאחר התערבות מצד ההסתדרות, שהגבירה את הלחץ על הממשלה. יו״ר ההסתדרות ארנון בר־דוד הודיע שההסתדרות תעמיד לרשות השובתות תשלום חלקי מקרן השביתה ותוביל שביתות סולידריות במגזר הציבורי. כמו כן, בעקבות סיכום בין מרכז השלטון המקומי, המעביד הישיר הגדול ביותר של העו״סיות, שנדחף לצדד בדרישות האיגוד מהממשלה, הובטח טרם סיום השביתה שאומנם ינוכו ימי שביתה משכר העובדות אך בפריסה ל־10 חודשים, מה שעשוי היה לחזק את יכולת העמידה של העובדות בשביתה ממושכת.

ב־22 ביולי לפנות בוקר גובשה טיוטת הסכם מסגרת, שהובאה להכרעת ועידת האיגוד ואושרה ברוב גדול (111 בעד, 1 נגד, 1 הימנעות). ההנהגה הכריזה על ניצחון והסכם שהגדירה כהיסטורי. ב־12 באוגוסט נחתם סופית ההסכם, שפורסם ונשלח בליווי הסברים לכלל העובדות. בנוסף, התקיימו אסיפות הסברה וירטואליות על ההסכם החדש.

מה דרש איגוד העו״ס בתחילת המאבק? ההנהגה הציגה 3 דרישות:

1. תקצוב לתוכנית ה'מוגנות' בהיקף של 180 מיליון שקל.
2. תוספת שכר רוחבית אחידה של 1,250 שקל לחודש לכל עו״ס/ית. הדרישה הזאת הוצגה בגרסאות שונות לאורך השביתה, גם באופן שניתן לפרש כמענק פיצוי או כתוספת זמנית עד לשינוי כולל במבנה השכר.
3. כניסה למשא־ומתן מיידי ותחום על רפורמה כוללת במבנה השכר בתוך מספר חודשים. מצע יו״ר האיגוד בבחירות לראשות האיגוד ב־2018 הבטיח להיאבק בהקשר הזה על קביעת הדרגה הנמוכה ביותר בטבלה בגובה 40% מעל שכר המינימום, אם כי החלטת ועידת האיגוד בינואר 2020 הייתה כללית יותר.

מהם ההישגים המרכזיים בעקבות השביתה?

1. לפי הדיווחים, התחייבות לתקצוב של 70 מיליון שקל למערך 'מוגנות' (פי שבעה מכפי שהציע האוצר תחילה).
2. הושגה תוספת שכר זמנית אחידה של 500 שקל לחודש לעובד/ת ל־11 חודשים (אוגוסט־יוני) במגזר הציבורי. באופן משמעותי, התוספת מובטחת גם לעובדות בשירותים המופרטים, אם כי לתקופה מצומצמת יותר.
3. הושג מענק בגובה עד 5,500 שקל לכל עובד/ת (בחישוב למישרה מלאה), שיינתן בשני תשלומים (במשכורות אוגוסט וינואר). המענק כפוף להגדלה "טכנית" וזמנית של היקף מישרה ב־2–7 נקודות אחוז לעובדות במישרה חלקית, או עד 10 שעות נוספות לעובדות במישרה מלאה. בפועל נראה שאין מדובר בתוספת ממשית של עבודה אלא בדיווח על עבודה המתבצעת כיום ממילא "מחוץ לשעות העבודה", לרבות עבודה מהבית וקריאת חומר מקצועי, כפי שהסבירה הנהגת האיגוד במכתב לעובדות/ים. על פניו, ההגדלה ה"טכנית" אמורה גם להתבטא כשלעצמה בעוד תוספת מסוימת לשכר.
4. התחייבות לצו הרחבה. בהסכם מצוין שמשרד הרווחה יתבקש להוציא צו הרחבה, שהוסכם שייכנס לתוקף באוקטובר, להחלת תוספת השכר הזמנית ותשלום המענק (והסדר השינויים בהיקף המישרה) על עובדות סוציאליות בשירותים מופרטים, וזאת מרגע כניסת הצו לתוקף (למרבה הצער, המשמעות היא גם שעובדות אלו יקבלו במצטבר תוספת מופחתת). ראוי לציין ששיעור העו״סיות בשירותים המופרטים טיפס בעשור החולף מכ־40% לכ־50%.
5. בהסכם הובטחו כניסה מיידית למשא־ומתן על פרטי הרפורמה במבנה השכר ותוספת של 200 מיליון שקל לשנה לעלות השכר (כולל עלות צו הרחבה עתידי) החל מהפעימה הראשונה ביישום הרפורמה, ביולי 2021. גם בתרחיש שבו הרפורמה לא תצא לפועל במועד שנקבע, היא תחול רטרואקטיבית ממועד זה. לפי הערכות, הפעימה הראשונה תתורגם להעלאה ממוצעת של כ־12% בשכר. מועד הפעימה השנייה, תקציבה וגובהה נדחו להסכם שכר כללי עתידי במגזר הציבורי, כשהעו״סיות אמורות לקבל בנוסף גם כל תוספת כללית שתושג במסגרתו.

כאמור, השביתה הגיעה להישגים. חלקם עדיין תלויים באוויר ויצריכו מעקב דרוך מצד האיגוד. הנהגת האיגוד מדגישה שקיימים שני אתגרים מרכזיים כעת: אכיפת יישום הההתחייבויות לתשלומי התוספת והמענק, והמשא־ומתן על פרטי הרפורמה במבנה השכר במסגרת ההתחייבות התקציבית שהושגה.

בנושא הרפורמה בתנאי השכר, הושגה פריצת דרך, אך מדובר בשלב התחלתי. המשא־ומתן על פרטי הרפורמה עלול עוד להימרח. ניצול של המשבר הכלכלי כדי לתרץ סחבת או פגיעה רוחבית בעובדי המגזר הציבורי הוא גם כן איום אפשרי. בנוסף, סימן שאלה מהותי נותר סביב הפעימה השנייה, שגובהה אמור להיקבע רק במסגרת המשא־ומתן על הסכם השכר במגזר הציבורי, שאותו מנהלת הנהגת ההסתדרות ושעלול למעשה להתעכב עוד מספר שנים.

אומנם, ההסכם כולל ויתור מצד האיגוד עם כבילה פורמלית לשקט תעשייתי בנושאים הרלוונטיים לפחות עד להסכם הכללי במגזר הציבורי, והסכמה למעשה להפקעת ניהול המו״מ על דרישות האיגוד מידי האיגוד בתרחיש של סחבת במו״מ על פרטי הפעימה הראשונה — ניהול המו״מ יעבור אז לידי הנהגת ההסתדרות או אף לבוררות — ובכל הנוגע למו״מ על הפעימה השנייה. אלא שלצד מעקב, קיום מו״מ שקוף והמשך כינוס אסיפות לאורך התקופה הקרובה, העובדות יוכלו לבחון במידת הצורך קידום הסברה ציבורית, שיתופי פעולה עם איגודים נוספים וארגון צעדי מחאה ומאבק, גם אם בלתי רשמיים, כדי להגביר לחץ על האוצר והממשלה סביב יישום הרפורמה בשכר, סביב ההסכם הכללי במגזר הציבורי ובוודאי שסביב נושאים נלווים.

התערבות יו״ר ההסתדרות

בשלב הזה, נראה שעובדות רבות מרוצות מהתוצאה שהושגה. בו־זמנית, באופן מובן, חלק מהעובדות קיוו להגיע בסבב האחרון להישג שכר משמעותי יותר. היו גם עובדות, בפרט בשירותים המופרטים, שנותרו עם סימני שאלה, הגיבו באכזבה וביקשו דין וחשבון מפורט יותר על ההסכם.

האם ניתן היה בנסיבות הקיימות לשפר הישגים בסבב האחרון, למשל בנוגע לפעימה השנייה? התפקיד של הנהגת ההסתדרות הוא גורם מפתח במקרה הזה. צעדי הסולידריות עליהם הכריז בר־דוד היו, כשלעצמם, בכיוון נחוץ להסלמת המאבק מול הממשלה.

עם זאת, נזכיר שהיוזמה הנחוצה לשביתה עצמה הגיעה מהאיגוד והיא חורגת ולמעשה סותרת את הקו שמובילה הנהגת ההסתדרות, של העדפת שקט תעשייתי ולמעשה התנגדות למאבקים רציניים להגנה על תנאי מחיה ובוודאי לשיפור תנאים בעת הזאת. בינתיים התפרסמו דיווחים שיו״ר ההסתדרות במשא־ומתן מול האוצר על הסכם שאמור לכלול הקפאת שכר במגזר הציבורי לשנתיים.

במשך חודשים, בתקופה של אבטלה המונית מהגבוהות בכלכלות המפותחות והשקעה נמוכה בפיצויים, ראשי ההסתדרות לא הובילו שום מאבק ממשי וכמעט התכנסו לתוך עצמם. הגישה המנותקת השתקפה אצל דובר ההסתדרות, שצוטט ב'זמן ישראל' לגבי האפשרות שההסתדרות תוביל שביתה: "על מה נשבות? נגד הקורונה? שובתים כשיש פגיעה בזכויות, כשיש דרישות ענייניות שלא נענות. זה לא המצב כעת"!

באותה הכתבה אף הובאה טענה מצד מקורבים לכאורה של יו״ר איגוד העו״ס חרמוני כי בר־דוד לחץ עליה תחילה להימנע משביתה. טענה זו עשויה להסביר את העובדה שחלף כשבוע שביתה עד לפרסום הודעת תמיכה לקונית מצידו. ניכר שהכרזתו על צעדי סולידריות לא כללה מתווה קונקרטי להסלמה עם אולטימטום ברור לאוצר ובמודע הוא נמנע מקידום שילוב כוחות של העו״סיות והאחיות להכפלת הלחץ על הממשלה. לשם המחשה, אם הנהגת ההסתדרות הייתה, בין השאר, מארגנת עצרת המונים בסולידריות עם העו״סיות והאחיות, ניתן היה לדחוק בממשלת המשבר המפוצלת לתת ויתורים מוחשיים נוספים.

מהלך כזה, כחלק מהתגייסות להובלת מאבק רחב על הצלת השירותים הציבוריים והאנשים העובדים, בלי ספק היה מסייע לכופף עוד יותר את הממשלה. אולם הגיבוי הנקודתי שסיפק בר־דוד היה בבחינת הצעת דיל לממשלה, לוויתורים מוגבלים בתמורה להמשך קידום שקט תעשייתי מצד ההסתדרות. הגיבוי למאבק היה מלכתחילה בערבון מוגבל, וכפי שהדגימה הדחת נציגות עובדי אל־על רק בסוף מאי, בר־דוד היה עלול אף לפנות לניסיונות להתערבות אנטי־דמוקרטית ולהנחתת הסדרים חלשים (אם כי, ניסיון כזה היה, קרוב לוודאי, מתפוצץ לו בידיים במקרה הזה). את הדרך להישגים בתקופה הזאת לא מסמנת מדיניות הדממה של בר־דוד אלא זו ההפוכה, של שביתות העו״ס והאחיות.

"עם עבודת קודש, לא סוגרות את החודש"

תנאי העבודה הירודים של העובדות הסוציאליות אינם תופעה חדשה. "משכורת עוני לנלחמים בעוני", הייתה למשל סיסמת המאבק ושביתה בת יום וחצי של האיגוד ב־1976. גם אז דובר על בעיית איוש תקנים, בין השאר עקב עומס, אלימות ושכר נמוך.

לצד תת־השקעה בשירותים הציבוריים, סיבה היסטורית מרכזית לשכר הנמוך של העו״ס, בדומה לעבודות "צווארון ורוד" אחרות, היא אפליה מגדרית (89% מהעו״ס כיום הן נשים), המכשירה יחס לשכר של נשים עובדות כ"משכורת שנייה". בנוסף, האיגוד, הנבנה בו־זמנית כאגודה פרופסיונלית ומאגד על בסיס מקצוע, ולא על בסיס מקום עבודה, מוגבל בכוחו לכופף לבדו את המדינה והמעבידים. גם תחושת השליחות של העובדות וחששן מפגיעה באוכלוסיות התלויות בעבודתן, מפעילים עליהן לחץ שלא לשבש את העבודה — תשובה הולמת לכך סיפקו הסיסמה הוותיקה "עם עבודת קודש, לא סוגרות את החודש" ומחוות סולידריות בשביתה האחרונה מאנשים המסתייעים בעו״ס.

מנקודת המבט של המערכת הקפיטליסטית, הכופה אי־שוויון ומצוקה המונית, העבודה הסוציאלית היא בלם זעזועים חברתי. רצונן הטוב וכישוריהן של עובדות, הנדרשות בעצמן להתקיים ולפרנס משקי בית משכר זעום, מנוצלים כדי לספק שירות ציבורי מיובש של סעד פרטני בתוך תופת של משברים חברתיים. בנוסף, לאורך ההיסטוריה הושפעה מדיניות הסעד של המדינה גם מעיוותים נוספים, לרבות תפיסות אדנותיות וגזעניות שהוסיפו חטא על פשע מצד הממסד. אלא שחלק מקריאת התיגר על המדיניות השלטת הגיעה מהעובדות עצמן. מי שנשלחות כסוכנוֹת מדיניות הסעד של המדינה, נהפכות גם לסוכנות של זעם מעמדי, כשהן מתנגשות עם אטימות המערכת כלפיהן וכלפי הציבור הנסמך על שירותיהן. עם תחילת הסגר בגל הראשון, האיגוד נאלץ להתערב בדרישה שעובדות סוציאליות יוכרו בכלל כחיוניות.

לאיגוד, שרשמית הציב לעצמו כמטרה להשפיע על מדיניות הרווחה, יש גם רקורד של התנגדות לגזירות כלכליות ולהתקפות על הזכות להפלה, ושל קידום השקעה בתקציבי רווחה וחתירה לרפורמות חברתיות, לרבות שכר מינימום, שיקום לנוער, שיקום שכונות ועוד. הקפיטליזם הניאו־ליברלי היכה בהישגים המוגבלים של מדינת הרווחה, העצים פערים, ייבש והפריט את השירותים הציבוריים, ופגע גם בעובדות עצמן.

עם הגידול באוכלוסייה ובכוחו המספרי, פנה האיגוד למאבק חסר־תקדים לשיפור תנאים ב־1994, כשלאחר שביתה מוקדמת שהסתיימה בהתחייבויות סרק, נדרשה שביתה בת חודש וחצי נגד ממשלת רבין. צירוף נסיבות כלכליות ופוליטיות של צמיחה וחילופי שלטון הגבירו את הציפיות והדרישות שהעלה האיגוד. שביתת 94' נתקלה בהסתה, הוגדרה מצד האוצר כ"פראית" והוצאו צווי ריתוק לחלק מהעובדות. ההסתדרות הישנה כילתה אז את ימיה האחרונים ולא סיפקה גיבוי רציני. ואף־על־פי־כן, השביתה הגיעה להישגים משמעותיים לזמנה, כולל תוספת שכר של 58%, לצד קידום דרגת שכר ושיפור מבנה השכר. אולם מאז הקרב הגדול ההוא, הנהגות האיגוד קפאו על השמרים. השכר, ללא מנגנון הצמדה, נשחק ריאלית בכמחצית עד לפני עשור, לפי חישובי האיגוד.

תהליך של מהפכה באיגוד

המתקפה הניאו־ליברלית על מעמד העובדים ועל העניים התעצמה בעת המיתון בישראל בתחילת המילניום, ובכלל זה הקיצוץ האכזרי בקצבאות, שגרר זינוק חד בממדי העוני ואי־השוויון. אך היא נענתה בהתנגדות גוברת. דור חדש של עובדות סוציאליות, שמאס גם בביורוקרטיה השמרנית באיגוד, החל לפנות לנתיב של מאבק. ב־2007, בתקופה בה התיישב בכיסא שר הרווחה יצחק הרצוג ממפלגת העבודה והאיץ הפרטה הרת־אסון, נולדה התארגנות העו״ס 'עתידנו'. בזמן שהנהגת האיגוד אפילו לא תיכננה לאגד עובדות בשירותים המופרטים, עתידנו, שמנתה עשרות בודדות, אירגנה חוגי בית, שיכנעה עובדות מופרטות להצטרף לאיגוד וקיימה פעילויות הסברה בלשכות הרווחה.

עתידנו פרצה ככוח דינמי. היא ביקשה להציב את מאבקי העו״ס בפרספקטיבה רחבה יותר, של צורך באיגוד חזק ובהתנגדות לתהליך ההפרטה, להתקפות על מדינת הרווחה ולאפליה מגדרית. היא חתרה להציב אלטרנטיבה לביורוקרטיה מנותקת, עם החזרת המסקנה שרק מאבק תקיף יוכל לחולל שינוי, ועם דמוקרטיה איגוד־מקצועית וסדר יום רחב. ההתארגנות סימנה מטרות ויעדים התחלתיים. במונחים של האיגודים בישראל היא הייתה רדיקלית, אף שאירגנה עובדות ממנעד פוליטי רחב יחסית והסתפקה בדרישות כלליות יחסית, למעט ביחס לתנאי עבודה. היא לא התיימרה לגבש מצע שמאלי סדור. ועדיין, זו הייתה קריאת תיגר לוחמנית על הממסד הניאו־ליברלי, מצד מי שראו עצמן כסוכנות של שינוי חברתי. תהליך של מהפכה באיגוד פתח מבערים.

עתידנו צמחה כחלק מתופעה רחבה יותר של תנועות נגדיות לניאו־ליברליזם. באותה השנה פרצו שביתת סטודנטים סוערת ושביתת מורות שהוציאה רבבות לעצרת סולידריות תחת מסרים בעד "מדינת רווחה". ארגון כוח לעובדים הוקם, בהשתתפות תנועת מאבק סוציאליסטי, על רקע ניצני תנופת התאגדות. וב־2009 הגיחה תנועת הסטודנטים/ות לעבודה סוציאלית 'עו״סים שינוי', בחתירה ל"שיפור מדיניות הרווחה" דרך מאבק משותף עם האיגוד.

בינתיים, ב־2008 יצא האיגוד למאבק רפה, שכלל רק עיצומים נקודתיים על תקנים ואבטחת עובדות, ולבסוף הושגו 221 תקנים מתוך 1,000 שנדרשו, והוקצו 14 מיליון שקל לאבטחה. יו״ר האיגוד דאז איציק פרי קשר לעצמו כתרים ויו״ר ההסתדרות עופר עיני ליהג שהוכח ש"הידברות אמיתית" פותרת בעיות. בעתידנו לא התרשמו. הן התגבשו כסיעה בולטת באיגוד שהחלה להתמודד בבחירות הפנימיות, וזכו כבר ב־2009 בתמיכה לא מבוטלת למרות ניסיונות ביורוקרטיים להחלישן. בין השאר, הן השיגו 40% מהקולות בבחירות לראשות האיגוד. מספר נציגות השתלבו בעמדת מיעוט בתפקידי הנהגה.

עתידנו ואחרות מדור חדש ששאף לשינוי הצליחו לשנות לחלוטין את אופי המאבק ב־2011, כשברקע גל מהפכות "האביב הערבי" שסיפקו השראה. הנהגת האיגוד דרשה 30% תוספת שכר, כפיצוי חלקי על שחיקה. התארגנה שביתה אקטיבית, שהתארכה ל־23 ימים, עם הפגנות וחסימות כבישים. העובדות קראו סיסמאות שהדגישו גם פרספקטיבה רחבה: "די לסקסיזם, די לאפליה, אין כזה דבר משכורת שנייה", ו"עם שכר כזה עלוב, נילחם כמו בלוב". הסיסמה בשביתה האחרונה, "השכר שלי עלוב, משהו פה ממש רקוב", העידה עד כמה ההישג ב־2011 היה בלתי מספק.

מהמרד בהסכם 2011 ועד למהפך בהנהגה

העובדות ב־2011 מצאו עצמן נאבקות בשתי חזיתות — לא רק מול הממשלה, אלא גם מול הנהגות האיגוד וההסתדרות. בתוך שבוע שביתה, מזכירות האיגוד בהובלת היו״ר וביורוקרטים ממונים, הורתה לקפל הפגנות בטענה שמסתמן "הסכם היסטורי".

חרמוני, אז כדוברת עתידנו, קראה ליו״ר ההסתדרות עיני להשבית את המשק. עתידנו ושאר השכבה הלוחמנית ב־2011 המשיכו לארגן פעולות מחאה ואסיפות. הדינמיות שהצליחו לייצר בשטח והפופולריות של המאבק הובילו לכך שלמרות הנהגה מרפת ידיים, מרכז השלטון המקומי נדחף ליזום יום השבתה ברשויות המקומיות (למעט הגדולות) להגברת הלחץ על הממשלה.

התפתח מרד נגד ההנהגה. כשעיני כינס את נציגי האיגוד והאוצר לישיבה בבית ההסתדרות, הפגנה של עשרות עובדות הביאה לפיצוץ הישיבה. כשסגר ביהירות על הסכם חלש מעל ראשי העובדות הוא ספג תבוסה בהצבעה במרכז האיגוד, כשבחוץ עובדות קוראות "לא לחתום", "לא נחזור לעבודה בלי צו הרחבה" ו"עם הסכם כזה מחפיר, ניאבק כמו בקהיר"!

עובדות סוציאליות חוסמות כביש בסמוך לבית ההסתדרות ב־15 במרץ 2011, לאחר שנודע על כוונת הנהגת האיגוד לחתום על הסכם ללא צו הרחבה

היו״ר פרי ניסה לעשות דה־לגיטימציה למרד בטענה שאורגן "מבחוץ", אך כפי שצוין ב'הארץ', "נכון שעם המפגינים נגד ההסכם שהרעישו מול בית ההסתדרות בתל אביב היו פעילי חד״ש וצעירי תנועת מאבק סוציאליסטי, כמו גם כמה חסידים של ארגון כוח לעובדים, אבל אלה רק הוסיפו קיסם למדורה שכבר בערה" (25.03.2011).

שביתת 2011 התנהלה במקביל למאבקי האחיות והרופאים ולהפגנות התחלתיות על יוקר המחיה, שהיו קדימון למחאה החברתית ההמונית. אם ראשי ההסתדרות, שאיימו לשווא להוביל שביתה כללית נגד יוקר המחיה, היו מקדמים צעדי סולידריות ומאבק מאוחד, ניתן היה לשפר הישגים מהותית. אלא שיו״ר ההסתדרות התייצב אז לצד הממשלה נגד המאבק. במאזן הכוחות, תחת לחץ גובר מהממסד, לרבות איום בצווי ריתוק אנטי־דמוקרטיים, השכבה הלוחמנית בשטח נאלצה לסגת.

נחתם הסכם שכלל תוספת שכר של 22.5%. "גם המעט שהושג היה הודות ללחץ של עובדים מהשטח", כפי שהסביר אז עובד ממחלקת הרווחה של עיריית ירושלים, אך "לא נעשה פה תיקון משמעותי של עיוותי השכר". בנוסף, לא הושג צו הרחבה ובמקום זאת ניתנה התחייבות ערטילאית להבטחת שכר מינימלי לעובדות בחלק מהשירותים המופרטים. חרמוני אמרה בתום השביתה ב־2011: "מבחינתנו, המאבק החל לפני ארבע שנים [הקמת עתידנו] ולא מסתיים עכשיו. הכוח של העובדות יתורגם לפעולה לטווח רחוק".

וכך היה. היו״ר פרי אולץ להתפטר. מסקנות קולקטיביות לגבי הצורך בשינוי אסטרטגי הלכו והבשילו, והתבטאו בפנייה שמאלה, עם זינוק בתמיכה בעתידנו ובחירה גם בעובדות סוציאליות חברות מאבק סוציאליסטי ובמועמדות שמאליות נוספות לוועידת האיגוד.

יו״רית האיגוד הבאה, צפרא דוויק, הובילה קו שמרני, תבוסתני וריכוזי מדי, שכלל חסימה ביורוקרטית של הצעות לרפורמות דמוקרטיות באיגוד. עתידנו דחפה למאבק שכר ב־2015 ומחתה נגד יו״ר ההסתדרות ניסנקורן שטירפד "החרגה". אולם עתידנו קידמה מחאה כדי להפעיל לחץ לחתימה על צו הרחבה ולשיפור תנאים. צו הרחבה חלקי הושג לבסוף במסגרת הסכם עובדי הקבלן של 2015 והוחל מ־2017. בעקבות הסכם 2016 והסכמי תיקון הושגה תוספת ממוצעת של כמה מאות שקלים במצטבר לשכר החודשי.

ואז הושג מהפך בהנהגה. דוויק הודחה בבחירות להנהגת האיגוד בתחילת 2018 ונרשם ניצחון סוחף לעתידנו ולחרמוני כמועמדתה לראשות האיגוד, על בסיס קמפיין שקידם מאבק לוחמני ודמוקרטיה איגוד־מקצועית.

כבר בסוף 2018 אורגנה שביתה במחאה על אלימות כלפי עובדות. האיגוד דרש הקמת מערך אבטחה בהכשרה ייעודית. לצד "כיבוי שריפות" כזה, כפי שהסבירה גם חרמוני, נדרשת השקעה בתוכניות שיספקו מענים הולמים בקהילה ויסייעו למניעה מלכתחילה של מקרי קיצון של אלימות. נושא תקצוב ה'מוגנות' נמרח עד לשביתה האחרונה.

שביתת 2020 בעיצומו של משבר חברתי

ב־6 ביולי 2020, לאחר שבועות של צעדי מחאה, איגוד העו״ס פתח בשביתה ללא הגבלת זמן, ברשויות המקומיות ובמשרדי ממשלה. האהדה הציבורית לשביתה על רקע המשבר החברתי העמוק השתקפה אפילו ביחס זהיר מצד המשטרה להפגנות ולחסימות הכבישים.

בניגוד ל־2011, הפעם לא נדרש לחץ מלמטה כדי לדחוף את האיגוד למאבק, אף שעובדות/ים מהשורה בהחלט דחפו והתגייסו. הפעם הנהגת האיגוד הובילה אסיפות לדיון ולהיערכות למאבק שבדרך, כולל דיון על מודל לטבלת שכר חדשה שהאיגוד דורש. הפעם יו״ר האיגוד הובילה צעדת מחאה ועמדה בראש הפגנות בשטח וקיבלה זימונים למשטרה. הנהגת האיגוד לא הורתה לקפל את פעולות המחאה בזמן השביתה ואף הכינה את חברות האיגוד לאפשרות של שביתה ממושכת. הפעם יו״ר האיגוד לא נתפסה כמנותקת אלא זכתה באמון עקב דוגמה אישית ומחויבות למאבק לאורך שנים.

לא מדובר בתמונה מובנת מאליה על רקע נוף של הנהגות ביורוקרטיות מסואבות באיגודים רבים. בו־זמנית, למרבה הצער, את ההסתדרות מובילה עדיין הנהגה שמרנית, פרו־קפיטליסטית, המבקשת לרסן מאבקי עובדים ולנטרל שימוש בנשק השביתה. עובדה זו בהכרח הגבילה גם את הישגי מאבק העו״ס.

מאבק סוציאליסטי, שהתגייסה לתמיכה במאבק לכל אורכו, קראה מתחילת השביתה לדרוש מהנהגת ההסתדרות צעדי גיבוי מעשיים, כולל הבטחת קרן שביתה, חיזוק ההפגנות והיערכות להובלת שביתת אזהרה במגזר הציבורי. קרן השביתה הייתה נחוצה במיוחד נוכח האפשרות שהייתה על הפרק לשביתה ממושכת. בחילופי דברים שהתפתחו בהפגנה בירושלים ב־13 ביולי, טען בפנינו היו״ר הוותיק של מחוז מרכז באיגוד (תפקיד שאינו נבחר), אריה אהרון, כי האיגוד כביכול חסום מלדרוש קרן שביתה בשל מגבלות תקנוניות. הסברנו שכפי שכבר הוכח בעבר, ההסתדרות יודעת גם לכופף מגבלות כאלו אם ההנהגה מחליטה לסייע. כך אכן קרה לבסוף, גם אם באופן מוגבל, ודוגמה זו תוכל לשמש בסבבי מאבק עתידיים כדי להעלות ולחזק מלכתחילה דרישה לצעדי סולידריות מהנהגת ההסתדרות.

בשונה מ־2011, יו״ר ההסתדרות הנוכחי נדחף כאמור להתערב ולהכריז על צעדי גיבוי מעשיים. הסיבה להבדל היא לא רק עומק המשבר והלחץ הגובר על הנהגת ההסתדרות "לצאת מהקונכייה" ולהגן על האינטרסים של מעמד העובדים/ות ועל השירותים הציבוריים המיובשים, אלא במידה מכרעת גם העובדה שהפעם בראש האיגוד לא ניצבה הנהגה רופסת ותבוסתנית. בר־דוד נאלץ לצדד בפשרה שהנהגת האיגוד הייתה מוכנה להסכים לה מול האוצר.

חלק ראשון — לקריאת החלק השני