טקסים מנותקים בוושינגטון לחוד ו"החיים עצמם" לחוד. הסכמי שלום ללא שלום, והמשבר הבריאותי והכלכלי מחריף משני צידי הקו הירוק. בישראל, מעל 1,100 בני־אדם נפטרו במגפה עד כה. התחלואה, שהתפשטה במיוחד ביישובים העניים ביותר, בהשפעת מדיניות היוצרת עוני ותת־השקעה בתשתיות ובדיור, לא נעצרה כמובן בקו העוני. היא ממשיכה להשתולל, כשעשרות יישובים נצבעו באדום לפי מדד נתוני התחלואה של "תוכנית הרמזור" הכושלת של הפרויקטור גמזו, שהייתה אמורה למנוע סגר כללי מלכתחילה. עוד לפני הטלת הסגר השני, לפי דו״ח של משרד הבריאות, מ־1 ביולי ועד תחילת ספטמבר, קרוב למיליון תושבים בישראל התבקשו להיכנס לבידוד!

רוב בציבור מצדד כעת בהטלת 'סגר', גם אם לא בכל אחת מהמגבלות שקבעה הממשלה. עם זאת, בניגוד לתקופת הסגר הראשון, מדובר כעת ברוב דחוק. ניכר שתחושות התסכול, חוסר האונים וחוסר האמון בצעדי הממשלה להתמודדות עם המשבר חריפות לאין שיעור, לאור הניסיון מאז הסגר הקודם: משבר תחלואה חריף יותר ומשבר כלכלי חסר תקדים.

נדרשו הפגנות ושביתות בחודשים האחרונים עד שהממשלה הואילה בטובה להרחיב במעט פיצויים או להוסיף תקנים דחופים למערכות הבריאות והרווחה. בנוסף, עובדים רבים שנכנסו לבידוד נאלצו להפסיד ימי עבודה ללא כל פיצוי.

לפי סקר חדשות 12, בחודש מאי, בתום הסגר הראשון, רק 23% הגדירו את הטיפול של נתניהו בקורונה במישור הבריאותי כ"רע", אך לאורך יוני, יולי ואוגוסט הנתון זינק בהתמדה — ל־36%, ל־49%, ל־58%. במישור הכלכלי, חוסר שביעות הרצון מהטיפול של נתניהו במשבר קפץ מ־43% במאי ל־65% באוגוסט!

הסגר הוכרז כעת במיוחד לתקופת חגי תשרי, מעל ל־3 שבועות, עם אפשרות להארכה, כשהחשש העיקרי הוא מזינוק נוסף בממדי התחלואה והתמותה בחגים, לקראת החורף, שבמהלכו צפויה גם שפעת עונתית והעומס על בתי החולים יגבר עוד יותר.

בלחץ בעלי ההון, הדורשים להגן על אינטרס הרווח שלהם על חשבון בריאות הציבור, הממשלה איפשרה הקלות רבות יותר לעסקים הפעם. כך, במקום רשת ביטחון כלכלית מלאה שתבטיח שכר מלא לעובדים ושתספק פיצוי מיידי לבעלי עסקים על בסיס צורך מוכח, כדי להבטיח שעסקים קטנים לא יקרסו, הממשלה מלכתחילה מחלישה את פוטנציאל האפקטיביות של הסגר. אין בכך היגיון אפידמיולוגי. בנתוני התחלואה הקיימים, ההגבלות שהוכרזו, ככל שייושמו, לא צפויות "לשטח את העקומה" של קצב ההדבקה בתוך 3 שבועות. בממשלה עצמה ההערכות הן פסימיות. שר הבריאות אדלשטיין, בציטוט שהודלף מוועדת השרים המצומצמת לענייני קורונה, אמר למשל: "קיימתי התייעצות עם כל הגורמים הבכירים, רובם ככולם בעלי תארים מתקדמים ומומחים בתחום, ושאלתי האם יש סיכוי שנוריד את התחלואה בתנאים אלו? לצערי הרב לא מצאתי מישהו אחד אופטימי".

דבר אחד בטוח: הממשלה הקפיטליסטית, על כל המפלגות השותפות בה ולמרות כל הניסיונות שלהן לגלגל אחריות אחת על השנייה — לרבות ההתפטרות הסמלית של שר השיכון ליצמן (יהדות התורה) — מציבה שוב בפני אנשים עובדים את הבחירה בין בריאות ופרנסה. הממשלה הכריזה על סגר, אבל לא על מדיניות תואמת של פיצוי ומענה למצוקות החברתיות.

כתוצאה מהשבתת חנויות, מוסדות תרבות, מסעדות, חדרי כושר ומלונות, ההערכות מדברות כעת על עוד 200–400 אלף עובדים ועובדות שיוצאו לחל״ת. המגזר הציבורי ומקומות עבודה ללא קבלת קהל ימשיכו לעבוד תחת מגבלות — כשגם שם אפשר לצפות לפגיעה בעובדים/ות. מי שימשיכו לעבוד עלולים להתמודד עם דרישות להשלים כ"אין ברירה" עם פגיעה בשכר ובתנאים. הורים עובדים יצטרכו למצוא סידור לילדים, או להקריב ימי חופש, כשמערכת החינוך שוב תעבור ללמידה מרחוק. גם התחבורה הציבורית תצומצם, מה שיקשה על הגעה בטוחה לעבודה, שעה שעובדים רבים יידרשו לעבוד כרגיל בזמן ה'סגר'.

סגר נוסף צפוי לתרום שוב גם לעלייה בתופעות של בדידות, דיכאון, חרדה ואובדנות, וכן גם לעוד אלימות במשפחה. עבור משפחות רבות, תנאי הדיור הירודים והצפיפות לא יאפשרו לעבור את הימים האלה בקלות. כמו בסגר הקודם, מדיניות הממשלה תגבה את המחיר הכלכלי, הנפשי והבריאותי הכבד ביותר מהעניים ביותר.

כרוניקה של כישלון ידוע מראש

נתניהו טען כי "בכל המדינות פתחו, התחלואה עלתה ואז מה עושים? מגבילים וסוגרים". אך השוואה בין שלטון נתניהו לממשלות קפיטליסטיות אחרות בעולם רק מדגישה את גודל המחדל. ישראל תיהפך "למדינה המפותחת היחידה בעולם שמטילה סגר כלל־ארצי פעם נוספת", כפי שדיווחה סוכנות הידיעות בלומברג.

הגל השני של הקורונה הגיע לישראל די מהר והוא קשה וקטלני יותר. רק מתחילת ספטמבר מתו מקורונה בישראל יותר מ־200 בני אדם. אוגוסט היה החודש הקטלני ביותר עד כה, עם 389 מתים, וזאת לעומת 287 לאורך כל מרץ, אפריל ומאי — 3 חודשים! מספר החולים הקשים עלה מעל ל־530.

חלק ממנהלי בתי חולים התריעו מפני קריסה אפשרית של מערכת הבריאות אם תימשך מגמת העלייה בתחלואה. המרכז הרפואי לגליל בנהריה כבר הודיע ביום שני (14.9) שלא יקבל יותר חולי קורונה עקב העומס. נכון ל־16 בספטמבר, לפי נתוני משרד הבריאות, בביה״ח שערי צדק בירושלים, הדסה הר הצופים, ואסותא אשדוד, מחלקות הקורונה נמצאות במעל 100% תפוסה. יממה קודם, יותר מ־10 בתי חולים דיווחו על תפוסה של מעל 100% במחלוקות קורונה, מה שהביא לפתיחת מחלקות חדשות, בחלק מהמקרים על חשבון המחלקות הפנימיות.

המצב בבתי החולים במרכז הארץ פחות גרוע מבפריפריה. ההבדל בעומסים קשור לפיזור בתחלואה. הנגיף פגע בחודש שעבר בעיקר ביישובים העניים, בפרט בפריפריה הגיאוגרפית, ובאופן לא פרופורציונלי ברשויות הערביות ובקהילות החרדיות — הנגיף מתפשט במהרה איפה שישנם יותר צפיפות ותנאי מגורים המקשים על בידוד וריחוק חברתי, איפה שישנה פחות נגישות לשירותי רווחה ובריאות. זו תוצאה של מדיניות.

במערכת הבריאות, למרות רכישת ציוד ותוכנית להוספת 15 אלף מיטות אשפוז במחלקות הקורונה בבתי החולים, נקודת התורפה היא המחסור בכוח אדם. כרגע ישנם מעל 3,000 אנשי צוותים רפואיים בבידוד. עצם העובדה שעובדות סוציאליות, אחיות ועובדות מעבדות נאלצו לשבות כדי להכריח את הממשלה להוסיף תקנים ולשפר תנאים, מעידה כשלעצמה על חומרת מחדלי הממשלה הקפיטליסטית המנותקת בכל הנוגע להתמודדות עם המשבר.

עד היום, הממשלה לא השקיעה בהקמת מערך אפקטיבי של בדיקות וחקירות אפידמיולוגיות לקטיעת שרשראות הדבקה. כיום עוברים בממוצע כמעט ארבעה ימים מהרגע שאדם מאובחן ומי שבאו איתו במגע מוכנסים לבידוד. בזמן הזה, מי שנדבקו ממשיכים להפיץ את המחלה. הממשלה מבטיחה מערך אפקטיבי לכאורה רק מנובמבר, ובאופן אבסורדי, לא על בסיס כוח מקצועי ייעודי, אלא על בסיס הצבא.

בתום הסגר הראשון, הסרה מהירה של המגבלות על הפעילות הכלכלית שירתה היטב את מצג השווא שנתניהו ביקש לטפח, כאילו הוא ניצח את הקורונה. אך בעיקר, היא נתנה מענה ללחצים מצד "בכירי המשק" להחזיר כמה שיותר מהר את העובדות והעובדים למפעלים, למשרדים ולבתי העסק, לייצר רווחים לבעלי ההון.

הפעם, בממשלה ובמשרד הבריאות מבטיחים שהיציאה מהסגר תהיה מבוקרת ואיטית יותר. רק שהממשלה מלכתחילה מספקת הקלות לבעלי ההון, המעוניינים לפתוח את המשק במהרה. בנוסף, ניטור התחלואה, גם במקומות עבודה ולימודים, נותר מוגבל ביותר בהיעדר מערך בדיקות המוניות. כמו כן, אין רשת ביטחון כלכלית סבירה שתקל על עובדים/ות להיבדק ובמידת הצורך להיכנס לבידוד ללא חשש כלכלי.

אפס אמון בממשלת המשבר

מעבר לכך, אין מנגנוני פיקוח דמוקרטיים של ממש שיוכלו להבטיח שרק מקומות שצריכים להיפתח אכן ייפתחו. בין השאר, לא סביר לאפשר פתיחת מקום עבודה כעת מבלי שהעובדים והעובדות במקום עצמו יתנו את הסכמתם שהתנאים במקום מאפשרים שמירה הולמת על בריאות העובדים/ות והציבור. הפתיחה של כל בית ספר צריכה להיעשות בכפוף לתנאים מתאימים בהסכמת עובדות ההוראה וכלל הצוותים וההורים, ובשיתוף התלמידים. לצוותים הרפואיים בבתי החולים צריך להיות משקל מהותי בקביעת מדיניות ההתמודדות במערכת הבריאות.

עבור הגווארדיה של נתניהו, תקופת הסגר היא גם הזדמנות לנסות להחליש ולהשתיק את ההפגנות נגד הממשלה. השר לביטחון פנים אוחנה, שלוחץ כבר תקופה על צמרת המשטרה לשים סוף להפגנות בבלפור, מבטיח "לאכוף ביד קשה" את ההגבלות על התקהלות בזמן הסגר.

ראוי לציין שהפגנות באוויר הפתוח ברחבי העולם מלכתחילה לא הוכחו כמוקדי הדבקה המוניים. אומנם נחוץ להקפיד על כללי ריחוק חברתי גם בהפגנות, אך צריך להתנגד באופן גורף לכל ניסיון מצד הממשלה לנצל באופן ציני את המגפה כדי להשתיק התנגדות ולקדם צעדים אנטי־דמוקרטיים.

משבר התחלואה מלווה מתחילתו בתעמולה ממסדית צבועה המפנה את האצבע המאשימה לאזרחים מהשורה על פני מחדלים מערכתיים. חמור מכך, ראינו עוד בסגר הראשון איך הסברה חלשה לציבור, עם הנחיות סותרות שהשתנו תדיר, מלווה באכיפה מתעמרת וברוטלית נגד עוברי אורח, ללא צידוק תברואתי אמיתי.

בעוד שיש צורך בצעדים לריסון התפשטות המגפה, אין כל בסיס לאמון בממשלה הקפיטליסטית של נתניהו וגנץ, ובצמרת של פקידוּת לא נבחרת, שיובילו את מכלול הצעדים והמדיניות הנדרשים להתמודדות איתנה עם המשבר הבריאותי והכלכלי כאחד. לכן יש לדרוש שגם פעולות אכיפה, הצריכות להתמקד במקרים הבעייתיים יותר, ייעשו תחת מנגנוני פיקוח דמוקרטי — מצד ועדי וארגוני העובדים במשק, מצד ועדי שכונה והתארגנויות קהילתיות.

מצער היה לראות גם גורמים בשמאל מהדהדים התייחסות חד־צדדית להתרופפות בשמירת הנחיות בקרב חלקים בציבור ואף דורשים באופן חד־צדדי ומסוכן "יותר אכיפה" מצד המשטרה, בפרט נגד חתונות ביישובים הערביים. במקום לדרוש פיזור בכוח של חתונות, יועיל יותר לקדם התארגנויות ברמת הקהילה שיחזקו סולידריות ואחריות חברתית כחלק מהמאבק במגפה ובמדיניות הממשלה, באפליה ובעוני.

במאבק להגנת בריאות הציבור ופרנסה

יו״ר ההסתדרות בר־דוד, שרק לא מזמן הודה כי בגל הראשון הבטיח שקט תעשייתי לנתניהו, הכריז הפעם כי "סגר נוסף הוא גזר דין מוות לעסקים ודחיפה של מאות אלפים אל מתחת לקו העוני". עם זאת, הוא לא הציג שום תוכנית למלחמה בעוני ובמגפה, למעט דרישה לפיצוי לעצמאים. בר־דוד אף חתם על מכתב משותף נגד הסגר עם ראשי ארגוני המעבידים, כולל בעלים של חברות קבלן ואיגוד הבנקים. אין זה מתפקידה של הסתדרות העובדים לדאוג לאינטרסים של הבנקים והטייקונים, השודדים את הציבור. ארגוני העובדים צריכים בעת הזאת להוביל מאבק עצמאי להגנת בריאות הציבור והפרנסה ולחילוץ האנשים העובדים.

מחאות ומאבקים נגד מדיניות הממשלה יימשכו בצורות שונות גם בתקופת הסגר ולאחריה. המאבק על פיצוי כלכלי עשוי להרים ראש מחדש. ההפגנות של החודשים האחרונים היו קצה הקרחון של זעם עמוק על נתניהו והממשלה על רקע המשבר הכלל־מערכתי וההשפעות הקטסטרופליות שלו על חיי היומיום.

עכשיו נחוץ לבנות את המאבק סביב דרישות לפיצויים מוגדלים ולהשקעת חירום בבריאות, ברווחה ובחינוך. צריך לקרוא להטיל מס חירום על הטייקונים במקום קיצוצים במגזר הציבורי. צריך גם לקרוא לשיתוף פעולה ישראלי־פלסטיני במאבק במגפה ובעוני, ולדרוש שלום במקום כיבוש. בהחלט צריך לדרוש שנתניהו וכל שותפיו יסתלקו, אך גם לקדם אלטרנטיבה כוללת למדיניות שלהם ושל דומיהם נוסח לפיד ובנט. מחדל קפיטליסטי דורש פתרונות סוציאליסטיים.