את האיום המיידי בהסלמת הסכסוך הישראלי־פלסטיני באמצעות סיפוח רשמי של חלקים מהגדה המערבית לישראל, ולמעשה הידוק הכיבוש, החליף לפתע קמפיין "שלום" אזורי. נתניהו הכריז "סלאם עליכום" וקיווה שהאירוע יסייע לו גם לשקם תמיכה ציבורית לאור מה שהציג כהישג היסטורי בהובלתו. להיסטוריה היו תוכניות אחרות, שכן קמפיין השלום נבלע ברעש המשבר הבריאותי והכלכלי הקטסטרופלי ולא גנב את תשומת הלב מההפגנות הדורשות את הסתלקות המושחת מבלפור.

זמן קצר אחרי שנתניהו חזר לשלטון ב־2009 והשמיע את "נאום בר־אילן", שכלל הכרה מזויפת בזכות הפלסטינים למדינה, שתי מונרכיות מהמפרץ הפרסי הציעו עסקה. בתמורה להקפאת בנייה בהתנחלויות וחידוש מו״מ בין ישראל לפלסטינים, עומאן וקטר שקלו לחדש יחסים דיפלומטיים עם ישראל, שהתקיימו במתכונת חלקית בעקבות הסכמי אוסלו ונותקו בתגובה להתקפות על הפלסטינים. ההצעה הגיעה בלחץ ממשל אובמה בניסיון לספק לממשלת נתניהו ה־2 "תמורה" עבור הקפאה זמנית בהתנחלויות. ברשות הפלסטינית הזהירו כי "זהו ניסיון לא חדש של ישראל להיפתח לעולם הערבי על גב הפלסטינים ועל גבן של יוזמות ריקות מתוכן". ההקפאה הייתה תמרון פוליטי, שמונף להאצת הבנייה בהתנחלויות, אך לא קצר הסכמי נורמליזציה. הפעם הגיעה עסקה אחרת.

על פניו, לראשונה מזה יותר מרבע מאה, מדינת ישראל חתמה על "הסכמי שלום" רשמיים עם מדינות ערביות, איחוד האמירויות הערביות ובחריין, כששתי המונרכיות הן המדינות הראשונות במפרץ "לנרמל יחסים" עם ישראל. אל "הסכמי אברהם", בחסות טראמפ, מיועדות להצטרף מספר מדינות נוספות, שאיתן מנהלת ישראל מגעים.

בנאומו בטקס בבית הלבן ב־15 בספטמבר, נתניהו הבטיח כי "השלום" החדש יוכל "בסופו של דבר לסיים את הסכסוך הישראלי־ערבי אחת ולתמיד". הדיווחים במהלך הטקס על אזרחים ישראלים פצועים בעקבות ירי רקטות מצד הג׳האד האסלאמי היו כשלעצמם תזכורת כואבת להונאה שביסוד תעמולת השלום.

נתניהו, שלא טרח להזכיר בנאומו את הפלסטינים, ידע גם ב־14 במאי 2018, ביום חניכת שגרירות ארה״ב בירושלים, להכריז על "יום נהדר לשלום" שעה שעשרות מפגינים פלסטינים לא חמושים נורו למוות ואלפים נפצעו. מדיניות המצור, הכיבוש וההתנחלויות תחת שלטונו הרחיקה עוד יותר כל אופק לשלום, ורשמה שיאי זוועות סביב המשבר ברצועת עזה, לרבות אלפי תושבים הרוגים מאש ישראלית.

שלום בין מדינות קפיטליסטיות עדיף על מלחמה ביניהן, אולם האם ההסדר באמת מסיר חשש ממלחמות מהאופק? טראמפ דיבר על "הדם שנשפך בחולות" ונתניהו "על זוועות המלחמה, על פציעתו ועל הרג חבריו", כפי שתיאר העיתונאי אמנון אברמוביץ', שעקץ, "באיזו מהמלחמות נגד האמירויות או נגד בחריין זה קרה, אדוני ראש־הממשלה?".

עם האמירויות ובחריין ישראל קיימה יחסים לא רשמיים אך מתהדקים מאז תקופת אוסלו. כ־500 תאגידים ישראליים פעלו באמירויות מאז שנפתחה שם נציגות דיפלומטית ישראלית ב־2015. מפץ הנורמליזציה כעת מהווה תזוזה נוספת ביחסים האזוריים, אך מדובר בשלב של מיסוד פורמלי של חלק מהיחסים במסגרת תהליך ממושך של התפתחות הברית הגיאו־פוליטית בין ישראל למדינות הערביות הסוניות. זו מתגבשת בראש ובראשונה על בסיס חפיפת אינטרסים ביריבות נגד המשטר האיראני, אך גם בהקשר של עימות אזורי מסלים מול שלטון ארדואן בטורקיה, בנוסף על שאר מארג האינטרסים הכלכליים, הצבאיים והפוליטיים.

מלחמה היא שלום

נתניהו שיבח את עצמו כמי שהוביל את מדינת ישראל עד הלום החל מהפיכתה כביכול "ממדינה סוציאליסטית למדינה עם שוק חופשי", דרך המדיניות שנקט מול איראן ועד להרחבת יחסי החוץ של ישראל בשנים האחרונות.

הסיסמה המיובאת "שלום מתוך עוצמה" נועדה לטפח את המיתוס שהכוח הצבאי והכלכלי של הקפיטליזם הישראלי מקדם שלום אזורי. כשנתניהו מדבר על עוצמה כלכלית, הוא כמובן לא מדבר על כשני מיליון ישראלים שחיו בעוני עוד לפני המגפה או על כמיליון מובטלים או עובדי קבלן או עובדים פלסטינים במחסומים. ישראל מעולם לא הייתה סוציאליסטית, אך מהפכת־הנגד הניאו־ליברלית שהוא היה ממוביליה פגעה במוכנות מערכת הבריאות למגפה, בשירותי הרווחה ובתנאי העבודה והזניקה את אי־השוויון. כך היא תרמה להתעצמות המעמד השליט בישראל.

על רקע הסכסוכים האזוריים, ובתמיכת ארה״ב ומעצמות עולמיות אחרות, ישראל נהפכה גם ליצואנית הנשק והטכנולוגיות הביטחוניות הגדולה בעולם ביחס לגודל האוכלוסייה. ההתעצמות הכלכלית והצבאית של הקפיטליזם הישראלי כמובן מילאה תפקיד בפיתוח יחסי החוץ שלו, לרבות חידוש רשמי של בריתות עם מדינות ניאו־קולוניאליות באפריקה בשנים האחרונות, ובהן צ׳אד המוסלמית בינואר 2019, אף שהמהלך לא מותג כ"שלום". ברמה האזורית, כאמור, מתהדקת הברית בין ישראל למספר משטרים ערביים. בעבר הרחוק, איראן וטורקיה היו בעלות הברית האסטרטגיות המרכזיות של ישראל באזור. הבריתות מתחלפות.

כמו במעצמה הדיסטופית של אורוול ב'1984', שבה משרד השלום אמון על ניהול המלחמה המתמדת, שהיא כמובן "שלום", מפץ הנורמליזציה משתלב יותר מכול במדיניות של המשך מלחמה: המשך התפתחות העימות עם איראן, המשך מירוץ חימוש אזורי והמשך מדיניות "ניהול הסכסוך" הישראלי־פלסטיני, החותרת להנצחת הכיבוש והסכסוך הלאומי המדמם. ממשל טראמפ תרם להסלמת הסכסוכים האזוריים, ובפרט עם מדיניות "לחץ מירבי" על איראן, כמו גם עם התקפות על הפלסטינים.

מצג "עשיית השלום" בהובלת טראמפ הוא נקודת שיא בפארסת תוכנית "עסקת המאה", שכוונה במיוחד לסלילת הדרך להכשרת נרמול יחסים בין ישראל למשטרים הערביים הסוניים. התוכנית, שתמכה בסיפוח ישראלי של כשליש מהגדה המערבית, הושקה בטקס ציני אחר בבית הלבן בינואר השנה, ללא כל ייצוג פלסטיני, אך בנוכחות נתניהו ושגרירי האמירויות, בחריין ועומאן. קדמו להשקה שלוש שנים של התגייסות מצד ממשל טראמפ לתמיכה בוטה בכיבוש ובדיכוי הלאומי של מיליוני פלסטינים, תוך הסתה, הכרה חד־צדדית בירושלים כבירת מדינה אחת בלבד, מתן לגיטימציה להתנחלויות, פגיעה כלכלית באונר״א וניסיון לכפות צמצום דרסטי של מספר הפליטים הפלסטינים הרשומים. נתניהו קיבל רוח גבית לקמפיין הסיפוח, ששימש למאבק על בסיס התמיכה שלו מול יריבים מימין.

כבונוס, בלחץ טראמפ, עסקת ה"נורמליזציה הכלכלית" בין סרביה וקוסובו בתחילת ספטמבר, כללה התחייבות ששגרירויות שתי המדינות בישראל ימוקמו בירושלים, בד־בבד עם ההכרה הישראלית בקוסובו.

"שלום תמורת שלום"

נתניהו התרברב ב"ניצחון דוקטרינת שלום תמורת שלום", הסיסמה הימנית המכובסת הישנה, שאומרת: כיבוש הוא שלום, אפס ויתורים מצד השלטון הישראלי. למבוכת נתניהו, שר החוץ של האמירויות הודה לו בנאומו "על עצירת הסיפוח של שטחים פלסטיניים".

סיפוח היה מקשה על ממשלות ערביות להתעלם מהתנגדות ציבורית מבית ולהתקדם בנתיב הנורמליזציה עם ישראל. הוא היה מערער את הסכם השלום בין ישראל וירדן, מעורר הפגנות פלסטיניות, מסלים מתיחות צבאית ומושך ביקורת בינלאומית. קטר, שאומנם חדלה מלקיים יחסים רשמיים עם ישראל, מזרימה כספים לעזה כחלק מהסדר מול ישראל לוויסות המשבר בשטח, ואיימה לסגת מההסדר בתגובה. נתניהו שיחק עם הרעיון של סיפוח, אך נתקל בהתנגדות במערכת הביטחון הישראלית ובגוש כחול־לבן בממשלה ולא השיג אור ירוק מהבית הלבן. המאמר שפירסם שגריר האמירויות בארה״ב ביוני ב'ידיעות אחרונות' הציע למעשה עסקה, ביוזמת השליט בפועל, יורש העצר מוחמד בן־זאיד, להקפיא את הסיפוח תמורת נורמליזציה.

נתניהו קיבל את העסקה, אך לטענתו הוא נותר מחויב לקידום סיפוח. אם טראמפ יצליח לגנוב את הבחירות בארה״ב, ובהתחשב בהצלחה בינתיים של הפופוליזם הימני של בנט לנצל את המשבר הקפיטליסטי לצבירת תמיכה, לא מן הנמנע שתיווצר קונסטלציה פוליטית שתאפשר לתומכי הסיפוח גם לממש מהלכים רשמיים. בכיר במשרד החוץ האמירתי העריך שבתרחיש סיפוח עתידי ההסכם לא ייפגע.

מלבד הקלף התעמולתי המאפשר לבן־זאיד להציג עצמו כמי שהתערב לעצירת הסיפוח ומי שפתח את אל־אקצא בפני עוד מתפללים מוסלמים, הרי שלפי דיווחים, גורם מכריע עבורו היה הבטחת עסקת נשק אסטרטגית. זו כוללת הסכמה אמריקאית למכירת חמקני F-35, שעד כה תעשיית הנשק האמריקאית נחסמה מלשווקם למדינות ערביות, שעה ששמירת יתרון צבאי איכותי (QME) לישראל באזור מובטחת בחקיקה אמריקאית.

עסקת הנורמליזציה כוללת גם שת״פ בתחום האנרגיה. ספציפית מדובר על יצירת מסלול מקוצר להולכת נפט מסעודיה ובעלות בריתה במפרץ דרך ישראל לאירופה, על בסיס קו צינור הנפט אילת־אשקלון (קצא״א), שהיסטורית הוליך נפט איראני, בזמן ה"שלום" בין ישראל לדיקטטורה של השאה. בכך, ה"נורמליזציה" משתלבת גם במדיניות הרס סביבתי.

התפוררות החרם הערבי

"הסכמי אברהם" הם שלב חדש בתהליך התפוררות חומת החרם הערבי ההיסטורי על ישראל. אלא שהמפנה הגדול היה במאה שעברה, במישור הגלוי, החל מביקור סאדאת בישראל ב־1977.

עשור קודם, לאחר הכיבוש האימפריאליסטי ב־1967, ועידת ח׳רטום יצאה בקריאה "לא לפיוס, לא להכרה, לא למו״מ". זו איחדה את המחנות היריבים ב"מלחמה הקרה הערבית" — בין המשטרים ה"רדיקליים" החילוניים שזוהו עם התנועה הלאומית הפאן־ערבית, האנטי־אימפריאליסטית, תומכי ברה״מ, בהובלת מצרים של נאצר, לבין המשטרים המלוכניים, הדתיים, הפיאודליים־למחצה, תומכי ארה״ב, בהובלת סעודיה.

אולם כבר אז, מונרכיות כמו ירדן ומרוקו ניהלו שיתופי פעולה חשאיים עם ישראל. כך, בתוך זמן קצר, למרות כיבוש הגדה ומלחמת ההתשה בבקעה, ישראל וארה״ב סייעו צבאית לריסוק התקוממות "ספטמבר השחור" הפלסטינית בירדן ב־1970. מצרים, שעוד בתקופת נאצר גיששה לגבי אפשרויות להשגת הסכם עם ישראל, פנתה אחרי מלחמת יום כיפור לברית עם ארה״ב, כחלק מאסטרטגיית יציאה פרו־קפיטליסטית ממשבר כלכלי ביסודו, ובהקשר של המפנה הכולל הזה נולדה העסקה עם ישראל.

האינטרסים של האליטות השליטות הערביות בעימות עם ישראל הלכו ונחלשו. באופן סמלי, הראשונות לתת פומבי לכך היו מצרים וירדן, הגובלות בישראל, תוך תשלום מס שפתיים לפלסטינים — הסכמי המסגרת בקמפ דייוויד ב־1978 הבטיחו כינון רשות פלסטינית אוטונומית נבחרת ונסיגה ישראלית מרוב שטחי הגדה המערבית והרצועה בתוך 5 שנים. ערב הסעודית יזמה כבר ב־1981 את "תוכנית פהד", שאותתה לנכונות לנוע בכיוון נורמליזציה עם ישראל, לכאורה בהינתן הסדר ישראלי־פלסטיני. הסוגייה הפלסטינית שימשה היסטורית באופן ציני את המשטרים הערביים הריאקציוניים כעלה תאנה להסחת ההמונים ממצוקות מבית באמצעות ניצול סנטימנטים עממיים של סולידריות עם הפלסטינים ושל אהדה לרעיונות של לאומיות פאן־ערבית והתנגדות לאימפריאליזם. בפועל, מעולם לא היה למשטרים האלה עניין בהצלחה ממשית של מאבק פלסטיני לעצמאות, שרק הייתה מחזקת מגמות של מהפכה באזור נגד האינטרסים שלהם עצמם.

האינתיפאדה הראשונה, ההתקוממות ההמונית הפלסטינית נגד הכיבוש, גררה את ישראל לבסוף לראשונה לשולחן המו״מ עם הפלסטינים, בפיקוח ארה״ב, כמעצמה האימפריאליסטית ההגמונית באזור לאחר מלחמת המפרץ וקריסת ברה״מ. תהליך אוסלו היה אמור להשתלב במזרח התיכון ה"אמריקאי" החדש שבו הסכסוך הישראלי־ערבי יפנה את מקומו לטובת ברית בין המשטרים הפרו־אמריקאיים. אז חוסל בפועל החרם הערבי והבידוד הבינלאומי היחסי של ישראל נשבר, כששיעור המדינות הלאומיות המכירות בישראל קפץ מ־58% ב־1979 ל־85% ב־1998.

תחיית הנורמליזציה במים סוערים

המלחמה בין ישראל לפלסטינים באינתיפאדה השנייה בלמה את תהליך הנורמליזציה הרשמי, אך הוא נמשך באופן פחות רשמי ובשנים האחרונות ביתר־שאת, דווקא בנסיבות של התערערות כללית של היציבות האזורית, וכשברקע, הפטרון האמריקאי בכלל במגמת התרחקות מהמזרח התיכון.

בתקופת אובמה, גבר החשש בקרב המשטרים הפרו־אמריקאיים מפני רפיון ההתערבות של וושינגטון בטלטלות האזוריות ומול איראן. ממשל טראמפ קנה מהם אהדה כשניסה לייצר תמונה אחרת ולהפגין שרירים, אך גם הוא חשף יכולת התערבות מוחלשת, כולל בזירה הסורית ובתגובה לתקיפות איראניות נגד סעודיה והאמירויות. הצהרות טראמפ שיגיע להסכם מהיר עם איראן אם ייבחר מחדש הדגישו את חוסר הוודאות סביב המשך מדיניות ארה״ב באזור. אך בינתיים, תנאי העסקאות שהציע רגע לפני הבחירות סיפקו ביטחון מחודש לפחות לשתי מונרכיות לגשת להכרזת הסכמים עם ישראל בחסות ארה״ב.

מפץ הנורמליזציה מתרחש בהסכמת ערב הסעודית, ששליטיה החליטו אף להתיר רשמית מעבר טיסות ישראליות מעל שטחה. נתניהו קיווה להכרזה על יחסים רשמיים בין ישראל וסעודיה כבר במהלך השנה שעברה, כשלאחר פרשת הרצח המתועב של העיתונאי ח׳אשוקג׳י באוקטובר 2018, יורש העצר מוחמד בן־סלמאן, השליט הסעודי בפועל, היה בעמדה נואשת ובחן, בין השאר, יצירת ספין בדמות מפגש מתוקשר עם נתניהו כדי למצב עצמו כ"עושה שלום". עם זאת, גורמים בסביבת בן־סלמאן חששו מהתגובות האפשריות. עבור המונרכיה בריאד, ההסכמים בין ישראל למפרציות הקטנות משמשים בשלב הזה כבלון ניסוי והיא לא תמהר להצטרף פורמלית לעסקה. סעודיה הובילה את הליגה הערבית לאמץ ב־2002 את 'יוזמת השלום הערבית', הדורשת כתנאי מקדים לנורמליזציה, נסיגה ישראלית משטחי 67' והקמת מדינה פלסטינית שבירתה מזרח ירושלים. "הסכמי אברהם" דורשים נטישה של העמדה הזאת. אך לא רק שיקולי יוקרה עומדים על הפרק. המונרכיה עורפת הראשים חוששת גם שהסכם ישיר עם ישראל יחזק התנגדות לשלטון מבית.

בטקס בוושינגטון נכחו נציגים רשמיים מעומאן ומסודאן, ודווח גם על מגעים עם מרוקו ומאוריטניה. עומאן, מרוקו ומאוריטניה קיימו בעבר יחסים דיפלומטיים עם ישראל. נתניהו היה ראש הממשלה הישראלי השלישי לבקר בעומאן לפני שנתיים, אך מדיניות החוץ ה"ניטרלית" של הסולטנות בתווך שבין איראן וסעודיה עשויה לעכב חידוש יחסים. עוד דווח, כי אפילו אסד, הקצב מדמשק, שוקל לכאורה אפשרות של חידוש מו״מ עם ישראל. כבר בדצמבר 2018, ראש המוסד יוסי כהן השתתף בפגישה חשאית עם נציגים מסעודיה, האמירויות ומצרים שבה נדון מהלך של לגיטימציה מחודשת לאסד וחזרה של דמשק לליגה הערבית בחתירה כנגד ההשפעות האזוריות של איראן וטורקיה. אולם ברית רשמית בין אסד לישראל היא סאגה אחרת, בהתחשב בקשרי דמשק־איראן־חזבאללה ובסוגיית רמת הגולן.

באשר לסודאן, בפברואר נפגש נתניהו עם ראש המועצה הריבונית, הגנרל אל־בורהאן, למעשה נציג צבא סודאן, השליט העיקרי במדינה מאז הפלת הנשיא אל־בשיר ב־2019. אולם הרעיון של נרמול היחסים לא פופולרי וטראמפ מעוניין לכפות אותו, כחלק מעסקה שתאפשר למדינה לצאת מרשימת 'המדינות תומכות הטרור' בניסיונה להתגבר על משבר כלכלי חריף. ראש ממשלת המעבר חמדוכ טען שלממשלתו כלל אין מנדט בנושא, הדורש "דיון מעמיק בחברה".

"שלום בין עמים"

נתניהו הכריז כי הוא מוביל "שלום בין עמים". מתוך כ־10 מיליון תושבים באמירויות, רק כ־1.5 מיליון הם "אזרחים" תחת הדיקטטורה של השייח' והשאר הם עובדים מהגרים משוללי זכויות. זה לא מנע מנתניהו לפלוט בראיון ל'סקיי ניוז ערבייה', כי ההסכם בין ישראל לאמירויות הוא בין "שתי דמוקרטיות, שתי חברות מתקדמות" — לא מפתיע מפיו של ראש ממשלה השולטת בחייהם של מיליוני פלסטינים משוללי זכויות. בבחריין, עם אוכלוסייה של 1.5 מיליון, מחציתה ללא אזרחות, בית המלוכה הסוני ריסק התקוממות המונית של תושבים מהרוב השיעי ב־2011. עד כאן "שלום בין עמים".

בסקר עומק שנתי, 'מדד הדעה הערבית', שפירסם מכון ACRPS ב־6 באוקטובר, על בסיס ראיונות פנים־אל־פנים לאורך השנה במדינות ערביות ובשטחים הפלסטיניים, ההתנגדות הציבורית לנורמליזציה עם ישראל נותרה מכרעת, ועל הנייר מדובר בנתון הגבוה ביותר בעשור החולף, עם כ־88% התנגדות בממוצע. באזור המפרץ מדובר ב־82%. בירדן ובמצרים הנתון עומד על 93% ו־85% בהתאמה, בהשוואה ל־91% בשטחים הפלסטיניים.

מרבית המדינות הערביות והמוסלמיות עדיין לא מקיימות יחסים דיפלומטיים עם ישראל. הסכמי "השלום הקר" בין ישראל למצרים וירדן שרדו טלטלות, אך מעולם לא "התחממו". בירדן, בעלת רוב ממוצא פלסטיני, אף חלה עלייה במתיחות מול ישראל, שעה שהמלך מנסה לפייס זעם חברתי.

מדיניות שלטון נתניהו בשטחים הפלסטיניים השפיעה גם על נסיגת יחסי טורקיה־ישראל, עד כדי צמצום רשמי של היחסים הדיפלומטיים למשך 6 שנים בעקבות התקיפה הצבאית נגד 'משט החירות' לעזה ב־2010, בה נהרגו אזרחים טורקים. היחסים הרשמיים הופשרו בהסכם ב־2016 לאחר ששלטון ארדואן נסוג מהתנאי שהציב לסיום המצור על עזה. כעת, נשיא טורקיה הגיב בעוינות להסכמי ישראל והמפרציות, לא רק מכיוון שהם דורכים על האינטרסים של הקפיטליזם הטורקי, למשל בתחומי האנרגיה, התעופה, המסחר ושיתופי הפעולה הצבאיים, אלא גם כחלק ממאמץ תעמולתי פופוליסטי רב־שנים להיכנס, לצד איראן, לריק שהותירו המשטרים הערביים, כביכול כ"נותני חסות" למאבק הפלסטיני.

המשטרים באזור, שחלקם נדחקו לבטל יחסים רשמיים עם ישראל כתוצאה מהאינתיפאדה השנייה ב־2000 ומהמלחמה בעזה ב־2009, לא היו מעלים על דעתם לקיים טקס חתונה רשמי עם ישראל בשיא מהפכות "האביב הערבי" ב־2011 או בזמן סבב מלחמה, מחשש מפני מחאות המוניות. בהשוואה לשנות ה־1990, המים הסוערים של המערכת העולמית והאזורית כיום מערערים את הבסיס של הבריתות האזוריות ואף את המשטרים עצמם, וטלטלות חדשות עוד עשויות לשוב ולבלום גם את חגיגת הנורמליזציה.

קיר הברזל

תהליך ה"שלום" החדש מתרחש כמעט בהתרסה מול התנגדות ההמונים הפלסטינים והרשות הפלסטינית. ישיבת שרי החוץ של הליגה הערבית ב־9 בספטמבר הפילה הצעת החלטה מטעם הרשות הפלסטינית לגינוי האמירויות על ההסכם עם ישראל, בעוד שאימצה הודעת גינוי נגד טורקיה. הרשות פרשה לאות מחאה מתפקיד הנשיאה התורנית של מועצת הליגה. האמירויות, שלא מעבירה כספים לרשות כבר שנים, מארחת את דחלאן, טייקון מושחת שהיה מבכירי הרשות ופת״ח בעזה, חביב השב״כ, שנמלט על רקע יריבות עם נשיא הרשות עבאס. הוא נהפך ליועץ לבן־זאיד וקידם את הנורמליזציה.

השליטים הערבים הובילו בשנים האחרונות בשליחות טראמפ מכבש לחצים על הרשות הפלסטינית לשתף פעולה עם "עסקת המאה". אלא שאפילו עבאס, שקיבל את טראמפ בבית לחם במאי 2017 עם שטיח אדום וכרזות "ברוך הבא, איש השלום", נאלץ לחתוך קשרים עם הבית הלבן בתגובה להתקפות על הפלסטינים.

בסקר PCPSR, כ־89% מהנשאלים הפלסטינים קיבלו בתחושות קשות את ההסכם בין האמירויות לישראל. 75% מאמינים כי איום הסיפוח עדיין על הפרק. רק 21% מצפים לשינוי לחיוב במקרה שטראמפ יפסיד בבחירות. התמיכה ברעיונות של שלום עם ישראל ופתרון שיכלול שתי מדינות נמצאת בנסיגה מזה שנים וממשיכה לדשדש ולשקף פסימיות כללית ביחס לאפשרות להשתחרר מהכיבוש ולהשיג עצמאות. לכך מצטרפת גם מצוקה המונית על רקע המגפה והמשבר הכלכלי, כש־61% מדווחים על עצירת הכנסות. חוסר האמון ברשות הפלסטינית בנסיקה. שנות טראמפ חשפו באופן גרפי את פשיטת־הרגל של אסטרטגיית הדיפלומטיה של הרשות הפלסטינית ואש״ף שלא השיגה דבר בשטח.

בעוד שטראמפ השתחצן שהקפיא העברות כספים מארה״ב לרשות הפלסטינית, נתניהו חזר על המסר ש"נשבר הווטו הפלסטיני" שחסם לכאורה נורמליזציה בין ישראל למדינות ערביות נוספות. הוא הבהיר שביחס לסכסוך הישראלי־פלסטיני הוא נוקט "אסטרטגיית החוצה ופנימה", כלומר, שהידוק יחסי הקפיטליזם הישראלי עם האוליגרכיות הערביות ידחק לכאורה לבסוף את הפלסטינים להיעתר לתכתיבים.

נתניהו מהדהד את דוקטרינת "קיר הברזל" שז׳בוטינסקי, מייסד הציונות הרוויזיוניסטית שממנה צמח הליכוד, ניסח לפני כמעט מאה שנה. ז׳בוטינסקי טען שהתנועה הציונית, שחתרה להשגת רוב יהודי תוך דחיקת ערביי פלסטין דאז והפיכתם למיעוט ב"מולדתם היחידה, מרכזו ומשענו של קיומם הלאומי העצמי" לדבריו, תיתקל בהכרח בהתנגדות מקומית, כפי שהדגים כל מיזם קולוניאלי, כלשונו. לפיכך הוא הציע "קיר ברזל" של כידונים, שיהפוך את ההתנגדות הפלסטינית לחסרת תוחלת, עד לנקודת הכרעה תודעתית שתביא להתקפלות ולעליית הנהגה "מתונה", כנועה. זו הגישה שאומצה בפועל בידי השלטון הישראלי מאז 1948. אולם התפיסה האימפריאליסטית היהירה הזאת עיוורת למגבלות הכוח הצבאי.

לאחר הנכבה במלחמה ב־1948, שהחריבה מאות יישובים פלסטיניים והפכה מאות אלפים לפליטים, ולאחר הכיבוש ב־1967, ולאורך עשורים של חיים תחת התקפות ובעוני ומצוקה, ההמונים הפלסטינים לא ויתרו מעולם על שאיפותיהם לשחרור מדיכוי לאומי ברוטלי. הם שבו והתקוממו גם במאבקי ענק, ובראשם האינתיפאדה הראשונה. בשנים האחרונות התפתחו מספר תנועות פלסטיניות משמעותיות, ובמיוחד, ההפגנות מול הגדר ברצועה ב־2018. אותן הפגנות, שכללו תחילה התגייסות המונית ספונטנית, תוך הסתכנות בנפש מול צלפים, הדגימו נחישות של דור חדש של פלסטינים, שמסקנתם מזוועות המצור לא הייתה להתקפל בפני "קיר הברזל" אלא להתארגן ולהיאבק על העתיד.

כיבוש ועוני תמורת שלום?

מיליוני פלסטינים ומיליוני ישראלים לא הולכים לשום מקום. אך התעמולה שמוביל נתניהו כאילו פתרון הסכסוך הישראלי־פלסטיני אינו דחוף עבור ישראלים מהשורה משפיעה על ציבור משמעותי. לפי סקר דיירקט פולס, 52% צידדו בטענת נתניהו כי "הסוגייה הפלסטינית כבר לא צריכה להיות בראש סדר העדיפויות". האשליה הלאומנית הזאת משקפת פסימיות עמוקה מהפוטנציאל לפתרון, ובעקיפין מדגישה גם את המחסור בחלופה פוליטית בולטת משמאל. כך למשל, מרצ הליברלית לא חשפה את קמפיין ה"שלום" כאחיזת עיניים אלא השתרכה אחרי כחול־לבן בהתייחסות להסכם כ"טוב וחשוב". נתניהו אכן זקוק לתמונה המלאכותית של "עושה שלום" כשהתמיכה בו בשפל חסר תקדים.

ראש הממשלה מבקש לשרטט פרספקטיבה המציגה את התמורות ההיסטוריות בעמדות שליטי המדינות הערביות כתהליך חד־סטרי של התעצמות העמדה של הקפיטליזם הישראלי במערכת האזורית והעולמית, המאפשרת לו לתבוע "כיבוש תמורת שלום". אלא שמתחוללים גם תהליכים נגדיים. כאמור, תהליך ה"נורמליזציה" כיום מתרחש בסביבה של משבר הולך ומעמיק, החותר כשלעצמו תחת כל תפיסת יציבות עבור הקפיטליזם הישראלי והכיבוש בשטחים, שהפלסטינים ימשיכו להיאבק כדי להשתחרר ממנו ומכל היבט של דיכוי לאומי.

ברמה האזורית, בכל מקום שבו יתעוררו תנועות המונים מהפכניות, הן לא יביאו איתן שירי הלל לכיבוש ולדיכוי של הפלסטינים — "האביב הערבי" ב־2011 הביא הפגנות סולידריות עם הפלסטינים על גדרות הגבול עם ישראל ומול שגרירויות. ברמה העולמית, שינויי עומק דווקא בארה״ב ובאירופה משתקפים בתזוזה שתימשך בדעת הקהל נגד הכיבוש הישראלי. ישראל אומנם לא עומדת בפני חזרה לבידוד הבינלאומי של שיא החרם הערבי, ולמעשה, קידום חרם לאומי כולל על ישראל ישחק לידי הימין הישראלי בתדלוק "תודעת מצור" וניצול חששות ביטחוניים וקיומיים, אך חרמות מחאה נקודתיים ופעולות סולידריות בינלאומיות ישובו ויגבירו לחץ בינלאומי נגד הכיבוש.

בקרב פלסטינים, פשיטת־הרגל של האסטרטגיות שהציעו שתי ההנהגות הפרו־קפיטליסטיות הימניות, פתח וחמאס, לשחרור מהכיבוש פותחת פתח משמעותי יותר לדיון על האלטרנטיבה הנחוצה בשמאל, של מאבק בהיקף המוני לשחרור לאומי וחברתי, ברוח האינתיפאדה הראשונה, שהפילה חלק משמעותי מהכיבוש הצבאי הישיר הקבוע במרכזי הערים הפלסטיניות. מאבק כזה, כחלק מפרספקטיבה של התפתחות המאבקים החברתיים לשינוי באזור, יוכל להתחזק גם דרך חתירה לגיוס תמיכה ולשיתוף פעולה עם מאבקים לשחרור חברתי ולשלום של עובדים וצעירים ישראלים, שככלל, אין להם אינטרס של ממש בהמשך הכיבוש והסכסוך הלאומי.

קמפיין ה"שלום" הכוזב כעת מנסה לנגן על הכמיהה של מיליוני ישראלים לשלום ולהשתלבות מלאה באזור. השתלבות אמיתית של ישראל במרחב תוכל להיעשות לא על בסיס "נורמליזציה" של יחסים בין אוליגרכיות, ושלילת הזכות של מיליוני פלסטינים לעצמאות לאומית ולחירות ורווחה — השמאל הסוציאליסטי ברחבי האזור צריך להתנגד להסכמי נורמליזציה שזהו תוכנם האמיתי. השאיפה לשלום ולהשתלבות אזורית אמיתית, ברמה עממית, לא תוכל לקבל מענה במערכת קפיטליסטית עולמית ואזורית במשבר עמוק המלבה עימותים לאומיים, ועל אחת כמה וכמה, שאיפה זו לא תוכל לקבל מענה ללא פתרון אמיתי של הסכסוך הישראלי־פלסטיני.

פתרון כזה דורש מאבק למען שלום וצדק חברתי, על בסיס סיום הכיבוש והדיכוי הלאומי של הפלסטינים, והבטחת שוויון אמיתי לשתי הקבוצות הלאומיות, לרבות זכות שווה לקיום ולהגדרה עצמית, לרווחה ולדמוקרטיה, במסגרת תוכנית לשינוי סוציאליסטי. זו הגישה הנחוצה בשמאל בישראל כתשובה לפוליטיקה הקפיטליסטית והגזענית של כל מפלגות הממסד.

הסכסוך הלאומי הוא האמצעי החזק ביותר בידי שלטון ההון הישראלי לריסון המאבקים החברתיים בישראל. לא רק שלאנשים העובדים בישראל יש אינטרס מובהק בשלום ישראלי־פלסטיני ואזורי, אלא שמאבק לשחרור חברתי אמיתי ממציאות של אי־שוויון ומצוקה כרוך בהכרח במאבק לסיום הכיבוש ולשלום על יסוד שוויוני. אובייקטיבית, למעמד העובדים והעובדות בישראל יש תפקיד מכריע למלא במאבק נגד שלטון ההון הישראלי, אותו השלטון האחראי גם לדיכוי הפלסטינים. המאבק הזה חייב להתארגן בסולידריות עם ההמונים הפלסטינים, כמו גם עם שאר המאבקים החברתיים באזור, נגד מונרכיות שהאליטה הישראלית מחשיבה כידידות, ונגד האייתוללות היריבות, כחלק מחתירה ל"אביב סוציאליסטי" במזרח התיכון. רק בהקשר של מאבק לשינוי חברתי עמוק, סוציאליסטי, באזור ניתן לדבר ברצינות על יצירת תנאים ל"שלום בין עמים". בהקשר כזה ניתן יהיה להשיג מעשית גם פתרון צודק לסוגיית הפליטים, על בסיס הכרה בעוול ההיסטורי ומתווה מוסכם שיאפשר למעוניינים בכך לבנות מחדש את חייהם בפלסטין ובישראל סוציאליסטיות.

הדרך לשלום אמת עוברת במאבק ובנרמול של יחסי סולידריות חוצי גבולות באזור בין האנשים העובדים והעניים, והצעירים והצעירות, נגד דיכוי ולמען שוויון ודמוקרטיה, ובכלל זה תפיסת משאבי האזור לטובת הבטחת הזכויות, הרווחה ו"החיים עצמם" של מאות מיליונים באחד האזורים הצעירים ביותר אך גם אי־השוויוניים ביותר בעולם.