משבר הקורונה לא היה המשבר היחיד שהעיב על פתיחת שנת הלימודים האקדמית; הלימודים נפתחו בצל שיבושים ושביתות שנגרמו כתוצאה מסכסוכי עבודה בין הנהלות המוסדות האקדמיים, המל״ג והאוצר לבין ארגוני סגל ההוראה בקמפוסים: מאז תחילת השנה מושבתים הלימודים ב־11 מכללות ציבוריות, רבות מהן בפריפריה, בהן לומדות 30,000 סטודנטים וסטודנטיות, בעוד שארגוני הסגל ב־4 אוניברסיטאות הפעילו עיצומים בדרישה להסדיר את תנאי ההעסקה בעת ההוראה המקוונת. מדובר בניסיון של הנהלות המוסדות האקדמיים לנצל את משבר הקורונה כדי לשנות את הסטטוס קוו ביחסי העבודה באקדמיה, בצורה שיכולה להשפיע לרעה שנים קדימה. חלק מההנהלות נקטו עמדה כוחנית בכוונה לקבוע עובדות בשטח, ולנטרל את התארגנויות סגלי ההוראה ואת העבודה המאורגנת בקמפוס בכלל.

ברמה הארצית, הוכרזו שני סכסוכי עבודה מצד ארגוני הסגל האקדמי הזוטר באוניברסיטאות ובמכללות הציבוריות. הראשון, מול ניסיון לכפות הסכם בנושא ההוראה המקוונת, כלל סכסוכי עבודה מקומיים מול ההנהלות במסגרת שיתוף פעולה בין ארגוני הסגל הזוטר ב־4 אוניברסיטאות וב־13 מכללות. לאחר מאבק לא פשוט שכלל גם הבעת תמיכה מסטודנטיות וסטודנטים, מול הסתה ואיומים מצד חלק מההנהלות, בשתי אוניברסיטאות נחתמו כבר הסכמים העונים על מרבית דרישות הסגל, וגם ברביעית — אוניברסיטת בן גוריון — נחתמו כבר הבנות בנוגע לסוגייה המרכזית של זכויות סגל ההוראה על הקלטות השיעורים המקוונים, כך שלא ניתן יהיה להחליף בעתיד הוראה פרסונלית בשיעורים מוקלטים.

סכסוך נוסף הכריז איגוד הסגל במכללות הציבוריות כחלק מהמאבק לשיפור מהותי בהסכמי השכר, עליהם מתנהל משא ומתן כבר 3 שנים. לסגל לא נותרה ברירה אלא לשבות: באוצר, במועצה להשכלה גבוהה (מל״ג), ובוועד ראשי המכללות (ור״מ) מנצלים את משבר הקורונה כדי לצאת למתקפה על התארגנויות הסגל האקדמי הזוטר במכללות הציבוריות. לא רק שהם נסוגו מההסכמות שהגיעו אליהן לאחר 3 שנות משא ומתן — הם גם דרשו מהסגל שיחזירו מכיסם מה שבאוצר קוראים לו "חריגות שכר". ה"חריגות" האלו נוצרו מנוהל העסקה נצלני שהפך לנוהג במכללות הציבוריות.

חברי וחברות סגל רבות הועסקו במעמד של "מרצה מן החוץ" — כדי לחסוך עלויות שכר. העסקה במעמד זה מאפשרת להנהלות להעסיק בשליש משרה עבור שכר שעתי ובמשך 13 שבועות בכל סמסטר — תקופה שלעיתים קרובות לא מספיקה כדי להשלים מטלות כמו בדיקת עבודות ומבחנים. "חריגות השכר" היו בעצם תוספות שכר שקיבלו הסגל עבור השלמת משימות אלו.

כעת, באוצר ובמל״ג דורשים שהסגל יחזירו את הסכומים הזעומים שקיבלו עבור עבודתם. ועד ראשי המכללות (ור״מ) וההנהלות, שמלכתחילה אחראים למצב, ניסו למצב עצמם כ"גורם מתווך". כפי שפרופ' שמעון גפשטיין, מהנהלת ור״מ, טען בוועדת החינוך של הכנסת שעסקה בנושא: "אנחנו יכולים לעשות את המקסימום כדי לתווך בין המצב של ועדי הסגל וכוח לעובדים לבין האוצר". לאחר מכן הסירו את המסכות כשפוצצו את המשא ומתן ופנו לבית הדין לעבודה בבקשה לצווי מניעה לשביתה, בטענה כי אינם מוכנים להסכם ארצי, אלא רק להסכמות מקומיות בכל מכללה. מטרת ההנהלות ברורה — לפצל ולהחליש את הכוח שנוצר כתוצאה מהתארגנות ארצית של הסגל האקדמי.

"עידן הזוטר נגמר"

שני סכסוכי העבודה נוגעים במצב המוחלש של הסגל האקדמי הזוטר במוסדות האקדמיים: הסוגיות שנמצאות במחלוקת קשורות בחוסר ביטחון תעסוקתי, בשכר נמוך וביחס המזלזל מהנהלות המוסדות האקדמיים. עצם השימוש במילה בעלת הקונוטציה השלילית "זוטר" מקומם — בפועל רוב המועסקות במוסדות האקדמיים נמצאות בסטטוס ההעסקה הזה, כולל גם מרצות ומרצים עם תואר שלישי וניסיון של שנים בהוראה ומחקר. לא במפתיע, תקרת הזכוכית בולמת בעיקר את אלה שמשתייכות לקבוצות שסובלות מדיכוי ואפליה על רקע מגדרי, עדתי ומעמדי.

הביטחון התעסוקתי הנמוך, והצורך לקושש אחוזי משרה בין מוסדות אקדמיים, נועדו גם להחליש את היכולת של חברי וחברות הסגל לעמוד על זכויותיהם. הקמת המכללות הציבוריות בשנות ה־90' אמנם אפשרה הנגשה של ההשכלה הגבוהה לשכבות רחבות יותר, אך כללה גם יצירה של אופני העסקה חדשים ונצלניים במיוחד. כך, חברי וחברות סגל זוטר במכללות הציבוריות מרוויחות רק 60% מהשכר (הנמוך גם כך) שאותו מרוויחים באוניברסיטאות.

עצם קיומו של סגל הוראה בדרג נפרד, מגודר ומוחלש נובע ממדיניות ניאו־ליברלית שהחל משנות ה־1970 יצרה פגיעה קשה בתנאי ההעסקה של הסגל באקדמיה. תגובת הנגד למדיניות — חיזוק העבודה המאורגנת בקמפוסים — מאפשרת כעת את העמידה על הזכויות ועל תנאי ההעסקה. במובן הזה, ההתארגנויות בעשור האחרון של הסגל באוניברסיטה הפתוחה ובמכללות הציבוריות (ברובן, במסגרת כוח לעובדים) — כחלק מגל ארצי של התאגדות במקומות העבודה — והתיאום הארצי עם האוניברסיטאות בנושא ההוראה המקוונת, הם צעדי מפתח לא רק להישגים בסכסוכי העבודה הספציפיים לשנה זו, אלא גם כדי לתת מכה להיגיון הניאו־ליברלי.

ההיגיון הניאו־ליברלי פוגע בהשכלה הגבוהה

הנהלות המוסדות האקדמיים מנסות לנצל את המשבר הכלכלי והאבטלה ההמונית כדי לייצר אווירת הפחדה שתאפשר להן להעמיק את הניצול ולהכתיב תנאי העסקה חדשים, ללא משא ומתן ותוך מאמץ להחליש את ארגוני הסגל.

ההיגיון הניאו־ליברלי מכתיב למוסדות האקדמיים להסתמך תקציבית על תרומות ועל השקעות בשוק ההון, שני גורמי הכנסה שנפגעו מהמשבר העולמי. למרות העלייה בהרשמה שתעלה את גביית שכר הלימוד, ולמרות שלא קוצץ עדיין התקציב מטעם המדינה, בהנהלות מעוניינים להראות מצג של "אחריות תקציבית" לקראת קיצוצים צפויים בתקציב המדינה.

מה זו ה"אחריות" הזו? ההיגיון הניאו־ליברלי מגדיר אחריות בתור חיסכון והתקמצנות על חשבון הסגל, הסטודנטים והסטודנטיות — הגברת הניצול המעמדי, החלשת השירות הציבורי. זהו בדיוק ההיגיון שגרם להנהלות המכללות הציבוריות להעסיק באופן נצלני אלפי מרצים ומרצות כ"מורות מן החוץ" — חיסכון שכעת הם מנסים לגלגל את השלכותיו על הסגל עצמו!

גם הרעיון של צמצום סגל באמצעות הקלטות מבטא את ההיגיון הפגום הזה. במהלך המאבק עלו שאלות מצד סטודנטיות וסטודנטים, מדוע שהנהלות ירצו לעשות צעד כזה, שבבירור יפגע באיכות ההוראה. אבל איכות ההוראה נמצאת נמוך בסדר העדיפויות מבחינתם, מתחת לשיקולים של מאזנים ותחשיבים כלכליים חיוביים.

התשובה להפרטה

אקדמיה המנוהלת באופן דמוקרטי על ידי הסגל והסטודנטיות והסטודנטים, ולא על ידי "דרישות השוק", היתה מאפשרת לגבש מתווה לפתרונות הולמים מול התחלואה והמשבר הכלכלי — השקעה תקציבית בליווי וחונכות אקדמיים, הקלות אקדמיות, סיוע בפתרונות דיור, מתן מלגות והשאלת ציוד טכנולוגי.

מאין יגיע הכסף לכל אלו? כפי שהציעו בהתארגנות 'אקדמיה לשוויון': "אפשר היה לקצץ בקרנות המחקר, בדמי הנסיעות או בנכסי נדל״ן שברשות חלק מהאוניברסיטאות (בעיה בפני עצמה) ולהשתמש בכספים כדי להבטיח מחשב לכל סטודנט.ית או המשך העסקה של עובדות.ים שהוצאו לחל״ת."

אבל ברור שהמאבק הוא לא רק מול הנהלות המוסדות האקדמיים ולמען הפתרונות הנקודתיים שהיו יכולים וצריכים להינקט בכל מוסד. בסופו של דבר, הטרנספורמציה הניאו־ליברלית של האקדמיה נעשתה ביוזמה ובקידום של הממשלות לאורך עשורים, ורק שינוי כולל ורחב במדיניות הזו יכול להביא לשוויון אמיתי באקדמיה, כולל הפסקת נוהגי העסקה נצלניים, אך גם הפסקת האפליה כלפי הפריפריה, ומתן הזדמנויות לסטודנטים.ות וחוקרים.ות מקבוצות מודרות.

המאבק נגד ההפרדה לדרגים שונים של הסגל האקדמי, הוא בתורו חלק ממאבק נגד הניאו־ליברליזציה של האקדמיה. הדרישה להשכלה גבוהה ציבורית ונגישה לכול שלא תתנהל כעסק למטרות רווח, ותמומן רק מתקציב המדינה — בלי תרומות ובלי שכר לימוד — צריכה להיות משותפת גם לארגוני סגל וגם להתאחדות הסטודנטים.

מאבק משותף כזה יחשוף את התפקיד השלילי שמשחקות הנהלות המוסדות האקדמיים. ההדרה של קבוצות שלמות מהאקדמיה היא תוצאה גם של שכר הלימוד הגבוה וגם של תנאי ההעסקה הנצלניים — גם בזה וגם בזה תומכות הנהלות המוסדות, כחלק מהסכמה כללית עם המדיניות הניאו־ליברלית.

משבר הקורונה חשף את הצורך החברתי בהשקעה מסיבית בהשכלה הגבוהה — לא כמוצר צריכה, אלא כזכות חברתית שמשמשת לטובת כולנו. יש מחסור באחיות, עובדות מעבדה, עובדות סוציאליות, מורות וחוקרות. אבל האקדמיה לא צריכה רק לספק הכשרה הכרחית לעובדות חיוניות, אלא גם כלים לחשיבה ביקורתית וניתוח של העוולות הרחבות, שבייחוד בעת הזו של מגפה ומשבר יש בהם צורך חברתי מהותי.

ההיגיון הניאו־ליברלי שפוגע באקדמיה, פגע גם ביכולת להתמודד עם המגפה; המשבר העמוק חשף לעיני כול את הנזקים החמורים שגרם בעשורים האחרונים הניאו־ליברליזם למערכות הציבוריות — לבריאות, לחינוך, לרווחה. מיסוי על ההון והתאגידים הגדולים, בניגוד למדיניות שמתעדפת את רווחיהם, יאפשר השקעה בהשכלה הגבוהה כחלק מהשקעת חירום נחוצה לשיקום הנזק שנגרם למערכות הציבוריות. המשך הפיתוח של מערכות אלו באופן בר קיימא, שוויוני, דמוקרטי ומשוחרר מלחצי ההון הגדול, יצריך שינוי חברתי מהפכני — מעבר משלטון ההון הקפיטליסטי לדמוקרטיה סוציאליסטית בה הבעלות והניהול של הכלכלה והחברה הם בידי הציבור.

ארגוני הסגל וארגוני הסטודנטים והסטודנטיות צריכים להיאבק יחד למען היפוך המדיניות והשקעה ממשלתית מסיבית. דרישות חברתיות כאלו חייבות להופיע גם בחזית המחאה נגד ממשלת נתניהו. מאבקים אלה צריכים להתחבר גם למאבקי עובדות ועובדים מחוץ לאקדמיה, שבפועל קוראים תיגר על עצם ההיגיון הניאו ליברלי ומוחים נגד השלכותיו ההרסניות.