השביתה במכללות הציבוריות, בהן לומדים כ־30,000 סטודנטים וסטודנטיות, בעיצומו של השבוע השישי שלה. באוצר לא נסוגים מהעמדה הבריונית לפיה כדי להמשיך במו״מ על הסכם, על הסגל במכללות להסכים ל"קנסות" בסך אלפי שקלים על מה שבאוצר מכנים "חריגות שכר". בני קופצ׳ינצקי, מלגאי לתואר שני באוניברסיטת ת״א, ואלינור נדיר, חברת ועד בארגון הסגל האקדמי הזוטר באוניברסיטת תל אביב, שוחחו עם עלמה יצחקי, מרצה שובתת במכללת שנקר, שסיפרה על המאבק ומה עומד על הפרק.

אתמול (שלישי), מספר ימים לאחר קיום הראיון, פוצצו ראשי המכללות הציבוריות את המו״מ שהיה לכאורה על סף חתימת הסכם. בהודעה שפורסמה ברשתות החברתיות מטעם האיגוד הארצי של הסגל האקדמי במכללות הציבוריות, המסונף לארגון כוח לעובדים, נמסר כי "משעות הבוקר כמה הנהלות בחרו להפיץ מידע שקרי למרצים וטוענות שהאיגוד בחר לחזור בו מהסכמות. האמת היא שנציגי ור״מ [ועד ראשי המכללות] קיבלו נוסח הסכם לחתימה שמשקף את כל ההסכמות שהושגו — כלשונן — אך כנראה נבהלו מהישגי המרצים והחליטו לפוצץ את ההסכם ולהטיל את האשמה על המרצים".

גם הנהלת מכללת שנקר, בה מלמדת יצחקי, בחרה להפיץ מידע שקרי לסטודנטים/ות במכללה, כשהפילה את האשמה בפיצוץ המו״מ על ארגון כוח לעובדים, ובעקיפין על המרצות והמרצים הנאבקים, ובאותה הנשימה קראה להפסקת השביתה וצידדה בעזות מצח בטענה שתוצאות המו״מ עד לשלב הזה "הן קצה גבול היכולת של הסכם קיבוצי, בפרט בתקופה מורכבת זו אשר בהחלטת מדיניות ממשלתית לא נחתמים הסכמי מסגרת עם ארגונים יציגים במשק. לכן, הנזק הנגרם מהשביתה המתמשכת לא יוביל לשינוי נוסף בעמדת ות״ת ומשרד האוצר".

מדובר בשורה התחתונה בצידוד במדיניות ממשלת נתניהו־גנץ נגד הדרישות המינימליות של המרצים והמרצות, ולמעשה, בצידוד בהיגיון של מדיניות העושה שימוש ציני במגפה ובמיתון כנגד הפרנסה ותנאי העבודה של ציבור העובדים והעובדות בכלל. רק בזכות התארגנות ושביתה, המרצים והמרצות קיבלו בכלל "הסכמות", ועדיין לא מלאות, בחדרי המו״מ.

הפרובוקציה המקוממת של ראשי המכללות, בשיתוף פעולה עם האוצר והממשלה, רק מחזקת את דבריה של יצחקי לגבי החשיבות של ההתארגנות הארצית, וכן של התמיכה במאבק הסגל הזוטר.

תנועת מאבק סוציאליסטי תמשיך לתמוך ולעקוב אחר המאבק החשוב הזה.

על מה המאבק שלכם?

בגדול, המאבק הזה הוא על מודל ההעסקה של מרצים מן החוץ, שהם היום חלק הארי של כוח ההוראה במכללות ובאוניברסיטאות. זו תופעה שנכנסה לאקדמיה ב־30 השנים האחרונות — במקום שמשרה אקדמית תהיה קודם כול מחקר או עיסוק מקצועי באקדמיה וכחלק אינטגרלי מזה הוראה, נוצר מצב שהאנשים שיש להם משרה אקדמית הם גרעין הולך ומצטמצם, ורוב ההוראה נעשית על ידי מרצים שמקבלים שכר עבור "שירות" שהם מספקים לאוניברסיטה, פר־שעה, פר־סמסטר. הם עובדים זמניים, מועסקים מחדש כל סמסטר, מפוטרים כל קיץ.

בשנקר הייתה לנו שביתה גדולה בשנת 2014 שבזכותה השגנו הסכם היסטורי שאומר שרוב המרצים מן החוץ עוברים למעמד של 'סגל עמית'. זה אומר שיש העסקה רציפה 12 חודשים בשנה, צבירת ותק וזכויות, קרן מחקר... עכשיו המאבק הוא להרחיב את הזכויות האלו — יש כרגע עוד 13 מכללות ציבוריות שמאוגדות תחת כוח לעובדים, וברובן אין את המעמד הזה של סגל עמית. הדרישה הראשונה היא שיהיה את המעמד הזה — שלמרצים מן החוץ תהיה העסקה רציפה והגנה מפני פיטורים — ומעבר לזה זה מאבק גם על שכר וזכויות סוציאליות. מרצים במכללות מקבלים משמעותית פחות ממרצים באוניברסיטאות.

בנוסף, אחרי שהכרזנו על השביתה, האוצר עשה מן מתקפת־נגד והכריז שהוא תובע מרצים מן החוץ על חריגות שכר. האוצר לא היה מוכן לדון איתנו אם לא נסכים לדון בנושא הזה. מבחינתנו, הטענה לחריגות שכר היא מופרכת — הטענה היא ששילמו למרצים בחלק מהמכללות על 14–15 שבועות של הוראה במקום על 12–13 שיש בכל סמסטר, כשלנו ברור שזה שכר ששולם מטעם המכללות על עבודה שנעשתה בפועל כמו בדיקת בחינות ועבודות וכל שאר הדברים שמרצים עושים אחרי שנגמר הסמסטר.

אז האוצר מייבש ומנסה לייאש אתכם ויוצא במתקפות הבריוניות האלו ברמה המשפטית. ומה היחס מצד הנהלת המכללה?

בשנקר זה משתנה בין מחלקה למחלקה. ראש המחלקה שלי (אומנות) מאוד תומך בעובדים השובתים, יש ראשי מחלקות שלא ומנסים בדרכים שונות להפעיל לחץ על העובדים לחזור ללמד, להפר שביתה. יש מכללות שבהן המצב שונה, וראשי המכללה יצאו נגד השביתה וניסו להוציא צווי מניעה וכו'. יש גם את התפקיד המאוד בעייתי של ועד ראשי המכללות — הם מבחינתם לא צד בסכסוך, זה לא נוגע להם. מבחינתנו בוודאי שהם צד — הם צריכים לדרוש מהאוצר את התקציבים עבור המרצים שלהם. יש גם עוד צעד במשא ומתן שאמור להיות מול ועד ראשי המכללות — למשל אם יש חוזה לשנה או לשנתיים.

בעצם, מדובר במאבק שמתנהל בכמה וכמה מכללות ציבוריות בארץ, מה האופי ומה ההשפעה של שיתוף הפעולה בין הוועדים במכללות?

הוועדים במכללות ששובתות כרגע הם תחת כוח לעובדים [מלבד הוועד במכללת ספיר], שהוא ארגון עובדים דמוקרטי. בכל מכללה יש ועד נבחר ואז באיגוד הארצי של המכללות יש נציגות מכל הוועדים האלה, וכל החלטה קריטית — להיכנס לשביתה, לצאת מהשביתה — מתקבלת בהצבעה של נציגי הוועדים מכל המכללות. איגוד ארצי לטווח הארוך הוא יותר חזק מאשר איגוד של כל מכללה בנפרד, ואחד הדברים החשובים בשביתה הזאת הוא שבפעם הראשונה עושים את הצעד הזה ביחד. זה כן מציב קשיים בייצור סולידריות — יש מכללות בהן סגלי ההוראה ירוויחו יותר מהשביתה, מכללות בהן ירוויחו פחות. בשנקר ספציפית מהשביתה הנוכחית נרוויח הכי פחות, כי כבר קיבלנו הרבה מהדרישות שלנו, אז עכשיו הדרישה העיקרית היא להשוות את המעמד של שאר המכללות (יש כמה דרישות נוספות על זה — חוזים דו־שנתיים במקום חד־שנתיים, למשל).

ולסיום, איך אפשר לעזור לכם לנצח במאבק הזה?

אני חושבת שקודם כול זה חשוב לכל הסטודנטים במכללות להביע תמיכה בכל דרך — פומבית או אישית. אנחנו יודעים שהסטודנטים הם הנפגעים העיקריים מהשביתה הזאת וזה קשה לנו, אז מאוד חשוב לקבל תמיכה משם. צריך גם להגיד שחלק גדול ממה שמאפשר את השביתה הזאת זה הפעילים של כוח לעובדים שעוזרים בארגון של המאבק.

מעבר לזה, הדבר הכי טוב שאפשר לעשות זה להקים ועד במקום העבודה שלך ולצאת למאבק דומה. מאבקים מחזקים אחד את השני — זה ברור שהמאבק הזה נשען על מאבקים קודמים של סגל זוטר באוניברסיטאות, וככל שיש יותר עבודה מאורגנת יש יותר אפשרות לשפר את התנאים של כולם. יש משהו קשה בסוג הזה של עשייה פוליטית, ולהיות חבר ועד כל זמן שאין שביתה — הרבה פעמים זה נתפס כמו ועד בית, עבודה משעממת וטרחנית. אבל זה נורא חשוב ברגעים האלה, ולכן אני חושבת שזה חשוב שאנשים מעורבים פוליטית ייכנסו לועדי עובדים, איפה שהם לא נמצאים.