"ראשי המדינה היחידים ששרדו את הקורונה בבחירות היו ג’סינדה ארדרן מניוזילנד ואני", כך טען נתניהו, באוזניו של הפרשן עמית סגל, בלילה שלאחר יום הבחירות. נתניהו ניסה לייצר תמונת ניצחון, אבל ההשוואה מופרכת.

ניו זילנד עברה את שנת הקורונה עם 26 מתים בלבד מהנגיף, ישראל חצתה כבר מזמן את רף 6,000 הקורבנות. הלייבור בניו זילנד, מפלגתה של ארדרן, זכתה לראשונה מזה כמה עשורים ב־64 מתוך 120 המושבים בפרלמנט — רוב מוחלט. הליכוד נחלש וזכה רק ב־30 מנדטים — רבע מהמושבים בכנסת. יחי ההבדל הקטן.

תוצאות הבחירות בישראל הן עוד ביטוי למשבר העמוק שהחברה הישראלית נתונה בו ול"עידן של אי־סדר" אליו גלשה המערכת הקפיטליסטית הגלובלית, במיוחד אחרי פרוץ משבר הקורונה. ברחבי העולם המשבר משתקף גם בבחירות שמסתיימות ללא הכרעה ברורה, בניסיון להרכיב ממשלות מיעוט, או בכהונה ממושכת של ממשלות מעבר.

נתניהו מנסה להצטייר כמי שזוכה לתמיכת רוב הציבור ולטשטש את כישלונו להגיע ליעד של 61 מנדטים לממשלת "ימין על מלא" עם הימין החרדי, עם "ימינה" של בנט, מפלגתו של סמוטריץ' והכהניסטים. עכשיו הוא מנסה לגרד רוב של ממליצים כדי לקבל מהנשיא את המנדט להרכבת ממשלה, באופן אירוני, יומיים לאחר חידוש משפטו. נתניהו מוצא את עצמו בעמדה מוחלשת על אף שהבחירות התקיימו לאחר הצלחת מבצע החיסונים ובעיצומה של החזרת המשק לפעילות — עיתוי שבהחלט סייע לו.

הליכוד פיתח חסינות חלקית בלבד

סיסמת הבחירות של הליכוד "חוזרים לחיים", התכתבה עם הלכי הרוח בציבור, ועזרה לנתניהו לטשטש את מחדלי משבר הקורונה ולהחזיר מנדטים שמפלגתו איבדה לבנט ולסער. בזמן הסגר השלישי "ימינה" ו"תקווה חדשה" קיבלו יחד 34 מנדטים בסקרים, אבל את הבחירות הן סיימו עם 13 בלבד.

הביקורת של בנט וסער על ניהול המשבר על ידי נתניהו הייתה מראש שטחית, ולכן ההתחסנות המהירה והסרת ההגבלות הוציאו ממנה את כל העוקץ. בנוסף לכך נתניהו הבטיח תוכנית מענקים חדשה, הסכמי שלום חדשים ואפילו "עידן חדש" ביחסים עם החברה הערבית, לעומת ההבטחות האמורפיות של בנט וסער — "לטפל באבטלה" ו"לאחד את העם".

ועם כל זאת, שיעור ההצבעה לליכוד ירד בבחירות האחרונות ל־24%, לעומת 29% בבחירות מרץ 2020. למעשה ההצבעה לליכוד ירדה בכל 15 הערים הגדולות בישראל, כולל במעוזי הליכוד: בנתניה הליכוד ירד מ־43% ל־35%, בראשל״צ מ־40% ל־31%, באשקלון מ־48% ל־40% ובבאר שבע מ־50% ל־42%.

הליכוד איבד כ־285 אלף קולות. לפי ניתוח של מכון סמית', מעל ל־95 אלף ממצביעי הליכוד במרץ 2020 עברו ל"תקווה חדשה", כ־90 אלף ל"ימינה" וכ־50 אלף עברו ל"כחול־לבן" ו"יש עתיד".

במקביל, כ־60 אלף ממצביעי הליכוד לשעבר (קרוב ל־2 מנדטים) הצביעו הפעם ל"ציונות הדתית" של סמוטריץ', בן גביר ואבי מעוז — אלא שזוהי תוצאה של מדיניות מודעת של נתניהו. עיתונאי החצר של בלפור, שמעון ריקלין וינון מגל אף קראו להצביע לנתניהו או לסמוטריץ'. מעטים הגורמים בממסד הפוליטי הישראלי שהעזו לתת הכשר לבן גביר ול"עוצמה יהודית" הניאו־פשיסטית, ואף דמות לא עשתה זאת כפי שעשה נתניהו.

הבעיה של נתניהו היא שגם המהלך הזה, אף שהביא לימין הקיצוני 5 מנדטים, לא מספיק בשביל להבטיח רוב של 61 לגוש הימין הקשה, הכולל גם את בנט. ניסיונות נתניהו לגרד רוב באמצעות תמיכה או הימנעות של רע״מ לא משתלבים עם התלות בסמוטריץ'. תגובתו של יו״ר "הציונית הדתית" לנאום בעברית של מנסור עבאס, שהיה אמור להכין את הקרקע למשא ומתן עם הליכוד הייתה: "אפס לגיטימציה לנתניהו לממשלה עם עבאס".

תלותו של נתניהו בימין הקיצוני מייצרת עבורו בעיה רחבה יותר. מפלגת 'נעם' — המקדמת במופגן כפייה דתית ודיכוי נשים, להט״ב וערבים — הכניסה ח״כ אחד וכבר הודיעה, בין השאר, כי בתמורה לכניסה לקואליציה תדרוש לפגוע בהחלטות ממשלה סמליות שנועדו להבטיח ייצוג לנשים והגנה עליהן מפני אלימות. גם הזרם הכהניסטי ינסה לנצל את עמדות הכוח החדשות שהשיג. אבל ההתנגדות לימין הקיצוני, לגזענות, להומופוביה ולסקסיזם תרים ראש. שורה של ארגונים — בהם אגודת הלהט״ב, שדולת הנשים, מוקד הסיוע לנפגעי ונפגעות תקיפה מינית ועוד — כבר מארגנים הפגנה ראשונה נגד צירוף הימין הקיצוני לממשלה.

התפתחות מחאה נגד הקמת ממשלה עם הכהניסטים תחזק עוד יותר את מה שמשתקף מתוצאות הבחירות: לנתניהו אין מנדט ציבורי ל"ממשלת ימין על מלא". מפת המנדטים משקפת רק חלקית את כמויות המיאוס משלטון נתניהו כפי שבאו לידי ביטוי בשורה ארוכה של מחאות, שביתות ומאבקים, כולל תנועת המחאה הסוערת בבלפור ובשאר הארץ נגד נתניהו, והפגנות של אלפים רבים באום אל־פחם ובמוקדים נוספים נגד אלימות נשק.

על הרקע הזה, יש עתיד, גנץ, העבודה ומרצ זכו יחדיו ב־38 מנדטים, כ־10 חודשים לאחר הפילוג בכחול לבן. אבל ההצבעה לגוש "אנטי־ביבי", בדומה להצבעה לגוש של נתניהו, התאפיינה בבחירות האלה בהיעדר התלהבות ובציפיות נמוכות. מאפיין זה של הבחירות הוא ככל הנראה הסיבה המרכזית לירידה בשיעור ההשתתפות לעומת מרץ 2020 מ־71.5% ל־67.5%.

הפעם, הצבעה ברגליים

לפי המכון הישראלי לדמוקרטיה שיעור ההצבעה במגזר הערבי צנח מ־65% במרץ 2020 לפחות מ־50%, בבחירות האחרונות. "הפעם צעירים רבים בחרו להחרים את הבחירות — פחות משליש מהם הגיעו לקלפיות", מסביר ג׳עפר פרח ממרכז מוסאוא, "חוסר האמון ביכולת ההשפעה הפוליטית שלהם גורמת להם לחפש דרכים אחרות להשפיע על השיח הפוליטי־חברתי, למשל באמצעות מחאה חברתית. הם מובילים את גל המחאה נגד ארגוני הפשע ואוזלת יד המשטרה, כשעשרות אלפים מהם יצאו למחות בעיר אום אל־פחם — שם ירדו אחוזי ההצבעה בצורה דרמטית: מ־63% בבחירות הקודמות ל־32% כעת".

ההצבעה ברגליים בציבור הערבי־פלסטיני, כוונה כנגד הממסד הגזעני והדה־לגיטימציה לקול הערבי ולנציגיו בכנסת, אך היא גם ביטוי לאכזבה מהנהגות "הרשימה המשותפת" ו"הרשימה המאוחדת" (רע״מ).

ההצבעה לרשימה המשותפת קרסה מ־580 אלף קולות במרץ 2020 לכ־210 אלף בסבב הנוכחי. רע״מ זכתה בכ־167 אלף קולות נוספים. אך שתי הרשימות יחד קיבלו כ־200 אלף קולות פחות לעומת המשותפת לפני שנה. יש לציין כי הליכוד, למרות הקמפיין הציני של "אבו־יאיר" קיבל, לפי הערכות, כ־20 אלף קולות מקרב הציבור הערבי — הרבה פחות מ־2 המנדטים שלהם ייחל נתניהו.

ברור שגם הפעם היו מי שראו בפתק למשותפת את ההצבעה היחידה נגד הגזענות, הכיבוש והדיכוי הלאומי של הפלסטינים ונגד "הפרד ומשול" בין יהודים לערבים. אבל הפרויקט הפוליטי של המשותפת אכזב את תומכיו פעם אחר פעם, כולל אחרי שהגיע לשיא של 15 מנדטים. מהעמדה הזאת המשותפת המליצה על גנץ לראשות הממשלה בפני הנשיא ונענתה בסירוב מוחלט מצד כחול־לבן להישען על תמיכתה. האכזבה הגיע גם כי חסימת נתניהו בכנסת, לא הוצגה מצד המשותפת כמהלך טקטי שהוא חלק מאסטרטגיה רחבה יותר של מאבק לשינוי יחסי הכוחות מול שלטון הימין, שחייב להתנהל באופן מכריע מחוץ לכנסת.

מנסור עבאס, שפרש מהמשותפת עם רע״מ, פשוט הקצין את ההיגיון הזה. הוא הבטיח לבוחריו להיות "ממליך המלכים" ולשון מאזניים בין הגושים. המסר של עבאס התכתב עם הרצון החזק בציבור הערבי "להשפיע" על המערכת הפוליטית, ולסחוט מהאגרוף של השלטון ויתורים והישגים קונקרטיים — בראש ובראשונה העברת תקציבים וטיפול במשבר האלימות ביישובים הערביים.

אם חד״ש, השמאל ברשימה המשותפת, הייתה מתעקשת לאורך השנים האחרונות על אסטרטגיה שחותרת להישגיים קונקרטיים באמצעות בניית מאבק בשטח, ולא תמרונים פרלמנטריים, היא הייתה יכולה להראות עד כמה האסטרטגיה של רע״מ — הצלת הליכוד בתמורת הבטחה לתקציבים — מסוכנת וכושלת.

אך קמפיין המשותפת לא חידד שום הבדל יסודי מול עבאס, גרס שהפילוג כלל לא היה נחוץ, לא נבנה באופן בולט בשטח בהפגנות נגד אלימות נשק, ולא הציב במרכז תוכנית שמאלית שתציע מוצא ממשבר מערכתי ופתרונות למצוקות המוניות על רקע המגפה והמשבר הכלכלי. באופן מביש, הקמפיין הרשמי כלל גם מסרים הומופוביים, כחלק מתחרות מול ההסתה נגד להט״ב מצד האסלאמיסטים.

התנערות המשותפת, כולל חד״ש, מתמיכה תקיפה ובלתי מסויגת בזכויות להט״ב — שאלה דמוקרטית בסיסית — חיזקה בעקיפין את עמדת רע״מ, לפיה לח״כים של המשותפת לא היה לכאורה מראש מנדט ציבורי לפעול בסוגייה. על הדרך, גם האמינות של הקמפיין הליברלי־דמוקרטי של המשותפת בשפה העברית "אין דמוקרטיה בלי שוויון" נפגעה, לפחות בכל הקשור לשוויון ללהט״ב.

המשבר של הרשימה המשותפת היה בלתי נמנע. ב־2015, עם הקמת הרשימה מאבק סוציאליסטי הזהירה כי על אף שמדובר בהצבעת מחאה נגד דיכוי לאומי הרשימה אינה מייצגת חלופה פוליטית שמאלית. הערכנו אז כי "בהתחשב במגבלות הפוליטיות של המפלגות המעורבות, ובמנעד הפוליטי שכולל גם כוחות ימניים, קשה לראות כיצד אותן מפלגות יתרגמו הישג אלקטורלי לקידום של מאבק אפקטיבי להישגים מהותיים עבור הציבור הערבי־פלסטיני. אפשר להעריך שהפרויקט הזה לא יגשים את הציפיות של רבים מתומכיו".

עם הקמת הרשימה הזהרנו גם כי חד״ש "בחרה לזהות עצמה פוליטית גם עם גורמי ימין דתי ועם קו לאומי צר, ולהקריב את האפשרות לנהל קמפיין פוליטי עצמאי באמת שיציג חלופה שמאלית שתפנה לעובדים ולעניים היהודים והערבים כאחד". גם בבחירות האחרונות לא הוצגה חלופה כזאת.

החלל הריק שנפער בשמאל אפשר, למרצ ולמפלגת העבודה להגדיל את נתח הקולות שלהם יחד לכ־470 אלף קולות — וזאת לעומת 270 אלף קולות לרשימת העבודה־גשר־מרצ במרץ 2020. אך השיקום האלקטורלי מספר רק חלק מהסיפור.

היה הבדל גדול במערכת הבחירות הזאת בין הקמפיין של מפלגת העבודה, בגרסת המחודשת תחת מיכאלי, לקמפיין הגעוואלד התורן של מרצ שקרא להצביע לה בשביל למנוע מנתניהו 61 מנדטים.

מיכאלי החליטה להפנות את החרטום של מפלגתה שמאלה בשביל להציל אותה משקיעה. הדבר בא לידי ביטוי לא רק בדגש על הרקורד הפמיניסטי של מיכאלי, שהיתה גם האישה היחידה בראש רשימה לכנסת, אלא גם בדרישות ל"כלכלה סוציאל־דמוקרטית פמיניסטית", לחינוך חינם, חיזוק העבודה המאורגנת ועוד. המסרים השמאליים משכו עוד קולות חדשים למפלגה — אבל הם לא חרגו מהפוליטיקה הממסדית של העבודה, שנותרה לאומנית ופרו־קפיטליסטית. הנכונות של מיכאלי להשתלב בממשלה קפיטליסטית בראשות לפיד ובנט, מדגישה זאת.

עידן חדש?

למרות כל המגבלות של יריביו, נתניהו נכשל בהשגת רוב לממשלת "ימין על מלא", וכעת הוא נאלץ לשחק עם הרעיון של הסתמכות על רע״מ להקמת קואליציה. השר צחי הנגבי נשלח לאולפן חדשות 12 להפריח בלון ניסוי: "שמנסור עבאס יממש את מה שאמר לאורך כל הקמפיין הזה, שיתמוך בכל קואליציה שתגבש תוכנית שתתמודד עם הבעיות של המגזר שלו". השר לשעבר מטעם הליכוד איוב קרא נשלח לביקור אצל עבאס, וקרא "לחבק את הזרם הפרגמטי" שמיוצג על ידי רע״מ.

ממבט ראשון נראה כי נתניהו שובר מהקו שהוא עצמו התווה — פסילה לאומנית של שיתוף פעולה קואליציוני עם המפלגות שמרכיבות את הרשימה המשותפת, בטענה כי מדובר במפלגות לא ציוניות (כשבאותו הזמן אין לליכוד או לאף מפלגת ממסד אחרת בעיה לשתף פעולה עם הזרמים הלא ציונים ב"יהדות התורה"). גם יריביו של נתניהו התיישרו עם הקו הזה ועצם העלאת האפשרות אחרי סבב הבחירות של מרץ 2020, של הרכבת ממשלה בתמיכת המשותפת מבחוץ, הביאה לפירוק גוש כחול־לבן, עם עריקות של לוי־אבקסיס, האוזר והנדל, ולאחר מכן של גנץ ושות'.

כעת, עבור נתניהו הקו הזה הפך להיות לנטל שמונע אפשרות של ממשלת מיעוט של הליכוד שתישען על תמיכה מבחוץ של רע״מ לזמן מוגבל ותבטל את הפריטטיות המבטיחה את הרוטציה בין נתניהו לגנץ. לכן הקו משתנה. במקביל גם רע״מ של מנסור עבאס משנה קו — שלא במקרה עבאס לא התייחס לכיבוש בשטחים ולדיכוי הלאומי של הפלסטינים בנאומו בעברית, ששודר בכל ערוצי הטלוויזיה ביום חמישי האחרון. כבר בשלב הזה הדבר מביא למתחים ועימותים בתוך רע״מ.

המשחק בין הליכוד לרע״מ ממשיך, כפי שגורס נתניהו, את תהליך הנורמליזציה בין ישראל לדיקטטורות הסוניות, אך לא כפתיחה של עידן חדש של "שלום" ושיתוף פעולה, אלא כברית צינית והתלכדות של אינטרסים פוליטיים צרים הנותנות לגיטימציה לשלטון הימין בישראל, מנרמלות את הכיבוש בשטחים, את מפעל ההתנחלויות ואת הדיכוי הלאומי של הפלסטינים, ובשורה התחתונה גם את הסכסוך הלאומי.

הסבירות של מהלך תקדימי מהסוג הזה לצאת לפועל היא נמוכה מאוד בגלל הלחצים שיופעלו על רע״מ מצד בוחריה שלא לתת לו יד. אך גם אם רע״מ משיקוליה שלה תהיה מוכנה לתת חבל הצלה לשלטון הליכוד, נתניהו יצטרך לסכל מרד פנימי במפלגתו, וכאמור, בשורות הציונות הדתית.

"מחנה השינוי" והשמאל

אחרי מועד ג', נתניהו הצליח לנצל את ההלם ממשבר הקורונה ואת החולשה הפוליטית של הגוש שקם נגדו, ותמרן את דרכו לממשלת "רוטציה" עם גנץ. גם הפעם נתניהו מנסה לפורר את הגוש היריב עם הקריאה לבנט ולסער "לחזור הביתה" ולהצטרף לממשלתו. לבנט, שנמנע הפעם להתחייב להמליץ על נתניהו, אף הוצע לשריין שבעה מקומות בליכוד לשתי מערכות הבחירות הבאות.

אבל בנסיבות של משבר כלכלי ותסיסה חברתית, כניסה לממשלת נתניהו אינה מצטיירת כאטרקטיבית. חידוש משפטו של נתניהו הוא שיקול נוסף. סער ובנט אינם עיוורים לעובדה שחלק לא מבוטל באליטה הקפיטליסטית רואים בנתניהו גורם מערער יציבות עם ההתקפות הפופוליסטיות שלו על מערכות אכיפת החוק, היועץ המשפטי ובג״ץ.

אותם חוגים במעמד השליט חוששים גם כי המשך שלטונו של נתניהו, ובייחוד כשהוא נשען על גורמי ימין קיצוני, יקשה על ארגון מחדש של היחסים עם משטר ביידן שחותר לחדש את הסכם הגרעין עם איראן, ועלול להצית עימותים סביב הבחירות ברשות הפלסטינית בקיץ, שמתקיימות על רקע ההחרפה המסוכנת של משבר הקורונה בעזה ובגדה.

על רקע זה, עוד ועוד פרשנים פוליטיים בכלי התקשורת הממסדיים קוראים להקמת "ממשלת ריפוי" ללא נתניהו והליכוד, על בסיס שותפות בין לפיד וגנץ, לסער ובנט, ותוך הישענות על תמיכה כזו או אחרת ממפלגת העבודה, מרצ, הרשימה המשותפת ורע״מ.

גם העבודה וגם מרצ קוראות להקמת ממשלת חירום עם ליברמן, בנט וסער לשנה אחת, שתעסוק רק בנושאים הכלכליים. הורוביץ אף לא פוסל אפשרות של רוטציה בין לפיד לבנט בראשות ממשלה שכזאת. מיכאלי, מסבירה כי לדעתה "אין סיבה לא להגיע לקונצנזוס בפעולות כלכליות־חברתיות. את כל השאר — דברים ששני הצדדים רוצים — צריך להשאיר בצד. אני לא רואה כרגע קואליציה שמעבירה זכויות לקהילה הגאה ותחב״צ בשבת".

מעבר לוויתור, עוד לפני תחילה של משא ומתן כלשהו על סוגיות מפתח, מי מבטיח למיכאלי שמתיימרת לקדם מדיניות סוציאל־דמוקרטיות "קונצנזוס בפעולות כלכליות־חברתיות" עם הימין הניאו ליברלי? האם יש קונצנזוס סביב הצורך הדחוף במימון השקעת חירום מקיפה בשירותים חברתיים באמצעות מס על הטייקונים ועל רווחי הבנקים?! ברור שלא.

הקריאה של מיכאלי, וגם של הורוביץ בראיונות עימו, ל"מחנה השינוי" המדומיין, "לשים בצד מחלוקות" אומרת בפועל להמשיך גם בסטטוס־קוו של הכיבוש, מפעל ההתנחלויות והמצור על עזה — אבל "רק" לשנה אחת. לפי יאיר גולן ממרצ המשותפת אמורה לתמוך מבחוץ בממשלה כזאת, אך ללא יכולת השפעה על החלטות הקבינט המדיני בטחוני — המקומות שם שמורים כנראה לבנט, שקד, סער, אלקין וליברמן.

חד״ש ששוקלת להמליץ על יאיר לפיד לראשות הממשלה, ואף לנהל איתו משא ומתן סביב מספר מצומצם של דרישות — העברת תקציבים, ביטול חוק "קמיניץ", ביטול חוק הלאום — עלולה לעשות שוב שגיאה יסודית, בהמשך להמלצה על גנץ לפני שנה. על אף שיש מקום לשקול הצבעה טקטית בכנסת בעד אישור ממשלה ללא נתניהו, כדי לחסום את הימין הקיצוני, זה חייב לעשות ללא הסכמים וללא מחויבות לגבות צעד כלשהו של ממשלה מהסוג הזה ותוך התארגנות למאבק כנגדה.

עימותים בכנסת, מחאה ברחוב

הבחירות, בשילוב עם סדרת המשברים בחברה הישראלית, הובילו לכנסת הרבה יותר מקוטבת שלא מאפשרת הקמת ממשלה יציבה, ובספק אם היא מאפשרת הקמה של ממשלה במתכונת כלשהי. האפשרות לבחירות נוספות בקיץ נראית בהחלט סבירה והיא דורשת מחשבה והתארגנות מצד השמאל הסוציאליסטי.

הכנסת הנוכחית נמצאת ימינה ביחס לציבור בישראל בשורה מאד ארוכה של נושאים — מה שמכין את הקרקע למחאות ולמאבקים, בייחוד סביב מצוקות כלכליות וחברתיות, אלימות נשק בקהילה הערבית־פלסטינית בישראל, ואלימות כלפי נשים. ההשלכות של משבר הקורונה לא נעלמו לשום מקום. העוני והפערים לא יחזרו לקדמותם. אבל דווקא החזרה של הפעילות הכלכלית במשק עשויה לחזק את הביטחון העצמי של העובדות והעובדים להיאבק.

המחאות והמאבקים הבאים הם בגדר הזדמנות עבור השמאל הסוציאליסטי למצב את עצמו כביטוי פוליטי של הדרישות והאינטרסים של האנשים העובדים, יהודים וערבים, להציע אסטרטגיה של מאבק מעמדי ולעזור לסלול את הדרך להקמת מפלגה רחבה של ועבור עובדים ועובדות, יהודים וערבים, שתציב אלטרנטיבה סוציאליסטית למפלגות הממסד ולמערכת הקפיטליסטית.