הפגנה סוערת בת״א ואיום בהתפטרות המונית בתגובה להכרזת שר הבריאות
איגוד ועדי התחבורה בכוח לעובדים נערך לשביתה ארצית
X
תודה רבה!
אוקיי, ההודעה שלך נשלחה, מצוין, נשתדל ליצור קשר בהקדם.
התקוממות בקולומביה
מרד המוני במדינה הכי פחות שוויונית באמריקה הלטינית
ממשלת הימין מנסה להטביע את התקוממות בדם, אך המחאה נמשכת – "עדיף למות במאבק מאשר לחיות במצוקה"
753

ההמונים בקולומביה מתקוממים נגד ממשלת הימין הקפיטליסטית ונגד מערכת שלמה של ניצול וכפיית עוני. ב־28 באפריל קואליציה של ארגוני עובדות ועובדים, יחד עם ארגוני הסטודנטים/ות והתארגנויות מאבק נוספות, הכריזה על שביתה כללית במדינה — שביתה שהפכה ליריית פתיחה של התקוממות המונית.

המחאה פרצה במקור נגד הצעת חוק חדשה, שנקראה באופן ציני במיוחד "סולידריות בת־קיימא". למרות ניסיון הממשלה לעטוף את סעיפי הצעת החוק במילות דאגה־כביכול לשכבות החלשות, ההצעה כללה העלאת מיסוי על משכורות נמוכות ובינוניות, ואף ביטול פטורים והנחות מע״מ על מצרכים ושירותים חיוניים. עבור ההמונים בקולומביה, שסובלים מהחרפה באבטלה ובעוני על רקע משבר הקורונה, מדובר היה בהתקפה אחת יותר מדי.

למרות שבהתחלה תוכנן רק יום מחאה אחד, ההפגנות המשיכו להתפשט ולהתרחב. אחרי ארבעה ימים בלבד, הנשיא איוון דוקה נאלץ להוריד את הצעת החוק מסדר היום, ולמחרת שר האוצר התפטר. אך אם הייתה בממשלה תקווה שבכך יסתיימו ההפגנות — היא נגוזה מהר מאוד: המאבק ההמוני ניקז לתוכו זעם מצטבר על משבר הקורונה ועל עשורים של ניצול, עוני ודיכוי. המחאה לא הייתה רק נגד חוק כזה או אחר, אלא קריאת תיגר כללית נגד שלטון ההון והתקפותיו.

משבר הקורונה בקולומביה

קולומביה נמצאת בעיצומו של גל שלישי של מגיפת הקורונה, עם כמעט 4 מיליון מקרים מאומתים וכמעט 100,000 מתים. על רקע הסגרים ואכיפת ריחוק חברתי, הגיוני היה להניח שאנשים יירתעו מיציאה המונית לרחוב. אבל נדמה שהמחיר הכלכלי של המגיפה, שהתווסף למחיר הבריאותי, גרם לזעם לגבור על הפחד.

השפעות הסגרים על המסחר בשווקים, על התיירות ועל כלכלת הרחוב היו קשות במיוחד. כחצי מיליון בתי־עסק נסגרו מאז תחילת המגיפה. כ־62% מכוח העבודה במדינה מועסק "בשחור" (עבודה לא־פורמלית). מוערך כי 3.6 מיליון איש הידרדרו לעוני בעקבות המשבר, מה שהביא את שיעור העוני בקולומביה ל־42%! כל זאת במדינה שהייתה, עוד לפני הקורונה, הכי פחות שוויונית בדרום אמריקה.

בסוף 2019, גל מחאות המוניות שטף את דרום אמריקה — בדומה לחלקים נרחבים מהעולם, כולל המזרח התיכון — וכן את קולומביה. אותן תנועות מחאה איבדו תנופה עם התפרצות מגיפת הקורונה והפחד וההלם שנלוו אליה. אבל קשיי היום־יום רק החריפו. לאור זאת, לא פלא שהזעם שנצבר התפרץ מחדש. בקולומביה הוא בא לידי ביטוי בסיסמאות שנקראו בהפגנות: "נמאס לשרוד, רוצים לחיות", "הממשלה מסוכנת יותר מהווירוס", וגם "עדיף למות במאבק מאשר לחיות בעוני."

דיכוי רצחני

מול מצב הרוח המיליטנטי של זעם והתקוממות, ממשלת הימין והאליטה הקפיטליסטית בקולומביה נקטו בדיכוי רצחני. נכון לכתיבת שורות אלה, לפחות 63 מפגינים ומפגינות נהרגו בידי כוחות משטרה או מיליציות ימניות, כאשר מרבית הקורבנות נרשמו בעיר המערבית קאלי (הזכורה בישראל לצופי "נארקוס").

CC BY 2.0 By Oxi.Ap — flickr.com/photos/[email protected]

שפיכות הדמים המזוויעה היא תוצאה של ניסיון להמשיך לכפות מדיניות ניאו־ליברלית על ידי ממשלתו של הנשיא דוקה. על רקע הגירעון ומשבר החוב במדינה, הממשלה לא ניסתה לגבות אפילו מחיר סמלי מטייקונים ותאגידים מקומיים או בינלאומיים, בוודאי לא באופן שיסכן את האינטרסים של התאגידים האמריקאיים. הניסיון לגלגל את מחיר הגירעון והמשבר על מעמד העובדות והעובדים הקולומביאני המרושש הכין את הקרקע להתקוממות.

אולם הניסיונות של הממשלה לסכסך ולקדם "הפרד ומשול" בין עובדים ועניים במדינה לא צלחו. כבר מתחילת ההתקוממות, כל פלחי האוכלוסיה משתתפים בתנועה ההמונית — במיוחד קבוצות מופלות ומנוצלות שנאבקו בקולומביה בשנים קודמות: נשים, איכרים עניים, להט״ב, עמים ילידיים, הציבור האפרו־קולומביאני, ארגוני סביבה וכמובן ארגוני העובדות והעובדים. ניסיונות הסתה גזעניים מסוגים שונים נכשלו. מאהלי מחאה מאורגנים קמו במרכזי ערים ובשכונות העוני. מפגינות ומפגינים הקימו מחסומים כדי למנוע מהמשטרה להיכנס ל"באריוס" — שכונות הפחונים בהן גרים מרבית תושבי קולומביה. ועדי פעולה נבחרים ומתנדבים מתוך הקהילה החלו לארגן בחלק מהאזורים אספקת מזון, טיפול רפואי וצרכים אחרים.

בקאלי, המחאה — וכן גם דיכוי ההתקוממות — הם האינטנסיביים ביותר במדינה בשלב זה. תוך ימים ספורים ההפגנות הידרדרו לקרבות בין מפגינות ומפגינים לשוטרים ומיליציות ימין חמושות, שפועלות לצד המשטרה. עשרות מחסומים הוקמו ברחבי העיר — לא רק כדי לחסום את המשטרה, אלא גם כדי לשתק את המסחר: "מיליונים על גבי מיליונים של פזוס [המטבע המקומי] עוברים פה כל יום, וכך נוכל להשיג את תשומת הלב של הממשלה," הסביר צעיר אנונימי לעיתונאי אמריקאי ליד מחסום בעיר. ארגונים של קהיליות ילידיות (צאצאי העמים תושבי המקום לפני הכיבוש האירופי) הצטרפו מהכפרים, בשיירה מאורגנת של אלפים, אל ההתקוממות בקאלי ולמאבק בממשלה לצד ארגוני העובדים וועדים קהילתיים בשכונות העיר. הנשיא דוקה כבר הכניס כוחות צבא לעיר כדי "לסייע" למשטרה בפירוק המחסומים ודיכוי ההפגנות.

הסולידריות, ההתארגנות, ורוח הלחימה בקאלי, בפרט אל מול דיכוי קטלני, היוו ומהווים, במידה מסוימת, מודל לפעולה בשאר קולומביה.

CC BY 2.0 By Oxi.Ap — flickr.com/photos/[email protected]

למרות כל זאת, ראשי ארגוני העובדים הגדולים בקולומביה ניסו למתן ואפילו להרדים את המחאה. דאגה מעלייה בהתפשטות הקורונה וכן משפיכות דמים נוספת בידי המשטר, אפילו אם היא דאגה כנה, לא מספיקה כדי להסביר מדוע הם מתעקשים לקיים משא ומתן עם נשיא שמסרב לפשרות וטובח במפגינות ומפגינים. בדומה למקביליהם במדינות רבות, הבירוקרטיה באיגודים רואה עצמה כ"מתווך" בין מעמד העובדים לממשלה ולמעמד הקפיטליסטי וכסוכן של "שלום" חברתי בין המעמד המנוצל למעמד המנצל. לכן הם מוכנים להקריב את ההתקוממות על מזבח הסדר החברתי הקיים, בתמורה להבטחות לפירורים.

לקראת ממשלה חדשה?

למרות זאת, המאבק רחוק מהכרעה. במישור הפוליטי, הפופולריות של הנשיא דוקה בשפל: תומכיו האמידים יותר שברו ימינה, והוא איבד כל אמון בקרב שכבות רחבות בציבור. המועמד המוביל בסקרי הבחירות לנשיאות הוא מועמד השמאל — גוסטאבו פטרו, לשעבר פעיל בארגון הגרילה השמאלי M-19 .

פטרו הגיע למקום השני בבחירות לנשיאות ב־2018, ואף שימש כראש העירייה של בוגוטה, בירת קולומביה. הפופולריות שלו מבוססת על עברו בגרילה, מן הסתם, ועל שאיפות לשינוי ולצמצום העוני ואי־השוויון — ופחות על התוכנית הפוליטית שהוא ומפלגתו מציגים. פטרו אינו מקדם תוכנית שינוי סוציאליסטית, ובנוסף הוא או מפלגתו אינם מעורבים באופן אקטיבי במחאה שהתפתחה, מה שיכול ללמד על הגישה שלו לקידום שינוי באמצעות מאבק.

אבל חשוב לציין שעצם התרחיש של היבחרותו לנשיאות קולומביה הוא דרמטי, בייחוד במדינה שתמיד הייתה נאמנה לאימפריאליזם האמריקאי. שורה של ניצחונות אלקטורליים לשמאל בפרו, בוליביה ומקסיקו לאחרונה, על רקע המגיפה והמשבר הכלכלי המחריף, מראים כי אמריקה הלטינית נמצאת על סף פיצוץ חברתי. האם איוואן דוקה ייזכר כמי שהשליך סיגר בוער אל חבית אבק השריפה?

בין אם אש המרד בקולומביה תדעך לזמן מה ובין אם תתפרץ בעוצמה ובהיקף גדולים יותר — בין כל הדרישות, הסיסמאות, הארגונים והקבוצות הפעילות במאבק חסרה הנהגה פוליטית שתייצג את האינטרס של העובדות העובדים, העניים והמדוכאים. יש צורך דחוף בבניית ארגון מהפכני, שיקדם תכונית מאבק בשלטון ההון ופתרונות שורשיים למצוקות החברתיות כחלק מתוכנית שינוי סוציאליסטית שתציב אלטרנטיבה לקפיטליזם שמבטיח רק רעב, דיכוי ואסונות.

ארגון ה־ISA (התנועה הבינלאומית בה שותפה "מאבק סוציאליסטי") פתח בקמפיין סולידריות בינלאומי עם התקוממות בקולומביה שאפשר לעקוב אחריו כאן.




תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 59187, תל אביב–יפו 6159101
[email protected]
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון. התנועה שותפה ב־ISA, התאחדות בינלאומית המאגדת תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.