החל מסוף חודש יוני פוקדים גלי חום קיצוניים וקטלניים את צפון אמריקה. במערב קנדה ובמערב ארצות הברית נמדדו טמפרטורות שיא: בסיאטל נמדדו טמפרטורות של 42°C, בפורטלנד 47°C ובפאלם ספרינגס שבקליפורניה נמדדו טמפרטורות של 49°C!

תוצאותיו של גל החום הרסניות: מעל ל־800 מתים, שריפות רבות שפגעו הן בטבע והן בבניינים ובתשתיות, וכפר שלם — לייטון בקולומביה הבריטית שבקנדה — שנשרף כליל. אזהרות מגל החום הזה נשמעו בטרם עת, אך הרשויות והממשלות הקפיטליסטיות לא טרחו להתכונן — כפי שגם לא טרחו לפעול מראש לנוכח אזהרות המדענים מפני התפרצות מגפות וכמובן החרפת משבר האקלים.

"אם העולם לא ייפטר במהרה משימוש בדלקי מאובנים ובמקורות אחרים של פליטת גזי חממה כמו בירוא היערות, הטמפרטורות העולמיות ימשיכו לעלות וגלי חום הרסניים כמו זה ייעשו לנפוצים יותר ויותר", אמרה ד״ר פרדריקה אוטו מהמכון לשינויי סביבה באוניברסיטת אוקספורד. דבריה מתחברים לשורה ארוכה של אזהרות מצד מדעניות ומדענים מההשלכות ההרסניות של משבר האקלים.

הפער בין המילים למעשים

בשנים האחרונות נשמעות יותר אמירות מצד חלק מהממשלות הקפיטליסטיות על הצורך להתמודד עם שינוי האקלים — הן לא יכולות יותר להתעלם מההשלכות הכלכליות, החברתיות והפוליטיות. כך לדוגמה, בגרסה הראשונית של תוכנית התשתית שלו, ג׳ו ביידן הבטיח לתת מענה למשבר האקלים, אך זה היה מצומצם מדי. אפילו בישראל, עוד בתקופת נתניהו, גורמים בממשלה קידמו את "חוק אקלים לישראל".

אך הצהרות לחוד ומעשים לחוד. על אף שהסכמי פריז מצביעים על צורך בהקטנת ההפקה של דלקי מאובנים בכ־6% בכל שנה — כדי למנוע את התחממות כדור הארץ ביותר מ־1.5°C — התחזית עבור מדינות ה־G20
(20 הכלכלות החזקות בעולם), מדברת על גידול של 2% בשנה בהפקת דלקי מאובנים!

כחלק מתוכניות התמריצים הכלכליים שהושקו לאחר התפרצות הקורונה והמשבר הכלכלי, אותן מדינות השקיעו 233 מיליארד דולר בתוכניות שמטרתן הפקה או צריכה של דלקי מאובנים, לעומת 146 מיליארד דולר בתוכניות של אנרגיות ירוקות, יעילות אנרגטית, או אלטרנטיבות הכוללות פליטות פחמן נמוכות.

בוועידת האקלים העולמית באוסטריה בתחילת יולי, אמרה פעילת האקלים גרטה טונברי את הדברים הבאים לנציגי ממשלות מהעולם: "מה שאתם עושים זה לא לפעול נגד משבר האקלים או להגיב למצב החירום. זה אף פעם לא היה. אתם, בעיקר המנהיגים של המדינות המפותחות, מעמידים פנים שאתם משתנים ומקשיבים לאנשים צעירים/ות, בזמן שאתם ממשיכים בדיוק כמו מקודם... להתעלם מהפער בין המעשים והמילים שלכם הולך והופך להיות בלתי אפשרי, בזמן שיותר ויותר אירועי מזג אוויר קיצוניים משתוללים סביבנו".

בנאומה חושפת טונברי את הצביעות של פוליטיקאים ממסדיים ושל ממשלות קפיטליסטיות. הפער בין המילים למעשה, עליו היא מצביעה, הוא תוצר של בעיה רחבה יותר ומערכתית. על אף כל המילים היפות של הממשלות, הן פועלות במגבלות המערכת הקפיטליסטית שמבוססת על רדיפת רווח. בנוסף לכך, כל ממשלה קפיטליסטית פועלת כדי להגן על הרווחים של בעלי ההון המקומיים במדינה שלה. לכן הן מאפשרות לתאגידים פרטיים להמשיך ולזהם את העולם. כל עוד מה שמכתיב את הפעילות הכלכלית במשק זה שורת הרווח של בעלי ההון, לא ניתן יהיה לבצע מעבר מלא מדלקי מאובנים לאנרגיות ירוקות, בהיקף ובמהירות הנדרשים כדי לבלום את משבר האקלים.

מחאת האקלים הגלובלית

המסקנות לגבי מגבלות המערכת הקיימת ולגבי הצורך בפתרונות שחורגים מההיגיון הקפיטליסטי הן קריטיות עבור תנועת האקלים. לא בכדי הסיסמה "שינוי שיטה ולא שינוי אקלים" הפכה לפופולרית בהפגנות אקלים ברחבי העולם. ההפגנות דעכו בעקבות משבר הקורונה, והתנועה טרם הצליחה להביא לשינויים מהותיים בכלכלה העולמית או להפחתה המשמעותית הדרושה בשימוש בדלקי מאובנים. אך היא צפויה להתחדש, וחשוב שתתחדש עם מסקנות חדות יותר ודרכי פעולה מפותחות יותר: מחאות המוניות, שביתות, וגם חבירה למאבקים נוספים שיכולים להיות מכפילי כוח — מאבקי עובדים, מאבקי נשים ולהטב״ק, ומאבקים נגד גזענות ואפליה לאומית.

זה לא מספיק רק לבקר ולהצביע על הכשלים של הממשלות הקפיטליסטיות והתאגידים — בשביל להצביע על מוצא מהמשבר, תנועת האקלים צריכה לקדם פתרונות סוציאליסטיים. הלאמה של תאגידים גדולים ובנקים תחת שליטה ופיקוח דמוקרטיים של נציגות ונציגים נבחרים, תאפשר השקעה כלכלית על פי צרכים סביבתיים ולא על פי הצורך הבלתי־נגמר של בעלי הון ברווחים. הפקעה של השליטה בכלכלה מבעלי ההון, תאפשר גם תכנון כלכלי־סביבתי בר קיימא, ושיתוף פעולה בינלאומי אמיתי לצורך כך.