כ־600 אלף בעלות ובעלי זכות בחירה יוכלו להצביע היום (ג') בבחירות להסתדרות — ארגון העובדות והעובדים הגדול והחזק במשק — ולבחור לראשות הארגון בין היו״ר המכהן ארנון בר־דוד ליריבו, היו״ר לשעבר, עופר עיני.

הבחירות מגיעות בעיצומו של זינוק מתמשך ביוקר המחיה ולאחר שלוש שנים של משבר בריאותי, כלכלי וחברתי חסר תקדים, שכלל בשיאו פיטורים המוניים וזינוק דרמטי במצוקות החברתיות ובעוני.

בשלוש השנים הללו פרצו שורה של מאבקי עובדות ועובדים לוחמניים נגד ההשלכות הקשות של המשבר ושל המדיניות הניאו־ליברלית. למרות ההישגים החשובים שהושגו בחלק מהמקרים, ככלל, אותם מאבקים הופקרו, בודדו ורוסנו מצד היו״ר המכהן בר־דוד — מה שאיפשר לממשלה ולמעבידים לגלגל את מחיר המשבר על גב העובדות והעובדים באמצעות הרעת תנאים, שחיקת שכר, ובאחרונה גם שורת גזירות שאושרו במסגרת התקציב.

העובדות והעובדים הופקרו לאורך המשבר, כשכבר בתחילתו נתן בר־דוד אור ירוק למעבידים במגזר הפרטי להוציא מאות אלפים לחל״ת וכן אור ירוק לממשלה להשתמש בימי החופשה של עובדי המגזר הציבורי כתחליף לתשלום שכר בזמן הסגרים.

על הרקע הזה, הקמפיין של יו״ר ההסתדרות לשעבר, עופר עיני, תוקף חזיתית את בר־דוד: "בשלוש השנים האחרונות ההסתדרות נחלשה והעובדים נפגעו. ביום שלישי ההכרעה שלכם פשוטה — אם המצב הקיים טוב לכם, תמשיכו איתו [עם בר־דוד] אבל אם אתם מאמינים כמוני שמגיע לכם יותר, תעשו שינוי, תחליפו".

במטה עיני מזהים נכון את המחיר ששילמו עובדות ועובדים על הברית הרקובה של בר־דוד עם ארגוני המעבידים ושרי האוצר — כחלון, כ״ץ וכיום ליברמן — ומשתמשים בסיסמאות לוחמניות, כשהסיסמה הראשית היא "חזק מול ליברמן".

באחד מסרטוני הקמפיין, מיה יניב, יו״ר ועד עובדי סלקום, שחברה לעיני, תוקפת את העובדה שתחת ההנהגה של בר־דוד "נחתמים הסכמים מבישים ונכרתות בריתות נוראיות נגד העובדים החלשים ביותר עם המעסיקים שמנצלים אותם". עיני עצמו קורא בעמוד הקמפיין שלו ל"תוספות שכר ותוספת יוקר באופן מיידי".

לעומת זאת, הקמפיין של בר־דוד מתהדר בסרטוני תמיכה של ח״כ מיקי זוהר (הליכוד), ראש עיריית רמת גן הפופוליסט הימני כרמל שאמה־הכהן ('תקווה חדשה') ושר החינוך לשעבר ח״כ יואב גלנט (הליכוד) — מי שהפקיר ואף ניסה לפגוע בשכר המורות בזמן משבר הקורונה. גם שרת התחבורה לשעבר הח״כ מירי רגב (הליכוד) מככבת בסרטון קמפיין לצד בר־דוד בו היא משבחת את נכונותו לשמור לכאורה על זכויות העובדים תוך שמירה על "משק פתוח וכלכלה חופשית".

השמירה על "החופש" של האוצר והמעבידים לנצל ולפגוע בעובדים ובעובדות היא אכן חלק מרכזי מסדר היום של בר־דוד שמתאר את מדיניות ההסתדרות בזמן משבר הקורונה כ"מגדלור איתן של אחריות, של ממלכתיות..." אחריות כלפי מי? כלפי בעלי ההון והממשלה שזרקו מיליון עובדים ללשכות התעסוקה והקפיאו את השכר במגזר הציבורי?

הקמפיין של בר־דוד מקל על עיני להצטייר כלוחמני. אך מעבר לסיסמאות הלוחמניות, סדר היום שעיני מקדם נותר מוגבל ורחוק ממה שדרוש עבור שינוי ההסתדרות והפיכתה לכלי מאבק חזק עבור העובדות והעובדים.

בתוכנית "להצלת ההסתדרות" שעיני פירסם אין דרישה להגדלת תקציב משרד הבריאות, אין התנגדות להפרטה ולקיצוצים ברווחה, וזאת על אף שהוא מזכיר בצדק שלמדינה יש עודף תקציבי. למעשה, אם נבחן את שאלות המפתח לגבי המדיניות הכלכלית נראה שאין פערים גדולים בין עיני לבר־דוד.

עיני מתייחס בתוכניתו לקבוצות עובדים ספיציפיות שנמצאות במאבק — האחיות, הסייעות, רוקחים/ות ועוד — ואף מעלה תוכנית לקידום זכויות נשים במסגרת ההסתדרות ונעמ״ת. אבל כשזה מגיע לתוספות שכר לעובדי דור ב׳, המופלים לרעה עוד מתקופתו של עיני כיו״ר ההסתדרות, הוא אינו קורא למאבק לביטול שיטת הדורות ולהשוואת תנאים כלפי מעלה. במקום זאת, הוא מבטיח באופן עמום ולא קונקרטי: "מהפכה בתנאי השכר של דור ב׳", "שינוי משמעותי בשכרם" ו"אופק שכר משמעותי". זוהי הבטחה ריקה שממחזרת טקטיקה ידועה של הנהגת ההסתדרות בהווה ובעבר: לא לנקוב במספרים כדי שמה שיושג לבסוף יוצג כ"ניצחון", בלי שלעובדות ולעובדים מהשורה תהיה יכולת למדוד את ההישג לעומת נקודת המוצא של המאבק.

בדומה לבר־דוד, עיני גם אינו קורא בקמפיין שלו תיגר על ה"הפרד ומשול" בין עובדות ועובדים יהודים וערבים ולא מתנגד לאפליה המובנית נגד עובדות ועובדים ערבים־פלסטינים בשוק העבודה, ובוודאי שאינו מתייחס לניצול המחפיר של עובדות ועובדים פלסטינים בהתנחלויות ותחת הכיבוש.

עסקת החבילה במשק — הביקורת והחלופות

כאמור, בר־דוד נתן יד לשורת התקפות על העובדים מצד ממשלות ההון: העלאת גיל הפרישה לנשים, פגיעה בתוספות השכר של עובדי המגזר הציבורי, הפרטת נמלי הים ועוד. עסקת החבילה במשק, שנחתמה בין ההסתדרות לאוצר ולארגוני המעבידים ושאישורה בכנסת נבלם, לבינתיים, על רקע לחץ ציבורי, היא חלק בלתי נפרד מכך.

העסקה כוללת הסכמה מצד ראשי ההסתדרות להקפאת שכר במגזר הציבורי ואף לפגיעה בחישוב השעות הנוספות במשק, כדי לעזור למעבידים להגדיל רווחים על חשבון השכר שלנו. ב"תמורה", שכר המינימום היה אמור לעלות — אך באופן מביש רק ל־6,000 שקל לחודש ובחמש פעימות עד שנת 2026.

הפעימה הראשונה ב־2022 הייתה אמורה להסתכם בהעלאת 100 שקל בלבד. אך יומיים לפני הבחירות פורסם ב־ynet כי מאחורי הקלעים נרקמת תוכנית בהסכמת האוצר להגדלת הפעימה ל־200 שקל. גם תוספת של 200 שקל לחודש תהיה נמוכה מהאינפלציה ולכן שוחקת את השכר מול עליות המחירים (תוספת של 3.7% השנה לצד אינפלציה שנתית של מעל 4% ועליות מחירי הדיור ב־16%).

עיתוי הפרסום אינו מקרי וקשור לביקורת של עיני ולביקורת כללית בציבור על עסקת החבילה שבר־דוד מתעקש להציג כהישג. נראה שאותה ביקורת דחקה בבר־דוד להבטיח שבסוף השנה יהיה הסכם עם תוספת שכר גם במגזר הציבורי. אבל איזו תוספת? מי יקבלו אותה? איך היא תיבחן מול עליות המחירים? אין תשובה לשאלות הללו.

עיני תוקף, בצדק, את עסקת החבילה על כך שהיא עוזרת למעבידים ולא לעובדים. אבל מה הוא מציע כחלופה? הוא קורא להעלאת שכר המינימום ל־7,000 שקל לחודש, גבוה ממה שהציע בר־דוד, אבל נמוך למשל מהדרישה הפופולרית להעלאת שכר המינימום ל־40 שקל לשעה (כ־7,300 ש״ח). לא ברור האם עיני מוכן להתעקש על זה שהעלאה הזאת תקרה עוד השנה ולא בפריסה לפעימות עד 2026.

עיני מבקר קונקרטית את הקפאת תוספות השכר לעובדי המגזר הציבורי החל מ־2019, אבל גם כאן הוא מציע סיסמאות בלי מספרים: "תוספת שכר מוגדלת בהסכם השכר הקרוב" ו"בשורה משמעותית". כמה משמעותית? מעל או מתחת לקצב האינפלציה? מי יקבעו מה ההסתדרות תדרוש? עובדות המגזר הציבורי או עיני עצמו?

בזמן שבר־דוד מפקיר את מקבלי קצבאות הזיקנה לחלוטין, עיני לא מאמץ את הדרישה להשוות את קיצבת הזיקנה לשכר המינימום, אלא מסתפק בדרישה להצמדת הקיצבה לשכר הממוצע. הקמפיין שלו מסביר כי דבר זה יביא לתוספת שנתית של 2% בקיצבת הזיקנה, כלומר בפועל הקיצבה תישחק אל מול קצב עליות המחירים.

דמוקרטיזציה של ההסתדרות

עיני בחר בקמפיין שלו לתקוף את מדיניות סתימת הפיות של הנהגת ההסתדרות ולקרוא לדמוקרטיזציה של הארגון — "תוכנית עיני למהפכה דמוקרטית של שקיפות" — וזאת לאור שורת מקרים בהם עובדות ועובדים שהעזו לבקר את בר־דוד הודחו באופן אנטי־דמוקרטי.

ארגון העיתונאים והעיתונאיות נבעט החוצה מההסתדרות לאחר שיצא להגנת עובדי המערכת ועורך האתר 'דבר' (אתר החדשות של ההסתדרות), שפוטר לאחר שהעז לבקר את שר האוצר דאז, כחלון. יו״ר מועצת עובדי רשות האוכלוסין וההגירה, שני שבתוב, הושעתה ואוימה בהדחה לאחר שמתחה ביקורת על עסקת החבילה שבר־דוד סגר עם האוצר מעל ראשי העובדות והעובדים. כל חברי מועצת העובדים של אל־על הודחו בידי בר־דוד, בעיצומו של מאבק קשה נגד חיסול משרות, כדי לסגור מעל ראשיהם דיל עם הנהלת החברה והאוצר.

תחת הסיסמה של "מהפכת השקיפות" עיני מבטיח: "נשים סוף להתנהלות מאחורי הגב של העובדים: נשריין את המעמד של הוועדים והאיגודים בניהול משא ומתן וחתימה על הסכמים ונייצר הליכי קבלת החלטות ברורים ושקופים. נגמרו הימים שארנון בר־דוד מגיע לבד להסכמות עם מעסיקים בחדרי חדרים".

אלא שגם עיני הדיח באופן אנטי־דמוקרטי, בזמן שהיה יו״ר ההסתדרות, ראשי ועדים. כזכור, הוא הדיח בזמנו את ראשת ועד עובדי הרכבת, גילה אדרעי, כי היתה נחושה להוביל מאבק נגד תהליכי ההפרטה ברכבת. ודווקא בגלל הרקורד הבעייתי, אי־אפשר להתעלם מהעמימות שבהבטחה. "נשריין את המעמד של הוועדים והאיגודים בניהול משא ומתן", באיזה אופן? האם תהיה להם זכות וטו על חתימת הסכמים קיבוציים? האם תהיה להם את הזכות להכריז סכסוך עבודה? כרגע לוועדים אין את הזכות הזו במסגרת ההסתדרות. האם עיני הולך לשנות את זה? לא לפי התוכנית שלו.

בניגוד לגישה של עיני, מה שנחוץ להסתדרות הוא לאמץ את הגישה הדמוקרטית הנהוגה למשל בארגון כוח לעובדים ובאיגודים רבים ברחבי העולם: להביא כל הסכם קיבוצי, טרם החתימה, לדיון והצבעה דמוקרטית של העובדות והעובדים שלגביהן חל ההסכם.

בנוסף, אם רוצים לעקור מהשורש את הגישה האנטי־דמוקרטית בהסתדרות — יש צורך להגביל את שכר נציגי ונציגות העובדים, הממלאים את תפקידם בשכר, לשכר הממוצע של ציבור העובדות והעובדים שהם מייצגים. כמובן שהמיליונר עיני לא יתמוך בדרישה כזו. כשהיה יו״ר ההסתדרות, גם הוא השתכר משכורת מנותקת של שר, ולא הייתה לו בעיה לשפוך 2.5 מיליון שקל מכספו (לדבריו) על הקמפיין הנוכחי.

עיני נגד מורשת עיני

הסיסמאות של עיני על דמוקרטיזציה בהסתדרות, על "מהפכת שכר" לעובדי דור ב' והביקורת שלו על הברית של בר־דוד עם האוצר שמות באופן זועק זרקור על הרקורד שלו כיו״ר ההסתדרות בשנים 2006–2014. למעשה, הן עומדות בסתירה לרקורד באותן שמונה שנים (!) וגם בשנים שלאחר מכן, כש"עשה לביתו".

בתקופתו כיו״ר הוביל עיני מדיניות שקט תעשייתי שהרימה דגל לבן מול המדיניות הניאו־ליברלית של האוצר והממשלה. על שמו רשומים ריסון וחבלה מכוונת במאבק העובדות הסוציאליות ב־2011, סיוע לשלטון לנתניהו למסמס את המחאה החברתית הגדולה של 2011 בלי הישגים, תמיכה בהפרטת הרכבת, נמלי הים, חברת החשמל ומינהל מקרקעי ישראל, וניסיונות לחבל בהתאגדויות שבמסגרת 'כוח לעובדים'. השביתה הכללית עבור זכויות עובדי קבלן הופסקה מצידו עם אפס הישגים.

חודשים ספורים לאחר שפרש מתפקיד יו״ר ההסתדרות הלך עיני לייעץ לבנק דיסקונט — בתשלום כמובן — כיצד לשבור את מאבק עובדי הבנק נגד תוכנית הפיטורים שההנהלה קידמה. לא מדובר במקרה יחיד, במשך שנים הוא ייעץ להנהלות תאגידים נגד ועדי העובדים. ההתנהלות הזאת מצטרפת להאשמות ארוכות שנים בשחיתות וחברות קרובה עם טייקונים המיוחסת לעיני.

הרקורד שלו, בשילוב עם העובדה שאת ההחלטה לרוץ לראשות ההסתדרות קיבל בדקה ה־90, בלי בניית מנגנון שטח לאורך תקופה ובלי שיהיה לו חיבור אורגני למאבקים בשטח, דוגמת מאבק העובדות הסוציאליות או המאבקים במערכת הבריאות, מעיב על יכולת הקמפיין שלו להגיע להישגים מלכתחילה.

'גלובס' כתבו בצדק כי "התחושה בקרב רבים היא שמה שהיה הוא שיהיה, בין אם בר־דוד ימשיך בתפקידו ובין אם עיני יצליח לכבוש את המשרה מחדש. בינתיים, הציבור הרחב נותר אדיש".

עם זאת, יהיו עובדות ועובדים שיצביעו לעיני, למרות הרקורד שלו או מתוך חוסר היכרות עם הרקורד ובעיקר מתוך הזדהות עם התחושה שאחרי שנים של אפס הישגים צריך להחליף את היו״ר המכהן — אבל השאלה במי ובמה להחליף היא קריטית.

היעדר אופוזיציה

מספר חברי ועדים ופעילים חברתיים הצטרפו לקמפיין של עיני בתקווה לנצל את מערכת הבחירות להחייאת קול מחאה נגד בר־דוד והמנגנון הביורוקרטי שלו, לאחר שזה ניסה וכמעט הצליח לחסל כל אופוזיציה פורמלית במוסדות ההסתדרות.

למעשה, כל סיעות בית נבחרי ההסתדרות (בינ״ה) — מהליכוד וש״ס ועד מרצ וחד״ש — הגיעו להסכמות עם בר־דוד וסיעת 'עוגן' על ריצה משותפת בבחירות, במסגרת רשימת 'עוגנים', בתמורה להבטחות לתפקידים ותקציבים ביום שאחרי, ואילו עיני רץ באמצעות "סיעת מדף" שניתנה לו מידי שר האוצר לשעבר משה כחלון.

התמיכה של סיעת חד״ש בהסתדרות בבר־דוד מעידה על מדיניות פושטת־רגל ביחס לשינוי בהסתדרות ובניית כוח שמאלי בשורות ארגוני העובדות והעובדים. התפקידים במרחבים ובאגפים שחברי חד״ש יקבלו במסגרת הדיל עם בר־דוד הן מלכודת דבש מסוכנת שתפקידה להשתיק כל ביקורת על הקו הפרו־קפיטליסטי והלאומני של הנהגת ההסתדרות הנוכחית.

התמיכה המצערת בבר־דוד של גורמים לוחמניים בהסתדרות דוגמת ראשת איגוד העובדות הסוציאליות, עו״ס ענבל חרמוני, אינה נובעת מרצון בג׳ובים וטובות הנאה, אבל גם היא תוצאה של ראייה קצרת טווח. חרמוני קוראת לעובדות הסוציאליות להצביע לבר־דוד כדי לחזק את הכוח הפוליטי של איגוד העו״ס בתוך ההסתדרות. ברור לנו שחרמוני לא תקרא להצביע לעיני, שכאמור התערב בצורה שערורייתית ואנטי־דמוקרטית להחלשת שביתת העובדות הסוציאליות ב־2011 כשכיהן כיו״ר. אך גם הגיבוי של בר־דוד לשביתה ב־2020 היה חלקי והוא אף לחץ להפסקת השביתה בימיה הראשונים. התמיכה בבר־דוד מחזקת את המנגנון המפורר, מפריד ומבודד את הגורמים הלוחמניים בשורות ההסתדרות המבקשים להשתמש בכוחם למיקסום הישגים. הכוח הפוליטי של איגוד העו״ס יתחזק ככל שאחיזת הביורוקרטיה תיחלש וככל שייבנו אופוזיציה חזקה וכיסי התנגדות בשורות ההסתדרות לקו התבוסתני והמשת״פי של ההנהגה הנוכחית.

לאורך השנים האחרונות, חנוך ליבנה הוביל את סיעת 'צדק חברתי' שנקטה קו אופוזיציוני ותקיף וקראה תיגר משמאל על מדיניות בר־דוד. אך מאמציו לא זכו לשיתוף פעולה מצד סיעת חד״ש, היושבת מזה שנים בהנהגת ההסתדרות, ושעזרה בפועל לבודד אותו בבינ״ה.

לאחר שכפה עליה בידוד, בר־דוד הצליח לפורר את 'צדק חברתי' ולמשוך את רובה לחבירה לריצה משותפת עם 'עוגנים' בתמורה להבטחות לג׳ובים. ליבנה הכריז עוד בדצמבר על התנגדות עקרונית לעריקת 'צדק חברתי' למחנה בר־דוד ואף פרש מתפקידו על הרקע הזה. הוא המשיך להתנגד עקרונית לקו של בר־דוד גם לקראת הבחירות היום, אף שהוא עצמו אינו מתמודד בהן. למרות זאת, ליבנה הכריז על תמיכתו בעיני, אולי בלית־ברירה לתפיסתו, אך ללא הצבת תמרורי אזהרה והסתייגות מהרקורד.

בשתי מערכות הבחירות הקודמות, ראינו כיצד איתן כבל ושלי יחימוביץ' זנחו כל מעורבות בהסתדרות למחרת ההפסד בבחירות. ראינו גם כיצד סיעות שרצו נגד יו״ר מכהן נכנסות לתוך הקואליציה. ובכל זאת, 'צדק חברתי', בתקופתה כסיעת אופוזיציה, הצליחה להתפתח במקור מתוך מערך הכוחות שהורכב סביב הקמפיינים של כבל ויחימוביץ', שהתמודדו בשורה התחתונה מתוך שאיפות קרייריסטיות, שאינן שונות מהותית משאיפותיו של עיני. עדיין לא ברור אם אכן יצמחו כוחות אופוזיציונים עקביים לקו של בר־דוד מתוך המעגל, המצומצם יחסית, שנרתם לקמפיין של עיני. אך כל אשליה לגבי היכולת של עיני עצמו למלא תפקיד חיובי במאבק המעמדי ובמאבק לשינוי ההסתדרות תקשה על כך.

התסריט הסביר ביותר כרגע הוא שעיני יובס בבחירות עם תוצאה חלשה יחסית. אבל הקמפיין שלו מצליח להראות, גם אם בצורה מעוותת, את הפוטנציאל הקיים לתמיכה בקרב עובדות ועובדים בהסתדרות בגישה לוחמנית שהיא ההפך ממדיניות השקט התעשייתי של הנהגות ההסתדרות השונות ב־15 השנים האחרונות, כולל בתקופת עיני.

להתארגן, להתארגן, להתארגן

אחרי שלוש שנים של משבר ומאבקים, נחוצה מהפכה אמיתית בהסתדרות והתארגנות עצמאית שתקדם אותה. ביום שאחרי הבחירות בר־דוד ימשיך לנסות לכפות שקט תעשייתי, אבל במקביל, הלחצים האינפלציוניים — עליות המחירים ושחיקת השכר — ידחפו עובדות ועובדים להיאבק. יש צורך לקדם שיתופי פעולה בין איגודים וועדי עובדים, כולל שיתופי פעולה חוצי ארגוני עובדים ועובדות, למיקסום הכוח שלנו במאבק מול הממשלה והמעבידים. כדי לחזק את התהליך הזה יש לבנות אופוזיציה חזקה בתוך ההסתדרות. יש צורך דחוף בבניית התארגנות חדשה מלמטה במרחבים ובמקומות העבודה, על בסיס סולידריות בין עובדות ועובדים יהודים וערבים, נגד מדיניות הממשלה וההון. העובדות והעובדים בהסתדרות זקוקים לקול חזק משלהם שיהיה עצמאי לחלוטין מהסיעות של מפלגות הממסד הפרו־קפיטליסטיות ומהביורוקטיה המשת״פית, ושיהיה נאמן בלעדית לאינטרסים הרחבים של מעמד העובדות והעובדים.