האירוע בו, במהלך פשיטת כוח צבא ישראלי מיחידת דובדבן בפאתי מחנה הפליטים ג׳נין ב־11 במאי, נורתה למוות בראשה כתבת אל־ג׳זירה המוערכת שירין אבו־עאקלה, ונפצע כתוצאה מירי בגבו המפיק שלה עלי אלסמודי, מתווסף למקרים רבים מספור בהם עיתונאים פלסטינים שתיעדו את מציאות הכיבוש הותקפו, הוכו ונעצרו. באפריל הגישו אגודת העיתונאים הפלסטינים (PJS) ופדרציית העיתונאים הבינלאומית (IFJ) תלונה רשמית לבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג (ICC) המתארת רדיפה שיטתית של עיתונאים פלסטינים, לרבות הרג של כ־50 עובדי ועובדות תקשורת מאז שנת 2000.

"אולי אין זה פשוט לשנות את המציאות, אך לפחות הצלחתי להשמיע את קולם [של קורבנות הכיבוש] לעולם", צוטטה אבו־עאקלה מתוך כתבת ארכיון. היא נולדה תחת הכיבוש בירושלים המזרחית והייתה כתבת של אל־ג׳זירה בגדה המערבית במשך 25 שנים. בעבודתה המקצועית והמסורה חשפה אבו־עאקלה שקרים וטיוחים רבים של דובר צה״ל, והייתה לדמות מוכרת בכל בית בגדה וברחבי המזרח התיכון. נפילתה במאבק על חשיפת זוועות הכיבוש עוררה כעס רב ברחבי המזרח התיכון ובעולם, ומשמרות מחאה התקיימו משני צידי הקו הירוק.

אגודת העיתונאים הערבים והמזרח־תיכונים (AMEJA) פירסמה הצהרה בה דרשה "חקירה שקופה ועצמאית של הפעולות שהובילו למותה של שירין… מבצעי הפשע צריכים לתת את הדין". הדגש על חקירה עצמאית מהצבא ומרשויות הכיבוש הוא עמדה בסיסית מתבקשת.

בתוך כך, הצבא כבר הודיע, לשיקול הפרקליטה הצבאית הראשית, שאפילו לא תיפתח חקירה פלילית במצ״ח. כפי שהגיבו בארגון 'יש דין', "מערכת אכיפת החוק הצבאית כבר לא טורחת אפילו לטפח מראית עין של חקירה. 80% מהתלונות המגיעות לפתחה נסגרות ללא חקירה פלילית".

חטא על פשע

עדי ראייה שהיו במקום, כולל המפיק אלסמודי, סיפרו כי הצבא הישראלי הוא שירה בעיתונאים וכי בזמן הירי לא היו בקרבת מקום חמושים פלסטינים. השר לעניינים אזרחיים ברשות הפלסטינית, חוסיין א־שייח, הבהיר כי ממצאי חקירה שנערכת מטעם הרשות הפלסטינית יועברו לגורמים בינלאומיים, וטען כי "כל הסימנים מעידים שהכוחות המיוחדים התנקשו בחייה".

נוכח העדויות, אפילו דובר צה״ל, הממהר לרוב להכחיש כל פגיעה של הצבא באזרחים, נאלץ להתבטא באופן מסויג יותר כשנשאל האם הוא יכול לומר בוודאות שאבו־עאקלה נהרגה מירי פלסטיני: "אני לא יודע להגיד בוודאות", אמר, והוסיף כי "יכול להיות בהחלט שהיא נהרגה מאש פלסטינית". הצבא אישר בינתיים שמתחקיר מבצעי עולה שהפגיעה הייתה מקליע 5.56 מ״מ של רובה M16, הנמצא גם בשימושו, וכי זוהו לפחות שישה מקרים של ירי מכוח הצבא הישראלי לעבר המרחב בו שהו העיתונאים.

מאחר שאבו־עאקלה הייתה גם בעלת אזרחות אמריקאית, מחלקת המדינה של הממשל האמריקאי פירסמה הודעת גינוי שקראה לחקירה מיידית ומקיפה, ובה נאמר שהרג אבו־עאקלה הוא פגיעה בחופש העיתונות ככלל. דובר צה״ל לשעבר, שר התפוצות נחמן שי (מפלגת העבודה), הודה בראיון רדיו כי "האמינות של ישראל לא הכי גבוהה באירועים כאלה. אנחנו יודעים את זה. זה מבוסס על העבר, והאמריקאים לא יהיו מוכנים לקבל תוצאות שלא יהיו מבוססות על גורמים בלתי תלויים". הוא קרא לשלב פתולוג אמריקאי ש"יוסיף אמינות לחקירה".

גלי ההדף של הרג העיתונאית טלטלו גם את הקואליציה החלשה והמקרטעת של ממשלת הכיבוש הקפיטליסטית, כשברקע הסלמה כללית במתחים הלאומיים. במפלגת רע״מ החליטו בתגובה לבטל את מסיבת העיתונאים שבה הייתה אמורה המפלגה להציג את עמדתה בנוגע להישארותה בקואליציה (לבסוף הכריעו בעד המשך הישיבה בממשלה). כמו כן, לראשונה, הודיעה ח״כית ממרצ, ג׳ידא רינאוי זועבי, על פרישה מהקואליציה, תוך שהיא מציינת את תקיפת הלווייתה של אבו־עאקלה כאחת הסיבות.

באופן מרשים, אלפים השתתפו במסע ההלוויה ביום שישי, 13 במאי. משטרת ירושלים הוסיפה חטא על פשע כשתקפה באלות את המשתתפים, בהם נושאי הארון, וכמעט גרמה להפלתו. המראות המזעזעים שיקפו לא רק חוסר רגישות קיצוני ותפיסת עליונות לאומנית, אלא ניסיון למנוע נוכחות בולטת של מחאה של פלסטינים במרחב הציבורי של ירושלים. המשטרה ניסתה לכפות על משפחת אבו־עאקלה הסדר לפיו התהלוכה תתקיים ללא דגלי לאום פלסטיניים וללא שירים לאומיים וסיסמאות. במשטרה ניסו לתרץ החרמת דגלים, הצבת מחסומים בשער שכם, התקרבות פרובוקטיבית לארון ואת התקיפה הנרחבת של המשתתפים ונושאי הארון — שהותירה עשרות פצועים — בטענות על יידוי אבנים, והבהירו שלא יינקטו צעדים משמעתיים כלפי שוטרים. למעשה, ניסיון טיוח בוטה. השר לביטחון פנים עמר בר־לב (מפלגת העבודה) סינגר על המשטרה והטיל את האחריות על משתתפי ההלוויה, אף שבלחץ הגינויים החריפים ברמה הבינלאומית נדחק להורות על הקמת ועדת בדיקה משטרתית.

העמדת חומה סולידרית בצורה

בשורה התחתונה, בעוד שנכון לדרוש חקירה בלתי תלויה — במעורבות ארגוני עיתונאים, איגודים מקצועיים וגורמי מקצוע בינלאומיים — לכל פרטי הפרשה, יש לחזור ולהזכיר שאבו־עאקלה נהרגה במהלך פשיטה צבאית ישראלית במחנה פליטים פלסטיני, בהקשר של כיבוש המושלט על מיליוני פלסטינים משוללי זכויות. מיטוט בניין התקשורת ובו משרדי אל־ג׳זירה במהלך המתקפה על רצועת עזה במאי 21' סיפק ביטוי גרפי ברברי למלחמה של מגיני הסטטוס־קוו של הכיבוש, המצור, העוני ואי־השוויון נגד תיעוד, סיקור וחשיפת המציאות בשטח. במסגרת המערכה הזאת, סגר השלטון הישראלי בשנים האחרונות כלי תקשורת פלסטיניים, הכניס עיתונאים למעצר, ופגע ואף ירה למוות בעיתונאים — שניים מהם סיקרו את הדיכוי הצבאי הכבד של ההפגנות מול הגדר ברצועת עזה ב־2018.

פרשות ההון־שלטון־עיתון בהן נאשמים נתניהו ואילי תקשורת סיפקו תזכורת לתופעות של הטיות קשות בסיקור בעיתונות הממסדית, באופן המשרת אינטרסים של גורמי שלטון ובעלי הון. כך גם, התופעה של עיתונות ממסדית מגויסת בישראל, המשמשת לא פעם שופר לטענות הממשלה ודובר צה״ל ביחס לפעולות צבאיות ולהתקפות על תושבים פלסטינים, משרתת טיפוח הסתה לאומנית, החלשת עיתונות עצמאית, והנצחת הבעיות החברתיות הבוערות, לרבות הכיבוש.

מעבר לסולידריות המתבקשת בין עמיתים ועמיתות בענף העיתונות, ישנה חשיבות מיוחדת להגנה תקיפה על חופש הפעולה של עיתונאים ועיתונאיות משני צידי הקו הירוק — שלטון המרשה לעצמו לתקוף ולהשתיק עיתונאים בזירה אחת, מערער על העבודה העיתונאית בכל מקום. בנוסף, רדיפת עיתונאים פלסטינים ואחרים, בשירות טיוח מציאות הכיבוש, תורמת להפצת פייק ניוז ולשלילת מידע חיוני גם ממיליוני ישראלים. הנסיבות האלו מדגישות בפרט את הנחיצות בחיזוק מחויבות ארגון העיתונאים והעיתונאיות בישראל להעמדת חומה בצורה נגד ההתקפות הבלתי פוסקות כלפי עיתונאים ועיתונאיות פלסטינים.