מאבק עובדות ההוראה מגיע לצומת קריטי לקראת פתיחת שנת הלימודים ב־1 בספטמבר — אחרי שורה של צעדי מחאה בסוף שנת הלימודים הקודמת שהמשיכו גם בחופש הגדול, וסחבת מצד האוצר והממשלה במשא ומתן על חתימת הסכם השכר החדש.

מורות וגננות כבר נוקטות עיצומים ולא מקיימות פעילויות הכנה לפתיחת השנה, למעט בחינוך המיוחד. מספר הפגנות מתארגנות לתחילת השבוע בתל אביב וירושלים.

יריית הפתיחה למאבק ניתנה בסוף מאי עם הפגנות כוח ארצית של כ־20 אלף מורות ומורים, יהודיות וערביות, מכל רחבי הארץ. המורות קיימו שורה של צעדי שביתה בחודש יוני. ביולי־אוגוסט התארגנו משמרות מחאה של עובדות הוראה מול המעון הרשמי של ראש הממשלה לפיד בירושלים ומול משרד האוצר.

חלק מהמורות מתארות את המאבק במונחים של "להיות או לחדול": לעובדות ההוראה המאוגדות בהסתדרות המורים אין הסכם עבודה בתוקף מאז 2019. לפי מרכז המחקר והמידע של הכנסת, קיים מחסור במורים ב־85% מבתי הספר בחינוך העברי ובחלק גדול מבתי הספר בחינוך הערבי. בתל אביב המצב קשה יותר — מחסור במורים ב־96% מבתי הספר — כי קשה לשכור שם דירה עם משכורת של מורה! מערכת החינוך בישראל רחוקה מלספק את צורכי התלמידות והתלמידים, ומידת ההשקעה פר־תלמיד ובצוותי החינוך היא מהנמוכות במדינות המערב.

בקרב מורות ומורים מהשורה, במיוחד אחרי תקופת הקורונה, יש כעס ומיאוס על חוסר התגמול וחוסר ההערכה. לא מעט מורות עזבו את המערכת, אך עוד יותר מורות נחושות להיאבק.

שחיקת שכר ו"הפרד ומשול" בין עובדות הוראה

האוצר מאשים את הסתדרות המורים בגרירת רגליים במשא ומתן. אך נזכיר כי רק כדי להביא את האוצר לשולחן המשא ומתן נדרשו שביתות! גם את הדרישה של ארגון המורים להסכם חדש דחה האוצר בטענה כי "לא נותר מספיק זמן עד ספטמבר", למרות שנושאים כמו שכר מורי התיכונים הועלו מול משרדי החינוך והאוצר עוד בפברואר. באותו הזמן, בתקשורת הממסדית עסוקים בהסתה, הכפשה וזריקת לכלוך על הסתדרות המורים והיו״רית יפה בן־דויד — ובהדהוד המסרים של האוצר והממשלה.

בפועל, האוצר מציע למורות ותיקות העלאת שכר זעומה של כ־400 שקל בחודש, שלא מפצה אפילו על ההתייקרויות של השנה האחרונה — כלומר שחיקת שכר בפועל. בתמורה (!) דורשים באוצר ביטול ימי חופש, עיכוב בשנתיים של הזכאות ל"שעות גיל" (הפחתת שעתיים פרונטליות בשבוע למורות בגיל 50 ומעלה), צמצום זכאות למשרת אם למורות עם ילדים מעל גיל 12, ועוד פגיעות בתנאי העבודה. גם על השכר למורה מתחיל.ה יש מחלוקת — האוצר רוצה להגביל אותו ל־9,000 שקל ברוטו, שעה שהסתדרות המורים דורשת 10,000. זאת ההצעה "הנדיבה" של האוצר למורות!

אסור לתת מקום ל"הפרד ומשול" בין מורים צעירים לוותיקים, כאילו הוותיקות משתכרות על חשבון הצעירים; וגם לא בין גננות, סייעות, צוותי חינוך מיוחד לבין "כלל" המורות, כולל אלו המאוגדות בארגון המורים. הסכם טוב יהיה כזה שיבטיח שכר הוגן, תנאים טובים ותוספת תקנים, כלומר הסכם שלמעשה יביא סוף לייבוש התקציבי, להפרטה ולהזנחה של מערכת החינוך.

היום, חברות פרטיות כבר מספקות "שירותי חינוך" להורים ש"יש להם כסף". ברשויות מקומיות רבות מנסים "לפתור" את בעיית כוח־האדם באמצעות העסקה של "עוזרי הוראה", בשכר שעתי ללא הכשרה ואפילו ללא בדיקות רקע. ליועצות חינוכיות ביסודי ובחטיבות הביניים אין אפילו תקן מינימלי לשעות ייעוץ.

בממשלה מדברים על "דאגה" לתלמידים "אחרי שנתיים של קורונה". אבל כדי לאפשר מקום אמיתי של התפתחות אישית ורגשית עבור התלמידים, צריך להשקיע: בשעות ייעוץ (בתור התחלה), בשעות חינוך שאינן שעות הוראה, במרחב הפיזי של בית הספר ובצוות החינוכי כולו. גם חינוך מגדרי ומיני, כולל למניעת אלימות מינית, דורש השקעה בהכשרה, שעות לימוד, ובצוות מיומן.

אבל מבחינת משרד האוצר — והממשלה — המשבר במערכת החינוך הוא לא תוצאה של הרעבה תקציבית ומחסור בכוח אדם. מבחינתם, הבעיה היא שכר גבוה מדי (איפה?), קושי לפטר מורים (שעה שיש נטישה של מערכת החינוך) וחוסר במורים "מצטיינים" (במה? ומי יחליטו מי "מצטיינים"?). בפועל, לאוצר יש בעיה עם עצם ההתארגנות של המורות והיכולת שלהן להתמקח ולהיאבק על שכרן. לכן, מנסים באוצר להחליש את העבודה המאורגנת במערכת החינוך באמצעות העסקה בחוזים אישיים, פגיעה במנגנון הקביעות ומתן סמכויות פיטורים למנהלי בתי ספר.

הממשלה מתחבאת מאחורי הגב של פקידי האוצר

לכל חברי הממשלה, כולל לשרת החינוך יפעת שאשא ביטון, נוח להסתתר מאחורי הטיעונים ה"מקצועיים" של פקידי האוצר. ראש הממשלה לפיד נדחף למתוח ביקורת על ליברמן, אך אחר כך נסוג בו: "תפקיד שר האוצר לשמור על קופת המדינה ושרת החינוך לדאוג ששנת הלימודים תתחיל. תפקיד ראש הממשלה לכנס את כולם סביב השולחן. יש משהו אפילו נכון בפערים כפי שהם עכשיו".

יש משהו חצוף בפערים הבלתי־נסבלים בין הצרכים של מערכת החינוך לבין עמדת הממשלה. הם יכלו כבר מזמן להיענות לדרישות הצודקות של המורות. בקופה של המדינה יש עודפי גבייה עצומים — ולא חסר כסף. אבל הממשלה מגבה במעשים את פקידי האוצר. זה תקף גם לגבי שרת החינוך.

שאשא־ביטון יכלה לרוקן מתוכן את האיום של ליברמן לרמוס את זכות השביתה של המורות באמצעות צווי מניעה. אך היא מתחה ביקורת, בדומה ללפיד, רק על העיתוי של הגשת הבקשה לבית הדין. מדוע היא לא מורידה את צווי המניעה מהפרק? היא יכולה לעשות זאת אם תתנגד פומבית לעצם המהלך (ולא רק לעיתוי שלו) ותבהיר כי זאת תהיה עמדת משרד החינוך בבית הדין.

גם במקרה שבית הדין יקבל את דרישת הממשלה למנוע את השביתה באמצעות צווי מניעה — באופן מלא או חלקי — זה לא אומר שאסור או שבלתי אפשרי להסלים את המאבק. אפשר לארגן הפגנה ארצית או הפגנות מקומיות, וגם להביא את המחאה לבתי הספר.

בכל מקרה, עצם האיום בצווי מניעה אנטי־דמוקרטיים, יחד עם הקריאה של ליברמן "להוציא את השביתה מהלקסיקון", צריכים להדליק נורה אדומה אצל כל ארגוני העובדות והעובדים במשק. העובדה שהאיום הזה כבר מונח על השולחן חושפת את הפחד של הממשלה (ובעלי ההון) מגל שביתות נגד ההתייקרויות — במגזר הציבורי והפרטי כאחד.

במובן הזה, הקרב של המורות הוא של כולנו. מדיניות הייבוש התקציבי פוגעת בכל השירותים החברתיים — בבריאות, ברווחה, אפילו בתחבורה הציבורית. האינפלציה ההיסטורית שוחקת את השכר של כל העובדות והעובדים, במגזר הציבורי והפרטי.

"כל מה שנחתום עם המורים ישליך על האחרים"

ליברמן אמר בעצמו: "כל מה שנחתום עם המורים ישליך על האחרים" — כלומר על עוד קבוצות במשק שדורשות העלאה. לכן האוצר נחוש כל כך להכניע את הסתדרות המורים. מאבק המורות חייב לנצח, כי ניצחון כזה ייתן השראה למאות אלפי עובדות ועובדים נוספים להיאבק.

לכן גם חשוב שארגוני עובדות ועובדים נוספים, החל בארגון המורים וכלה בהסתדרות הכללית יתגייסו בסולידריות עם המאבק. להפגנת המורות במאי הגיעו גם מורות המאוגדות בארגון המורים, וגם מתמחים לרפואה. למורות יש כוח ויש תמיכה מהציבור למרות ההסתה של התקשורת; על הסולידריות הזאת צריך לבנות את המאבק.

המורות עצמן יכולות לחזק את ההיערכות להסלמת המאבק, באמצעות הקמה של ועדות שביתה בכל בית־ספר, בכל שכונה ובכל סניף של הסתדרות המורים, ובאמצעות קיום אסיפות בהן ידונו ויתקבלו הכרעות לגבי צעדי מאבק, דרישות וקווים אדומים להסכם החדש.

ועדות השביתה ברמה בית־ספרית, מקומית, אזורית וארצית — יסייעו לגייס תמיכה מהקהילה, מהורים ומתלמידים. שבכל בית ספר יידעו כמה מורות חסרות! שבכל בית ספר יידעו כמה באמת משתכרות המורות, וכמה הן למדו ועבדו בשביל זה! שבכל שכונה ועיר גם קולן של הגננות, החינוך המיוחד והיועצות יישמע!

חייבים להביא את הסוגיות האלו לכיתה ולשכונה, ל"וואטסאפ של ההורים" וגם לשיח הציבורי כדי להילחם בשקרים שמקבלים הד בתקשורת ולהבהיר שהמאבק הזה הוא על הרבה יותר מ"רק" שכר המורות, ולמנוע מהממשלה לבודד את המורות.

מאות מתמחות ומתמחים לרפואה התפטרו השבוע במחאה על הסחבת של הממשלה בקיצור תורנויות. גם ארגון המורים העל־תיכוניים מאיים בשביתה, ובהסתדרות הכללית פתחו בקמפיין נגד יוקר המחיה ושחיקת השכר שלווה בהצהרות על "יציאה לרחובות", הכרזת סכסוך עבודה כללי במשק ושיתוף פעולה עם המורות.

ההסתדרות הכללית יכולה וצריכה להפעיל את הכוח שלה, ולעמוד יחד עם ארגוני המורות, המתמחות, וכל עובדות ועובדי השירותים החברתיים ובכלל המשק, להתנגד ל'הפרד ומשול' ולהיאבק למען העלאות שכר רוחביות: יש כסף בקופת המדינה, ויש רווחי שיא של בנקים, תאגידים וטייקונים שעוד לא נגעו בהם. העושר הזה יכול וצריך לשמש את הצרכים של כולנו — ובשביל זה צריך להתארגן ולהיאבק!