ההתנגשות בין הסתדרות המורים — ציבור העובדות והעובדים המאורגן הגדול בישראל — לבין הממשלה הסתיימה ללא שביתה ועם הסכם הבנות חדש.

שר האוצר ליברמן אמר על ההסכם: "זה לא אידיאלי, אך זה מה שהיה ניתן להשיג". ליברמן ופקידי האוצר, כמו גם ראשי ארגוני המעבידים במשק היו מעדיפים לצמצם את העלאות השכר בהסכם, מתוך חשש שהישג למורות יעורר גל של מאבקי שכר מצד קבוצות נוספות. אם זה היה תלוי בהם, הם היו מגיעים להסכמות אחרות לגמרי.

במקור, מנכ״ל משרד האוצר דיבר על 6,900 שקל כמשכורת לגיטימית למורה מתחילה. במשא ומתן הוצעה "תוספת" רוחבית של 400 ש״ח בלבד לכל השאר. בסוף הממשלה נאלצה להסכים על שכר של 9,000 שקל לחודש למורות המתחילות ותוספת של 1,100 שקל לחודש לשאר. מה אילץ אותם לתת יותר כסף ובנוסף למתן את הדרישות שלהם לפגיעה בתנאי העבודה ובכוח המאורגן של עובדות ההוראה?

האיום לא לפתוח את שנת הלימודים הצליח למצב את מאבק עובדות ההוראה בראש סדר היום הציבורי והתקשורתי — על אף פיזור הכנסת. שורה של הפגנות, שביתות חלקיות ועיצומים בחודשים האחרונים הוכיחו שהמורות, יהודיות וערביות, רציניות ונחושות. המחיר הכלכלי של אי־פתיחת השנה עבור המעבידים, ויותר מכך המחיר הפוליטי עבור שרי הממשלה היוצאת, פחות מחודשיים לפני בחירות, יצרו לחץ לספק ויתורים כלכליים.

"בלי שביתה לא זז פה שום דבר"

אז מה השיעור שהמורות לימדו אותנו? שזה הזמן להיאבק! הלחץ הכלכלי הולך ומחריף: מחירים עולים, השכר נשחק, הריביות מזנקות ומכבידות על האשראי והאוברדראפט. מנגד יש ממשלה לחיצה לפני בחירות, שמתמודדת עם מחסור בעובדות ובעובדים מיומנים בשירות הציבורי. מאבקים ושביתות יכולים להביא הישגים.

יו״ר ההסתדרות הכללית ארנון בר־דוד מנסה להצטייר בראיון לדבר1 כמי שלמד את השיעור: "ראינו גם במאבק המורים — בלי שביתה לא זז פה שום דבר". אבל בר־דוד מסרב לגשת למבחן. קודם הוא קבע שתאריך היעד ל"יציאה לרחובות" בדרישה להעלאת שכר ופתרונות ליוקר המחיה יהיה ה־1 בספטמבר — ואולי אף בשיתוף פעולה עם המורות. עכשיו הוא דחה את תאריך היעד לתחילת 2023 בתירוץ שאין תקציב ויש בחירות. אבל תקציב לא יהיה עד לפחות אפריל־מאי 2023 וגם ייתכן שלא תהיה ממשלה בתחילת השנה. התירוץ לדחייה הבאה של תאריך היעד למאבק כבר מוכן מראש.

בפועל, המבחן המעשי היה ממש עכשיו. במקום לעמוד לצד צוותי ההוראה, לחזק אותן במאבקן ולשלב אותו במאבק רחב יותר נגד ממשלת יוקר המחיה — בר־דוד בחר לפגוע במאבק. לפי דיווח של N12 שפורסם ב־30.8, רגע לפני השביתה, פנה בר־דוד למשרד האוצר והזהיר(!) מפני השלכות רוחב של הסכמה לדרישות הסתדרות המורים, כי הוא לא יוכל "לעמוד בפרץ" מול הלחץ בתוך ועדי ההסתדרות להשיג גם כן שיפור בשכר. אם כך, יש להגביר את הלחץ על הנהגת ההסתדרות.

תוצאות מאבק המורות אכן הוכיחו שבלי איום בשביתה אי־אפשר להזיז את הממשלה, אך בר־דוד נמנע באופן גורף משביתות. גם מאבק המורות לא הסתיים בסופו של דבר בשביתה בפועל, על אף שבשורה של הפגנות ראו את הנחישות של עובדות ההוראה לשבות. זה מעלה מספר שאלות: האם ההחלטה של הנהגת הסתדרות המורים לא לשבות הייתה נכונה? האם שביתה היתה גורמת לאוצר להביא לשולחן הסכם משופר ביחס למה שהושג? והאם מה שהושג יכול לעצור את בריחת כוח האדם מהוראה ולחלץ את מערכת החינוך מהמשבר?

ההסכם הסופי עדיין לוט בערפל

כאמור, ההבנות בין הממשלה להסתדרות המורים מדברות על שכר התחלתי של 9,000 שקל. הישג חשוב אך גם נסיגה מהיעד של 10,000 שיפה בן־דויד הציבה, וגם מהצעת הפשרה של שרת החינוך שעמדה על 9,500 שקל.

בנוסף, עדיין לא ידועים פרטים חשובים בנוגע להבנות לגבי עדכון השכר בגובה 1,100 שקל לשאר עובדות ההוראה. על הרקע הזה גם עולות בקרב חברות הסתדרות המורים שאלות שכרגע נותרות ללא מענה. מי נכלל בהסכם מלבד מורות בבתי הספר היסודיים? מה לגבי הגננות, החינוך המיוחד המטפלות באומנות ועוד? האם התוספות יינתנו בפעימות ואם כן בכמה, ומה יהיה גודל כל אחת מהן? האם יהיה החזר על ניכוי השכר במשכורת אוגוסט (קנס על השתתפות בעיצומים)?

ערפל כבד שורר מעל פרטיו הסופיים של ההסכם שנסגרים בין פקידי האוצר לצוות המו״מ המצומצם של הסתדרות המורים. בחודשים האחרונים לא היו דיונים רחבים, פתוחים ושקופים בשורות הסתדרות המורים על דרישות המאבק והקווים האדומים שלו. עקרונות ההסכם והוויתור על איום השביתה נסגרו ללא דיון או הצבעה באף פורום של האיגוד.

התארגנות שטח בשם 'האחד בספטמבר' שהקימו חברות הסתדרות המורים, קראה ליפה בן־דויד בעצומה שפירסמה: "עתידם הכלכלי של כ־200,000 עובדות ועובדי ההוראה שאת מייצגת לוט בערפל, משום שרב הנסתר על הגלוי ביחס להסכם השכר שנעלם מעינינו ולא נחשף בפנינו… עומדת לנו הזכות הלגיטימית לקבל מענה ועליך חלה החובה המקצועית להשיב לנו כנציגה נבחרת". העצומה זכתה תוך יומיים ל־600 חתימות (של עובדות הוראה וקהל תומך).

ממה שכן פורסם נראה שבנוסף להישגים בשכר, הוסכם על שורה של פגיעות בתנאי העבודה ובכוח המאורגן של צוותי ההוראה כמו הארכת הזמן עד להשגת קביעות, החלשת מנגנון ההגנה מפני פיטורים (שהם בפועל סיום קריירת ההוראה לחלוטין), סמכות ושיקול דעת גדולים יותר להנהלות להשפיע על שכר המורות בבית הספר והכנסת "מומחים" בחוזים אישיים.

נראה שטקטית הממשלה והאוצר העדיפו לוותר באופן חלקי בנושא השכר אבל להרוויח החלשה של הכוח המאורגן של צוותי ההוראה. זה תואם את הקו בו נקטה הממשלה במאבק על דעת הקהל, בעזרת השופרות בתקשורת הממוסדת ובהנהגת ההורים: אומנם נחוצה תוספת שכר, אבל כביכול נחוץ גם שינוי בצורת ההעסקה ובאופן העבודה של המורות — שיתאימו יותר לנורמות במגזר הפרטי. בנוסף דחף שר האוצר שמימון העלאות השכר יגיע מקיצוץ רוחבי במשרדי הממשלה.

המאבק על החינוך ממשיך

נראה כי יפה בן־דויד העדיפה לשיטתה "ציפור אחת ביד" מלצאת למאבק ראש בראש עם הממשלה. אבל כשעדיין אין הסכם חתום על כל פרטיו, צעד כזה דווקא מכיל סיכון שהממשלה תצליח לכפות פגיעות נוספות על עובדות ההוראה, כולל הפרות בוטות של ההבנות שכבר סוכמו לכאורה. ייתכן שהסתדרות המורים תאלץ להתניע שוב מאבק, לאחר שכבר הכריזה על סיומו ופיזרה את הכוחות שלה.

לגישה הזו של הנהגת הסתדרות המורים תרמו ההתנהלות הפושעת של יו״ר ההסתדרות הכללית, הפיצול במאבק עם ארגון המורים, אבל גם חוסר הדמוקרטיה באיגוד שמנע מעובדות הוראה לקבוע בזמן אמת כיצד ייראה הסכם שמוביל לשינוי העמוק הנחוץ במערכת החינוך.

שינוי כזה לא יכול לקרות ללא שיפור בשכר ובתנאי העבודה, אבל הוא לא מסתכם רק בזה. בעיות בוערות של ניכור ואלימות, כולל אלימות מינית, בבתי הספר דורשות עוד שעות ייעוץ וחינוך שאינן שעות הוראה, לרבות חינוך מגדרי ומיני וחינוך נגד גזענות ולהט״בופוביה. המשבר בחינוך, שהוא אחד מהביטויים למשבר החברתי הכללי, דורש השקעה אמיתית במקום ייבוש תקציבי, ודמוקרטיזציה במקום הסתגלות לנורמות של משק העבודה הקפיטליסטי — איפה שהבוס הוא דיקטטור.

הצבת תוכנית שאפתנית ל"מהפכה בחינוך" הייתה עוזרת לשבור את הבידוד של הסתדרות המורות במקרה של החלטה לצאת לשביתה. דרישות רחבות עבור כלל מעמד העובדות והעובדים — כולל שיפור שכר וחופשות במשק — היו עוזרות להראות שהמורות בצד של הציבור ואילו תוקפי השביתה נמצאים בצד של המעבידים. במקביל, הבאה של כל הסכם להצבעה דמוקרטית בפורום רחב של חברות וחברי האיגוד הייתה מחשקת את צוותי המו״מ ומאלצת אותם לא להתכופף בפני הממשלה.

הכיתות הצפופות, הייבוש התקציבי והפגיעה בכוח המאורגן של צוותי ההוראה ממשיכים גם לאחר ההסכם — וגם המאבק על החינוך יימשך והוא זקוק לשותפות בין איגודים דמוקרטיים, שקופים ולוחמניים.