מאז אמצע ינואר, הימים בהם פרצה בארץ מחאה המונית נגד התוכנית המשפטית של ממשלת נתניהו, מיליונים משתתפים בתנועת המחאה הגדולה ביותר בצרפת מאז השביתה המהפכנית של 1968.

כ־3.5 מיליון מפגינות ומפגינים ביותר מ־300 ערים, בשני ימי פעולה שונים בחודש מרץ, שברו את שיא ההפגנה הגדולה בהיסטוריה של צרפת. ימי הפעולה כללו גם שביתות ברוב המגזרים בכלכלה: מבתי זיקוק, דרך סקטור התיירות ועד עובדי התברואה בערים. שיבושים נרשמו באספקת הדלק, בטיסות, ברכבות ובשידורי הטלוויזיה.

עובדי חברת החשמל השובתים נקטו לעיתים בפעולות "רובין הוד": הם הזרימו חשמל חינם לבתי חולים, בתי ספר, מרכזים קהילתיים וספריות ציבוריות, וחידשו אספקה למשפחות עניות שנותקו בגלל חובות. פעולות כאלו מראות מי באמת מפעיל את הכלכלה: מעמד העובדות והעובדים. זה גם רמז ליכולת שלנו לנהל את הכלכלה בחברה סוציאליסטית לטובת הכלל ולא לטובת הרווח של קומץ מיליארדרים.

בבתי ספר ואוניברסיטאות ברחבי צרפת הוקמו ועדות שביתה מיוחדות של צוותי הוראה ותלמידים, שדנו ביניהם על השבתת בתי הספר בימי השיתוק שעליהם הכריזו ארגוני העובדים. בימים של הפגנות, הוסכם דמוקרטית בוועדות להצדיק היעדרויות של תלמידות ותלמידים שיצאו להפגין. המחאה מביאה איתה רוח רעננה, שמדגימה קצת מהאופן שבו חברה דמוקרטית באמת תוכל לפעול.

נגד מה המחאה?

התוכנית של נשיא צרפת, עמנואל מקרון, תוקפת את מעמד העובדים על ידי העלאת גיל המינימום לפרישה בפעם השנייה ברצף בתוך עשור, לאחר שכבר עלה מ־60 ל־62. כעת מתוכננת העלאה נוספת ל־64, בהתבסס על הטיעון כי יש להעלות את גיל הפרישה בעקבות הזדקנות האוכלוסייה והעלייה בתוחלת החיים, ובכך להכריח מיליוני עובדות ועובדים לעבוד עוד למען רווחי בעלי ההון, מהלך שיפגע בעיקר בשכבות העניות ביותר ובייחוד בנשים.

אולם התארכות תוחלת החיים ושיפור איכות החיים הם לא "בעיה", והשתת המחיר על העובדות והעובדים זה לא פתרון. אפשר לממן פנסיות על ידי מיסוי מתאים על ההון — דבר שמקרון כמובן לא מקדם, שכן הוא עסוק בלחלק הטבות מס למקורביו המיליארדרים.

למרות התנגדות של כשלושה רבעים מכל תושבי צרפת לרפורמה, מקרון — בדומה לממשלה כאן — ניסה לקדם בליץ חקיקה, ואפילו השתמש בסעיף 49.3 לחוקה הצרפתית, סעיף אנטי־דמוקרטי שמתיר לו לעקוף את הצורך באישורו של הפרלמנט. הדמיון ברור: שתי ממשלות לא פופולריות שמנסות לבצר את כוחן בכלים אנטי־דמוקרטיים. זהו חלק מטרנד בינלאומי של ממשלות קפיטליסטיות שנאלצות לאמץ מאפיינים סמכותניים כדי להמשיך ולכפות את האג׳נדה שלהן.

מקרון טוען ש"יש לו את המנדט העממי" להעביר את רפורמת הנגד ההרסנית. אך מול אותו "מנדט עממי", נעמד על הרגליים רוב הציבור שמתנגד לא רק בסקרים, אלא גם ברחוב ובמקומות העבודה — והוכיח שיש לו יכולת לשתק את המדינה.

סולידריות מעמדית נגד ה"הפרד ומשול" של הממשלה

אחרי חודשים של זעם, מחאות ושביתות, האליטה הצרפתית ניצבת בתסכול מול הכוח של ההמונים. בכיר שצוטט בעיתון הימני "ז׳ורנל דו דימאנש" מ־8 באפריל אמר כי "אם לא נשנה את האווירה, עם שאלת ההגירה או נושא אחר, לא נצליח לרסק את תנועת המחאה נגד רפורמת הפנסיות".

שוב הנשק שעומד לצד הממסד הצרפתי הוא הפרד ומשול — סכסכנות וחרחור מלחמה בין עובדים לעובדים ובין עניים לעניים. בעיתות משבר, האליטות מנסות להסית את הזעם לעבר שכבות מופלות בחברה. ההגנה הכי טובה נגד כלי הנשק הזה הוא הרחבת האג׳נדה של המחאה כך שתיתן מענה פוליטי של סולידריות מעמדית לשאלות החברתיות הבוערות.

לכולם, ובעיקר לעובדים שמפגינים ושובתים ברור: רפורמת הפנסיות היא לא הסיבה היחידה שהוציאה אותם לרחוב. זה היה הקש ששבר את גב הגמל. הם שובתים גם בגלל משבר אנרגיה, האינפלציה השנתית שעומדת על כ־7 אחוזים, האבטלה הגבוהה, אי־השיוויון המגדרי המחריף, הלהט״בופביה הגואה, ומשבר אקלים שדופק בדלת.

המאבק ההמוני של מעמד העובדות והעובדים יצר ערוץ שדרכו שכבות נוספות יכולות לבטא זעם, סולידריות וקריאה לשינוי חברתי. בהפגנות הענק "גושים ירוקים" מקשרים בין תוכנית הפנסיות לפגיעה בסביבה עם הסיסמה "פנסיות, אקלים, הן אותו מאבק. אין פנסיות בכדור ארץ שרוף". יוזמות לאיסוף כסף עבור קרנות שביתה מגיעות מארגוני להטב״ק בפריס ועד ארגוני אופים בצפון המדינה. בתי ספר הוציאו משלחות סולידריות לסייע לעובדים שובתים במפעלים.

חברות וחברי ה־ISA (התנועה הבינלאומית שמאבק סוציאליסטי שותפה בה) שמות דגש על הרחבת ועדות השביתה ממקומות העבודה לבתי הספר ולשכונות. ועדות כאלה יוכלו לשלב עובדות ועובדים, מובטלים ונוער לקדם יוזמות ארגוניות, אבל גם להחליט באופן דמוקרטי לגבי הדרישות של המאבק והאסטרטגיה שלו. כך, הדרישה הפופולרית לשביתה כללית תוכל להתממש כשהיא תאורגן ותנוהל באופן דמוקרטי על ידי הוועדות.

לעומת היוזמה והתעוזה מלמטה, הנהגות ארגוני העובדים ומפלגות השמאל בצרפת לא מצליחות להציע אסטרטגיה אפקטיבית להחרפת המאבק. תוכנית הפעולה, המבוססת על ימי פעולה והפגנות אחת לחודש, לא מספיקה כדי לתרגם את ההתנגדות הציבורית לניצחון על הממשלה. למעשה, הנהגות האיגודים לא תמכו בתחילת המאבק בשביתות, ורק אי־שביעות הרצון מצד עובדות ועובדים מאורגנים מהשורה דחפה אותם לכך.

כדי לממש את השאיפות העמוקות של ההמונים שיצאו למאבק למען חברה אחרת, נחוצה תוכנית מאבק שתכלול, כפי שמציעות גם החברות/ים שלנו בשטח, החזרת גיל הפרישה ל־60, העלאת גובה הפנסיות והמשכורות, השקעה מסיבית בשירותים החברתיים הקורסים שיתבססו על מיסוי העשירים, העברת המגזרים המרכזיים בכלכלה לבעלות ציבורית וניהול דמוקרטי כחלק משינוי סוציאליסטי. מקרון צריך ללכת הביתה– אבל לא רק הוא, אלא גם המדיניות שלו והמערכת הקפיטליסטית פושטת הרגל שהוא מייצג.