לעצור את מתקפת הנקם ומרחץ הדמים בעזה, להיאבק ולהציב אלטרנטיבה לממשלת האסון, המצור והעוני
לא לעוד "חילוצים" באמצעות מעשי טבח — להיאבק לשחרור כולם תמורת כולם ולסיום מרחץ הדמים!
דף הבית
מי אנחנו
על מה אנחנו נאבקים.ות
אפשר שאלה על סוציאליזם?
כנס סוציאליזם
דברו איתנו / הצטרפות
תרומת סולידריות
תשלום דמי חברות
התנועה העולמית ISA
ארכיון כתבות
תקנון התנועה
דברו איתנו
תודה רבה!
ההודעה נשלחה, מצוין, נשתדל ליצור קשר בהקדם.
פלישת שלטון הימין הישראלי לרפיח
לחזק את המחאה חוצת־הגבולות לעצירת מרחץ הדמים
כן להפגנות ופעולות מחאה ושביתה בחתירה לבלום את הפלישה, לכפות הפסקת אש והחזרת שבויים ואסירים, לעצור את מרחץ הדמים, ולהפיל את ממשלת הדמים כחלק מהמאבק להפלת הכיבוש ושלטון ההון
495

495

"קבינט המלחמה" החליט פה־אחד על תחילת השלב הראשון של תוכנית הפלישה הקטסטרופלית של שלטון הימין הישראלי לרפיח, בה שוכנת מרבית האוכלוסייה הפלסטינית השורדת בתופת הרצועה.

בלילה שבין שני לשלישי פשטו כוחות הצבא הישראלי על צדו הפלסטיני של מעבר רפיח. יום קודם כוחות הצבא הכובש הפגיזו והפציצו בתי מגורים במזרח רפיח והרגו 22 פלסטינים, בהם 8 ילדים ותינוקות. קטל המשפחות השתלב עם המסר שהצבא העביר למחרת בבוקר לתושבי השכונות במזרח רפיח כחלק ממהלך גירוש של 100 אלף תושבים ותושבות: מי שלא יימלטו, דמם בראשם. המוני משפחות פלסטיניות, כולל רבות שנעקרו מביתן ומצאו מקלט ברפיח, נעקרו כעת פעם נוספת והחלו לנוע לכיוון העיר החרבה ח׳אן יונס ואזור אל־מוואסי, הצמוד לחוף. בשני האזורים אין תשתיות בסיסיות לקליטת המוני עקורים, גם לא מים זורמים. המשפחות הנמלטות חוששות כי לא יצליחו למצוא באזורים הללו מקום להקים בו אוהל. למרות זאת, באופן אורווליאני, שלטון הימין הישראלי מכנה את אל־מוואסי "אזור הומניטרי". בפועל מדובר באזור אסון "הומניטרי" קיצוני, כשבנוסף, סגירת מעבר רפיח במקביל לסגירת מעבר כרם שלום מכבידה שוב את המצור החונק ואת ההרעבה בכל האזורים ברצועה.

הפלישה הצבאית הלילית יצאה לפועל לאחר שרשרת דיווחים סותרים כרכבת הרים של ציפיות מתהפכות ביחס לאפשרות לעסקת הפסקת אש וחילופי חטופים ואסירים. סבב המו״מ הנוכחי בין ממשלת ישראל לחמאס הגיע לסף קריסה ביום שני, אלא שאז הנהגת חמאס הודיעה על קבלת תנאי "ההצעה המצרית" לעסקה. מטה משפחות החטופים הודיע בתגובה: "אנו מברכים על הודעת חמאס לקידום הפסקת האש, שמקדמת את חזרתם של 132 החטופות והחטופים שנמצאים בשבי חמאס כבר שבעה חודשים". המטה קרא לממשלת הימין הישראלית, "להוכיח במעשים את מחויבותה לאזרחיה — על הקבינט לקחת את הסכמת חמאס ולהפוך אותה לעסקה להחזרת כולם". אלא שלשכת נתניהו הדגישה כבר באותו הערב, בהתרסה אל מול הלחצים להפסקת אש ברמה הבינלאומית, האזורית וכן מתוך החברה הישראלית, שקבינט המלחמה קבע פה־אחד כי "הצעת חמאס רחוקה מאוד מהדרישות ההכרחיות של ישראל". עם זאת, לצד ההחלטה על תחילת הפלישה לרפיח, הקבינט החליט גם על יציאה של משלחת ישראלית לקהיר, אם כי בדרג ביניים וככל הנראה ללא מנדט של ממש להתקדם במו״מ. הנהגת חמאס הבהירה מצידה כי היא רואה בהשתלטות כוחות הכיבוש על מעבר רפיח צעד שנועד לטרפד הסכמות.

אומנם, נתניהו היה הגורם הפרובוקטיבי ביותר נגד חתימת עסקה בשלב הנוכחי מבין חברי קבינט המלחמה המצומצם — הכולל גם את גלנט וגנץ, לצד ה"משקיפים" אייזנקוט, דרעי ודרמר — בעוד גורמים אחרים במשטר הישראלי נדחקו להתגמשות טקטית לרבות אפשרות של הימנעות מפלישה. נתניהו, במידה רבה משיקולי הישרדות פוליטיים, מתחרה בראשי מפלגות הימין הקיצוני המזהירים שיפרקו לו את הקואליציה וקוראים ל"פקודה מיידית לכיבוש רפיח" (בן גביר), כמו גם: "רפיח, דיר אל־בלח, נוסיראת — השמדה מוחלטת. תמחה את זכר עמלק מתחת השמיים" (סמוטריץ').

אולם הסיבה הראשית לטרפוד סבבי המו״מ עד כה היא שעמדת אותו קבינט מלחמה בשם הממשלה הכובשת והמחריבה את רצועת עזה נותרה שלילה רשמית של עסקת הפסקת אש שתכלול את סיום המתקפה הצבאית העקובה מדם והסגה מלאה של כוחות הכיבוש בטווח הקרוב.

ככל שהקבינט מתבצר בעמדתו כך גם גוברת ההתנגשות בינו לבין חלק ממשפחות החטופים. היום (שלישי) בהצהרה שנמסרה לתקשורת ממוקד מחאת משפחות בשער בגין, מול הקריה, אמרה עינב צנגאוקר, אמו של החטוף מתן צנגאוקר, את הדברים הבאים: "שמענו מגורמים המעורים במו״מ שמה שבאמת מונע את העסקה, מה שמפריד בינינו ובין יקירינו, היה ונשאר התחייבות ישראלית לסיום המלחמה. אנחנו אומרים כאן בצורה ברורה לנתניהו ולממשלת ישראל — אם הדרך היחידה להחזיר את החטופים היא בהתחייבות ישראלית לסיום המלחמה — סיימו את המלחמה, תחזירו אותם ותצילו חיים".

במישור הצבאי, תוכנית הפלישה המלאה לרפיח מסומנת כמהלך אסטרטגי להכרעת "המעוז האחרון" של הזרוע הצבאית של חמאס, גדודי עז א־דין אל־קסאם, המחזיקה במקום בכ־4 גדודים המונים כ־3,000 לוחמים, לעיכוב תהליך התארגנות מחדש של הזרוע הצבאית ולהגברת השליטה הישראלית על מעבר רפיח ו"ציר פילדלפי" לאורך הגבול עם מצרים. במישור הפוליטי, המהלך נועד להראות מי מכתיב את האירועים ולשמש סמלית לבניית תמונת "ניצחון" כוזבת של המעצמה הכובשת ושל נתניהו וממשלתו בפרט.

למרות זאת, מופעלים על ממשלת הימין הישראלית לחצים כבדים להימנע מלממש את תוכנית הפלישה המלאה לרפיח. הרמטכ״ל הלוי כבר אישר מספר פעמים תוכניות לעקירת האוכלוסייה ולפלישת כוחות הכיבוש, אך קבינט המלחמה הישראלי נמנע עד כה מהחלטה על יישום מלא של תוכנית הפלישה, בהשפעת לחץ ציבורי ישראלי בסוגיית החטופים והלחצים הבינלאומיים.

לאחר שחילופי המהלומות הדרמטיים בין המשטר הישראלי ומקבילו האיראני המחישו את סכנת ההתלקחות האזורית, ולאחר הדיווחים על התקיפה הישראלית הנקודתית בשטח איראן ב־19 באפריל, שהוכחשה פורמלית משני הצדדים כדי "לסגור את האירוע", הפוקוס שב מייד לזוועות המתחוללות בעזה. כבר למחרת התפרסמו הדיווחים מעוררי החלחלה על איתור קברי המונים במתחם בית החולים נאס׳ר בח׳אן יונס, בהם התגלו מעל 300 גופות, לרבות של נשים וילדים. חלק מהגופות נמצאו כפותות, עם סימני עינויים וללא בגדים, וייתכן שחלק מהקורבנות הוצאו להורג במקום. לאחר טבח ח׳אן יונס ההיסטורי, שביצעו במהלך "מלחמת סיני" ב־1956 כוחות כיבוש ישראליים, התגלה בעיר קבר אחים בו נטמנו גופותיהם של כ־40 פלסטינים אזוקים שנורו בראשם מאחור — אירוע המחוויר כיום אל מול ממדי הקטסטרופה בח׳אן יונס וברצועה.

הידיעות שהגיעו ממתחם בית החולים לא עיכבו גם בהינד עפעף הסלמה מחודשת בהפצצות הישראליות ברפיח. כ־35 אלף בני אדם נספו עד כה במתקפה הג׳נוסיידית של הקפיטליזם הישראלי על רצועת עזה, בהם 14,500 תינוקות, ילדים ונערים ו־9,500 נשים. כ־75% מקרב 77 אלף הפצועים והפצועות המדווחים הם נשים. יותר מ־8,000 בני אדם מוגדרים נעדרים או ידוע כי הם לכודים מתחת להריסות מבנים שקרסו. התשתיות הבסיסיות ביותר לקיום חיים הושמדו, ונשק ההרעבה המשמש נגד התושבות והתושבים הצית משבר רעב קיצוני במיוחד בצפון הרצועה. כעת, לאחר הרחבה מוגבלת וצינית של היקפי האספקה, סגירת המעברים בדרום הרצועה עלולה להצית משברים דומים באזורים נוספים.

ממחאה לצעדי שביתה

ברמה העולמית, גל ההפגנות, ההתבצרויות ומאהלי המחאה של סטודנטים וסטודנטיות סיפק זריקת מרץ מחודשת לתנועה הבינלאומית לעצירת מרחץ הדמים. בחברה הישראלית, העובדה שבמסגרת פעולות ההרג ההמוני וההרעבה של תושבות ותושבי עזה והחרבת התשתיות נהרגו גם חטופים רבים חשפה את השקר ש"הלחץ הצבאי" מופעל כביכול לטובת החטופים עצמם. הפלג הביקורתי יותר כלפי הממשלה הישראלית בקרב משפחות החטופים פנה להתארגנות עצמאית ממטה המשפחות הרשמי ולהסלמת המאבק, עד כדי קריאה להסתדרות הכללית להוביל שביתה כללית במשק הישראלי כדי לאלץ את שלטון הימין להסכים לעסקה לחילופי חטופים ואסירים.

במקביל, נציגים של האיגודים המקצועיים הפלסטיניים בעזה, ששרדו את התופת, קראו ליוזמות מחאה ושביתה של איגודי עובדות ועובדים ואגודות מקצועיות ברחבי העולם, בפרט סביב ה־1 במאי, יום העובדים הבינלאומי, וה־15 במאי, יום הנכבה — המציין את הטיהור האתני ההמוני שביצעו כוחות ישראליים במהלך מלחמת 1948, לרבות החרבת מאות יישובים, עקירת מרבית האוכלוסייה הפלסטינית בתחומי הקו הירוק, כמו גם המשך תהליכי נישול, מחיקת הזיכרון מהמרחב הציבורי ושלילת שיקום קהילות. 'ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל' סימנה גם מצידה את ה־15 במאי כיום שביתת מחאה אפשרי. בתוך כך, בגדה המערבית התארגנה ב־21 באפריל שביתת מחאה נוספת, במעורבות איגוד המורות, בעקבות הפשיטה של כוחות כיבוש על מחנה הפליטים נור שמס בטולכרם.

מוושינגטון ועד ריאד, המעמדות השליטים חוששים מהסתבכות בהסלמה צבאית אזורית ומהתדלוק המתמשך של זעם ורדיקליזציה המוניים עם עוד תמונות זוועה מעזה. ממשל ביידן אולי מוכן להשלים עם פלישה "מוגבלת" ברפיח, אך הבהיר התנגדות לפלישה נרחבת ומעכב משלוח נשק לישראל, כמנוף לחץ מוגבל. בו־זמנית, הוא לוחץ על המשטר הקטרי — המארח לבקשת וושינגטון את ההנהגה הגולה של חמאס מאז 2012 — לסלק את נציגי חמאס אם לא יסכימו מצידם לעסקה "בשלבים", שרשמית לא תסיים את המתקפה.

משטר א־סיסי איים בהקפאת הסכם השלום עם ישראל בתרחיש של פלישה נרחבת לרפיח. משבר הדמים בעזה מעצים את ההתנגדות הציבורית המצרית לברית האסטרטגית בין הדיקטטורה של א־סיסי לדיקטטורה הישראלית המושלטת על הפלסטינים, בעוד שהסגר שהטילו החות׳ים בים האדום חותך הכנסות ממסחר, ואילו פלישה "מלאה" לרפיח תזריק עוד חוסר יציבות, לרבות גל אפשרי של פליטים פלסטינים לסיני. על הרקע הזה, המשטר המצרי נטל מידי מקבילו הקטרי את הבכורה בהובלת סבב המו״מ האחרון. במקביל, הואץ המו״מ בחסות האימפריאליזם האמריקאי והצרפתי על עסקה אפשרית — בכפוף לתרחיש הפסקת אש בעזה — לבלימת מלחמת ההתשה האינטנסיבית בגבול ישראל–לבנון ולהסדרת נקודות המחלוקת בקו הגבול.

מבוי סתום אסטרטגי

נתניהו הכריז זה מכבר ביהירות טיפוסית שפלישה ישראלית לרפיח תצא לפועל גם ללא תמיכת וושינגטון. אלא שכעומק היוהרה כך עומק החולשות של ממשלת הדמים הישראלית, המתמודדת עם פיצולים בצמרת נוכח מבוי סתום אסטרטגי, עם זעם ציבורי במישור המקומי, ועם התגברות הלחצים ברמה הבינלאומית, באופן מכריע בהשפעת הזעם ההמוני ותנועת המחאה ברחבי העולם. בהקשר זה, בקבינט המלחמה הישראלי חוששים גם ממטרד אפשרי בדמות צווי מעצר מבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג (ICC) לנתניהו, לגלנט ולרמטכ״ל הלוי בגין פשעי מלחמה ומעורבות בג׳נוסייד בעזה, בדומה לצו שהוצא נגד פוטין, וביקשו שהאימפריאליזם האמריקאי יתערב לטרפוד המהלך, תוך שאיימו למוטט את הרשות הפלסטינית אם יופקו הצווים.

לקפיטליזם הישראלי יש אומנם גב מובהק מוושינגטון. ממשלות ה"מערב" והמשטרים הערביים שנמצאים איתן בברית המחישו, במיוחד נוכח פעולת התגמול האיראנית, איך למרות מס־השפתיים המשולם ללחצים הציבוריים הכבדים המבטאים סולידריות עם ההמונים הפלסטינים בעזה, הרי שעבורם, ביסודו של דבר, הקפיטליזם הישראלי הוא כיום גורם הכרחי להגנת האינטרסים הגיאו־אסטרטגיים שלהם באזור. הדבר מקבל משנה תוקף על רקע היריבות הבין־גושית בין המחנה של האימפריאליזם האמריקאי למחנה של האימפריאליזם הרוסי והסיני. כך, ממשל ביידן העביר את חבילת הסיוע לחיזוק מכונות המלחמה של המעמדות השליטים בישראל, באוקראינה ובטאיוואן, וגם יצא נגד הפגנות הסטודנטים. לאורך אפריל הוא אף פעל באינטנסיביות, לקראת הכינוס המיוחד של 'הפורום הכלכלי העולמי' בריאד (28–29.4), לגיבוש טיוטת עסקה אזורית, שמוצע שתכלול נורמליזציה בין סעודיה לישראל וחוזה "ברית הגנה" בין ארה״ב וסעודיה. אמורות להתלוות לכך הסכמות מעורפלות כלשהן מצד השלטון הישראלי לצעדים להכרה פורמלית לכאורה במדינה פלסטינית על הנייר — עוד הרבה פחות ממס השפתיים של "יוזמת השלום הסעודית" של 2002. לפי דיווחים, בלינקן הציב לממשלת ישראל אולטימטום להיענות להצעה עוד במאי בטרם תיבחן התקדמות בעסקה האזורית גם ללא מעורבות ישראלית.

ממשל ביידן הגדיל והמחיש עד כמה האימפריאליזם האמריקאי עוין את הרעיון של זכות הגדרה עצמית לאומית מדינתית לפלסטינים אפילו ברמה סמלית, עם הטלת וטו ב"מועצת הביטחון" של האו״ם (18.4) על החלטה לקבל את הרשות הפלסטינית, פורמלית כמדינת פלסטין, לחברות מלאה באו״ם. המהלך התרחש תוך המשך הזרמת נשק אמריקאי לטבח המוני בפלסטינים והמשך התעמרות כלכלית דרך החנק התקציבי של סוכנות אונר״א.

למרות זאת, רמת האמון והתיאום בין הבית הלבן לממשלת נתניהו במגמת שחיקה. חלפו מעל חודשיים מאז שהממשל האמריקאי חדל מהתנגדות לקריאות להפסקת אש בעזה, הכריז על תוכנית הפלישה לרפיח "קו אדום", שעה שביידן עצמו העריך שעסקה היא עניין של ימים, ומעל חודש חלף מאז שלראשונה לא הוטל וטו אמריקאי על החלטה של "מועצת הביטחון" של האו״ם ש"דרשה" הפסקת אש מיידית.

לאחר שלב שכלל דילול בהיקף כוחות הכיבוש בשטח הרצועה, בסבב המו״מ הנוכחי שלטון הימין הישראלי נדחק להתגמש על נוסחאות עמומות במסגרת "ההצעה המצרית", ולהרחיב במעט את התרת האספקה לאוכלוסייה המורעבת והמופצצת בעזה, בפרט לאחר הרג עובדי 'המטבח המרכזי העולמי' (1.4). אולם המשטר הישראלי שואף מלכתחילה להדק שליטה ברצועת עזה באמצעות המתקפה הג׳נוסיידית, ואין לו כל "אסטרטגיית יציאה" ברורה איך לייצב מנגנוני שליטה בעיי החורבות ובאוכלוסייה שהחריב את כל עולמה. הוא החליש צבאית את חמאס לעת עתה אך אינו קרוב לחסל אותו ככוח פוליטי מאורגן וחמוש, ואין לו בהישג יד כל כוח מקומי מאורגן שיתנדב לשמש "ממשל חלופי" בתיאום עם הכיבוש הישראלי, כשגם אם הרשות הפלסטינית הייתה מעוניינת, היא בקושי אוכפת את עצמה במובלעות בגדה המערבית ונחשפה זה מכבר בתפקידה בסופו של יום כקבלן מישנה של הכיבוש הישראלי.

חוגים שונים במעמד השליט הישראלי משחקים עם תוכניות לעיצוב הכיבוש בעזה "ביום שאחרי". שאיפת הימין הקיצוני הישראלי להחזרת הכיבוש הישיר הקבוע ולחידוש מפעל ההתנחלויות הקולוניאלי בשטח מזוהה מבחינת הזרם המרכזי של המעמד השליט הישראלי כמתכון להסתבכות אסטרטגית, לעומת משחק ברעיונות של השארת כוחות כיבוש ישירים בחלקים מהרצועה לטווח בינוני, בחתירה לטיפוח כוח משת״פי מקומי, ואולי להשלטה מחדש של הרשות הפלסטינית תחת שליטה ישראלית מוגברת, ייתכן שבסיוע כוח שיטור מטעם המשטרים הערביים — וגם אז, מובן לכל האסטרטגים של המשטר הישראלי שהכיבוש והמשך הדיכוי של הפלסטינים יעוררו התנגדות בצורות שונות, וגם שפלגים שונים בתנועה הלאומית יתארגנו למאבק, לרבות באמצעים חמושים.

החתירה להעמקת מדיניות המצור

ה"הברקה" של משטר הכיבוש ל"יום שאחרי" היא מיחזור הרעיון של הכבדת הסגר הצבאי הברוטלי על האוכלוסייה הנצורה, כביכול כדי שמיליציות פלסטיניות לא יוכלו טכנית להתחמש. המעצמה הכובשת מעוניינת לשמור לעצמה בלבד את הזכות להתחמש בנשק המשמש אותה להתקפות הנרחבות המחרידות על האוכלוסייה הפלסטינית, והדבר נעשה בכסות של דמגוגיה ביטחונית, על בסיס ניצול ציני של טבח ה־7.10 ותקיפות חסרות הבחנה ככלל בהובלת חמאס כלפי אזרחים ישראלים מהשורה. אולם עיקר הנשק נמצא בפער עצום בידי המעצמה הכובשת, ועיקר הקורבנות, בפער עצום, בקרב האוכלוסייה הנכבשת, שזכותה הבסיסית להגן על עצמה ולהיאבק בהתקפות עליה ולמען שחרור מהדיכוי הברברי המושלט עליה.

בכל אופן, אחרי קרוב לשני עשורים של סגר הדוק על הרצועה של המשטר הישראלי, בסיוע מקבילו המצרי, במחיר קטסטרופלי עבור תושבות ותושבי עזה, וללא כל אופק לפתרון עבור תושבים ותושבות מהשורה מעבר לגדר בנגב המערבי, התואנות הביטחוניות השקריות שעטפו את המדיניות התנפצו שוב ושוב בסבבי הסלמה צבאיים ובממדים קיצוניים במשבר הדמים ההיסטורי הנוכחי.

ב־2005, במסגרת "תוכנית ההתנתקות", שנועדה ביסודה לייצב את הכיבוש הישראלי, נחתמו הסכם המעברים בין מדינת ישראל לרשות הפלסטינית והסכם פריסת כוחות השיטור המצריים לאורך גבול הרצועה ומצרים. למרות סיום הנוכחות הישירה של כוחות הכיבוש במעבר רפיח, השתמרה שליטה מכרעת של השלטון הישראלי במעבר, החל מאיסור העברת סחורות, פיקוח על העוברים (לרבות המשך שליטה במרשם האוכלוסין הפלסטיני, המרכזי למדיניות ההיתרים), וסמכות רשמית לסגירת המעבר שעה שהמשטר המצרי מכיר בגבול עם עזה כגבול עם מדינת ישראל. המעבר נסגר מאז ניצחון חמאס בבחירות למוסדות הרשות הפלסטינית ב־2006, עם תחילת הידוק הסגר, נפרץ לפרקי זמן קצרים בידי לוחמי מיליציות פלסטינים, ואילו המשטר הישראלי והמצרי פעלו להרס מנהרות הברחה, המהוות עורק כלכלי חיוני בצל הסגר הצבאי הברוטלי. המשטר המצרי נדחק לפתוח את המעבר מפעם לפעם, ובלחץ הגל המהפכני של 2011 נדחף להקלות המשמעותיות ביותר. אולם בתקופת מהפכת־הנגד של משטר א־סיסי לאורך העשור החולף, התגברו התיאום עם המשטר הישראלי וההתקפות על המנהרות. כעת, בהתאם לתוכניות שגיבש הצבא הישראלי בהשפעת לחצים מוושינגטון כחלופה לתוכנית פלישה נרחבת, מדובר על אפשרות לשילוב בין פלישה צבאית ישראלית מצומצמת ל"ציר פילדלפי" לבין הסכם ישראל–מצרי חדש להגברת האמצעים לרמיסת כלכלת המנהרות ולהעמקת האחיזה של הכיבוש בעורקים הכלכליים של השורדות והשורדים ברצועה. גם הניסיון הזה לייצוב הכיבוש נידון לכישלון.

הר געש של חוסר יציבות

הניסיון של וושינגטון והמשטרים הערביים לרתום את הקפיטליזם הישראלי להרחבת הנורמליזציה כאסטרטגיית יציאה מייצבת נתקל במכשולים מצד המשטר הישראלי עצמו. תהליכי המשבר המערכתיים העמוקים של הקפיטליזם ושל המערכה להנצחת הכיבוש הקולוניאלי שהובילו את המשטר הישראלי עד הלום עירערו את יציבותו הפוליטית ויצרו את תלותו במערך השיקולים הצר של נתניהו ושל כוחות אולטרה־לאומניים. אפילו אם טראמפ, כסוכן כאוס של המערכת העולמית, לא יחזור לבית הלבן בינואר, אין בעתיד הנראה לעין אופק להתהוות שיווי משקל מחודש לאורך זמן עבור משטר הכיבוש.

הזעזוע והזעם הצודקים בקרב מיליוני פלסטינים וברחבי העולם על ההחרבה הנרחבת של רצועת עזה לא יתחלפו בשאיפה לראות חתונה פוליטית בין המעצמה הכובשת לבן סלמאן על מדשאת הבית הלבן. המחנה האימפריאליסטי של מדינות ה"מערב", המסייע הראשי למרחץ הדמים בעזה, יידחק לשלם יותר מס שפתיים לסולידריות ההמונית עם הפלסטינים, כולל סנקציות רכות נגד הכיבוש וההתנחלויות, וההצהרה של עוד מדינות באירופה שייפנו כעת להכרה פורמלית ברשות הפלסטינית כמדינה, בהמשך להחלטת ממשלת שוודיה לפני עשור. אולם הצהרות סמליות לא יביאו למימוש זכות הפלסטינים לשחרור מדיכוי ולעצמאות לאומית מדינתית בפועל, והן לא יקלו את הזעם ההמוני העולמי על הכיבוש הישראלי.

למרות הרמיסה המשטרתית של המחאה באוניברסיטת קולומביה בארה״ב, התסיסה נמשכת וגל פעולות המחאה התפשט מאוניברסיטאות עילית בארה״ב לקמפוסים ברחבי העולם — לרבות בקרב סטודנטים פלסטינים בגדה המערבית וסטודנטים בלבנון, מצרים, תוניסיה, ובצרפת, בריטניה, איטליה, אוסטרליה ומוקדים נוספים. מעזה התפרסמו תמונות של ילדים מודים לסטודנטים בארה״ב על הסולידריות. גל המחאה מתזכר את ממשלות ה"מערב" והמשטרים הערביים שמימוש איום הבלהות של פלישה ישראלית נרחבת של שבועות ארוכים ברפיח ייצור גלי הדף ברמה האזורית והעולמית.

התקשורת הממסדית הישראלית התגייסה להכפשה הטיפוסית של גל המחאה בקמפוסים ברחבי העולם, כחלק ממכונת התעמולה לגיוס תמיכה בפעולות הצבאיות של ממשלת הימין הישראלי ובהרג המוני של פלסטינים. דווקא ההסתה הבוטה נגד מאהלי המחאה בקמפוסים, שמנסה לצייר אותם כמעוזי אנטישמיות נוסח גרמניה של שנות ה־1930 (!) ממחישה שהתנועה הבינלאומית נגד המתקפה הג׳נוסיידית בעזה אכן אינה רק "רעש רקע" אלא גורמת לדאגה ממשית בחוגי המעמד השליט הישראלי. התעמולה הרשמית של שלטון הימין בישראל מנסה לטשטש לא רק את העובדה שקולות אנטישמיים הם גורמי שוליים במחאה, אלא גם שבלב מאהלי המחאה בארה״ב יש לא מעט סטודנטיות וסטודנטים ממוצא יהודי.

בצעד נוסף להסתרת המציאות, ברוח משטר פוטין, אך על בסיס מעורער הרבה יותר, ממשלת נתניהו–גנץ החליטה על סגירת פעילות ערוץ אל־ג׳זירה הקטרי בישראל, כדי לדרוס עוד יותר את המרחב לעיתונות שאינה מגויסת לתעמולת המלחמה השלטונית.

אף שהליבוי האגרסיבי של הריאקציה הלאומנית בחברה הישראלית, בהובלת דמגוגיה ביטחונית, מוסיף לטפח תמיכה כללית הרסנית בעיקר בקרב האוכלוסייה היהודית למתקפה הצבאית בעזה, היחס לממשלה נותר סופר־סתירתי, עם חשדנות וזעם המוניים, ורק מיעוט מצדד בקו של הימין הקיצוני הישראלי המתנגד להפסקת אש. 54% מהציבור הכללי (חוצה קהילות לאומיות) מצדדים ב"עסקת חטופים" על פני פלישה ישראלית לרפיח (סקר 'מעריב', 3.5). התפטרות ראש אמ״ן, וקודם לכן גם פרישת הפלג של סער מהממשלה, משקפים לא רק את התרחבות היקף ההפגנות הישראליות בדרישה לעסקה ובקריאות נגד נתניהו והממשלה, אלא גם זיהוי של חולשת הממשלה ושל זעם ציבורי רחב הרבה יותר. 58% מהציבור הכללי תומכים בהתפטרות מיידית של נתניהו, שמפלגתו שבה לצנוח לקצת יותר ממחצית משיעור הקולות שקיבלה בבחירות 22׳ וגוש נתניהו מתנדנד סביב 50 מנדטים (סקר 'חדשות 12', 30.4). אל הזעם על נתניהו והימין הקיצוני, לרבות במידה מסוימת על אלימות המתנחלים בגדה המערבית, מתווסף גם זעם על אלימות משטרתית וזעם מעמדי על גל עליות המחירים שמובילים תאגידי הענק בתחום המזון והשיווק.

הנקודות לאופטימיות בתוך נחשול של ריאקציה ותמונות זוועה הן המאבקים העיקשים ברחבי העולם וברמה המקומית נגד סדר היום של שלטון הימין הישראלי. בכל הזירות עולה גם הרעיון של נשק השביתה באופן מרכזי יותר כעת, מתוך הבנה שרק הפגנות אינן מספיקות ויש צורך בגיוס העוצמה המכרעת של מעמד העובדות והעובדים למאבק. בישראל, יו״ר ההסתדרות בר־דוד הבהיר שאין לו כוונה להוביל שביתה, אולם הדברים לא צריכים להיות תלויים בו מלכתחילה. את אותה הקריאה לשביתה צריך לקדם בהרחבה בהפגנות ובכלל האיגודים והוועדים, ויש לדרוש סיום מוחלט של המתקפה בעזה ולא הפסקת אש ארעית, ועל הבסיס הזה ניתן לקדם חיבור גם לקריאה של ועדת המעקב ושל האיגודים הפלסטיניים לשביתות מחאה לעצירת התופת.

בהפגנות הישראליות בעד "עסקה עכשיו" ובעד "בחירות עכשיו", הקולות המתנגדים קטגורית למתקפה בעזה ולכיבוש כמובן בבידוד יחסי. אולם קיים מרחב גובר להתערבות נחוצה משמאל, ובמיוחד של קולות מעמדיים סוציאליסטיים, המתכתבים עם הזעם על ממשלת הדמים והימין הקיצוני ועם הקריאות למאבק המוני ולצעדי שביתה, תוך חיזוק התנגדות להסתה לאומנית ולמתקפה ולכיבוש, קידום חיבור למחאה הבינלאומית לעצירת התופת, והצבעה על הנחיצות במאבק עצמאי מהממסד ומבעלי ההון.

אנחנו קוראות וקוראים
  • להרחיב את צעדי המחאה של סטודנטים, תלמידים ועובדים בכל מקום לעצירת התופת. קידום אסיפות דיון ומחאה, ומפגני מחאה וסולידריות חוצי־קהילות. כן לקריאה של משפחות החטופים לשביתה כללית במשק הישראלי בדרישה להפסקת אש. להיענות לקריאות של ועדת המעקב והאיגודים הפלסטיניים לארגן צעדי מחאה ושביתה.
  • לעצור את הפלישה לרפיח, לסיים את מרחץ הדמים בעזה — לרבות הוצאת כל כוחות הצבא הישראליים מהרצועה. כן להחזרת שבויים ואסירים, כולם תמורת כולם. סוף למתקפה של כוחות צבא ומתנחלים בגדה המערבית, סוף למדיניות ההתנקשויות, לא למלחמה אזורית.
  • להפיל את ממשלת הדמים של נתניהו–גנץ–בן גביר, כחלק ממאבק במכלול סדר־יומה. אין שלום, שוויון וביטחון אישי באזור בלי מאבק בדיכוי הלאומי, במצור, בכיבוש, בעוני ובשלטון ההון. לקדם הקמת מפלגות מאבק המוניות משני צידי הקו הירוק, שיפעלו בתיאום.
  • סוף לנשק ההרעבה נגד תושבות ותושבי הרצועה, סוף למצור. להבטיח העברה מיידית מסיבית מכל המעברים של אספקת מזון, מים נקיים ומוצרי יסוד ללא עלות לכל משק בית ברצועה, כחלק מהשקעה מסיבית בשיקום תחת שליטה דמוקרטית של תושבות ותושבי הרצועה עצמם, ועל חשבון בעלי ההון במדינות שמימנו את המלחמה. להפקיע את הבנקים, רשתות השיווק הגדולות ותשתיות המפתח במשק הישראלי לידיים ציבוריות, תחת שליטה וניהול דמוקרטיים בידי ציבור העובדים והעובדות, לטובת השקעה מסיבית בפיצויים ובשיקום משני צידי הגדר.
  • לא להפקעת חירויות דמוקרטיות ולרדיפה הפוליטית הגוברת בחסות המלחמה. להתנגד לחקיקת תקנות לשעת חירום, המאיימות בפרט לשמש לדיכוי פוליטי, לרבות כליאת מתנגדי מלחמה. לא לרמיסת זכות המחאה וחופש העיתונות. התנגדות לציד־המכשפות הלאומני במקומות עבודה ובקמפוסים שנועד להשתיק ולהרתיע ערבים־פלסטינים ובכלל קולות המתנגדים למלחמה ולדיכוי לאומי. סוף לרדיפת דוברי השפה הערבית במרחב הציבורי, לרבות ברשתות החברתיות.
  • סוף לכיבוש ולמפעל ההתנחלויות. כן למאבק להקמת מדינה פלסטינית עצמאית, דמוקרטית, סוציאליסטית, ושוות זכויות, ולמאבק לדמוקרטיה ולשינוי סוציאליסטי בישראל ובאזור, תוך הבטחת שוויון זכויות לכל האומות ולכלל המיעוטים.
  • שלום דורש שוויון מלא. להיאבק להפלת משטרי הדיכוי, הקפיטליזם והאימפריאליזם, ולשינוי סוציאליסטי, כבסיס לשלום אזורי. להיאבק לפתרון שורשי, על יסוד סוף לדיכוי הלאומי, זכויות שוות לקיום, להגדרה עצמית ולחיים בכבוד, ברווחה ובביטחון אישי לכול. זאת, במסגרת מאבק לשינוי סוציאליסטי באזור, לרבות כינון קונפדרציה סוציאליסטית אזורית, שתקדם דמוקרטיה וביטחון אישי ותרתום את משאבי המפתח, תחת בעלות ציבורית דמוקרטית, לרווחת הכלל.
הצטרפו למאבק!
מול ממשלת הון גזענית, כיבוש וסכסוך ללא סוף באופק, ומול שיטה קפיטליסטית שמנציחה אוליגרכיה מושחתת, אי־שוויון, אפליה, מלחמות והרס סביבתי — נדרש מאבק לשינוי שורשי. מאבק סוציאליסטי היא תנועה של רעיונות בפעולה, עם ניסיון בשטח ועם שותפים ושותפות בעשרות מדינות. אנחנו מעורבים במחאות ובמאבקים, ומקדמים סולידריות והתארגנות במטרה לסייע להם לנצח, כחלק מהמאבק לשינוי סוציאליסטי. הצטרפו אלינו במאבק לבניית אלטרנטיבה סוציאליסטית!


תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 125, תל אביב–יפו 6100101
[email protected]
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון. התנועה שותפה ב־ISA, התאחדות בינלאומית המאגדת תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.