₪5,935
עוד ₪14,065 להשגת היעד
תרומת סולידריות לקופת המאבק 2018
מאבק סוציאליסטי לא מקבלת מימון מטייקונים, מהממשלה או מקרנות הון. תמכו בנו, שתפו והצטרפו אלינו לבניית אלטרנטיבה סוציאליסטית.
מאבקים חברתיים · העבודה המאורגנת · כלכלה · פוליטיקה · כיבוש ושלום · המזה״ת · בינלאומי · סטודנטים · נוער · נשים · להט״ב · בריאות · סביבה · היסטוריה ותיאוריה · התנועה
X


הממשלה הגזענית היא הסכנה הביטחונית
הצהרה של תנועת מאבק סוציאליסטי לסיכום האירועים סביב פרשת ההתקפה על המשט לעזה. ממשלת ההון משקרת ופוגעת בביטחון תושבי האזור. כן למאבק מאוחד וסולידרי של אנשים עובדים מהשורה, יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים, נגד המצור והכיבוש ולמען ביטחון ושלום אמיתיים ובני־קיימא לישראלים ולפלסטינים כאחד. לא לעוד מלחמה מיותרת, כן לסולידריות בינלאומית של האנשים העובדים!

הדפסה

תנועת מאבק סוציאליסטי נלחמת למען ביטחון ושלום אמיתיים ובני־קיימא לישראלים ולפלסטינים כאחד, למען זכות שווה לקיום ולהגדרה עצמית, למען דמוקרטיה ושוויון זכויות מלא בכל. כחלק מהמאמצים להשגת מטרה זאת, אנחנו שותפים גם למאבק לסיום מיידי של המצור, הכיבוש והדיכוי הלאומי של הפלסטינים. אנחנו נאמנים לסולידריות בינלאומית עם העובדים והעניים בישראל, בשטחים הפלסטיניים, בטורקיה ובשאר העולם. יש לשלול על הסף את הניסיון של ממשלת ההון ושל פוליטיקאים לאומנים ישראלים לתרץ פעולות הרסניות, כמו גם התקפות קשות על זכויות דמוקרטיות בסיסיות, ב"צורכי ביטחון" לכאורה, כפי שהם עושים במטרה להצטייר כשומרי שלום הציבור ולהדוף בכך כל ביקורת מהותית.

מדי יום ביומו מוכח, חרף ניסיונות הטיוח, כי ממשלת הימין הקיצוני בראשות נתניהו, ברק וליברמן תורמת להגבהת להבות הסכסוך הישראלי־פלסטיני, מגבירה את סכנת המלחמה, ובכך מהווה כיום את הסיכון הביטחוני החמור ביותר לשלום הציבור בישראל ובאזור. נדגיש כי בניגוד לטענותיה, פעולותיה של ממשלת ישראל פוגעות באופן מוחשי ביותר גם בביטחון יהודים מהשורה בישראל וברחבי העולם, כאשר במקביל, הפגיעה היומיומית בביטחון הפלסטינים מהשורה היא כמובן גבוהה לאין שיעור. הניסיון להשיג מעין ביטחון חד־צדדי לישראל על חשבון הפלסטינים ושאר אוכלוסיות האזור, נידון באופן בלתי־נמנע להמשיך להיכשל ולהביא להידרדרות נוספת במצב.

פרשת ההתקפה על המשט לעזה גרמה למבוכה גדולה בממשלה, וכגודל המבוכה כך גם גודל מאמצי הטיוח. היקף ההתנערות מאחריות וסילופי המידע בתעמולה השלטונית הוא כל־כך גדול, שהוא הביא בתוך פחות משבוע קבוצה של עשרה קציני מילואים מחיל־הים, מפקדים בדרגות רס״ן וסרן, לשגר מכתב ביקורת פומבי לרוה״מ ולשר הביטחון, שבו הם אומרים בין השאר כי "נאלמנו אל מול התוצאה העגומה של הרג ופציעה של אזרחים... מדובר בכלי־שייט אזרחי אשר מפליג תחת ריבונות טורקית במים בינלאומיים. אנחנו חושבים שהמבצע הסתיים באסון ברמה הצבאית והמדינית... אנחנו לא מקבלים את הטענה כי מדובר ב'כשל הסברתי'... בעיקר ומעל הכול אנחנו מוחים על כך שהאחריות על האסון שאירע הועברה באופן מיידי למארגני המשט... רצף האירועים אשר החל עם ההחלטה לעצור את המשט ונמשך עד היום מערער את האמון שלנו בפיקוד החייל ומקבלי־ההחלטות בממשלה" (הארץ, 06.06). הקצינים קראו להקמת ועדת חקירה חיצונית ובלתי־תלויה. אמנם ועדה בלתי־תלויה תוכל אולי לברר ולהאיר מספר פרטים חדשים ולחשוף חלק מה"ישראבלוף" של ביבי וברק, אולם הבעיות המרכזיות שעולות בפרשה הזאת אינן מצריכות כל ועדת חקירה.

המצור על רצועת עזה

ימים ספורים לאחר ההתקפה על המשט לעזה ב־31 במאי, וכשברקע מחאה בינלאומית חריפה על המשך מדיניות המצור, אומר שר החוץ ליברמן כי "אתמוך בהסרת המצור בעזה. אפשר לפתוח מעברים יבשתיים, בתנאי שייתנו נגישות לנציגי צלב אדום לבקר את גלעד שליט. זו המשוואה. מוכנים להסיר את המצור, בתמורה לביקורים סדירים של הצלב האדום" (ynet, 06.06). בדברים אלה ליברמן למעשה מודה שבניגוד לתעמולת ההפחדה הלאומנית שמנצלת באופן מניפולטיווי את טרור הקסאמים, המצור הישראלי־מצרי על 1.5 מיליון תושבי רצועת עזה הוא לא אמצעי נחוץ להגנת תושבי ישראל, אלא אמצעי של ענישה קולקטיווית שנועד להפעיל לחץ ממשי על הציבור ברצועה. עובדה זאת ניתן ללמוד גם ממגוון הסחורות שהכנסתן לרצועה נאסרה בתקופות שונות, כגון כלי נגינה, ציוד כתיבה, שוקולד, ריבה, כוסברה, רשתות דיג, קופסאות, עציצים, צעצועים וכדומה.

המצור על רצועת עזה לא התחיל בתגובה לשבייתו של החייל גלעד שליט, ולמעשה כלל לא התחיל בשנים האחרונות. השורשים שלו נעוצים עוד במדיניות הסגר והבידוד של תושבי הרצועה כבר משנת 1991, לפני פיגועי ההתאבדות הראשונים והרבה לפני טרור הקסאמים. אז הביא החנק הכלכלי לנפילה דרסטית בתוצר הכלכלי ברצועה ובשטחים הפלסטיניים בכלל. מגמה זו התעצמה עם הטלת מגבלות סחר חדשות כחלק מיישום ה"התנתקות" מרצועת עזה בשנת 2005, כשממשלת ישראל ניסתה למחוק מהמאזן הדמוגרפי של האוכלוסייה שתחת שליטתה 1.5 מיליון פלסטינים. הרצועה נותרה נתונה לשליטה חיצונית צבאית וכלכלית של המשטר הישראלי בשיתוף־פעולה הדוק עם מקבילו המצרי, וכך הפך למעשה אחד השטחים המאוכלסים בעולם — 1.5 מיליון איש על 300 קמ״ר (20% משטחו של מטרופולין גוש דן) — לכלא הגדול בעולם. ככלל, אין יוצא ואין בא.

כשהחמאס ניצח בבחירות לפרלמנט הפלסטיני בינואר 2006, בעיקר כתוצאה מהצבעת הענשה נגד פת״ח, הוחמרו העיצומים על תושבי הרצועה והגדה המערבית. לאחר שהרצועה והגדה הופרדו מדינית בעקבות מאבק השליטה בין החמאס לפתח (שלובה במכוון על־ידי המעצמות הגדולות והממשלה בארץ), הוכרזה לבסוף רצועת עזה בספטמבר 2007 כ"יישות עויינת". כך החלה מדיניות המצור במתכונתה הרשמית הנוכחית, ומעבר רפיח לשטח מצרים נחסם בקביעות. מאז הוחמר המצור והגיע לשיאו ערב מלחמת עזה בדצמבר 2008, לאחר שממשלת אולמרט הפרה את הפסקת־האש וגררה בכך גם את חידוש גל טרור הקסאמים, ששימש אותה כתירוץ למתקפת דמים עוצמתית על תושבי הרצועה.

אותה מלחמה דירדרה עוד יותר את המשבר ההומניטארי ברצועת עזה, ששר הביטחון ברק ולאומנים רבים אחרים חוזרים וטוענים כי אינו קיים, ומנסים בכך להדוף את הביקורת והמחאה על מדיניות המצור. מלבד השכול וההשפעות הפסיכולוגיות, אלפי משפחות ברצועה איבדו את בתיהן במהלך המלחמה, ותושבים רבים עוד סובלים פיזית מהשלכות הזרחן הלבן וחומרים מסוכנים אחרים שהומטרו על ראשיהם.

כ־70% מאוכלוסיית הרצועה נמצאת רשמית מתחת לקו העוני. רוב תושבי הרצועה מתגוררים כבר עשרות שנים במחנות פליטים דחוסים עם תשתיות גרועות, שממשלות ישראל מנעו את פיתוחן. לפי נתוני הבנק העולמי, 90% מהמים ברצועה אינם ראויים כיום לשתייה. העבודה ב־90% מהמפעלים מושבתת לגמרי או ברובה. מאז שנות ה־1990 ובמיוחד בעשור האחרון, האבטלה ברצועה זינקה למימדי אסון, כאשר האומדנים כיום מדברים על כמחצית מכוח־העבודה. נתון זה היה יכול בקלות להיות קיצוני בהרבה לולא המישרות שמספקות סוכנויות הסיוע של האו״ם, שרוב האוכלוסייה תלויה בהן לצורכי פרנסה ומזון. התמ״ג לנפש ברצועה קטן בערך פי 10 מהנתון המקביל בישראל.

למרות ההפצצות התדירות, מנהרות ההברחה משטח מצרים אמנם איפשרו לייבא מוצרים שונים (גם אמצעי לחימה אבל בעיקר מוצרי מזון וצריכה) וכך לרכך מעט את השפעות המצור, אבל הן לא פתרו את בעיית העוני הכבד ובעיקר, כחלק מהמשק הקפיטליסטי שמשמר שלטון החמאס, הן הביאו להתעשרות של קומץ סוחרים על גב הציבור ואף יצרו מספר בעיות כלכליות חדשות. עבור רוב האוכלוסייה, המשבר ההומניטארי נמשך באופן קשה ביותר והמצור מחריף אותו. הטענה שהפגיעה הזו בתנאי המחייה ובביטחון תושבי הרצועה תורמת במשהו לביטחון תושבי ישראל היא שקר גס.

משט המחאה נגד המצור

המסר של התארגנות "משט החירות" היה סולידריות בינלאומית ומחאה נגד המצור על תושבי רצועת עזה, תוך ניסיון סימלי להעביר כ־10,000 טונות של ציוד סיוע אזרחי לרצועה. סביב המסר הזה התקבצו מאות פעילים מרקעים שונים, ובדומה למשטים קודמים, המפגינים לא סיכנו בכל צורה שהיא את תושבי ישראל. המשט הוא שהותקף באישון לילה ובמים בינלאומיים. חיילי צה״ל לא היו צריכים להיות שם כלל מלכתחילה ולא היו צריכים לשמש לתקיפת ספינות אזרחיות.

תנועת מאבק סוציאליסטי מגנה בכל תוקף את ההתקפה הצבאית שביצעה ממשלת נתניהו על 663 הפעילים והעיתונאים שהגיעו מ־37 ארצות כדי להשתתף במשט המחאה. כאילו היה מדובר באיום ביטחוני ממדרגה ראשונה, נשלחו לעבר המפגינים ספינות טילים, מסוקים וכוחות קומנדו במסגרת המבצע הצבאי הראוותני "רוחות שמיים 7". ניתן להשוות זאת למשט הראשון לעזה באוגוסט 2008, שלא נחסם כלל והגיע ליעדו, ולמשט השני בפברואר 2009, לאחר המלחמה, שאמנם יורט גם הוא שלא בצדק, אבל נגרר עם כבל לאשדוד ללא כל מסוקים או כוחות קומנדו.

ההיערכות הצבאית הגרנדיוזית והשקעת המשאבים העצומה הפעם, כולל 200 עובדי רשות ההגירה שהמתינו במיוחד בנמל אשדוד, שירתו למעשה מהלך תדמיתי בעיקרו עבור ממשלת נתניהו. ממשלה זו עוסקת מראשיתה באופן אובססיווי בהפגנת שרירים לאומית פרובוקטיווית, הן במטרה לטפח לאומנות וללכד את הציבור היהודי־ישראלי סביב הדגל (מוצא קלאסי ממשברים פוליטיים וממחאה חברתית), והן מטעמי יוקרה תוך ניסיון לשדר שליטה מלאה אל מול שרשרת של משברים פוליטיים מעמיקים. המצור הישראלי־מצרי על רצועת עזה בשנים האחרונות גבה מחיר כבד מאוד מהאוכלוסייה, אבל כשל לחלוטין בהשגת מטרות מדיניות כלשהן עבור האליטה הישראלית, שחותרת בעיקר להיפטר משלטון החמאס — שדווקא הצליח להתבסס ולהתחזק באופן ברור בשלוש השנים האחרונות.

החלטת שר הביטחון ברק על המבצע נגד "משט החירות" נועדה להעביר לעולם את המסר שממשלת ישראל תהיה מוכנה לאכוף את מדיניותה התוקפנית, אך הכושלת, בכל מחיר עד לרמה האבסורדית ביותר. הצבא נשלח לבצע משימה פוליטית של סיכול פעולת מחאה נגד המצור. כפי שקורה בשיגרה בתחומי הגדה המערבית, צה״ל שימש למעשה בידי הממשלה כמשטרה פוליטית מחוץ לגבולות ישראל. האחריות לכך מוטלת על שרי הממשלה והקצינים הבכירים.

ההתקפה על המשט הסתיימה באורח טראגי בהרג של 9 מפגינים טורקים (בהם נער בן 19 שנורה 4 פעמים בראשו ופעם אחת בחזהו) ובפציעתם של 54, לאחר שכוחות הקומנדו של "שייטת 13" פתחו באש חיה בשעה שנתקלו בהתנגדות חזקה במהלך פשיטתם על ספינת הדגל ה"מאווי מרמרה".

בעוד שהתקרית נתפסת בצדק כאסון ברחבי העולם, רוב הדוברים מטעם האליטה הישראלית מיהרו לטייח ולהצדיק את הרג המפגינים ולטעון שבסך הכול מדובר היה באקט של "הגנה עצמית" מצד החיילים. טיעון זה, כפי שקורה פעמים רבות, זכה אף לחותמת הגומי הרשמית של בג״צ. נחזור ונדגיש כי החיילים לא היו צריכים להיות שם ולשמש את הממשלה לתקיפת אזרחים מלכתחילה. המשט הוא שהותקף במבצע צבאי ראוותני ויקר במטרה לאכוף באופן דרקוני את המצור על תושבי הרצועה, והפעילים הם שנלקחו מלב ים והושמו במעצר. כלל משתתפי המשט שנותרו בחיים, גם מהספינות שבהן לא התגלתה התנגדות מאורגנת, וגם אלה שאפילו בממשלת נתניהו נאלצו להודות לבסוף שהיו "פעילי שלום", נחסמו מלהגיע לשטח הרצועה ונלקחו בכפייה לחקירות ולמעצרים, נשדדו בחלקם הגדול מכספם וחוו סדרת השפלות טרם גורשו לארצותיהם. לב העניין הוא המצור — מדיניות ממשלתית תוקפנית ולא הגנתית — וכל ניסיון להצדיק את ההתקפה על המשט מצדיק ביסודו את המשך המצור.

שכירי־חרב?

מספר עיתונאים ישראלים טענו בציניות כי הפרשה עשויה להירשם בעתיד כקרב הרואי מצד נוסעי המרמרה, מעין "אקסודוס פלסטינית". פרופסור סטיוארט כהן מהמחלקה למדע המדינה באוניברסיטת בר־אילן אף ניסה לגזור לקחים טקטיים מהצלחתם של הבריטים ליירט 94.6% מהמעפילים שהגיעו על גבי 60 ספינות בין אוגוסט 1945 למאי 1948, בניסיון לפרוץ את הסגר הימי שהוטל אז על חופי פלסטין/ארץ־ישראל תחת כיבוש הבריטים (הארץ, "כשהצי המלכותי עצר אוניות", 07.06).

מבלי להשוות חלילה כלל וכלל את אלפי ניצולי השואה שהיו על סיפון ה"אקסודוס" למפגינים שהשתתפו במשט, ומבלי להיכנס לסוגיות ההיסטוריות המורכבות, ישנו היבט אחד שדווקא כן רלוונטי. כאשר חיילים בריטים פשטו ב־18.07.1947 באישון לילה ובמים בינלאומיים על האקסודוס, תוך ירי גז מדמיע, הם נתקלו בהתנגדות עזה שנמשכה שעות ושבמהלכה השליכו הנוסעים לעבר החיילים, בין השאר, דלק, פצצות עשן וחפצים מכול הבא ליד, בניסיון להודפם בכוח אל מחוץ לספינה. בתגובה פתחו החיילים הבריטים באש חיה על הנוסעים, פעולה אשר עוררה מחאה חריפה ברחבי העולם. האם מישהו מהמצדדים כיום בפעולת ממשלת נתניהו היה טוען שגם האחריות להרג שלושת נוסעי האקסודוס היא על הנוסעים עצמם משום שכוח הפשיטה פעל באקט של "הגנה עצמית"?

יתרה מכך, כפי שמתברר מהתמונות ומהעדויות, לוחמי הקומנדו הראשונים שפשטו על המרמרה אמנם הוכו ונפרקו מנשקיהם, אבל גם זכו לטיפול רפואי ראשוני מידי הפעילים. דובר צה״ל טען כי "על־גבי הסיפון היו שכירי־חרב שכל כוונתם היתה להרוג את החיילים", אבל אם זו היתה האמת, החיילים שנפרקו מנשקם היו נהרגים ולא זוכים לטיפול רפואי — שניתן למרות פציעתם והריגתם של פעילים על הסיפון. דובר צה״ל אף טען בימים הראשונים כי "תוקפי חיילי צה״ל התבררו כשכירי־חרב של אל־קאעידה", ואז נאלץ לחזור בו בהמשך, מכיוון שכפי שמסר לעיתון הבריטי הגארדיאן (06.06), לא היתה כל הוכחה לקיומו של קשר כלשהו לארגון הטרור.

מאפיין מרכזי של התעמולה השלטונית כולה בפרשה הזאת היה המאמץ לצייר את המשט כ"משט טרור" או "משט שינאה" כדברי נתניהו, לתייג את כלל מבקרי פעולת ממשלת ישראל כתומכי טרור, ובאופן זה לבצע דה־לגיטימציה לטענות ולהצדיק את ההתקפה. כך לדוגמא פירסם דובר צה״ל הקלטה ערוכה של חצי דקה מתמסורת קשר הרדיו בין ספינות חיל־הים לספינות המשט, תחת הכותרת "תמסורת רדיו בין מאווי מרמרה לחיל־הים הישראלי", אף שבתחילת ההקלטה שומעים את קצין חיל־הים קורא דווקא לספינה Defne Y. בהקלטה נשמעים מקורות אלמוניים קוראים "תשתקו ותחזרו לאושוויץ" ו"אל תשכחו את ה־11 בספטמבר, חבר׳ה". אלא שלאחר שעיתונאים בעולם פיקפקו באמינות ההקלטה ובייחוסה למרמרה, נאלץ דובר צה״ל לפרסם גירסה שאינה ערוכה ולהודות כי מכיוון שמדובר בערוץ פתוח לא ניתן לזהות את "הספינה או הספינות הספציפיות" שמהן יצאו הקריאות — כך שלא ברור כעת כלל אם הקריאות הגיעו מספינות המשט.

בכל אופן, העדיף דובר צה״ל להדגיש את אותן קריאות פרובוקטיוויות מטומטמות ולהצניע את התשובה הרשמית הארוכה שהשיבה בקשר אחת ממארגנות המשט, הוואידה עראף, שהיתה על ספינת Challenger 1: "חיל הים הישראלי, זהו משט החירות. אנו שישה כלי־שייט ממונעים המכילים נוסעים ומטען הומניטארי בלבד שיעדם רצועת עזה. אנו לא נושאים דבר שמהווה איום על כוחותיכם החמושים. לפיכך, אין הצדקה לכל שימוש בכוח מצידכם כלפינו. המצור על עזה הוא בלתי־חוקי תחת החוק הבינלאומי. יש לנו אישור מרשויות הנמל של עזה להיכנס. אנו חוזרים, איננו מהווים איום לכוחותיכם החמושים. אין הצדקה ל...[קטוע]...איום מצידכם כלפי אזרחים בלתי־חמושים".

ארגון ה־IHH

במסגרת התעמולה הלאומנית הושם דגש דרמטי על מעורבותו של ארגון ה־IHH הטורקי־איסלאמי, ששלוש מתוך שש ספינות המשט היו בבעלותו ובהפעלתו. דו״ח של מרכז המודיעין למידע ולטרור (מל״מ) שמתבסס על חקירות נוסעי הספינה מסיק כי כ־40 מפעילי הארגון, שהוגדרו כצוות "אבטחה ביטחונית", התכוננו מראש לאפשרות העימות עם הצבא, התמקמו בשטח הסיפון העליון בניפרד משאר הנוסעים, הצטיידו בחלקם באפודי מגן, במסכות גז ובמכשירי־קשר והכינו ואילתרו נשק קר. ההנחיות שניתנו לצוות זה היו, כך לפי המל״מ, "שלא לאפשר לחיילי צה״ל לעלות על גבי הספינה ולהשליך את החיילים שהצליחו לעלות עליה אל הים. בולנט ירדרים, ראש ארגון IHH, נתן הוראה בסמוך להשתלטות ליצור שרשרת אנושית ולהפיל את לוחמי צה״ל חזרה לים באמצעות כסאות ומקלות. כאשר ספינות חיל הים שהתקרבו אל הספינה השליכו תופסנים בכדי לעלות על הספינה, השליכו המפליגים את התופסנים החוצה" (מל״מ, 07.06).

כלומר, מטרתם של אותם פעילים היתה להדוף ככל האפשר השתלטות של הכוח הצבאי על הספינה. אין במעשים אלה דבר שהופך אותם למעשי טרור. לעומת זאת, הצבא נשלח לבצע התנפלות והשתלטות על ספינה אזרחית בלב ים, והפעילים, ללא כל קשר להשקפתם הפוליטית, פעלו בשורה התחתונה כדי להדוף את ההתקפה שיזמה ממשלת נתניהו על הספינה — התקפה שהזכירה לרבים בעולם, ולא באופן מקרי, דרך פעולה של פיראטים.

לגבי הרקע של ארגון ה־IHH, מדובר בארגון בעל אוריינטציה ימנית־דתית המקורב פוליטית למפלגת השלטון בטורקיה, "מפלגת הצדק והפיתוח" (AKP). הארגון הוצא מחוץ לחוק בישראל ביולי 2008 בצו שר הביטחון ברק, יחד עם 35 עמותות נוספות המסונפות ל"קואליציית הצדקה" האיסלאמיסטית, באשמת גיוס כספים לפעילויות התשתית האזרחית של החמאס. כלפי הארגון עולות גם האשמות שנויות במחלוקת על כך שבמקביל לפעילות ההומניטארית שהוא מבצע בכ־100 ארצות שונות, הוא סייע בעבר לכאורה להעברת אמצעי לחימה שנועדו לפיגועי טרור.

בעוד שטענות אלה שנויות במחלוקת, אין ספק כי מלבד פעילותו ההומניטארית הארגון מחזיק גם בהשקפה פוליטית ימנית־דתית, וייתכן כי אפילו שמרבית מתנדביו אינם תומכים בטרור, גורמים מקרבו היו מעורבים בתמיכה כלשהי בפיגועי טרור בעבר. כמובן שיש לגנות כל שימוש בפיגועי טרור, ובהחלט אין סיבה לתמוך באג׳נדה ימנית־דתית, אבל כאמור לא זו היתה האג׳נדה של המשט — אלא מחאה נגד המצור, ללא כל איום על תושבי ישראל.

ככל הנראה היה בין מאות הפעילים גם מיעוט שולי שמחזיק בהשקפות פוליטיות הרסניות שיש להיאבק נגדן, כגון אנטישמיות או תמיכה בפעולות טרור. אולם המאמצים למקד את תשומת־לב הציבור בהשקפות הזויות ומזיקות של גורמים שוליים כאלה הם לא יותר מספין דמגוגי שנועד להסיט את הדיון מעצם ההתקפה על המשט ומסוגיית המצור.

בידוד בינלאומי וסכנת מלחמה

הרג הפעילים על המשט הצית גל מחאה חריף באזור וברחבי העולם, הד למחאה ההמונית במהלך מלחמת עזה. הברוטאליות של פעולת ממשלת נתניהו נגד המשט הפנתה זרקור, בין היתר, להסכמה שבשתיקה ולשיתופי־הפעולה הישירים והעקיפים של המשטרים הרקובים באזור עם הדיכוי הלאומי של הפלסטינים — ואלה נאלצו לשלם מס־שפתיים, עם גינויים פומביים בוטים והבטחות לתמוך במשטי מחאה נוספים, כפי שהדבר השתקף בכינוסי שרי החוץ של הליגה הערבית, ארגון הוועידה האיסלאמית וועידת הביטחון של אסיה. אך אולי כעדות לכך שמדובר בעיקר בעניין של רטוריקה, נציגי הליגה הערבית החליטו בינתיים שלא לחזור בהם מהקריאה למו״מ בין הרשות הפלסטינית לממשלת נתניהו, או לבטל את הצעת "היוזמה הערבית" בשלב זה.

הסיבה לכך היא שאל מול כוחה הגובר של איראן כמעצמה אזורית חותרים ראשי הליגה הערבית השסועה והמפורדת, תחת הנהגת מצרים וסעודיה, לחזק את עמדתם האזורית ואת היציבות הפוליטית באמצעות יישוב העימות בין ישראל לאזור, שביסודו נמצא הסכסוך הישראלי־פלסטיני. אך מובן שאותם משטרים דכאניים לא יוכלו להשיג נורמליזציה כזאת, ובסופו של דבר עשויים להיאלץ כמו טורקיה להיכנס לעימות מוגבר עם ישראל. בהקשר זה, עתידם של הסכמי השלום של ירדן ומצרים עם ישראל כלל אינו בטוח בשנים הקרובות.

באיראן, ממשלו של אחמדינז׳אד ממשיך לנצל באופן מניפולטיווי וציני את מצוקת הפלסטינים בעיקר ככלי להסחת דעת מהמשברים החברתיים והפוליטיים החמורים מבית. כתשובה ל"חסות" הטורקית למשט, הכריזה ממשלת איראן על משלוח שתי ספינות סיוע מטעמה דרך תעלת סואץ לרצועת עזה. צעד זה מנסה להשיג גם תמיכה בינלאומית כמשקל־נגד להטלת הסבב הרביעי של הסנקציות על איראן. מבלי שנרחיב בנושא, ראוי לציין כי סנקציות אלה לא באמת מקדמות את הביטחון באזור ומאיימות לפגוע בעיקר בהמונים האיראנים שנאבקים נגד דיכוי, ואילו מדיניות המעצמות הגדולות רק ממשיכה ומסבכת באופן הרסני את המצב. את המשטר הדכאני באיראן יחליפו ההמונים באיראן במאבקם לדמוקרטיה ולמהפכה חברתית שתגן על האינטרסים הרחבים שלהם — הם ולא מעצמות דורסניות שמחזיקות בנשק להשמדה המונית ותומכות במשטרים דיקטטוריים ובדיכוי המונים. הספינות האיראניות שמתעתדות להגיע משמשות תיזכורת לנפיצות של המצב הנוכחי. עד גבול מסוים משט איראני כזה יוכל להסתכם במיפגן כוח, וייתכן שהציוד מהספינות יועבר בהמשך בתיאום עם ממשלת מצרים, אבל הפוטנציאל להתלקחות הוא ברור. מובן שרוב הגורמים המעורבים עדיין לא מעוניינים במלחמה של ממש, ולכן גם החמאס וחיזבאללה קראו לאיראן להימנע מהתערבות צבאית.

כתוצאה מהלחץ הבינלאומי משטרו של מובארכ נדחף להכריז על פתיחת מעבר רפיח. זאת לאחר שבמשך שלוש שנים סגירתו נאכפה בעוצמה, גם במהלך מלחמת עזה, ובמהלך השנה האחרונה הממשלה המצרית אף עוסקת בבניית חומת ענק תת־קרקעית בגבול עם הרצועה, כדי לחסום מנהרות. רק בינואר האחרון התעמתו חיילים מצרים באורח קשה עם שיירת הסיוע היבשתי "עורק חיים 3" שניסתה להיכנס לרצועה. גורמים בממשלה המצרית הודיעו כי מעתה המעבר יישאר פתוח ללא הגבלת זמן, להעברת ציוד סיוע הומניטארי ולתנועה מוגבלת של תושבים, וזאת מכיוון שהסגר נכשל — כלומר נכשל במטרתו להביא להפלת שלטון החמאס, ואף חיזק אותו, ונכשל במטרתו ללחוץ לשחרורו של החייל גלעד שליט, שממשלת ישראל מסרבת עד היום לשחרר עבורו כמה מאות מבין אלפי האסירים הפלסטינים בישראל. המהלך לפתיחת מעבר רפיח הוא מהלך משמעותי מצד משטרו של מובארכ שמכוון לא רק לחמוק מחיצי הביקורת ולזכות בנקודות יוקרה, אלא בעיקר לשחרר לחץ ולייצב את המצב הפוליטי שהצמיחה ההתקפה על המשט, בדמות כדור־שלג מתגלגל בדרך לקריסת המצור.

מאז הפריצה ההמונית של גבול מצרים עם רצועת עזה בינואר 2008, שהביאה לקריסה טוטאלית של המצור מהצד המצרי למשך 11 יום והראתה את הפוטנציאל האדיר של פעולה המונית, מדובר כעת במכה המשמעותית ביותר למדיניות המצור, ולמעשה ממשלת ישראל לא תוכל להמשיך לאכוף את המצור במתכונת שקדמה להתקפה על המשט. הגורם הראשי לכך הוא לא מחאת המשט עצמו, כפי שהוא עצם ההתקפה הקטלנית על המשט שחשפה במהירות את מגמת השינוי ביחסי הכוחות במזרח־התיכון, לרבות היחלשות עמדת ההשפעה והשליטה האזורית של ארה״ב. בניגוד למשטים הקודמים לעזה, הפעם ההתקפה הראוותנית שיזמה ממשלת נתניהו התפוצצה לה בידיים. ההתקפה השיגה תוצאה הפוכה למטרתה כשהביאה להקלות מיידיות במצור, תחילה מצד מצרים, ובהמשך מצד ממשלת נתניהו, שבתוך ימים אחדים נאלצה להודיע, לכאורה ללא קשר לפרשת המשט, על הקלות מסוימות בעיצומים הכלכליים על תושבי הרצועה — מעכשיו מותר יהיה להכניס ממתקים, לדוגמא.

אמנם הסרת המצור תהיה תוצאה חיובית בהחלט, אבל למרבה הצער, בשל הריק הפוליטי שמאפשר את המשך התחזקות כוחות הימין הקיצוני, נוצר מצב מסובך שעלול לגרור השלכות הרות־אסון עבור האזור, ובכלל זה גם עבור ישראלים מהשורה. בין התוצאות ארוכות הטווח ניתן למנות, על רקע התחזקות הבידוד של ישראל, המשך התגברות ברורה של סכנת המלחמה האזורית. פעולותיה של ממשלת הימין הקיצוני שמגבירות את הדיכוי של ההמונים הפלסטינים, ללא מוכנות לכל ויתור משמעותי שהוא על אמצעי דיכוי, מקרבות באופן מדאיג את התממשותו של תרחיש זה. ללא סיום מלא של הכיבוש וללא פיתרון לסכסוך הישראלי־פלסטיני, ההמונים באזור ימשיכו לחיות תחת סכנת מלחמה מתמדת.

ממשלות ההון בישראל ובטורקיה

ההתקפה על המשט מצטרפת לשרשרת פעולות התגרות על רקע לאומי ודתי שביצעה ממשלת הימין הקיצוני עוד קודם לכן, והיא שופכת דלק נוסף למדורת אי־היציבות האזורית. זוהי הסיבה האמיתית לבהלה מצד המנהיגים הקפיטליסטיים בעולם, שברובם דורשים מממשלת ישראל להסכים ל"וועדת חקירה בינלאומית", בשאיפה לבלום את הסחף שנוצר לקראת עימותים נוספים. זהו עוד צעד שמנסה לרסן את השתוללותה של ממשלת הימין הקיצוני בארץ.

רק ימים ספורים לפני פרשת המשט הופנתה לעבר ישראל קריאה רשמית, שבאופן חסר־תקדים זכתה לתמיכת ממשלת ארה״ב, להצטרף לאמנה למניעת הפצתו של נשק גרעיני (NPT) ולמעשה לאפשר פיקוח בינלאומי על הגרעין הישראלי, לכאורה כשלב לקראת פירוז המזה״ת מנשק להשמדה המונית. בעקבות כך עלתה סוגיית הגרעין הישראלי לראשונה מאז 1991 לדיון בישיבה של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא״א). בפועל מבינים בבית הלבן שלא יוכלו להתקדם באכיפת הסנקציות הנוספות על איראן ללא שינוי הרטוריקה ביחס לגרעין הישראלי. בנוסף לכך, ממשלת נתניהו תורמת באופן מוחשי לחוסר היציבות האזורי, ובכך מסכנת גם את האינטרסים האימפריאליים של ממשל אובמה, שעדיין מסובך במלחמות בעיראק ובאפגניסטאן.

נתניהו התלונן אודות "עולם צבוע" בתגובה לגינויים הפומביים מצד שורה של ממשלות בעולם, למעט ממשל אובמה, שאף סיכל ב"מועצת הביטחון" של האו״ם הצעת גינוי רשמית להתקפה. אכן, ממשלת ההון הישראלית לא שונה במהותה מרוב מקבילותיה שמייצגות אליטות דכאניות ומושחתות, שבחלקן גם נוהגות בעצמן "לעשות עסקים" עם ממשלת ישראל, לרבות עיסקאות נשק. אכן פתטי לשמוע את ממשלות סין ורוסיה מביעות תדהמה על הרג מפגינים. אבל גינויים רשמיים אלה, והלחצים הדיפלומטיים הגוברים על ממשלת ישראל מצד מדינות רבות, רק ממחישים את עומק המשבר המדיני הנוכחי במישור הבינלאומי. תגובות הממשלות השונות מונעות גם מפופוליזם, אך בעיקר משיקולים פוליטיים אסטרטגיים נוכח המצב האזורי.

דגלי טורקיה מככבים בהפגנות ברחבי העולם, ובטורקיה עצמה השתתפו עשרות אלפים בהפגנות ענק. מפגינים רבים רואים בטורקיה מעצמה אזורית שמעזה להתנגד בצורה תקיפה לדיכוי הפלסטינים. ר״מ טורקיה, רג׳פ טאיפ ארדואן, החזיר את שגריר טורקיה בישראל להתייעצות בעקבות הרג האזרחים הטורקים, ואף הכריז שיהיה מוכן להגיע בעצמו בספינה לרצועת עזה בליווי חיל־הים הטורקי. אלא שבשיחות סגורות מבהיר ארדואן שאין הוא מתכוון לעשות זאת. בנוסף, לפני כחודש שודרגו בישראל מטוסי פאנטום ו־170 טנקים עבור טורקיה, וכעת מתבצעת עיסקה לרכישת מטוסים ללא טייס (מל"טים) מתוצרת התעשייה האווירית ואלביט. רק שבועות ספורים לפני פרשת המשט הצביעה ממשלת טורקיה בעד כניסת ישראל לארגון ה־OECD, וכעת מתפרסם שממשלת ישראל, כצעד של פיוס, מציעה לממשלת טורקיה לשמש גורם מפקח במעברים היבשתיים לרצועת עזה.

טורקיה חברה בברית נאט״ו, ובשנים האחרונות, על בסיס הצמיחה הכלכלית הגבוהה עד למשבר הכלכלי העולמי, ממשלת AKP חותרת למצב אותה מחדש כמעצמה אזורית רבת השפעה. הזרם המרכזי במעמד השליט הטורקי חותר להצטרפות לאיחוד האירופי ולא למחנה המבודד של איראן וסוריה. מתוך דאגה לעסקי המעמד השליט הטורקי, ממשלתו של ארדואן ניסתה בשנים האחרונות לפעול לבלימת ההתערערות של היציבות הפוליטית באזור כתוצאה מהעימות בין ישראל לאזור ובין איראן למערב. הדבר התבטא בניסיונות התיווך בין ממשלת אולמרט לממשל אסד עד למלחמת עזה, ובאחרונה בשותפות עם ברזיל בתפירת העיסקה החלופית לחילופי אוראניום עם איראן.

ארדואן הוא פופוליסט. בשנה וחצי שחלפו מאז מלחמת עזה, תקופה שבה גם המשק הטורקי שקע במשבר חריף, ארדואן החל להקצין את הרטוריקה שלו נגד ממשלת ישראל. הוא עשה זאת כתגובה לפגיעה במהלכים האזוריים שממשלתו ניסתה לקדם ובאינטרסים של האליטה הטורקית, וכביטוי למצב־הרוח האנטי־אימפריאליסטי ברחוב הטורקי ובעולם המוסלמי, שמקשה על הצדקת הקשרים ההדוקים עם ישראל וארה״ב. מבחינת ארדואן ומפלגת השלטון, כל עימות עם ישראל וארה״ב רק תורם לפופולאריות מבית — במיוחד בהתחשב בהתחזקות מפלגת האופוזיציה המרכזית לקראת הבחירות בטורקיה בשנה הבאה. כעת מנסה ממשלת טורקיה לצמצם את היחסים עם ישראל "למינימום האפשרי", כפי שהגדיר זאת סגן ר״מ טורקיה.

הידרדרות היחסים המדיניים בין ממשלות ההון של ישראל וטורקיה מבליטה את מגמת התחזקות הבידוד של ישראל, מאחר שאלה שמרו על ברית אסטרטגית הדוקה לאורך שנים, שהתבטאה בין השאר בהשתתפותן הפעילה של ממשלות ישראל לדורותיהן ושל האליטה הישראלית בכלל — בהכחשת שואת הארמנים, בהסכמה שבשתיקה לדיכוי הלאומי של הכורדים, ושאר קווי מדיניות שנועדו לתמוך במעמד השליט הטורקי. לעומת אחדות המדכאים הזאת, את הדרך החוצה ממציאות של דיכוי לאומי, דתי ואתני, שמאפיינת ככלל את המשטרים באזור, אפשר לראות לדוגמא במאבק עובדי תאגיד TEKEL. מאבק זה איחד באחרונה עובדים טורקים וכורדים ששבתו והפגינו יחד נגד ממשלת ארדואן, שהפריטה את התאגיד ואיימה לפגוע בפרנסתם.

לא משנה עד כמה ממשלת נתניהו נראית יציבה בינתיים, מתחת לפני השטח המעמד השליט הישראלי כולו שרוי כבר שנים ארוכות במשבר פוליטי עמוק במיוחד, כאשר את מקום מפלגות הממסד המסורתיות המתפוררות תופסת השפעתם הגוברת של גורמי ימין קיצוני הזויים. חדלי־האישים המרכיבים את הממשלה, וגורמים לאומניים מחוצה לה — כולל ממפלגת הימין "קדימה" מה"אופוזיציה" — שידרו בעיקר היסטריה וטירוף בעקבות פרשת המשט והדגימו כיצד שוב "הפטריוטיות היא המיפלט האחרון של הנבל". בתגובה למחאה בעולם, לחשיפת מגבלות הכוח של המשטר הקפיטליסטי בישראל ולתסיסה ברחוב הפלסטיני שמרמזת על היתכנות של אינתיפאדה חדשה בעתיד, מתחרים ביניהם שלל נציגי האליטה הישראלית לא רק בצדקנות, אלא במיוחד בהתלהמות שוביניסטית־לאומנית ובגזענות, תוך השתלחות בריונית בכל סממן פלסטיני, ערבי ומוסלמי.

העליהום הגזעני בכנסת על ח״כ חנין זועבי (בל״ד), שהשתתפה באופן לגיטימי במשט והיתה על המרמרה, והאיומים על חיי ח״כים פלסטינים אחרים, הם לא תופעות מבודדות אלא חלק מהמשך מגמת התחזקות של הימין הקיצוני, שמשתקפת בהתעצמות האלמנטים המיליטריסטיים והאנטי־דמוקרטיים של המשטר, בין אם מדובר בחרחורי־מלחמה ובחתירה לחקיקה טוטאליטרית במהותה, ובין אם מדובר בהפעלה מוגברת של אמצעי רדיפה פוליטית ודיכוי משטרתי וצבאי כנגד קולות מחאה בחברה. מציאות זו מספקת רוח גבית למחנה הכהניסטי־פאשיסטי ומהווה גם קרקע פורייה לצמיחת התארגנויות של גורמים לאומניים קיצוניים מקרב שכבות ביניים אליטיסטיות, ששואפים לסייע לתעמולה השלטונית, כדוגמת תנועת הסטודנטים הימנית "אם תרצו".

במאבק מאוחד לסיום הסכסוך

אלפים, ובהם פעילי תנועת מאבק סוציאליסטי, השתתפו בהפגנות בשטחים הפלסטיניים וברחבי ישראל. פלסטינים אזרחי ישראל שהשתתפו במשט עדיין נמצאים במעצר־בית, אבל למרבה הצער, במקום לארגן פלסטינים ויהודים־ישראלים למאבק מאוחד לשיחרור כלל העצורים, לחשיפת הסכנה הביטחונית שמהווה ממשלת הימין הקיצוני ולסיום המצור, ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל החליטה לבטל הפגנה המונית שהיתה אמורה להתקיים בנצרת ביום ו' בשבוע ההתקפה על המשט לאחר שמנהיגיה שוחררו ממעצר. בדומה לדרך פעולתה באוקטובר 2000, ועדת המעקב פועלת שוב בעיקר כדי "להרגיע את הרוחות" ולא מובילה מאבק עקבי לפיתרון הבעיות. הדבר חמור במיוחד נוכח ההתקפות הקשות על זכויות דמוקרטיות בישראל ובשטחים הפלסטיניים כיום.

בעוד שבשטחים הפלסטיניים ובשאר העולם הביעו איגודי עובדים שאט־נפש מפעולת ממשלת ישראל, ובאופן כללי יותר ויותר איגודי עובדים משמיעים קולות מחאה תקיפים נגד המצור, הכיבוש והדיכוי הלאומי של הפלסטינים, ההסתדרות הכללית בראשות עיני ממשיכה לחבק את ממשלת ההון הישראלית על חשבון האינטרסים המשותפים של העובדים הישראלים והפלסטינים. דווקא בתקופה של הקצנה בקיטוב הלאומי והאזורי, חובת ההסתדרות וכל ארגון עובדים אחר היא לחזק את הסולידריות בין האנשים העובדים מהשורה ולנקוט צעדים משותפים, לרבות צעדים ארגוניים, כנגד המדיניות הסכסכנית של ממשלות ההון ושל הימין הקיצוני, וכנגד הפגיעה המתמשכת בזכויות דמוקרטיות.

אלא שבניגוד לאיגוד עובדי התחבורה בדרום־אפריקה שבפברואר 2009, בעקבות מלחמת עזה, סירב לפרוק מטענים של תאגידים ישראליים, ובניגוד לאיגוד עובדי הנמלים בשוודיה שבתגובה להתקפה על המשט הכריז כי לא יפרוק מטענים של תאגידים ישראליים במשך שבוע, עיני אפילו לא ניסה לשמור על עמדה ניטראלית, אלא התייצב לצד ממשלת נתניהו. עיני, שהוביל את ההסתדרות לגבות במוצהר את תעמולת ממשלת אולמרט במהלך מלחמת לבנון השנייה ומלחמת עזה, עשה זאת שוב עם פירסום הצהרה שמצדיקה את המצור ומגבה את פעולת ממשלת נתניהו נגד המשט.

כעת קוראת קואליציה רחבה של ארגוני עובדים פלסטיניים לאיגודי עובדי נמל בעולם שלא לפרוק סחורות ישראליות עד להסרת המצור. בשנת 2004 פעלו עובדי הנמל במצרים, ירדן וקפריסין בסולידריות עם עובדי הנמל בישראל כשסירבו לשבור את שביתתם. אם ועדי העובדים בנמלים בארץ היו מבינים כי האינטרס ארוך הטווח שלהם הוא לפעול יחד עם עמיתיהם הפלסטינים ואחרים בעולם, חרף כל ההסתה, ואף להשבית לדוגמא ליום אחד את נמל אשדוד, זו היתה יכולה להיות לא רק תרומה חשובה לסיום המצור, אלא תרומה עצומה בדרך לסיום הסכסוך עצמו — לשם כך יש חשיבות גם לקיום מפגשים בינלאומיים של חברי ועדים ועובדים מן השורה, ישראלים ופלסטינים; כך גם אם ההסתדרות היתה מודיעה על תמיכה בחרם המאורגן על תעשיית ההתנחלויות. קיים צורך בוער להציב על סדר־היום הפוליטי בישראל גישה חברתית־מעמדית לסיום הסכסוך: מאבק מאוחד וסולידרי של האנשים העובדים באזור למען ביטחון ושלום אמיתיים ושוויוניים, נגד כל דיכוי לאומי, נגד ה"הפרד ומשול", נגד השקרים של ממשלות ההון המושחתות באזור ונגד המעורבות ההרסנית של המעצמות הגדולות. לשם יש לחתור.

התעצמות הימין הקיצוני מעידה על המבוי הסתום והמשבר העמוק של המעמד השליט, אבל גם באופן כללי על המשבר המסוכן בחברה הישראלית, ועל הדחיפות שבבניית אלטרנטיבה פוליטית שמאלית רחבה, שתתבסס על האנשים העובדים מהשורה, יהודים וערבים כאחד, ותוביל את המערכה לשינוי עמוק בחברה ולסיום הסכסוך הישראלי־פלסטיני — שתי מטרות שלא ניתן להפריד ביניהן. בקרב מעמד העובדים היהודי בחברה, מצב־הרוח הלאומני הרווח מבטא בעיקר חששות ביטחוניים עמוקים (כפי שהעיד לדוגמא, מיד לאחר ההתקפה על המשט, גל הפניות המודאגות למוקדי חלוקת ערכות התגוננות מפני התקפה כימית) ולא אהדה עמוקה לשלטון ההון הישראלי, ששדד ורושש את העובדים הישראלים בקצב שיא בשלושת העשורים האחרונים. הצטרפות ישראל לארגון ה־OECD לא תשפר משום בחינה את מצב העובדים והעניים בישראל, והמשבר החריף בכלכלה העולמית עוד ממשיך לאיים על מצב המשק הישראלי בשנים הבאות. הבעיות החברתיות הבוערות ימשיכו לחזור ולצוף על פני השטח ולהזכיר שאנחנו לא "כולנו בסירה אחת" יחד עם האליטה הישראלית.

האלטרנטיבה יכולה לצמוח משיתופי־פעולה בין התארגנויות של קבוצות שונות שנאבקות כבר כיום נגד ניצול, אפליה ודיכוי ולמען שינוי החברה. נמשיך ונדגיש כי חיוני לפעול בישראל ובשטחים הפלסטיניים להקמת מפלגות עובדים עם אג׳נדה סוציאליסטית, שייצגו אך ורק את הקול והאינטרסים של האנשים העובדים, יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים, ויושיטו יד לשלום לעובדים ולצעירים משני צידי ההפרדה הלאומית ובשאר המזרח־התיכון. הדרך לפיתרון המשברים החברתיים הקשים והסכסוך הישראלי־פלסטיני, ולהשגת ביטחון ושלום, זכויות דמוקרטיות מלאות וחיי רווחה לכל, עוברת בהפלת האליטות הדכאניות והמושחתות בישראל ובאזור. בדרך של מאבק מאוחד, בקנה מידה המוני, נוכל להגיע לפיתרון במסגרת של שתי מדינות סוציאליסטיות שוות־זכויות, שישתפו־פעולה באופן הדוק ויבטיחו הגנה על זכויות לאומיות, דתיות ועדתיות בחברה — כחלק ממזרח־תיכון סוציאליסטי ודמוקרטי.



 


תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 59187, תל אביב–יפו 6159101
info@socialism.org.il
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון. התנועה שותפה בוועד למען אינטרנציונל עובדים (CWI), ארגון סוציאליסטי בינלאומי המאגד תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.