₪6,185
עוד ₪13,815 להשגת היעד
תרומת סולידריות לקופת המאבק 2018
מאבק סוציאליסטי לא מקבלת מימון מטייקונים, מהממשלה או מקרנות הון. תמכו בנו, שתפו והצטרפו אלינו לבניית אלטרנטיבה סוציאליסטית.
מאבקים חברתיים · העבודה המאורגנת · כלכלה · פוליטיקה · כיבוש ושלום · המזה״ת · בינלאומי · סטודנטים · נוער · נשים · להט״ב · בריאות · סביבה · היסטוריה ותיאוריה · התנועה
X


מצרים
מורסי סולק, הדיקטטורה נשארה בחסות הצבא
מורסי סולק בעקבות ההפגנות הגדולות ביותר בתולדות מצרים ■ צמרת הצבא שחששה מההתפתחויות ביצעה הפיכה בצל תנועת ההמונים ■ "האחים המוסלמים" מנסים לגייס הפגנות נגדיות ■ לא לאחים המוסלמים ולא לשלטון הצבא!

הדפסה

הדחתו ומעצרו של הנשיא מורסי על־ידי הצבא מסמנים שלב חדש, מאתגר אך גם מסוכן פוטנציאלית, במהפכה המצרית שממשיכה ונפרשת כעת.

סוף שלטונו של מורסי הגיע במהירות על רקע התפתחות מואצת של תנועה המונית שבה לקחו חלק עד 17 מיליון בני־אדם — 20% מאוכלוסיית מצרים — בהפגנות ההמונים (קיראו עוד במאמר "התקוממות הענק נגד מורסי").

ההיקף, העוצמה והמהירות של התנועה הזאת היו מדהימים. זו הייתה המחשה של משהו שקורה לעתים קרובות במהפכות — לאחר התקופה הראשונית של האופוריה והתקווה, ישנן פעמים רבות תנועות המונים מחודשות של אותן שכבות שהתאכזבו ממה שנראה כתוצאות הזעומות של המהפכה.

התמיכה במורסי נשחקה במהירות מאז שנכנס לתפקיד, ומלכתחילה הייתה מוגבלת. בסבב הראשון של הבחירות לנשיאות בשנה שעברה השיג מורסי קצת פחות מ־5.7 מיליון קולות, כ־11% מציבור הבוחרים שמונה במצרים קרוב ל־51 מיליון תושבים. בסבב השני הוא הצליח לגרוף 13.2 מיליון קולות בעיקר כתוצאה מהשאיפה של רבים לעצור את יריבו, אחמד שאפיק, מפקד חיל־האוויר לשעבר שכיהן כשר תחת מובארכ (ומונה לשבועות ספורים לתפקיד ראש הממשלה בתחילת המהפכה ב־2011).

מורסי וממשלתו, בהובלת תנועת "האחים המוסלמים", התמודדו יותר ויותר עם גורמי אופוזיציה מכיוונים שונים. חוסר ההצלחה של המהפכה עד כה להביא לשיפור קונקרטי כלשהו מבחינה כלכלית וחברתית, כמו גם המשבר הכלכלי המחריף, הובילו לזרם הגובר של השביתות והמחאות. ניסיונו הכושל של מורסי בנובמבר 2012 לבצע "הפיכה חוקתית" ולהרחיב את סמכויותיו היה בעיני רבים אירוע מפתח, כפי שנחשבה גם תמיכתו במשטרה לאחר שיותר מ־40 בני־אדם נהרגו בקרבות ירי עם כוחות הביטחון בפורט־סעיד בינואר האחרון.

ניסיון "האחים המוסלמים" לבסס את שליטתם הביא גם לצמיחתה של אופוזיציה גוברת מצד גורמים חילוניים יותר ונוצריים ובנוסף גם מצד יריבים דתיים אסלאמיים כמו מפלגת א־נור הסלפית הפונדמנטליסטית, שהצטרפה להפגנות נגד מורסי בסוף יוני.

במובן מסוים, ראינו שני מאבקים נפרדים שהתפתחו נגד מורסי. מצד אחד תנועה עממית המונית, ומצד שני שרידי "המדינה העמוקה" מתקופת מובארכ (כפי שמכונים בטורקיה מערכת הביטחון וכוחות נוספים שמתפקדים כמעין "משטר צללים" הרחק מעיני הציבור), ובייחוד צמרת הצבא שלה אינטרסים כלכליים ופוליטיים משל עצמה, שפועלים בניסיון לנצל לטובת עצמם את האופוזיציה ההמונית ברחובות.

פוטנציאל מהפכני וסכנות של מהפכת־נגד

שני הגורמים האלה מדגימים הן את הפוטנציאל והן את הסכנות הניצבות בפני המהפכה המצרית.

המהירות והיקף התנועה מעידים על האנרגיה הכבירה של המהפכה ועל הפוטנציאל שלה. אולם מבלי שתתפתח תנועת עובדים עצמאית שתהיה מסוגלת להציב חלופה סוציאליסטית ולהילחם עליה, ראשי הצבא, בסיוע אוסף של פוליטיקאים התומכים בשיטה הקפיטליסטית, הצליחו לנצל את המצב. מובן שראשי הצבא חששו מכך שהמצב עשוי, מנקודת המבט המעמדית שלהם, "לצאת משליטה"; ישנם דיווחים על עובדים שפתחו בשביתה ב־3 ביולי ועל קבוצות עובדים נוספות שתיכננו לארגן שביתות מחאה נגד מורסי ב־4 ביולי — מה שיכול היה להביא לכך שמעמד העובדים יתפוס את עמדת ההובלה דרך צעדי שביתה המוניים, ואפילו צעדים של שביתה כללית במשק. ברור שהגנרלים פעלו כעת בניסיון להשיג שליטה ולמנוע תרחיש שבו התקוממות עממית היא שמסלקת ישירות את מורסי.

מנהיגי הצבא פעלו הן להגנת האינטרסים האישיים של עצמם והן להגנת אלה של חלק מהמעמד השליט המצרי. בו־זמנית, הם נהנים מהתמיכה שבשתיקה מצד המעצמות האימפריאליסטיות העיקריות וגם מצד המעמד השליט הישראלי. ביקורת רכה בלבד על ההפיכה שביצעו הגנרלים נשמעה מצד אובמה ומנהיגים אימפריאליסטים אחרים, עם סיסמאות כלליות על תמיכה בדמוקרטיה. בהתחשב ברקורד שלהם, ראשי הצבא ומערכת הביטחון במצרים לא ממש יכולים לטעון שהם "דמוקרטים". אך העובדה הזאת אינה מטרידה באופן אוטומטי את אובמה ושות׳, שבסך־הכול די מרוצים ממשטרים אוטוריטריים בסעודיה, איחוד האמירויות הערביות, קטאר וכו׳.

אותה ההפיכה דה־פקטו שביצע הצבא איפשרה למורסי לצייר עצמו כמגן הדמוקרטיה ולטעון שהאופוזיציה לשלטונו אורגנה על־ידי "המדינה העמוקה ושרידי המשטר הישן", ששכרו בריונים עם "כסף שהגיע משחיתות" כדי לתקוף את האחים המוסלמים ו"להחזיר את המשטר הישן לשלטון". אין כל ספק שחלקים ממשטר מובארכ הישן מעורבים בתנועה נגד מורסי, אך הבסיס ההמוני של ההפגנות נובע מהתנגדות ואכזבה מתנועת האחים המוסלמים. לצד זאת, מובן שחלק מהגורמים שתומכים כעת במורסי עושים זאת מתוך התנגדות לצבא, בייחוד בהשפעת זיכרונותיהם מצעדי הדיכוי הברוטליים לעתים שנקט משטר מובארכ הישן נגד כל אופוזיציה, כולל האחים המוסלמים.

במצב הזה חיוני לחלוטין להגביר את המאמצים לבניית תנועת עובדים עצמאית — לא רק איגודי עובדים — שתוכל להציע חלופה אמיתית ולפנות לאותם עובדים ועניים שמגבים את מורסי מתוך התנגדות לצבא ולאליטה הישנה. רק כך תוכל תנועת העובדים לנסות להגביל את האפשרות של התארגנויות דתיות פונדמנטליסטיות ריאקציונריות להציג עצמן כמתנגדות העיקריות לשלטון צבאי.

את החשיבות של המאמצים בכיוון הזה מדגישה הסכנה של שסעים עדתיים מעמיקים בין גורמים סוניים, נוצריים, שיעיים וגורמים חילוניים יותר בחברה. כבר כעת מזהירים מספר פרשנים שהאחים המוסלמים עשויים להידחף הצדה על־ידי התארגנויות ג׳יהאדיסטיות, פונדמנטליסטיות יותר, במאבק נגד הצבא הפרו־מערבי שדוגל בחילוניות. בעוד שהמצב הנוכחי שונה, אסור לשכוח שביטול הבחירות באלג׳יריה בינואר 1992 על־ידי הצבא במטרה לטרפד את ניצחון "חזית ההצלה האסלאמית" הוביל למלחמת אזרחים שנמשכה שמונה שנים, במחיר חייהם של בין 44,000 ל־200,000 בני־אדם. המלחמה עיכבה כמובן את ההתפתחות של מאבקים המוניים באלג׳יריה.

אסור לתמוך בהפיכה הזאת

סוציאליסטים לא יכולים לתמוך בהפיכה הזאת. תנועת מעמד העובדים המתרחבת צריכה לשמור על עצמאותה הן מהצבא והן ממורסי. התמיכה שהביעו כוחות אופוזיציה "ליברליים" או "שמאליים" כמו ההתארגנות תמארוד (מרד) בצעדי הצבא תתפוצץ להם בידיים. הם יסומנו כמשת״פים, בייחוד אם הצבא ינקוט צעדי דיכוי ושיטות אוטוריטריות נגד יריביו או נגד תנועות עובדים ושביתות בהמשך. אסור שלמנהיגי עובדים יהיה דבר וחצי דבר עם ממשלות הנשענות על הצבא או תומכות בשיטה הקפיטליסטית. אם הם לא יקפידו על כך, ייתכן שהאחים המוסלמים, או כוחות דומים אחרים, ינסו להשתלט על ההנהגה של מאבקים עתידיים נגד צנע או נגד דיכוי.

ראשי הצבא כבר הספיקו להראות איך הם מעוניינים לנהל את העניינים. ראשית הם מעצבים את מנגנוני השלטון במדינה, תחת שליטתם של גורמים פרו־קפיטליסטיים, ואחר־כך הם יאפשרו לציבור להצביע. הגנרלים מינו נשיא חדש ומתכננים להקים ממשלה אזרחית טכנוקרטית "חזקה ומתאימה", לצד ועדה לשינוי החוקה, בעוד שבית המשפט העליון יעביר טיוטת חוק על הליך הבחירות לפרלמנט וייערך לקראת בחירות לפרלמנט ולנשיאות.

דיווחים רבים מתארים איך רבים מהמפגינים נגד מורסי חשים ש"הכוח עבר לידיהם" בעקבות הדחתו, אך בעוד שהתנופה האדירה של מצב־הרוח נגד מורסי והפגנות ההמונים נושאות חשיבות עצומה, הן אינן מייצגות בפני עצמן מעבר של הכוח השלטוני לידי ההמונים. זו שאלה קונקרטית של התארגנות ושל מי שמחזיק במושכות השלטון במדינה. נכון לעכשיו אלה הם ראשי הצבא, שמנסים לחזק את כוחם הפוליטי על גבה של תנועת ההמונים.

באופן בלתי נמנע על רקע המשבר הכלכלי, גם הממשלה החדשה תושם תחת לחץ מצד קרן המטבע הבינלאומית וגופים אחרים להתחיל לבצע "רפורמות", שככל הנראה יכללו קיצוצים בסובסידיות ועוד צעדי צנע. המדיניות הזאת תניח את הבסיס למאבקים מעמדיים נוספים שעה שהצבא והממשלה שלו ינסו לעבור למתקפה, ייתכן שתוך שימוש בצעדים יותר ויותר אוטוריטריים וברוטליים בניסיון לכפות את רצונם.

לכן כל־כך חשוב שהתנועה העממית תארגן עצמה למאבק סביב דרישות משלה ונגד ההקמה של שלטון בחסות הצבא.

מעמד העובדים מוכרח להציב חלופה משלו

לפני שנתיים וחצי, ביום בו התפטר מובארכ, תנועת ה־CWI הפיצה פלאייר בקהיר שבו קראנו: "אפס אמון בראשי הצבא! להקים ממשלה שתורכב מנציגי העובדים, הפלאחים והעניים!" ("מובארכ הסתלק — להמשיך להפלת המשטר כולו!", 11 בפברואר 2011).

הדרישות שהועלו בפלאייר עדיין רלוונטיות כיום. אנחנו טענו כי:

"ההמונים המצרים מוכרחים לעמוד על זכותם לקבוע את עתידה של מצרים. אסור לתת אמון באישים מהמשטר או באדונים האימפריאליסטים שלהם שינהלו את המדינה או שיערכו בחירות דמוקרטיות. בחירות חופשיות לחלוטין לאסיפה מכוננת מהפכנית שתקבע את עתידה של מצרים מוכרחות להתארגן לאלתר, תחת פיקוח של ועדי פעולה על בסיס המוני מטעם העובדים והעניים.

"עכשיו חשוב להאיץ את הצעדים שכבר ננקטים להקמת ועדי פעולה מקומיים וארגוני עובדים עצמאיים של ממש, להתפרס למוקדים חדשים ולחבר בין הוועדים השונים. קריאה ברורה להקמת ועדים שייבחרו ויפעלו באופן דמוקרטי בכל מקומות העבודה, הקהילות ובשורות הצבא תוכל לעורר הד נרחב.

"גופים אלה צריכים לפעול לתיאום פעולות לסילוק המשטר הישן, ולהבטיח את הסדר והמשך האספקה, וחשוב מכול: לשמש בסיס להקמת ממשלה שתורכב מנציגי העובדים והעניים, שתרסק את שרידי הדיקטטורה, תגן על זכויות דמוקרטיות ותתחיל לספק מענה לצרכים הכלכליים והחברתיים של המוני התושבים המצרים".

ההתפתחות של תנועת העובדים המצרית הספיקה לזנק מאז במונחים של איגודים, ועדים והניסיון מהתארגנות ופעולות. ההתפתחות הזאת מספקת בסיס לצמיחת סוג תנועת ההמונים שנחוץ כעת.

בפברואר 2011 כתבנו כי המהפכה המצרית תוכל להיות "דוגמה אדירה עבור העובדים והמדוכאים ברחבי העולם לכך שפעולה המונית נחושה מסוגלת להביס ממשלות ושליטים, לא משנה עד כמה הם מצטיירים כחזקים".

זה נכון באותה המידה גם היום. תנועת ההמונים המחודשת במצרים מסוגלת לעורר השראה בקרב מי שראו עד כה מהפכות שלא מביאות לשינוי אמיתי כמו בתוניסיה, את ההידרדרות למלחמת אזרחים עדתית בסוריה ואת הדיכוי המתמשך בסעודיה, איחוד האמירויות וכו׳. אך בעוד שהימים האחרונים במצרים הדגימו את הכוח הפוטנציאלי של פעולה המונית, הם גם מעידים שוב על הצורך של תנועת העובדים בתוכנית סוציאליסטית ובתוכנית פעולה ברורה — אחרת כוחות אחרים יוכלו לנסות להסיט את המהפכה ממסלולה, ובסופו של דבר להביס אותה.



 


תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 59187, תל אביב–יפו 6159101
info@socialism.org.il
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון. התנועה שותפה בוועד למען אינטרנציונל עובדים (CWI), ארגון סוציאליסטי בינלאומי המאגד תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.