₪5,935
עוד ₪14,065 להשגת היעד
תרומת סולידריות לקופת המאבק 2018
מאבק סוציאליסטי לא מקבלת מימון מטייקונים, מהממשלה או מקרנות הון. תמכו בנו, שתפו והצטרפו אלינו לבניית אלטרנטיבה סוציאליסטית.
מאבקים חברתיים · העבודה המאורגנת · כלכלה · פוליטיקה · כיבוש ושלום · המזה״ת · בינלאומי · סטודנטים · נוער · נשים · להט״ב · בריאות · סביבה · היסטוריה ותיאוריה · התנועה
X


לעג לרש
מחאה נגד הסכם השכר ה"היסטורי"
ספין הדאגה לעובדים בדרגות השכר הנמוכות, שהוביל שר האוצר, נועד להכשיר פגיעה באותם העובדים ■ שלא במקרה נשמעת מחאה מצד עובדות סוציאליות, עובדי מעבדה, עובדי רנטגן ופסיכולוגים בשירות הציבורי

הדפסה
עובדות סוציאליות בהפגנה בירושלים. צילום: תנועת עתידנו

ההכרזה על השגת הסכם שכר חדש במגזר הציבורי לוותה בטענות הן מצד האוצר והן מצד ראשי ההסתדרות כי מדובר בהסכם "היסטורי", שכביכול מיטיב יותר עם העובדים והעובדות בדרגות השכר הנמוכות. שלא במקרה, דווקא מקרב קבוצות עובדים אלו נשמעים כעת קולות מחאה על הישגים דלים.

איגוד המיקרוביולוגים, הביוכימאים ועובדי המעבדות (הבמ״י) אירגן משמרת מחאה בת עשרות משתתפות ומשתתפים מול בית ההסתדרות ביום רביעי, היום בו איימה הנהגת ההסתדרות להוביל שביתה כללית במגזר הציבורי. תנועת העובדות הסוציאליות 'עתידנו' יזמה אף היא במקביל משמרת מחאה במקום וחברה לעובדי המעבדות.

למחרת השבית איגוד המיקרוביולוגים מעבדות ברחבי הארץ במחאה על ההסכם שנכפה על העובדים. בתגובה הורה יו״ר ההסתדרות אבי ניסנקורן בצעד אנטי־דמוקרטי על השעיית יו״רית האיגוד אסתר אדמון. מזכירות האיגוד הבהירה כי אדמון "נבחרה ברוב מכריע של למעלה מ־80% מהעובדים. המזכירות הנבחרת איננה מקבלת את ההשעיה הבהולה ודורשת מיו״ר ההסתדרות לבטל את ההחלטה שהתקבלה בהליך לא דמוקרטי. מאחר שהמזכירות, בגיבוי הוועידה הארצית של הבמ״י, היא זו שקיבלה את ההחלטה פה־אחד על נקיטת הצעדים הארגוניים והכריזה על יציאה לשביתה חוקית, אין שינוי בהחלטת המזכירות והמאבק יימשך... המזכירות רואה בחומרה רבה את האיומים האלימים כנגד העובדים ומנהיגי העובדים על־ידי ההסתדרות וגורמים מטעם המעסיקים".

תנועת עתידנו פירסמה אף היא מכתב מחאה והגדירה בצדק את המהלך של ניסנקורן כבריונות. במהלך זה מבקש ניסנקורן להרתיע קבוצות עובדים מלמחות ולהיאבק להסכם טוב יותר. אך העובדות הסוציאליות שמאורגנות בעתידנו, שזוכרות שבמאבק השכר ב־2011 נכפה עליהן הסכם גרוע, הצהירו שיפעלו להמשך מאבק לשיפור השכר.

מאיגוד עובדי הרנטגן נשמעו גם כן קולות מחאה. יו״ר האיגוד מנחם אשכנזי הכריז כי "שוב מכרו אותנו. אבי ניסנקורן חותם על ההסכם ומכניס אותנו לשקט תעשייתי. [עובדי המגזר הציבורי בהסכם הכללי] יקבלו 7.5% ולנו יתנו עוד 7.5% ויסתמו לנו פיות לעוד ארבע שנים". אשכנזי קרא לארגן צעדי מאבק. קריאותיו מעידות כנראה על לחץ שמגיע מצד עובדים בתקופה האחרונה במחאה על כך שראשי האיגוד אינם מוכנים להוביל מאבק רציני ושבמשך 14 שנה לא נערכו בחירות למוסדות האיגוד.

במקביל מתוכננת להיערך ביום ראשון הקרוב מול בית ההסתדרות בתל אביב אסיפת חירום של פסיכולוגים בשירות הציבורי, במטרה להפעיל לחץ על המשא־ומתן שנמשך סביב דרישותיהם ולמעשה מעל לראשיהם.

ספין הדאגה לדרגות השכר הנמוכות

שר האוצר משה כחלון, שמשכורתו כשר עולה על 42 אלף שקל בחודש, מיחזר דרישה שעלתה גם לקראת הסכם השכר הקודם במגזר הציבורי ב־2010, מצד שר האוצר דאז יובל שטייניץ, לתוספת דיפרנציאלית שתיטיב באופן יחסי יותר עם דרגות השכר הנמוכות.

מי לא בעד שיפור מצב העובדים המרוששים יותר? אז זהו, במציאות, בניגוד לספין, המעביד של עובדי המגזר הציבורי הוא שאחראי לשכר הנמוך שמשולם לעובדים, להעסקה קבלנית ולמחסור בתקני כוח־אדם.

רק ביולי האחרון הסכים כחלון לקלוט כמה אלפים בלבד מתוך 400,000 עובדי קבלן במגזר הציבורי (ראו "הסכם עובדי הקבלן: הישג או החמצה?"). ידידם של הטייקונים רוצה שנשכח שהוא שר אוצר בממשלת ימין קפיטליסטית שמפריטה נכסי ציבור ומשאבי טבע לידי בעלי ההון, מעניקה הטבות מס לטייקונים על חשבון השירותים הציבוריים המיובשים ומרוששת את ציבור העובדים.

מלבד יחסי־ציבור, הדרישה של כחלון מכוונת לצייר באופן ציני את העבודה המאורגנת, ובפרט את הוועדים החזקים, כגורם האחראי לפערי השכר ולמצב העובדים המרוששים ביותר.

מי לא בעד שיפור מצב העובדים המרוששים יותר? אז זהו, במציאות, בניגוד לספין, המעביד של עובדי המגזר הציבורי הוא שאחראי לשכר הנמוך שמשולם לעובדים, להעסקה קבלנית ולמחסור בתקני כוח־אדם

דוח שיאני השכר במגזר הציבורי, שפורסם החודש, נהפך כבר מזמן לריטואל הסתה שנתי. הוא משמש כדי להסוות את מצוקת השכר במגזר הציבורי בעזרת מקרי קיצון של מתעשרים בודדים, חלקם תוצאה של מינויים פוליטיים. כאלף עובדים בלבד במגזר הציבורי, מתוך כ־1.2 מיליון (כולל עובדי קבלן), משתכרים סכומים הגבוהים משכר חברי הכנסת, שעומד היום, לפני ההעלאה הקרובה, על 40,000 שקל ברוטו לחודש.

ההסתה הדמגוגית מאפשרת לאוצר, בגיבוי נלהב מהתקשורת הקפיטליסטית, לשסות קבוצות עובדים אלו באלו, לוודא שהתוספת הכללית שעוברת לידי העובדים נשארת מצומצמת ולהסיט את תשומת־הלב מהאחראים למדיניות של שוד מאורגן.

כמה מאות שקלים לברוטו עבור שש שנים

הסכם המסגרת כולל תוספת בעלות רב־שנתית של 7–7.5 מיליארד שקל, שאמורה להסתכם בתוספת ממוצעת של 7.5% עבור כ־550 אלף עובדים ועובדות במגזר הציבורי שעליהם חל ההסכם (כולל כ־100 אלף מורות).

הסכם השכר הקודם נחתם בנובמבר 2010, ועודכן בתחילת 2011, כך שכלל לבסוף תוספת מצטברת של 7.25% עבור ארבע השנים 2009–2012. רק 1.8 נקודות־אחוז תוספת שנתית ממוצעת. הפעימה האחרונה התבצעה רק בינואר שעבר, לאחר שנדחתה במשך שנה וחצי ללא פיצוי, כתוצאה מהסכמה של יו״ר ההסתדרות הקודם עיני, בשם העובדים, לסייע לשר האוצר דאז לפיד ולממשלת נתניהו הקודמת לקצץ בתקציב המדינה על חשבון מעמד העובדים.

ההסכם החדש מתייחס רשמית לחמש השנים 2014–2018. מכיוון שההסכם הקודם הסתיים בסוף 2012, יש להתייחס לתוספות למעשה בפריסה לשש שנים. בגלל העיכוב בחתימת ההסכם יקבלו העובדים פיצוי בגובה שני תשלומים של 1,000 שקל, השקולים ל־28 שקלים לחודש במהלך התקופה המדוברת.

עלות תוספת השכר בשלוש השנים הקרובות שקולה בקירוב להטבות המס שהתאגידים הגדולים מקבלים בממוצע בשנה אחת (7.3 מיליארד שקל בממוצע בשנים 2011–2014). זו גם למשל עלות התוספת המיוחדת שקיבל משרד הביטחון בהינד עפעף בעקבות המלחמה המזוויעה להגנה על המצור והכיבוש בשנה שעברה. אלא שבאופן שערורייתי, גם בשעה שמשרד האוצר מדווח על עודף בגביית מסים ב־2015 (לא כולל דצמבר) בהיקף של כ־9 מיליארד שקל, עובדי המגזר הציבורי יקבלו את תוספת השכר רק החל מיולי 2016 בחמש פעימות. מרבית התוספת לא תינתן בשנתיים הקרובות אלא במסגרת שלוש פעימות שיתבצעו ב־2018, השנה האחרונה להסכם. העובדים יאלצו להמתין שנתיים תמימות — המסים, החשבונות החודשיים, ההוצאות השוטפות, החובות וההפרשות לפנסיה לא ימתינו.

עלות תוספת השכר בשלוש השנים הקרובות שקולה בקירוב להטבות המס שהתאגידים הגדולים מקבלים בממוצע בשנה אחת

כמחצית משווי התוספת אמורה להתחלק באופן "דיפרנציאלי", לפי נוסחה שנותרה עדיין מעורפלת, אך אמורה להיות מחושבת על בסיס ממוצע השכר בכל גוף ציבורי בנפרד. השינוי הזה הוא קוסמטי בעיקרו ולא מהווה כל בשורה עבור העובדים בדרגות השכר הנמוכות.

בחישוב ממוצע לשש השנים שאליהן נוגע ההסכם, גם עובדים שיגיעו לשיעור תוספת מצטברת של 15%, יקבלו למעשה העלאה של 2.5 נקודות־אחוז לשנה בלבד, כמו בהסכם השכר של 2008–2009. רוב העובדים יקבלו תוספות בשיעורים נמוכים יותר. השיעור הממוצע אמור להסתכם ב־1.25 נקודות־אחוז לשנה — פחות מאשר בהסכם הקודם.

עבור עובדים שמשתכרים 5,500 שקל ברוטו לחודש, גם תוספת מצטברת של 15% — 825 שקל — היא תוספת מתונה ביותר, שלא באמת תחלץ ממצוקות כלכליות.

העובדים בדרגות השכר הנמוכות ברשויות המקומיות אמורים לקבל תוספת של 2% נוספים לשכר. עובדי המעבדות הרפואיות אמורים לקבל מראש כ־15%, אך כאמור הבהירו כבר שמדובר בתוספת זעומה מבחינתם.

ההסכם כולל בשוליים הישגים נקודתיים כגון יום חופשה נוסף באוגוסט ותוספת של שקל יחיד לשכר המינימום השעתי של סטודנטים במגזר הציבורי. הוא גם מונה אמצעים שלכאורה אמורים לסייע להגבלת ההעסקה במישרות חלקיות ובאמצעות חוזים אישיים, אך הם אינם מהותיים ונראים בעיקר הצהרתיים.

אפשר היה להשיג יותר

ניסנקורן שיבח את עצמו על כך שעובדי המגזר הציבורי קיבלו "תוספת יפה". אלא שהוא נהנה משכר של שר שמותיר אותו מנותק לחלוטין מתנאי המחיה של ציבור העובדים. ספק רב אם במצב בו ההסכם היה כפוף להכרעה דמוקרטית של עובדי המגזר הציבורי עצמם הוא היה עובר.

הנהגת ההסתדרות לא הצליחה לתת תשובות רציניות לספין של כחלון ולחשוף את הצביעות והכוונות האמיתיות מאחוריו, מכיוון שמלכתחילה היא לא ביקשה להוביל כל מאבק רציני על השכר במגזר הציבורי והעדיפה להימנע ככל האפשר מהעימות הנחוץ עם האוצר והממשלה.

ארגוני עובדים בהחלט חייבים לפעול לצמצום פערים ולהשוואת תנאים בין עובדים, כלפי מעלה, ולכן ההסתדרות מלכתחילה היתה צריכה להציב את מאבק השכר במגזר הציבורי בהקשר של מאבק רחב הרבה יותר לשיפור תנאי העבודה והשכר.

אם היא היתה מובילה מאבק תקיף, היא היתה מסוגלת לגייס תמיכה ציבורית משמעותית. העיד על כך גם סקר של חדשות 2 שפורסם ב־21 בדצמבר, יומיים לפני המועד שתוכנן לשביתה, ולפיו 50% מהנשאלים תמכו במהלך של שביתה בשירותים הציבוריים למען תוספות שכר לעובדי המגזר הציבורי.

הפגנה סמלית שנערכה בירושלים בהתראה קצרה יומיים לפני המועד שתוכנן לשביתה, בהשתתפות כ־2,000 עובדות ועובדים, היתה הפעם היחידה במאבק השכר הזה שבו הנהגת ההסתדרות קראה לעובדים להתגייס ולפעול להצלחת המאבק שלהם. המאבק כולו נוהל מעל ראשיהם של העובדים, שלא היו מעורים אפילו בדרישות שעולות בשמם.

הניתוק של העובדים עצמם מהמאבק על עתידם ודחיקתם לעמדה פסיבית יוצרים רושם כוזב כאילו כמה נציגים של ההסתדרות, בהנהגת ניסנקורן, השיגו עבור העובדים, במאמץ מאחורי הקלעים, את השיפורים בתנאים — מוגבלים ככל שיהיו. במציאות, ללא הכוח הפוטנציאלי העצום של העובדות והעובדים המאורגנים בהסתדרות, אף פקיד לא היה מוציא דבר מהממשלה.

שוב חייבת להישאל השאלה: אם זה מה שניתן היה להשיג ללא כל מאבק מינימלי, למה לא להיאבק כדי להשיג יותר?

בעלי ההון ומשרתיהם באוצר ובממשלה מפחדים מהכוח של מעמד העובדים המאורגן. זו הסיבה שנתניהו וגורמים שונים בשלטון הליכוד מחכים בשנים האחרונות להזדמנות להנחית מכה על זכות השביתה, בפרט עם הצעת "חוק בוררות חובה". איומים תאצ׳ריסטיים מסוכנים כאלה דווקא מדגישים עד כמה הכרחי לחשוף את הממשלה, לגייס תמיכה ציבורית למאבק רחב ולהוביל צעדים ארגוניים תקיפים ככל הנדרש.

איום השביתה כשלעצמו הפעיל לחץ על המשא־ומתן. התגייסות פעילה ומשמעותית יותר של עובדי המגזר הציבורי למאבקם, כולל דרך אסיפות לדיון והחלטה על צעדי מאבק ודרישות, היתה מסוגלת להעמיד את הכוח שנדרש כדי לאלץ את ממשלת ההון לספק ויתורים גדולים יותר לטובת העובדים.

אולם הגישה האולטרה־ריכוזית והביורוקרטית של הנהגת ההסתדרות הגבילה מראש את ההישגים, והיא מכתיבה כעת לעובדים להימנע במשך שלוש שנים מצעדים ארגוניים לשיפור תנאיהם.

שילוב כוחות לשיפור התנאים

אותן קבוצות עובדים שמבינות כבר עכשיו שההסכם חלש ואינו מהווה כל בשורה, ואף מקדמות צעדי מחאה בנושא, יוכלו להתגבר על הבידוד, וגם על איומי ההשתקה, אם ישלבו כוחות.

שוב חייבת להישאל השאלה: אם זה מה שניתן היה להשיג ללא כל מאבק מינימלי, למה לא להיאבק כדי להשיג יותר?

העובדות הסוציאליות, עובדי המעבדות, הרנטגן והפסיכולוגים יכולים לארגן כבר עכשיו אסיפות משותפות, לתאם צעדי מחאה ומסרים ואף להכריז על הקמת מטה מאבק משותף בדרישה לשיפור תנאי ההסכם הכללי ולהשגת דרישותיהם הפרטניות, גם אם הדבר יהיה כרוך בהוצאת אותן קבוצות מההסכם הכללי (החרגה). מאבק בנפרד משאר עובדי המגזר הציבורי הוא ביסודו חלש יותר מבחינה ארגונית, אבל הוא עשוי להיות בטווח הקצר הדרך היחידה להתקדם כדי לארגן מאבק בשליטת העובדים והעובדות להשגת דרישותיהם. בד־בבד, האינטרס של קבוצות העובדים שונות הוא לקדם מצדן שילוב כוחות רחב ככל האפשר במגזר הציבורי ובקרב מעמד העובדים בכלל כדי לארגן מאבק חזק ואפקטיבי.

יו״רית איגוד המיקרוביולוגים טענה כי "עובד מעבדה מרוויח פחות מקלדנית", אך כדי להיאבק לשיפור תנאים אין סיבה שישתמע כאילו לקבוצות עובדים אחרות מגיע פחות. אימוץ של דרישות כלליות לטובת עובדי המגזר הציבורי והעובדים המרוששים במשק יוכל לעזור לא רק בגיוס תמיכה ציבורית אלא גם בקידום שיתופי־פעולה ומאבק רחב יותר.

בנוסף, עובדי הנמלים הוחרגו מההסכם. קידום שיתוף־פעולה בינם ובין הקבוצות החלשות יותר שמתנגדות להסכם יוכל להנחית מכה על ה"ההפרד ומשול" שמטפחת ממשלת ההון: לא קבוצת עובדים אחת על חשבון אחרת, אלא ברית סולידרית שתצא נגד ההסתה כלפי העבודה המאורגנת ותעזור לקדם גם את הדרישות הייחודיות של כל קבוצה.

מאבק להישגים היסטוריים

הפעם האחרונה שבה הובילו ראשי ההסתדרות שביתה רחבה במשק היתה בפברואר 2012, תחת השפעה מסוימת ממחאת יוקר המחיה הגדולה. גם אז ראשי ההסתדרות לא פעלו ברצינות כדי לגייס עובדים ועובדות למאבק על עתידם והתוצאה היתה הסכם "היסטורי", הסכם עובדי הקבלן הקודם, שלא שינה מאומה.

הירידה היחסית בשיעור ההכנסות מעבודה בעוגת ההכנסה הלאומית לטובת ההון, שיעורי העוני בקרב עובדים, שיעורי ההעסקה הקבלנית במשק, הקיפאון בשכר הריאלי ויוקר המחיה הגבוה צריכים לשמש תזכורת לכישלון של שורת הסכמים קודמים שנחתמו בתרועות ניצחון במשך שנים של צמיחה כלכלית ושכללו הישגים מוגבלים למדי במקרה הטוב.

כדי להיפטר באמת מהשכר הנמוך במשק, משיטת הדורות, מההעסקה הקבלנית, מההפרטה ומשלטון ההון דרוש הרבה יותר מקמפיין פרסומי ומשא־ומתן מאחורי הקלעים. אסטרטגיית מאבק שמבוססת על הכוח האמיתי של העבודה המאורגנת, עם התגייסות של ועדים ואיגודים, ועם מעורבות דמוקרטית ופעילה, לרבות בצעדי שביתה, עד כדי שביתה כללית במגזר הציבורי ואף במשק בכלל, תוכל באמת להביא להישגים היסטוריים נגד פערי ההכנסה וחלוקת העושר המעוותת בחברה.



 


תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 59187, תל אביב–יפו 6159101
info@socialism.org.il
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון. התנועה שותפה בוועד למען אינטרנציונל עובדים (CWI), ארגון סוציאליסטי בינלאומי המאגד תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.