English العربية RSS יוטיוב טוויטר פייסבוק
מאבקים חברתיים · העבודה המאורגנת · כלכלה · פוליטיקה · כיבוש ושלום · המזה״ת · בינלאומי · סטודנטים · נוער · נשים · להט״ב · בריאות · סביבה · היסטוריה ותיאוריה · התנועה
X


גילוי דעת
השמאל המרקסיסטי, הסכסוך הלאומי והמאבק הפלסטיני
הנחיצות של גישה מעמדית ואלטרנטיבה סוציאליסטית

הדפסה
צילום: ActiveStills

תנועת מאבק סוציאליסטי שותפה במאבק לסיום הכיבוש והדיכוי הלאומי של הפלסטינים ולמען שלום צודק על בסיס שוויון מלא בין שתי קבוצות הלאום, לרבות זכות שווה לקיום, להגדרה עצמית, לביטחון אישי ולחיי רווחה. הנקודות הבאות על הסכסוך הלאומי והמאבק הפלסטיני נידונו ואומצו על־ידי הוועד הארצי של תנועת מאבק סוציאליסטי ב־2 באפריל 2016, במסגרת דיון תנועתי סביב כמה מהשאלות הרלוונטיות המרכזיות בתקופה הזאת עבור השמאל. מסמך מקיף יותר בנושא מתוכנן להתפרסם בהמשך.

ההסלמה המתמשכת בסכסוך הישראלי־פלסטיני מעצימה את הקיטוב הלאומי בתקופה הנוכחית ומגמות הרסניות של ריאקציה לאומנית מרימות ראש בחברה הישראלית. זוועות המלחמה בעזה ב־2014, תמונת הניצחון של הליכוד בבחירות 2015, המשך ההתקפות הברוטליות והרצחניות של המשטר הישראלי על הפלסטינים, שאינן אלא טרור מדינתי; ההתקפות על חירויות דמוקרטיות והרדיפה הפוליטית המוגברת אחר חברי־כנסת פלסטינים ואחר מתנגדי כיבוש בציבור היהודי — כל אלה תרמו לחיזוק הלכי־רוח פסימיים בראש־ובראשונה בקרב ההמונים הפלסטינים, כולל בקרב הציבור הערבי־פלסטיני בישראל, בקרב שכבות הנוטות שמאלה יותר בציבור היהודי ובקרב השמאל משתי הקבוצות הלאומיות. למעשה, השמאל בישראל מצוי במשבר, כפי שניתן היה לראות בגלוי בין השאר בהנהגת חד״ש ומק״י בשבועות האחרונים.

התהליכים אינם מתרחשים בחלל ריק. המגמות של מהפכת־הנגד באזור בשנים האחרונות קיבלו ביטוי בין השאר בהתחזקות מסוימת של שלטון נתניהו, שעה שייאוש ופחד ביטחוני בקרב הציבור היהודי, המתודלקים כעת גם מפעולות נואשות והרסניות של טרור יחידים נגד ישראלים, משמשים בסיס לריאקציה לאומנית־ציונית. סקר של מכון PEW שנערך עוד במחצית הראשונה של 2015 העלה שכ־48% מהציבור היהודי מתייחסים בחיוב לרעיון של טרנספר לתושבים ערבים משטח ישראל. נתון זה מצטרף לסממנים בולטים אחרים של שוביניזם לאומי של שכבה רחבה בציבור הישראלי. עם זאת, הריאקציה אינה בלתי־מוגבלת ויש לקחת בחשבון למשל גם כי 46% מהציבור היהודי, או 58% מהיהודים החילונים, הביעו התנגדות לאותו הרעיון. במקביל, סקר "מדד השלום" לחודש ינואר הצביע על קיטוב בין 45% שתומכים ו־45% שמתנגדים בציבור היהודי לרעיון של סיפוח שטחי 67׳ לישראל.

בקרב ההמונים הפלסטינים, במיוחד בשטחי 67׳, קיימת שוב נסיגה משמעותית בתמיכה בסיסמת "שתי המדינות", בהיקף שלא נראה כבר כמה שנים. סקרי דעת־קהל שונים לאורך תקופה מלמדים בעקביות על חוסר אמון באפשרות לפתרון הסכסוך ולשחרור מדיכוי לאומי. הלכי־הרוח האלה מבטאים מיאוס מההבטחות השקריות ל"מדינה שבדרך", שהובילו עד היום להכבדת הדיכוי ולהרג המוני ולהתנחלות דוהרת במזרח ירושלים ובגדה המערבית. יתרה מכך, שלטון נתניהו מבהיר בגלוי שהוא ממשיך להתנגד נחרצות להקמת מדינה פלסטינית.

עם זאת, גם הרעיון של מדינה אחת דו־לאומית, ישראלית־פלסטינית, נשלל עדיין על־ידי רוב גדול עוד יותר בקרב פלסטינים, שכן מדובר למעשה בוויתור על הדרישה למדינת לאום פלסטינית עצמאית (כפי שמשתקף באופן עקבי בסקרי דעת־קהל; לדוגמה, סקר JMCC שנערך בתחילת חודש מרץ). בד־בבד, אף שישנו סנטימנט של אהדה לתוכנית הישנה של אש״ף להשגת מדינת לאום ערבית־פלסטינית על כל השטח שממערב לירדן, זו אינה נתפסת כתוכנית מעשית, אך היא משקפת סנטימנט של סלידה מההיסטוריה של הדיכוי שליוותה את שנות הקיום של מדינת ישראל מאז הנכבה. תוכנית כזו היא אכן אוטופיה לאומית בורגנית. לא לאש״ף ולפת״ח ולא לחמאס יש דרך כלשהי להציע "לכבוש" את ישראל, שהיא כיום המעצמה הצבאית החזקה באזור, ולכן שתי ההנהגות הפרו־קפיטליסטיות מחפשות בשורה התחתונה להישען על בריתות עם מעצמות אימפריאליסטיות כדי שאלו יפעילו לחץ על ישראל לטובת ויתורים כלשהם.

קיטוב לאומי

כתגובה להתקפות מצד המדינה ולריאקציה הלאומנית בציבור היהודי התחזקה גם בקרב פלסטינים בישראל מגמה של הסתגרות לאומית. ישנה שכבה של צעירים שעוברים רדיקליזציה ושנוטים כעת להתייחס בחשדנות עמוקה ובציניות לא רק לרעיון של "שתי מדינות" אלא גם לסיסמאות על "שלום", "דו־קיום" של שני הלאומים ו"מאבק משותף", ולתנועות חברתיות שמתפתחות בקרב עובדים וצעירים בציבור הישראלי־יהודי. לאותה שכבה אין אמון בפוטנציאל של מאבק משותף של עובדים וצעירים משתי הקבוצות הלאומיות על תנאי מחיה ונגד אפליה, ניצול ודיכוי — מה שנתפס פעמים רבות כוויתור על נתיב של מאבק רציני לשחרור לאומי וכהתעסקות בהליכה עם הראש בקיר מול הדעות הקדומות והשוביניזם הלאומי בציבור היהודי.

ההתחזקות התקופתית של גישות כאלו, שלעתים משקפות רציונליזציה של ייאוש פוליטי, אינה מפתיעה, בהתחשב ברטוריקה הצבועה של המשטר הישראלי, בחולשה של השמאל בציבור הישראלי, בניסיון של העשורים האחרונים, ובפרט בניסיון של הסכמי אוסלו, שקודמו תחת סיסמאות כוזבות על שלום אך הבטיחו המשך של דיכוי לאומי בדרכים ברוטליות אחרות. על כך יש להוסיף את השוביניזם הלאומי המסוכן, שהתבטא גם בתמיכה מקוממת בהתקפות חמורות על הפלסטינים, המאפיין את ראשי ההסתדרות, ומפלגות העבודה ומרצ — כמפלגות ממסד ישראליות שמזוהות בשלב הנוכחי עם האגף השמאלי של הפוליטיקה הישראלית — כמו גם הגישות השוביניסטיות המוסוות של תנועות ליברליות, כגון 'שלום עכשיו', שמקדמות סיסמאות על שלום אבל אינן מתנגדות באופן עקבי וגורף לדיכוי של הפלסטינים.

לאותה שכבה של צעירים שנדחפים למאבק אין מול העיניים חלופה שמאלית ברורה, סוציאליסטית, לתוכניות ההונאה האימפריאליסטיות.

לאותה שכבה של צעירים שנדחפים למאבק אין מול העיניים חלופה שמאלית ברורה, סוציאליסטית, לתוכניות ההונאה האימפריאליסטיות. תנועות פוליטיות שמאליות, ובראש ובראשונה מק״י וחד״ש, שסייעו לזרוע אשליות בהסכמי אוסלו ובתוכניות דומות — ושלא תיקנו את עמדתן עד היום — נושאות באחריות מסוימת לכך.

התופעה של יהודים וערבים שמצטלמים, במיוחד במקומות עבודה, עם המסר "יהודיות וערביות מסרבות להיות אויבות", או הפגנות משותפות של תושבים תחת המסר הזה, כמחאה נגד ההסלמה באלימות הלאומנית, אמנם מצומצמת אך תהיה זו טעות להקל בה ראש. מדובר בתגובה כנה ואמיצה שעוזרת לערער את הריאקציה הלאומנית בחברה ולקדם סולידריות מעמדית. עם זאת, סיסמאות אמורפיות על "דו־קיום" ו"שותפות יהודית־ערבית" במציאות של הפרדה לאומית עמוקה ודיכוי לאומי חריף של הציבור הערבי־פלסטיני אכן אינן יכולות להספיק ולעתים אף עשויות לשמש מס־שפתיים צבוע. מאבק פוליטי משותף באמת של עובדים וצעירים משתי הקבוצות הלאומיות דורש בשורה התחתונה תוכנית לחיסול כל סוג של אפליה ודיכוי לאומי כלפי ערבים־פלסטינים ובכלל.

קידום של מאבק רחב כזה הוא אחת המשימות החשובות של השמאל הסוציאליסטי בקרב שתי הקבוצות הלאומיות. הארגון שלנו מתנגד באופן גורף לדיכוי הפוליטי ולציד־המכשפות האלים שמתנהל נגד הציבור הערבי־פלסטיני בישראל, ללא קשר למחלוקות הפוליטיות מול תנועות אחרות, כולל מהימין הפלסטיני. התנגדנו גם בצורה מפורשת ומנומקת להוצאתה מחוץ לחוק של התנועה האסלאמית הצפונית — מהלך צבוע ומסוכן שנועד לעזור למשטר הישראלי לסמן את הציבור הערבי־פלסטיני והמוסלמי בישראל כשעיר־לעזאזל, להפליל ולהקל על צעדים לרמיסת מאבקים פוליטיים בקרב הציבור הזה ולשגר מסר מאיים לתנועות פוליטיות נוספות שנמצאות בעימות עם המשטר, קודם כול תנועות פלסטיניות אך לא רק. הצעת החוק להשעיית ח״כים ממשיכה את אותו ההיגיון.

ה"הפרד ומשול" בציבור הפלסטיני

המחסור בשנים האחרונות בתנועות חברתיות כלליות של עובדים וצעירים בישראל, מאז מחאת 2011, מאפשר לתפיסות בדלניות של "פוליטיקת זהויות" להתחזק בקרב קבוצות מדוכאות בחברה. על הרקע הזה, פעילים רבים יותר מסיקים שהמאבק הפוליטי בדיכוי הלאומי של הפלסטינים זקוק לאסטרטגיה המבוססת על "אחדות לאומית" שחוצה מעמדות חברתיים וגישות פוליטיות. זאת גם כתגובה לצעדי הדיכוי ולמדיניות ה"הפרד ומשול" שנוקט המשטר הישראלי כדי לשסע את ההמונים הפלסטינים על בסיס גיאוגרפי, דתי ועדתי — כולל דרך טיפוח מיליטריזם ישראלי בעזרת עידוד הגיוס לצבא של אזרחים ערבים בישראל — באופן הפוגע למעשה בפוטנציאל למאבק רחב ואפקטיבי נגד הדיכוי הלאומי. ההתנגדות לסכסכנות העדתית־דתית צודקת בהחלט, וכך גם ההבנה שיש צורך בתנועה רחבה וחזקה.

עם זאת, הן בשטחי 67׳, הן בפזורה הפלסטינית והן בתוך הקו הירוק, טשטוש ההבדלים בין כוחות ימניים ושמאליים בציבור הפלסטיני ובין האליטות המקומיות לבין העובדים, הפלאחים והנוער ירסן משמעותית את הפוטנציאל למאבק מוצלח שיוכל להגשים את השאיפות של ההמונים לפתרון מצוקותיהם. הצורה העוברית של מדינת המשטרה הקפיטליסטית שמייצגת הרשות הפלסטינית של פת״ח ואש״ף, והמקבילה שלה בגרסתה האסלאמיסטית של החמאס ברצועת עזה, הן תמרור אזהרה לכיוון שאליו עלולות להוביל הנהגות ימניות פרו־קפיטליסטיות. בתוך הקו הירוק בפרט, עמעום הבדלים פוליטיים בקרב המיעוט הערבי־פלסטיני בשם "אחדות לאומית" משחק בסופו של דבר לידי שלטון הימין הישראלי, שמעוניין לבודד את הציבור הזה כדי להקל על מדיניות הדיכוי.

השמאל הוא שנדרש לעשות את הוויתורים המשמעותיים בברית הזאת. הפרופיל הארצי של חד״ש, ככוח השמאלי הבולט ביותר ברמה הארצית, עומעם.

לקראת בחירות 2015, באופן מצער, חד״ש לא התעקשה להציב חלופה שמאלית בולטת ברמה הארצית אלא, לאחר העלאת אחוז החסימה, נכנעה ללחצים וחברה למעשה באופן בלתי עקרוני להקמת "הרשימה המשותפת", כקואליציה בין כוחות שמאליים וימניים בציבור הפלסטיני, כולל כוחות פרו־קפיטליסטיים ושמרניים (גילוי־דעת שפירסמנו בנושא: "בחירות 2015 והשמאל", 03.02.2015). השמאל הוא שנדרש לעשות את הוויתורים המשמעותיים בברית הזאת. הפרופיל הארצי של חד״ש, ככוח השמאלי הבולט ביותר ברמה הארצית, עומעם — הבלוק לא היה רק "טכני" והיתה אפשרות מעשית אחרת, עליה ניסו לשכנע גם גורמים מתוך חד״ש, של התמודדות ברשימה שמאלית נפרדת. כפי שהזהרנו מראש, למרות הדיבורים על התפתחות "היסטורית" הרשימה לא הובילה בינתיים כל מאבק משמעותי ולא הצליחה להציג כל הישג מהותי, היא נותרה "מנוטרלת" בשדה הפרלמנטרי, ובעקבות כך היא גם איכזבה שכבות של תומכים שתלו בה תקוות.

השכבות הרחבות בציבור הערבי, ברובן מתחת לקו העוני ותחת מתקפה יומיומית על רקע לאומי, מעוניינות בסופו של דבר בפתרונות מעשיים לבעיות הבוערות של העוני והאפליה הלאומית (שמעצימה למעשה את העוני ושאר המצוקות). אך הכוחות הפוליטיים ברשימה אינם מצליחים לשרטט אופק למאבק אפקטיבי לשינוי — הם אינם מצליחים לקדם איום פוטנציאלי של ממש על הימין הישראלי, על שלטון נתניהו, על הדיכוי הלאומי ועל הקפיטליזם הישראלי.

חולשות בתוכנית הפוליטית, כולל ביחס לשינוי סוציאליסטי של החברה, והיעדר ההסתמכות על המאבקים של מעמד העובדים ושל ההמונים הם שעומדים ביסוד הגישה הצרה של חד״ש לעבודה בשדה הפרלמנטרי ולמערכות בחירות, באופן כמעט מנותק מבניית מאבק חוץ־פרלמנטרי, וגישה זו משתקפת גם בבריתות פוליטיות בלתי עקרוניות.

ישנם גורמים בהנהגת מק״י־חד״ש שעשויים לטעון שמדובר בגישה "מעשית" לשינוי המציאות בנסיבות מורכבות. כמובן שארגונים פוליטיים רציניים צריכים לבחון ובמידת הצורך לשנות דרישות וטקטיקות, אך מבחינת השמאל המרקסיסטי שינויים כאלה צריכים להיעשות רק על בסיס גישה עקרונית ומעמדית. למרבה הצער, לא זו היתה הגישה של הנהגת מק״י־חד״ש שנוטה לאמץ גישה רפורמיסטית שמחלישה את השמאל, שכן היא מטפחת אשליות בפתרונות במסגרת החברה הקפיטליסטית, מותירה שכבות רחבות בתפקיד פסיבי יחסית ומוותרת באופן הרסני על בניית מאבק פוליטי המבוסס על מעמד העובדים בחברה. אותו ההיגיון אף מוביל את מק״י־חד״ש לצדד באימפריאליזם הרוסי, במשטר אסד ובחיזבאללה בהקשר של מלחמת האזרחים בסוריה, ככוחות הממלאים תפקיד "מתקדם" כביכול, בהתאם למסורת הסטליניסטית שנוטה לצדד בכוחות שנכנסים לעימות עם המעצמות האימפריאליסטיות במערב.

לעומת זאת, אם הכוחות השמאליים בחד״ש היו מאמצים גישה מעמדית ותוכנית סוציאליסטית בצורה מרכזית ומובלטת, הם היו יכולים לנצל את המשקל היחסי שלהם ברמה הארצית בצורה הרבה יותר אפקטיבית כדי לקרוא תיגר על כוחות ימין בשתי הקבוצות הלאומיות.

חיבור למאבק לשינוי סוציאליסטי

הארגון שלנו ברמה הארצית והבינלאומית מחויב באופן מלא לקדם סולידריות אינטרנציונליסטית עם המאבק של ההמונים הפלסטינים לשחרור מדיכוי לאומי, ומחויב גם לתרום לדיון לגבי הדרך שבה המאבק הזה יוכל לנצח.

האם באופן כללי, ובפרט בהתחשב בהלכי־הרוח כיום ובהכבדה היהירה של אמצעי הדיכוי כלפי הפלסטינים, אין זה נכון לקדם תוכנית "שתי מדינות" לפתרון הסכסוך?

בהקשר של מזרח תיכון קפיטליסטי המשמעות היא אכן הקמת מדינת בובה ניאו־קולוניאלית עבור הפלסטינים, ולא עצמאות לאומית של ממש. הבעיות היסודיות של ההמונים הפלסטינים לא ייפתרו והסכסוך המדמם יימשך.

עוד יותר מכך, הרעיון של מדינה דו־לאומית הוא אוטופי לחלוטין בהקשר קפיטליסטי — הרוב המכריע משני הלאומים לא מעוניין לוותר על עצמאות לאומית ולחלוק מדינה אחת, וגם אם היתה נכפית מדינה כזו בדרך כלשהי, היא היתה מבוססת על אי־שוויון ועל שסע לאומי עמוק.

בשלב הזה, קידום תוכנית המציעה פתרון במסגרת מדינה אחת משותפת לשני הלאומים, אפילו מדינה סוציאליסטית, אינו מסוגל לתת מענה בסיסי לחששות, לחשדות ולרצון העז בעצמאות לאומית מצד שתי הקבוצות הלאומיות

עובדה זו מדגישה כי אפילו שעה שהסיסמה של "שתי מדינות" כשלעצמה נתקלת כעת בחשדנות מוגברת, הרעיון של פתרון המבוסס על שתי מדינות לאומיות — אם כי בהקשר סוציאליסטי — עדיין נחוץ. בשלב הזה, קידום תוכנית המציעה פתרון במסגרת מדינה אחת משותפת לשני הלאומים, אפילו מדינה סוציאליסטית, אינו מסוגל לתת מענה בסיסי לחששות, לחשדות ולרצון העז בעצמאות לאומית מצד שתי הקבוצות הלאומיות. עם זאת, התפקיד של השמאל המרקסיסטי הוא גם להסביר שלשכבות מעמד עובדים ולהמונים מכל הקבוצות הלאומיות יש אינטרס בשורה התחתונה במאבק מאוחד סביב תוכנית לשינוי סוציאליסטי.

אף שמאבקים משמעותיים יכולים בהחלט להביא להישגים חשובים עוד קודם, רק על בסיס סוציאליסטי ניתן יהיה להשוות את תנאי המחיה של הפלסטינים לאלה של הישראלים — ולהעלות למעשה את תנאי המחיה הכלליים הרבה מעבר לתנאים הטובים ביותר שניתן להשיג תחת קפיטליזם — ולהבטיח שוויון זכויות מוחלט בכל התחומים. רק בדרך זו ניתן לוודא שכלל המשאבים בחברה משמשים באופן רציונלי ודמוקרטי לרווחת ההמונים, וגם לאפשר את ההשקעה הנרחבת הנחוצה של משאבים עבור הפליטים הפלסטינים — שפתרון צודק עבורם דורש מאבק להבטחת תנאי רווחה ושוויון באזור, וקידום הידברות ישירה והסכמה, שתכלול הכרה בעוול ההיסטורי ובזכותם לשוב. בנסיבות כאלו, שקיעה של האיבה והשסע הלאומי עשויים לסלול את הדרך גם למדינה סוציאליסטית משותפת.

גישה מעמדית לחברה הישראלית

הגישה של חלקים בשמאל הבינלאומי שמאמצים למעשה גישה לאומית צרה לבעיה ומציעים להתעלם מהחששות של מיליוני ישראלים יהודים ומרצונם בהגדרה עצמית לאומית, אינה מייצגת כל דרך רצינית לפתרון. תהליך הכיבוש, הנישול והדיכוי הקטסטרופלי של הפלסטינים על־ידי התנועה הציונית ומדינת ישראל אינו שולל את העובדה שהמוני פליטים יהודים מארצות אירופה ומארצות ערב והאסלאם נוצלו באופן ציני על־ידי מעצמות העולם ועל־ידי האליטה הלאומנית הציונית. ההתייחסות הלאומנית הפשטנית לכלל הישראלים היהודים כאל "מתנחלים" מתעלמת בין השאר מכך שהרוב המוחלט הם ילידי הארץ, ללא כל זיקה לארץ אחרת.

בהתחשב בהיסטוריה של השואה, של רדיפות היהודים ושל האיומים האנטישמיים של גורמי ריאקציה ערביים ואסלאמיסטיים במזרח התיכון, תוכנית שתציע למיליוני ישראלים פשוט לוותר על עצמאות לאומית תיתפס כתוכנית "השמדה" ותדחק את מעמד העובדים הישראלי חזק יותר לידיים של הימין הישראלי ול"מלחמת קיום" בכל האמצעים, כולל נשק גרעיני. יותר מזה, גם בתרחיש דמים היפותטי שבו כוח חיצוני מכריע צבאית את ישראל, הרי שמיליוני יהודים ישראלים היו נהפכים למיעוט לאומי מדוכא והסכסוך הלאומי היה נמשך בצורה איומה חדשה.

אכן, התנועה הציונית ומדינת ישראל יישמו ומיישמות עד היום מדיניות קולוניאליסטית החותרת לדחיקתה ולנישולה של האוכלוסייה הערבית־פלסטינית לטובת אוכלוסייה יהודית־ישראלית. מדיניות זו כוללת לא רק את העקירה ההיסטורית של האוכלוסייה הפלסטינית ואת מפעל ההתנחלויות כיום בגדה המערבית ובמזרח ירושלים, אלא גם תוכניות סדורות של המדינה ל"ייהוד" שטחים בתוך הקו הירוק, ובפרט בנגב ובגליל.

המעמד השליט הישראלי רואה בהמונים הפלסטינים המנושלים איום קיומי על עתיד שלטונו. המשטר הקפיטליסטי הישראלי, שנמצא עד היום בעימות עם האוכלוסייה הפלסטינית והאוכלוסייה הערבית והמוסלמית באזור, חותר לבסס את קיומו על גיוס תמיכה מהאוכלוסייה היהודית בישראל ועל שיתופי־פעולה עם המדיניות האימפריאליסטית של המעצמות הקפיטליסטיות, במיוחד ארצות־הברית, כמו גם עם משטרים רודניים שמוכנים לעשות איתו עסקים. שלא במקרה הוא תמך ואף התגייס לצד מלחמות אימפריאליסטיות באזור; סייע למלוכה הירדנית לחסל את התקוממות "ספטמבר השחור"; היה מאחרוני השותפים שנותרו בזמנו למשטר האפרטהייד בדרום אפריקה; מסייע כבר עשרות שנים לחימוש ולהכשרה צבאית של דיקטטורות ברחבי העולם, כולל הדיקטטורה הצבאית שהיתה בצ׳ילה והמיליציות שביצעו את השמדת־העם ברואנדה; ובאופן סמלי גם הציע לרודן המצרי מובארכ מקלט מדיני.

על הרקע הזה, ישנם זרמים בשמאל שמתנגדים ל"זכות הקיום" של ישראל. מובן שהשמאל המרקסיסטי מתנגד לכל משטרי הדיכוי באזור ובעולם. אך על הבסיס הזה ניתן לכאורה להתנגד גם ל"זכות הקיום" של ארצות־הברית, גרמניה, בריטניה או צרפת, שכמעצמות אימפריאליסטיות ברמה העולמית חוללו את הזוועות הגדולות בהיסטוריה.

יש הטוענים שצריך להתנגד ספציפית לזכות הקיום של ישראל מכיוון שמדובר במדינת לאום ש"הומצאה" והוקמה בחסות המעצמות הקפיטליסטיות כדי לשרת את מדיניותן האימפריאליסטית במזרח התיכון, ומכיוון שהיא הוקמה דרך נישולם של ההמונים הפלסטינים. אלא שבאופן כללי, את הגבולות הלאומיים במזרח התיכון, שמלחמות האזרחים בעיראק ובסוריה מערערות כעת, הכתיבו במידה רבה המעצמות האימפריאליסטיות, דרך הסכם סייקס־פיקו שנחתם בחשאי לפני מאה שנה ושורה של הסכמים אימפריאליסטיים לאחר מכן.

יש לקחת בחשבון ששורה ארוכה של מדינות לאומיות נוצרו באופן טרגי כתוצאה מכיבושים, עקירות אוכלוסין המוניות, נישול קולוניאלי ומדיניות לאומנית החותרת לשינוי ההרכב הדמוגרפי לטובת הקבוצה הלאומית־אתנית השלטת.

הטיעון לגבי מדינות לאום שהמעצמות האימפריאליסטיות יצרו בפועל או טיפחו לטובתן יכול לשמש גם נגד זכות הקיום של שורה של מדינות אחרות בעולם, ובהן מדינות בשטחי ברית־המועצות לשעבר, בבלקן, באזור הבלטי, פקיסטן או טייוואן לדוגמה. יתרה מכך, אף שלתהליך הקמתה של מדינת ישראל היו מאפיינים ייחודיים ואף שהשמאל המרקסיסטי הזהיר מפני ההשלכות ההרסניות הצפויות של תוכנית החלוקה והתנגד לה, יש לקחת בחשבון ששורה ארוכה של מדינות לאומיות נוצרו באופן טרגי כתוצאה מכיבושים, עקירות אוכלוסין המוניות, נישול קולוניאלי ומדיניות לאומנית החותרת לשינוי ההרכב הדמוגרפי לטובת הקבוצה הלאומית־אתנית השלטת.

אולם השאלה החשובה, גם ביחס לארצות־הברית למשל, היא איך ניתן להתקדם ממציאות של דיכוי וגזל לפתרון הבעיות היסודיות ולכינון חברה חדשה, דמוקרטית ושוויונית. השמאל המרקסיסטי אינו יכול להסתפק בלהצביע על האופי הריאקציוני של משטרים ועל ההיסטוריה העקובה־מדם שלהם — הוא צריך להראות כיצד אומות קפיטליסטיות ואימפריאליסטיות מבוססות על סתירות, כיצד הן יכולות להתפצל על בסיס מעמדי וכיצד ניתן להתגבר על האסונות של העידן הקפיטליסטי והאימפריאליסטי בדרך הזאת. כך גם מדינת ישראל אינה רק מדינה מתנחלת/קולוניאלית, שנשלטת על־ידי לאום אחד ומנשלת לאום אחר — היא גם מדינה קפיטליסטית המשמשת לניצול ולדיכוי מעמדי בחברה מעמדית משברית.

חלקים בשמאל הבינלאומי נוטים לאמץ התייחסות לאומנית למיליוני הישראלים היהודים כאל מיקשה אחת של ריאקציה, חברת מתנחלים, שהניגוד היסודי בה לכאורה אינו מעמדי אלא לאומי ושאין להמונים בה כל אינטרס ממשי בסיום הדיכוי של הפלסטינים, בשחרור חברתי ובשינוי סוציאליסטי. מדובר בהפשטת־יתר גסה, בלשון המעטה, של המציאות הקונקרטית. ככזו היא דווקא מערפלת, ולא מחדדת, את התמונה של כוחות הריאקציה בחברה, כפי שעושה כל גישה לאומנית המטילה באופן מופשט את האשמה על ההמונים בפשעים של המעמדות השליטים והמשטרים "שלהם".

גישה זו מפחיתה בפועל מהאחריות של גנרלים, טייקונים ומפלגות לאומניות לזוועות. כמו כן, היא מטשטשת את ההבדל בין מתנחלים אידיאולוגיים, לרבות לאומנים שלוקחים חלק פעיל בנישול הברברי של משפחות פלסטיניות בתוך הקו הירוק, לבין מיליוני עובדים ועובדות מנוצלים ומרוששים יחסית שסובלים מהקפיטליזם הישראלי ומהסכסוך הלאומי המתמשך. זוהי גישה שבאופן לא דיאלקטי מציירת את החברה הישראלית כמעט כנטולת סתירות פנימיות.

אף שהניגוד הלאומי הוא לרוב הבולט ביותר ומרסן את ההתפתחות של המאבק המעמדי מצד העובדים והעובדות, הניגוד המעמדי הוא בכל זאת הניגוד הפנימי היסודי שמערער את "האחדות הלאומית" ומייצג את הפוטנציאל להתגברות על החברה הקפיטליסטית הישראלית ולבניית חברה חדשה. מבחינה אובייקטיבית, וללא קשר להלכי־הרוח ולתפיסות הריאקציוניות שרווחות בשלב הנוכחי, למעמד העובדים הישראלי יש תפקיד מפתח למלא במאבק נגד הקפיטליזם הישראלי ולשינוי סוציאליסטי של החברה.

מי מרוויח מהכיבוש?

הטענה כאילו מעמד העובדים הישראלי־יהודי באופן ספציפי מרוויח מהכיבוש ומהדיכוי הלאומי של הפלסטינים דומה לטענה שבכל מדינה שאחראית לניצול אימפריאליסטי ולמלחמות ולכיבושים אימפריאליסטיים מעמד העובדים "מרוויח".

מעמד העובדים בארצות הקפיטליסטיות המפותחות הצליח, בשורה התחתונה בדרך של מאבק, להגיע להישגים מסוימים מול המעמדות השליטים ולתנאי מחיה משופרים בהשוואה לאלו של ההמונים בעולם הניאו־קולוניאלי. אולם זו טעות לפרש את הפערים הלאומיים בתנאי המחיה או את התפיסות הפוליטיות הימניות הרווחות כיום כביטוי לאינטרסים משותפים חוצי־מעמדות; להפך, גזירות הצנע הברוטליות שמוטלות שוב ושוב על עובדים ועובדות באופן כללי באותן ארצות, בין אם באירופה, בארצות־הברית או בישראל, ושמחמירות מצוקות כלכליות־חברתיות קיימות, מדגישות שבמסגרת המערכת הקפיטליסטית גם אותם הישגים יחסיים מוגבלים למדי ואינם מובטחים — המשבר הכלכלי הגלובלי בשנים האחרונות שב ומציף ביתר־שאת את ניגוד האינטרסים המעמדי, שעה שהמעמדות השליטים מנסים לגלגל את המחיר על גב ההמונים.

אמנם אפשר להצביע על שכבות מסוימות במעמד העובדים הישראלי, למשל בהתנחלויות הגדולות, ש"משוחדות" כדי לתמוך פוליטית במפעל ההתנחלויות כולל באמצעות הטבות כלכליות מסוימות, ישירות ועקיפות. אך ניתוח רחב יותר של האינטרסים של מעמד העובדים לא מצביע על אינטרסים כלכליים מהותיים וגם לא על "רווח פוליטי" ממשי. בעלי הון ישראלים מרוויחים מאזורי התעשייה ההתנחלותיים ובאופן כללי מניצול־על של עובדים פלסטינים ככוח־עבודה זול (אם כי מדובר בנתח מצומצם ממכלול הרווחים של המעמד הקפיטליסטי הישראלי, שעה שהמדיניות הראשית של הציונות והקפיטליזם הישראלי ביחס לפלסטינים היא עקירה ונישול, במגמה לחזק את הבסיס החברתי של המשטר). ראוי לציין שבעלי ההון גם חשופים פחות לעימותים על רקע לאומי ברחובות ובמקומות העבודה ולסיכוני ביטחון אישי כתוצאה מהסכסוך.

מעמד העובדים בציבור הישראלי־יהודי — עובדים ועובדות מופלים ממוצא מזרחי ואתיופי ויוצאי ברית־המועצות לשעבר, אך גם עובדים ממוצא אשכנזי — אמנם אינו סובל מאותן רמות של דיכוי ועוני כמו ההמונים הפלסטינים; אך הוא סובל קולקטיבית מה"הפרד ומשול" על בסיס לאומי, מתחרה במירוץ לתחתית מול כוח־עבודה זול, ומעל לכל סובל מההשלכות הפוליטיות והביטחוניות השליליות עבורו של הסכסוך המונצח. ככלל, שכבות לא מבוטלות בו אף נוטות במידה מסוימת להסתייג ולהתנכר ממפעל ההתנחלויות. הריאקציה הלאומנית־גזענית בקרבו לא נשענת ביסודה על אינטרס כלכלי אלא בעיקר על חששות ביטחוניים־קיומיים (יותר מכל בעיה אחרת, לרבות האפליה העדתית ההיסטורית של מזרחים שהליכוד וש״ס הצליחו לנצל באופן ציני). כלומר, הוא נכבל פוליטית למעמד השליט על בסיס זיהוי שגוי של המדיניות שמסוגלת לספק מענה לאינטרס הביטחוני שלו — כאמור, לצד המעמד השליט הישראלי מתגייסים פוליטית גם גורמי ריאקציה נוספים במזרח התיכון כדי לתרום את חלקם לכך.

ישנם מנגנונים אידיאולוגיים חזקים שמאפשרים ללאומנות ציונית לגייס תמיכה אפילו בקרב חלקים בציבור הערבי־פלסטיני בישראל, ובפרט בקרב עובדים ועניים דרוזים ובדואים, אך אין זה אומר שהם מתבססים על האינטרס היסודי והרחב של אותן הקבוצות

ישנם מנגנונים אידיאולוגיים חזקים שמאפשרים ללאומנות ציונית לגייס תמיכה אפילו בקרב חלקים בציבור הערבי־פלסטיני בישראל, ובפרט בקרב עובדים ועניים דרוזים ובדואים, אך אין זה אומר שהם מתבססים על האינטרס היסודי והרחב של אותן הקבוצות. השמאל המרקסיסטי צריך לעזור לשפוך אור על העובדה שבסופו של דבר, האינטרס היסודי של מעמד העובדים משני צדי השסע הלאומי הוא במאבק משותף נגד הפשעים של המעמד השליט הישראלי.

הסכסוך הישראלי־פלסטיני כמובן אינו סימטרי והוא לובש אופי לאומי־קולוניאלי, בין לאום מדכא ומנשל ללאום מדוכא ומנושל. אך השמאל המרקסיסטי אינו יכול ליישר קו עם גישה לאומנית פשטנית לחברה הישראלית. בניגוד לרעיונות שמקדמים "נורמליזציה" של הכיבוש והדיכוי של הפלסטינים — כולל היחסים הכלכליים והצבאיים בין הרשות הפלסטינית לממשלת נתניהו — השמאל המרקסיסטי צריך לקדם מאבק נגד דיכוי לאומי, ובנוסף הידברות ומאבקים משותפים, ובמיוחד של עובדים ועובדות, משני צדי השסע הלאומי, שיעזרו להבהיר את האינטרסים הרחבים המשותפים במאבק נגד הקפיטליזם הישראלי ולמען חברה חדשה, ללא כל אפליה לאומית.

בעוד שגישות המבקשות להטיל "אשמה קולקטיבית" ולנקוט לדוגמה פעולות של חרם כולל על החברה הישראלית עשויות ליצור רושם כאילו המאבק הוא באופן כללי נגד ישראלים, וכך לשחק לידי הימין הישראלי, הרי שגישה מעמדית לחברה הישראלית, כמו גם חרמות מחאה סלקטיביים וממוקדים יותר, מסוגלים להציב איום משמעותי הרבה יותר על הימין הישראלי.

בשיא המאבק נגד משטר האפרטהייד בדרום אפריקה, השמאל המרקסיסטי שם קרא לבניית התארגנויות עצמאיות של מעמד העובדים בדרום אפריקה עצמה (עמדה שההנהגה הגולה של ה־ANC לא קידמה באותה העת) והסביר שחשוב שאותן התארגנויות יפנו גם לעובדים לבנים ויערבו אותם — אפילו שהיו מיעוט די קטן, עם דעות קדומות רווחות וגזענות. הדבר נעשה במגמה לעזור לפלג ולערער את הבסיס החברתי של הריאקציה, דרך גיוס שכבה של עובדים לבנים לצד המאבק ונטרול התנגדות למאבק מצד שכבות נוספות, באופן שלמעשה שמט את הבסיס למלחמת אזרחים אתנית. היבטים של הגישה הזאת אומצו בסופו של דבר על־ידי COSATU וה־ANC.

בניגוד למסורות הסטליניסטיות, השמאל המרקסיסטי אינו נוטש אף פעם ניתוח מעמדי או תוכנית פוליטית מעמדית לטובת גישה לאומית או "פטריוטית" למאבקים המתקדמים שבהם הוא תומך, גם כשמדובר במאבקי שחרור לאומיים.

התוכנית הפוליטית הבסיסית שלנו היא למאבק למיגור כל צורות האפליה והדיכוי בחברה ולמען חברה סוציאליסטית ברמה האזורית והעולמית, שתתגבר על כל השסעים הלאומיים והאתניים. אולם אין זה מספיק לדבר רק על חברה סוציאליסטית עתידית, במיוחד בהתחשב במרכזיות של המאבק הלאומי של הפלסטינים ושל הסכסוך הלאומי. בנסיבות הקיימות, תוכנית שתכלול הכרה בזכות שווה לקיום ולהגדרה עצמית, שתתבטא בשתי מדינות סוציאליסטיות שוות־זכויות, עם שוויון זכויות מלא למיעוטים, ובשאיפה שיפעלו וולונטרית במסגרת קונפדרלית משותפת וישתלבו בקונפדרציה של מדינות סוציאליסטיות באזור, תוכל פוטנציאלית לשכנע שכבות רחבות משני צדי השסע הלאומי. היא תוכל לשמש כבסיס למאבק משותף נגד הקפיטליזם הישראלי ולמען צדק חברתי ושלום. אנחנו לא מתיימרים להציע מפת גבולות מוכנה מראש — הסוגיה הזאת ואחרות יוכרעו בסופו של דבר כתוצאה מתהליכים דמוקרטיים שיובילו תנועות רחבות.

בהתחשב בפערים העמוקים בתפיסות הפוליטיות משני צדי השסע הלאומי וברמה האזורית בכלל (ולמעשה ברמה הבינלאומית, בהשפעת המחסור בעת הזאת במפלגות סוציאליסטיות חזקות של מעמד העובדים), ובהתחשב בחשדנות הקיימת ביחס לעמדת "שתי מדינות", מובן שנקודת המוצא להסברה ולקידום של תוכנית זו, לרבות בסיסמאות פוליטיות, אינה יכולה להיות זהה בכל מצב ובפנייה לכל קהל. אך התוכנית עצמה היא לדעתנו התוכנית שנחוצה אובייקטיבית כיום. בד־בבד, אנו בהחלט פתוחים לפתח דיון מפרה בסוגיה הזאת עם תנועות שמאליות וסוציאליסטיות משני צדי הקו הירוק וברמה הבינלאומית.

הצבת אלטרנטיבה

הנטייה של חלקים בשמאל לזהות את המגמות המסוכנות של הריאקציה בחברה הישראלית באופן שרירותי כפשיזם מסוכנת מבחינה פוליטית, שכן היא עלולה להוביל למסקנות מוטעות לגבי ההזדמנויות שעל הפרק ולגבי האסטרטגיה וטקטיקות המאבק שדרושות בשלב הנוכחי. לצורך העניין, גם ההתקפות הקשות על חירויות דמוקרטיות בטורקיה, ברוסיה או במצרים אינן מייצגות משטרים פשיסטיים.

הטרור הכהניסטי־פשיסטי נגד פלסטינים, ואף נגד מבקשי מקלט ונגד השמאל הוא אמנם סכנה אמיתית; אבל המעט ממנו שמסוקר בתקשורת הקפיטליסטית הישראלית נוטה לעורר סלידה בציבור הישראלי הרחב (כפי שניכר למשל לאחר הפיגוע הרצחני בדומא). למעשה, גם בממשלה ובמעמד השליט נאלצים להתנער ממנו, כי הוא נתפס בעיניהם כגורם מערער יציבות. הכהניסטים לא עומדים לקחת את השלטון בעתיד הנראה לעין והם חלשים יותר מהמקבילים שלהם ביוון למשל. יש בהחלט עוד זמן לפני שכנופיות כהניסטיות חמושות יוכלו לזכות לתמיכה המונית, להשתולל ברחובות הערים, לרצוח באופן יומיומי ולרסק פיזית כל היבט של דמוקרטיה ושל התארגנות של מעמד העובדים.

עם זאת, ישנה חשיבות להתארגנויות הגנה קהילתיות — דמוקרטיות ובמידת הצורך חמושות — מפני התקפות המתנחלים, הצבא והמשטרה ביישובים פלסטיניים בגדה, במזרח ירושלים ובחלק מהיישובים בתוך הקו הירוק, ולארגון מערך הגנה עצמית בהפגנות שמאליות שמתקיימות בסיכון בטיחותי גבוה יותר. אך בו־זמנית, יש צורך בכוחות פוליטיים שמאליים וסוציאליסטיים שיציעו דרך למאבק פוליטי לשינוי.

מובן שהתארגנות למאבק פוליטי היא מורכבת ביותר בשטחי 67׳ בתנאי דיכוי חריפים וקטלניים — כל מפגין ומפגינה מסתכנים בכליאה ובמוות — ראשית תחת הדיקטטורה הצבאית של המשטר הישראלי, אך גם תחת ממשלות הרשות וחמאס. השביתה ההמונית הפופולרית שאירגנו המורים בגדה היתה מאבק העובדים הגדול ביותר בשטחי הרשות בשנים האחרונות, הצליחה לנער איגוד ביורוקרטי מנוון ולקדם התארגנות עובדים עצמאית, טילטלה את הרשות הפלסטינית עצמה שמשמשת כקבלן־ביצוע של הכיבוש, ושבה והעלתה על סדר־היום את הפרספקטיבה לתזוזה של שכבות רחבות יותר למאבק.

התפתחויות מהסוג הזה עשויות לספק בסיס גם לצמיחה של כוחות שמאליים וסוציאליסטיים שיציעו אלטרנטיבה למבוי הסתום של ההנהגות הימניות של פת״ח וחמאס. קידום אסיפות ביישובים ובשכונות בתקופה הזאת יוכל לעזור לעורר דיון על אסטרטגיה, טקטיקות ודרישות, לערב שכבות רחבות יותר, ולבחור ועדות פעולה דמוקרטיות שיעזרו לארגן ולהוביל את המאבק, ברוח מסורות המאבק המהפכניות של האינתיפאדה הראשונה. ההיסטוריה של מאבק השחרור הפלסטיני ראתה התקוממויות המוניות, ודור חדש של פעילים ופעילות עוד יחזור ויגלה את הניסיון החיוני והלקחים העשירים שהן הותירו.

שלטון נתניהו רחוק מלהישען על תמיכה מקיר לקיר בקרב הציבור הישראלי. הוא בבירור חלש יותר מכפי שהיה שלטון שרון בשיא האינתיפאדה השנייה.

שלטון נתניהו רחוק מלהישען על תמיכה מקיר לקיר בקרב הציבור הישראלי. הוא בבירור חלש יותר מכפי שהיה שלטון שרון בשיא האינתיפאדה השנייה. הוא התמודד עם תנועת המחאה החברתית הגדולה בתולדות ישראל ועם סדרה של מאבקים חברתיים. הן בבחירות 2013 והן בבחירות 2015 הוא התמודד מול מיאוס של שכבות רחבות יחסית. למרות השימוש המובהק בדמגוגיה לאומנית־גזענית כדי לגייס מצביעים, נתניהו הרכיב קואליציות של רוב דחוק בכנסת שהתאפשרו רק בסיוע מפלגות קפיטליסטיות חדשות שהבטיחו "שינוי", ובעיקר המפלגות של לפיד וכחלון.

ההתפרצות של מאבק עובדי כי״ל סביב בחירות 2015 ושל מאבק יוצאי אתיופיה בהמשך, שכללו שכבות שהצביעו לליכוד, הדגישו עד כמה בסיס התמיכה של שלטון הליכוד מעורער. עובדי כי״ל נכנסו לעימות ישיר עם הליכוד, ובמאבק יוצאי אתיופיה שכבה של פעילים ופעילות עברו רדיקליזציה דרך העימות עם הממסד והגיעו למסקנות שמאליות מסוימות. גם מחאת הגז הוציאה לרחובות סדרה של הפגנות ששיקפו מיאוס משלטון נתניהו למרות התפקיד המעכב שמילאה ההנהגה הפרו־קפיטליסטית במאבק הזה.

שלטון נתניהו מקבל לא מעט סיוע פוליטי ממפלגות "אופוזיציה" בכנסת ומתקשורת לאומנית מגויסת, בנוסף לגורמי הריאקציה באזור. כל אלה מאפשרים לו לנצל עד גבול מסוים, ובצמתים מסוימים גם באופן נרחב, את החששות הביטחוניים והקיומיים בקרב הציבור היהודי. אולם ההסלמה המתמשכת בסכסוך גם מעוררת ספקות ושאלות בקרב חלקים בציבור.

אמנם הרעיון שהדיכוי של הפלסטינים והבעיות של הסכסוך ייפתרו כתוצאה מלחץ שיופעל על ישראל מצד ממשלות קפיטליסטיות אחרות הוא אשליה. הפתרון לא יגיע "מבחוץ". אך בכל זאת, התפתחויות שיראו פוטנציאל והישגים עבור תנועות המונים ועבור השמאל ברמה האזורית והעולמית השפיעו — כפי שקרה בזמן המהפכות הערביות ב־2011 — ועוד ישפיעו גם על הפתיחות לרעיונות שמאליים, מעמדיים וסוציאליסטיים בקרב שכבות מעמד עובדים ומעמד ביניים משתי הקבוצות הלאומיות. רעידת האדמה הפוליטית שמייצג הקמפיין של סנדרס בארה״ב כבר מהווה נקודת התייחסות מסוימת.

קידום של שיתופי־פעולה עקרוניים בין כוחות פוליטיים שמאליים יוכל לעזור להתחיל להתגבר על המחסור בכוח פוליטי שמבוסס על מעמד העובדים משתי הקבוצות הלאומיות, ולהתחיל להציב אלטרנטיבה סוציאליסטית על סדר היום ברמה הארצית.

משני צדי הקו הירוק דרושה התארגנות פוליטית על בסיס מעמדי עצמאי, התארגנות של מפלגות רחבות שיבטאו את המצוקות והאינטרסים החיוניים של ציבור העובדים והעובדות, ושיקדמו מאבק סביב תוכנית סוציאליסטית כדי להציע מוצא מהסכסוך המדמם, מהדיכוי הלאומי של הפלסטינים ומהקפיטליזם הישראלי.

תנועת מאבק סוציאליסטי מחויבת לחלוטין למאבק על בסיס גישה מעמדית ואינטרנציונליסטית למען שינוי סוציאליסטי, ויש לנו אמון מלא בפוטנציאל של רעיונות סוציאליסטיים ומרקסיסטיים לשכנע ולזכות לתמיכה משני צדי השסע הלאומי.





תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 59187, תל אביב–יפו 6159101
info@socialism.org.il
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון.
התנועה שותפה בוועד למען אינטרנציונל עובדים (CWI), ארגון סוציאליסטי בינלאומי המאגד תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.

תנועות אחיות שלנו ברחבי העולם
סניפים ארציים של ה־CWI: אוסטריהאוסטרליהאיטליהאירלנד, צפון אירלנדאנגליה וויילסארצות הבריתבלגיהברזילגרמניהדרום אפריקההודוונצואלהיווןמלזיהמקסיקוניגריהסין והונג קונג, טייוואןספרדסקוטלנדסרי לנקהפוליןפורטוגלפקיסטןצ׳ילהצרפתקוויבקרוסיהקנדהקפריסיןשוודיהתנועות אוהדות: הולנדחוף השנהבטורקיהיפןלבנוןסודאןפינלנדצ׳כיהרומניהתוניסיה