לאחר מספר שבועות בהם חלה נסיגה יחסית בהפגנות נגד השחיתות, פרצה מחלוקת מתוקשרת בין שני המובילים המרכזיים של המחאה: אלדד יניב ומני נפתלי. הערב (מוצ״ש), נפתלי וחלק ממארגני ההפגנות סביבו חוזרים להפגין מול בית היועמ״ש בפתח תקווה, שעה שיניב ותומכיו קוראים למפגינים להמשיך להגיע לכיכר הבימה בתל אביב. הטריגר לפיצול היה ריאיון טלוויזיוני של יניב, בו הבהיר את מה שהיה ידוע, שהוא שואף להיבחר במסגרת מפלגת העבודה לכנסת, כפי שניסה בבחירות הקודמות. בעקבות הריאיון סיכם נפתלי כי יניב "עושה סיבוב על המחאה... מנצל את המחאה כדי לקדם את עצמו במפלגת העבודה".

הביקורת על הקרייריזם של יניב מוצדקת כשלעצמה. אך נפתלי, שלתפיסתו "מנהל" את המחאה, מחבר לביקורת גישה א־פוליטית וטוען שהוא לא מעוניין "להכניס זהות מפלגתית להפגנות". הוא קורא ל"אנשים שמתחברים למאבק הנקי מפוליטיקה... להמשיך ולהגיע להפגנות שלנו שאינן משויכות לשום מפלגה". טור שהתפרסם החודש בעיתון 'המאבק' מתייחס לטענה שהמאבק בשחיתות לא צריך להיות "עניין של ימין ושמאל"...

בהופעותיו בכנסים של הליכוד ובפגישותיו עם הרבנים של הציונות הדתית, נתניהו מנסה לעשות דה־לגיטימציה למחאה נגד השחיתות בטענה שזוהי מחאה של השמאל נגד ממשלת הימין והמדיניות שלה.

מנגד, מארגני ההפגנות וגם מי שמתיימר להנהיג את האופוזיציה בכנסת, יו״ר 'העבודה' גבאי, טוענים שהמחאה לא צריכה להיות מזוהה עם השמאל וגם לא לצאת נגד מדיניות ממשלת הימין אלא להתמקד בדרישה לראש ממשלה הגון ונקי כפיים — "לא שמאל, לא ימין, ישר!".

מדובר בניסיון לנתק את פרשיות השחיתות מהמדיניות הימנית של הממשלה, מדיניות המקדשת את רווחי הטייקונים ואת מפעל ההתנחלויות על חשבון הצרכים והעתיד של רוב החברה. במקום לחשוף את האופי האמיתי של מפלגות הימין שבשלטון ואת המדיניות המושחתת וההרסנית שלהן, הגישה הזאת נותנת להן לגיטימציה.

למה שהמחאה נגד השחיתות תאמץ גישה שמרככת התנגדות לממשלה ולסדר היום הפוליטי שלה?

המשמעות האמיתית של הסיסמה "לא שמאל, לא ימין, ישר" היא: "לא שמאל". ההיגיון שעומד מאחוריה נכנע לדה־לגיטימציה ולרדיפה של השמאל מצד ממשלת הימין המושחתת כי רק כך לכאורה ניתן לפנות לשכבות רחבות בציבור.

אך הכניעה הזאת דווקא מאפשרת לנתניהו להמשיך לקדם ספינים של הסתה לאומנית והפחדה ביטחונית ולשלוט בסדר היום — ללא תגובה הולמת מצד המחאה. כדי לחשוף את אותם ספינים, צריך להציב אלטרנטיבה למדיניות שלטון הימין — כולל ביחס לסכסוך הלאומי. כך אפשר יהיה לשכנע את מי שנפגעו ממדיניות הממשלה, כולל עובדים וצעירים שהולכו שולל והצביעו עבור מפלגות ימין, להצטרף למאבק.

גבאי ולפיד, ממנהיגי ה"אופוזיציה", שרים לשעבר בממשלת נתניהו, מקדמים מדיניות שאינה שונה מהותית מזו של ממשלת נתניהו. אם הם ירכיבו את הממשלה הבאה, הם ימשיכו "ישר!" בגזירות הניאו־ליברליות, במדיניות של אפליה, כיבוש והנצחה של הסכסוך הלאומי. ישר, ללא שום אופק לשינוי של ממש.

כדי שהמיאוס משלטון נתניהו לא יישאר ללא ביטוי פוליטי הולם, כפי שקרה אחרי המחאה של קיץ 2011, צריך לקדם הקמה של מפלגה רחבה חדשה. מפלגה שתייצג את ציבור העובדים והצעירים, היהודים והערבים, ותציע תוכנית סוציאליסטית כחלופה לסדר היום של מפלגות הממסד.

תוכנית כזו תוכל לתת מענה אמיתי למיאוס המתגבר מהשחיתות, מהפערים הכלכליים ומהמצוקות החברתיות, מאפליה, מגזענות ומסקסיזם, ומהטיפוח של מפעל ההתנחלויות — טיפוח שנעשה על חשבון תקציבים לרווחה, בריאות וחינוך, ועל חשבון האפשרות לעתיד של רווחה, ביטחון ושלום.