לפני כחמש שנים, כשהייתי בן 13, נסעתי בפעם הראשונה לבד לתל־אביב. נסעתי ברכבת, לתחנת השלום, המחוברת בגשר לבנייני עזריאלי. דרך הגשר יצאתי מהתחנה לתוך הקניון. הלכתי בקניון וחלפתי על פני אינספור חנויות, כשכל אחת מהן מציגה לראווה את מוצריה, מנסה לשכנע אותי להוציא מכספי ולקנות מהפאר המוצג לעיניי. לבסוף יצאתי מהקניון. צעדתי לעבר הכביש, חציתי אותו והגעתי לאי תנועה. ראיתי מלפני איש שישב על המדרכה. הוא עצמו לבש סחבות, ולפניו הונחו כוס חד־פעמית קטנה ושלט קרטון המבקש מהעוברים והשבים להשאיר כמה מטבעות. השתהיתי לרגע. הגעתי לתל־אביב, "העיר המתקדמת" בארץ. איך ייתכן שככה יחיה אדם בתל־אביב? לא ידעתי כיצד להגיב למראה, אך כולם סביבי המשיכו, אז הלכתי עם הזרם. המשכתי ללכת ועברתי בסמוך לקריית הממשלה, בצדו השני של הצומת. עצרתי לרגע והסתכלתי לעבר הצומת. חשבתי שוב על אותו אדם, היושב לו בין בנייני הממשלה לבנייני עזריאלי. אך כמובן שאין בכוחי לעשות דבר, והמשכתי.

באותו גיל התחלתי להתעניין בפוליטיקה. הפוליטיקה הרי הייתה אמורה להיות התשובה לבעיות מהסוג הזה — סוגיות של רווחה וטובת הכלל. אך הפוליטיקה אכזבה. הפוליטיקאים ממפלגות הממסד דיברו על בעיות העם הבוערות כמס שפתיים. הפוליטיקה הממסדית לא הציעה פתרונות, רק את המשחק שלה, משחקן של האליטות.

גדלתי והמשכתי להתאכזב. כל כך הרבה בעיות חברתיות נגלו לעיניי, ואף אחת מהן לא מטופלת. התייאשתי. לא רק בגלל העוני, שהבנתי לפתע את היקפו העצום, אלא גם בגלל משברים אחרים. תופעות כמו דיכוי נשים ולהט״ב המשיכו ועודן ממשיכות. כך גם גזענות וכיבוש, ומשבר האקלים ההולך ומחריף, המאיים לפגוע ביכולתם של חיים להתקיים על כדור הארץ. הכתה בי ההבנה שעתיד הדור שלי אבוד. אך נחשפתי לרעיונות לגבי מאבק ואלטרנטיבה. רעיונות סוציאליסטיים.

המחשבה הסוציאליסטית נתנה לי תשובות. היא הסבירה לי מדוע אותו העוני בחברה כל כך גדול ומדוע אותו אדם בתל־אביב גר ברחוב כשבמרחק מטרים ספורים ממנו עמד סמל ליכולת הייצור של המין האנושי ולשפע שלו. הרעיונות הסוציאליסטיים הסבירו מדוע הפוליטיקאים מהממסד לא פותרים את המשברים החברתיים אלא דואגים בעיקר לאינטרסים הצרים של חבריהם העסקנים ב"שוק החופשי".

התנועה הסוציאליסטית הציעה לי גם להיאבק למען שינוי, למען עתיד שבו משבר האקלים מטופל, עתיד בו החברה מתנהלת בכל הרמות באופן דמוקרטי, עתיד בו השפע האנושי אינו חזקתו של מיעוט, אלא של כלל האוכלוסייה. לכן אני סוציאליסט. אני מעז להיאבק למען עתיד טוב יותר. עתיד של רווחה, שוויון ושלום, בו כל המין האנושי שבע, בריא ועם קורת גג ראויה לכולם.

בכל העולם יותר ויותר צעירים נחשפים לרעיונות סוציאליסטיים. יותר ויותר צעירים וצעירות מרימים את ראשם ויוצאים להיאבק, בין אם בצעדות האקלים, במצעדי גאווה, מחאת Black Lives Matter ('חיי שחורים נחשבים') או אפילו בפעילות סוציאליסטית מובהקת. נחשפתי לרעיונות האלה מצעירים אחרים, שכמוני מאסו בעולם הרקוב והגוסס של היום, שקמו להיאבק על המחר.

המשבר הבריאותי הנוכחי בדמות מגפת הקורונה והמשבר הכלכלי המושפע ממנה פרצו בישראל בזמן משבר פוליטי עמוק. שלושת המשברים האלה הביאו אנשים להיאבק נגד מדיניות הממשלה ונגד ראש הממשלה נתניהו. מול ביתו בבלפור מתקיימות הפגנות ללא הפסקה. שם גם אנחנו כסוציאליסטים לוקחים חלק, ושם אני אישית פגשתי והצטרפתי למאבק סוציאליסטי. אני מזמין גם אתכם, קוראות וקוראי המאמר, לחבור אלינו ולהצטרף למאבק לשינוי ולמען העולם החדש, הסוציאליסטי, שבו אנחנו רוצים לחיות.