English العربية RSS יוטיוב טוויטר פייסבוק
X
מאבקים חברתיים · העבודה המאורגנת · כלכלה · פוליטיקה · כיבוש ושלום · המזה״ת · בינלאומי · סטודנטים · נוער · נשים · להט״ב · בריאות · סביבה · היסטוריה ותיאוריה · התנועה
 
פרספקטיבות בינלאומיות 2013
טלטלה עולמית —
התפתחות
המשבר הגלובלי
של השיטה
הקפיטליסטית

המסמך הבא על המשבר הקפיטליסטי העולמי הוא אחד מבין המסמכים של הוועידה הארצית ה־8 של תנועת "מאבק סוציאליסטי", שהתכנסה ב־27–28 בספטמבר 2013. לאחר שבועות של דיונים מקדימים בסניפים, נידונו ואומצו בוועידה הארצית שורה של מסמכים והחלטות ובהם מסמכי פרספקטיבות על המשבר הקפיטליסטי ועל מגמות המהפכה ומהפכת־הנגד במזרח התיכון ובצפון אפריקה. כינוס נוסף של הוועידה בתוך מספר חודשים יעסוק במסמך מרכזי על הפרספקטיבות לישראל ולשטחים הפלסטיניים.

המסמך מתפרסם בזמן שהצמיחה המדשדשת בארצות־הברית מאוימת על רקע השבתת הממשל עקב חוסר היכולת של הקונגרס להגיע להסכמות על התקציב, ועל רקע האפשרות, הפחות סבירה כרגע, שארצות־הברית אף תגיע למצב של חדלות פירעון ותגרור את העולם כולו לסבב נוסף של מיתון חריף. בין כה ובין כה, הכלכלה העולמית במצב עגום. לא מעט מהתאגידים הגדולים אמנם ממשיכים לקצור רווחי עתק, אך ה"99%" נדרשים להמשיך לשלם את המחיר העצום של המשבר. השיטה הקפיטליסטית פשטה את הרגל. מוכרחים להחליף אותה.


הקדמה

יותר מחמש שנים חלפו מאז התפרצות המשבר החמור ביותר בכלכלה העולמית מאז מלחמת העולם השנייה, ואחד החמורים ביותר מבחינה כלכלית וחברתית בתולדות השיטה הקפיטליסטית בכלל. אין כיום פרשנים רציניים שחוזים התאוששות כלכלית משמעותית בשנים הקרובות. צעדי תמריצים קיינסיאניים בתחילת המשבר וצעדי צנע אגרסיביים בהמשכו לא פתרו אף בעיה מבנית אלא הביאו להתמשכות המשבר ולהעמקת הקטסטרופה החברתית, והמחישו למעשה את המבוי־הסתום בו נמצאת כיום השיטה במישור הבינלאומי. המשבר הביא לשינוי עמוק במצב עבור כלל המעמדות בחברה ולתקופה חדשה לגמרי של תסיסה חברתית ופוליטית חריפה, עימותים מעמדיים עוצמתיים, והתערערות כללית של הסדר הפוליטי, כמו גם של היחסים הבינלאומיים. הוא הוליד עידן חדש של מהפכה ומהפכת־נגד.

ההתפתחות הדרמטית והחשובה ביותר עד כה הייתה התפרצות "האביב הערבי", הגל המהפכני ששטף את המגרב והמזרח התיכון סביב 2011, הפיל משטרים רודניים פרו־אימפריאליסטיים ועורר השראה בקרב ההמונים בכל העולם באופן שחשף מעט מפוטנציאל ה"הדבקה" הגלובלי של רעיונות מהפכניים — על אף האכזבה מההישגים המועטים והטראומה מדיכוי רצחני, על רקע המשבר העמוק המתמשך באזור והחולשה הכללית של המשטרים הישנים ושל המשטרים האיסלאמיסטיים הריאקציוניים החדשים, המגמות של הרדיקליזציה והקיטוב הפוליטי והחברתי צפויות להימשך. ההשפעות האכזריות של המשבר הקפיטליסטי על תנאי המחיה של ההמונים בכל העולם הצמיחו גל של תנועות מחאה חברתיות בהובלת דור חדש של מפגינות ומפגינים, כולל תנועות ההמונים נגד הצנע בדרום אירופה (ובייחוד מחאת ה"זועמים" בספרד), תנועות הסטודנטים בצ׳ילה ובקוויבק, ותנועת ה"אוקיופיי" הבינלאומית בסוף 2011 בארה״ב ובעשרות ארצות בכל היבשות שיצאה נגד אי־השוויון הכלכלי־חברתי והממסד הפוליטי הקפיטליסטי שבשירות בעלי ההון. בישראל, יוקר המחיה הביא לתנועת המחאה החברתית הגדולה ביותר שהייתה כאן עד היום, ובקרב ההמונים הפלסטינים צמחו מלמטה, בהשראת ההתקוממויות והמהפכות הערביות, יוזמות שחותרות לחידוש המאבק העממי ההמוני נגד הכיבוש ולשחרור לאומי, ותנועת המחאה והשביתות בגדה המערבית נגד יוקר המחיה והתפקיד המשת״פי של הרשות הפלסטינית.

בין התנועות החשובות שהתפתחו בתקופה האחרונה ניתן למנות את תנועות המחאה בברזיל ובטורקיה, שביתת הכורים בדרום־אפריקה, ההפגנות ההמוניות בעקבות פרשת האונס הקבוצתי בהודו, תנועת המחאה נגד הממשלה המקומית בהונג־קונג, המחאה נגד יוקר המחיה והממשלה בבולגריה, מחאת מיעוטי "האומות הראשונות" בקנדה ותנועת "יו סוי 132" במקסיקו. ראינו את מעמד העובדים נכנס ככוח מאורגן לזירה מאז תחילת המשבר בשורה של ארצות. היה לו תפקיד מכריע במהפכות בתוניסיה ובמצרים. באירופה, למרות ההנהגות הפרו־קפיטליסטיות באיגודים, מעמד העובדים המאורגן יוצא פעם אחר פעם להיאבק בגזירות הצנע, ומעמד העובדים היווני התנגד עם סדרה של שביתות כלליות עוצמתיות. שביתות כלליות נערכו גם בהודו, בניגריה ובמקומות נוספים, במקרים רבים כ"שביתות מחאה" קצרות בלבד, בדומה לשתי שביתות המחאה הכלליות בישראל נגד ההעסקה הקבלנית, שאף שהיו אנמיות וחלקיות יחסית (הנהגת ההסתדרות עשתה הכול כדי לא לגייס באופן פעיל את הכוח של מעמד העובדים), האחרונה נמשכה ארבעה ימים. למרות ההתנגדות המעמדית, מעמד העובדים לא הצליח עדיין להצמיח מפלגות המונים חדשות משלו ומנהיגות ראויה שתוכל להוביל אותו לניצחון במאבקים נגד ההון.

מצב־רוח אנטי־מפלגתי, ברמה כזו או אחרת, הוא אחד המאפיינים הבולטים של תנועות המחאה החברתיות כיום, כתוצאה משילוב בין הניכור ממפלגות הממסד הקפיטליסטיות ומהמורשת ההרסנית של הסוציאל־דמוקרטיה והסטליניזם. יחד עם זה, העימותים המעמדיים המוגברים מובילים לתהליכים מואצים של הסקת מסקנות פוליטיות בקרב ההמונים. התודעה מצמצמת באופן משמעותי את הפער עם המצב האובייקטיבי, אף שתהליך זה מעוכב משמעותית בגלל המחסור בנקודות התייחסות סוציאליסטיות ומרקסיסטיות עבור ההמונים ברוב הארצות, ובכל התנועות הרחבות המשמעותיות אפשר לזהות סלידה מהמדיניות הניאו־ליברלית וחיפוש אחר חלופה רצינית, וישנה פתיחות גוברת לדון ברעיונות סוציאליסטיים. בהשפעת המשבר רווחת כבר עכשיו התפיסה ש"99%" מהחברה נופלים קורבן לשוד מאורגן של המשאבים והעושר החברתי על־ידי קומץ זעיר של בעלי הון ועושי דברם. בחלק מהמדינות, כמו בישראל, הרעיון הזה מתחבר לתפיסה שלא רק העניים ביותר אלא גם "מעמד הביניים" מרושש ומנוצל. אמנם ההגדרה הסוציולוגית של "מעמד ביניים" לפי מבחן הכנסה (המעמד הנמוך, מעמד הביניים, המעמד הגבוה) קודמה היסטורית כחלופה מטשטשת להתייחסות לחלוקה המעמדית המכרעת ביחס לתהליך הייצור, זו שמצביעה בצורה חדה על יחסי הניצול בחברה. אלא שיחסי הניצול האלו הולכים ונחשפים כתוצאה מהניסיון של מעמד העובדים ושל שכבות הביניים, ואנחנו שותפים למסקנה הכללית שהרוב המוחלט בחברה, ובתוכו מעמד העובדים, מנוצל תחת השיטה הקפיטליסטית וצריך להיאבק בה — מעמד העובדים, בגלל התפקיד שלו בתהליך הייצור, צריך להוביל את המאבק הזה. הרעיון של מפלגות רחבות של מעמד העובדים עם סדר־יום סוציאליסטי, או בצורה מעורפלת יותר הרעיון של מפלגות שמאל סוציאליסטיות רחבות חדשות, יוכל במקרים רבים לזכות לתמיכה רחבה בקרב עובדים וצעירים. לרעיונות ולתוכניות הפעולה שאנחנו מקדמים עשויה להיות תרומה חיונית לכך, כפי שמדגים הניסיון ההתחלתי בדרום־אפריקה, עם הקמת "מפלגת העובדים הסוציאליסטית" (WASP) בהובלת פועלי מכרות והחברים והחברות שלנו מהתנועה הסוציאליסטית הדמוקרטית.

בנוסף למחאה נגד תקיפת נשים בהודו שהייתה חלק מההתעוררות הרחבה של מאבקים במדינה וסיפקה רוח־גבית למחאה חשובה נגד מעשי אונס גם בנפאל השכנה, נשים, שהן הראשונות לספוג את ההתקפות הכלכליות על ההמונים, תופסות מקום בולט בחזית של מרבית המאבקים המרכזיים של התקופה האחרונה ברמה העולמית, כאשר בארצות רבות מתחזק בשנים האחרונות הביטחון של נשים לצאת נגד תופעות של אלימות מינית, כפי שהודגם באחרונה גם באירלנד עם התנועה בעד הזכות להפלה, וכפי שהדבר בא לידי ביטוי גם במעמד הביניים בשורה של מדינות בתנועת "צעדות השרמוטות".

קיפאון כלכלי

במסמך "המשבר של הקפיטליזם העולמי" ב־2010, על רקע סימני הצמיחה בכלכלה העולמית אז, כתבנו כי:

ה"התאוששות" עד כה היא רובה ככולה "על הנייר". מקורה בעיקר בעלייה בהוצאות הממשלתיות ובחידוש מלאי בתעשייה. היא עדיין לא מתבטאת בצמיחה משמעותית בכלכלה ה"ריאלית", כאשר היקף ההשקעות ברוב העולם בקיפאון או בירידה, והייצור באירופה ובארה״ב עוד רחוק מלחזור לרמות שאפיינו אותו ערב המשבר העולמי. למעשה עוד קיימת סכנה ממשית של התחדשות המיתון בהמשך, וזאת גם בשל העובדה שהנזילות העצומה שהזרימו הממשלות הקפיטליסטיות למגזר הפיננסי גרמה לניפוח של בועות כלכליות נוספות.

...צעדים קיינסיאניים אמנם ריככו תחילה את השפעות המשבר, אבל גם הביאו לגירעונות ממשלתיים גבוהים. בעלי ההון, שכבר עכשיו נוטים להתרחק מהשקעות הון בכלכלה ה"ריאלית", ייפתחו ב"שביתת השקעות" אם יידרש מהם לממן באופן משמעותי מדיניות כזו; מעמד העובדים יידרש לשלם הן דרך אינפלציה ומיסוי שיישחקו את כוח־הקנייה שלו, והן כתוצאה מקיצוצים עמוקים בתקציבי ממשלה. הקיצוצים והפיטורים במגזר הציבורי, כחלק מתוכניות הצנע, במקביל למאמצים של בעלי ההון לנצל את המשבר כדי לפגוע עוד יותר בתנאי העבודה במשק, יחריפו את המשבר הכלכלי. כוח הקנייה של מעמד העובדים יישחק עוד יותר, ללא יכולת להשיג אשראי בהיקפים שקדמו למשבר. הצטברות עודפי ייצור בענפים רבים במשק ללא ביקוש צרכני עשויה להוביל שוב למיתון.

בכיר לשעבר בבנק המרכזי האירופי הודה בכינוס של קרן המטבע הבינלאומית (IMF) כי "אנחנו לא לחלוטין מבינים מה קורה בכלכלות המתקדמות". הכלכלה העולמית ממשיכה לדשדש מאז תחילת המשבר. לאחר התרחבותה ב־3.2% בלבד ב־2012, קרן המטבע הבינלאומית חתכה שוב ביולי את תחזיתה ל־3.1% בלבד השנה, סביב מה שמקובל להגדיר כמיתון עולמי — 3%. הצמיחה בארה״ב נותרת אנמית ולא יציבה (2.2% בלבד ב־2012 וקצב שנתי של 1.8% ברבעון הראשון של 2013). היא נפגעת גם בהשפעת הקיצוצים בתקציבי הממשל ומאיימת לגלוש למיתון חוזר בחודשים הקרובים. אירופה מתמודדת עם מיתון כלכלי כבד, ובכלל זה גם הכלכלות הגדולות גרמניה, צרפת, בריטניה, איטליה וספרד התכווצו כולן ברבעון האחרון של 2012. יוון שרויה בשפל כלכלי וכלכלתה התכווצה כבר באופן ברוטלי בכ־25% מאז 2008. גלישתה של גרמניה, הכלכלה הגדולה באירופה, למיתון חוזר מותירה את גוש היורו ללא משקל־הנגד העיקרי שעוד היה לו מול מגמות ההאטה. קנצלרית גרמניה, אנגלה מרקל, אומרת כי "הדיון בנוגע לצמיחה [בגוש היורו] נמשך ואין בידינו את התשובות למקומות שמהם היא תוכל להגיע". 17 כלכלות הגוש התכווצו יחד ב־0.5% מהתמ״ג ב־2012 ונראה שהמיתון העמיק בסוף 2012. הצמיחה ב"שווקים המתעוררים" בהאטה מתחילת 2012, כאשר מבין כלכלות ה־BRICS, רוסיה, ברזיל ודרום־אפריקה מדשדשות (3.4%, 1% ו־2.6% ב־2012 בהתאמה); הודו בהאטה, ומעל לכל, כלכלת סין צמחה רשמית ב־7.8% בלבד ב־2012, הקצב האיטי ביותר מאז 1999. מגמת ההאטה נמשכה גם ברבעון הראשון השנה (מידת האמינות של נתון הצמיחה הרשמי מוטלת בספק, ועל סמך נתונים כגון התרחבות צריכת החשמל, ישנם תאגידים פיננסיים שמעריכים כי הנתון האמיתי עשוי להיות נמוך אפילו בשתי נקודות אחוז).

ב"פורום הכלכלי העולמי" שנערך בינואר בשווייץ השתדלו המנהיגים הקפיטליסטים לשדר אופטימיות, אף שהם לא היו מסוגלים להחליט על כל אסטרטגיה משותפת. למעשה, בשלב הנוכחי מנהיגי הכלכלות המפותחות חותרים במידה רבה "לייצא את המשבר", באמצעות צעדים להגברת הייצוא, אלא שאחרי שנתיים של התאוששות יחסית צנח בשנה שעברה קצב הצמיחה בהיקף הייצוא הגלובלי של סחורות בהיקף דרסטי והסתכם ב־0.2% בלבד, ובכלכלות המפותחות אף נרשמה נפילה בייצוא.

ארגון העבודה הבינלאומי (ILO) של האו״ם מעריך ש־5.1 מיליון בני־אדם ברחבי העולם יצטרפו עד סוף השנה למעגל האבטלה הגלובלי וכי שיעור האבטלה העולמי ישבור השנה את השיא אליו הגיע ב־2009 ויגיע ל־202 מיליון מחוסרי עבודה (6.2%), וזאת בעיקר עקב העלייה בנתוני האבטלה בכלכלות המפותחות ובמזרח אסיה. משבר האבטלה העולמי צפוי להעמיק בשנים הקרובות, כאשר גם במזרח התיכון צפוי שיעור האבטלה הגבוה להמשיך להתרחב ב־2013 ל־10.5%. התרחבות "חיל המילואים התעסוקתי" — דורשי העבודה והעובדים בתת־תעסוקה — משמשת בפועל להחלשת ההתנגדות של מעמד העובדים ולהעמקת הפגיעה בשכר ובתנאי העבודה. כישלון השיטה הקפיטליסטית לייצר מישרות באופן יעיל מתבטא בצורה החריפה ביותר בקרב צעירים. קרוב ל־75 מיליון בני־נוער בגילאי 15–24 ברחבי העולם מחפשים עבודה — בכלכלות ה־OECD מספרם תפח ב־30% מאז 2007. במקביל, המוני צעירים מצטרפים לשורות ה"פרקריאט", אותה קטגוריה מתרחבת במעמד העובדים שיצר הקפיטליזם הניאו־ליברלי ואשר מתאפיינת בחוסר ביטחון תעסוקתי מוגבר ולרוב בשכר נמוך. ברחבי האיחוד האירופי אחוז האבטלה הגיע באפריל, אחרי עליות חודשיות רציפות של כשנתיים, לשיא חדש של 12.2% — 26 מיליון בני־אדם, מתוכם 19 מיליון בגוש היורו. שיעור האבטלה בקרב צעירים בגוש עומד על כ־24%. בספרד וביוון, באופן מזעזע, שיעור האבטלה גבוה מ־26%, ושיעור אבטלת הצעירים שם עוד גבוה מ־50%. האבטלה ההמונית במשבר הנוכחי שבה ומפריכה את רעיונותיו של מילטון פרידמן, שטען שאם השוק הקפיטליסטי יוכל לפעול באופן "חופשי" הוא יוליך לפריחה כלכלית ומצב של תעסוקה מלאה. אבטלה המונית, שהייתה אחד הגורמים המרכזיים שהובילו להתפרצות ההתקוממויות והמהפכות בעולם הערבי, היא ללא ספק אחד הגורמים שמשפיעים כעת בצורה המכרעת ביותר על המצב הפוליטי באירופה.

בניגוד לתיאוריית ההיפרדות (decoupling), שגרסה שהכלכלות המתעוררות באסיה ובאמריקה הלטינית התרחבו עד כדי כך שהן איבדו את תלותן בכלכלת ארה״ב ויוכלו להמשיך להוביל צמיחה עולמית, השנים האחרונות הדגישו את התלות העמוקה בין הכלכלות ואת האופי הכלל־מערכתי והגלובלי של המשבר הקפיטליסטי. אחרי ההאטה החדה בצמיחה העולמית בשנתיים האחרונות, מסכימים כעת מרבית הפרשנים הכלכליים שהמשבר צפוי להימשך עוד מספר שנים לפחות ואף עשוי להחמיר, למשל עם תרחיש של מיתון חוזר בהשפעת מפולת כלכלית חדשה באירופה, בארה״ב או בסין — שם צפויה ההאטה בכלכלה להשפיע דרמטית על המצב בשורה של מדינות שהיו תלויות בשנים האחרונות בצמיחה הסינית ועל המצב בסין עצמה, שתתמודד עם מגמות חדשות של מהפכה חברתית.

הבועה הסינית

ב־2007 אמר ראש ממשלת סין דאז, וון ג׳יאבאו, כי "הבעיה הגדולה ביותר עם הכלכלה הסינית היא שהצמיחה בלתי יציבה, בלתי מאוזנת, בלתי מתואמת והיא אינה בת־קיימא". מדיניות של השקעות ענק תקציביות והרחבת אשראי איפשרו למשטר הסיני לבלום בשנים האחרונות את השפעות המשברים בארה״ב ובאירופה ולשמר קצב צמיחה גבוה יחסית. אולם חבילת התמריצים המצומצמת שהשיק הממשל המרכזי בספטמבר 2012 על רקע סימנים להאטה חדה וההיערכות לחילופי השלטון, בדומה לחבילת התמריצים הענקית של 2009–2010, תרמו להקצנת הסתירות בכלכלה השנייה בגודלה בעולם במונחי תוצר.

היקף ההלוואות במשק יותר מהוכפל וביחס לתמ״ג הוא תפח בקצב מטורף מ־124% מהתמ״ג ב־2008 ל־190% ב־2012. למרות ריסון ההלוואות הבנקאיות על־ידי הממשל, יותר מ־40% מסך האשראי מגולם בהלוואות חוץ־בנקאיות ממערכת "בנקאות הצללים" הבלתי מפוקחת, שמשמשת כעת במיוחד למיחזור חובות של תאגידים פרטיים וגם של הממשל המקומי, שנשא בנטל ההוצאות העיקרי של אותה תוכנית תמריצים — ניסיונות מצד הממשל להתערב ולהגביל את שוק ההלוואות הבלתי חוקיות, דרך החלת רגולציה כפי שהם מתכננים, עשוי להביא למחנק אשראי ומסוגל להצית גל של חדלויות־פירעון, "נחיתה קשה" לכלכלה. חלק גדול מכספי ההלוואות הוזרם להשקעות ענק בבניית תשתיות ובפיתוח נדל״ן, כמו גם בספקולציות פיננסיות. עליות המחירים לצרכן מצד אחד, והיעדר כוח־קנייה מספק בקרב ההמונים מצד שני, הובילו למצב של קיבולת־יתר בתחום הנדל״ן (ב־2012 לדוגמה, קצב בניית הבתים היה גבוה פי 4.2 מקצב מכירותיהם) ול"פילים לבנים" רבים כגון קניונים ריקים ו"שכונות רפאים". הבנקים והממשלות המקומיות גורפים בינתיים רווחים כתוצאה מהפעילות הספקולטיבית שלהם בענף, אולם בלתי נמנע שהמחסור בביקוש — כבר ב־2012 נפלו מכירות הקרקעות ב־14% — יתורגם בסופו של דבר לירידות מחירים, שצפויות אף הן לגרור קשיים משמעותיים בהחזרי הלוואות. "לא מדובר במשבר נזילות אלא במשבר חובות, כך שזה לא משהו שיכול להיעלם. הם [הסינים] נמצאים כעת במצב שבו הם מפעילים את המשק כולו על בסיס חוב" הסביר אחד ממנהלי מכון ג׳יי־קפיטל בבייג׳ין.

היכולת של הממשל לשוב ולהשיק תוכניות קיינסיאניות מסיביות כפתרון זמני להאטה בהמשך נותרת די מוגבלת עקב החוב המתנפח והרמות המשבריות של עודף כושר־הייצור בתעשייה (קרן המטבע הבינלאומית העריכה ב־2012 שהתעשייה הסינית פועלת ב־60% בלבד מסך יכולת הייצור שלה). ההנהגה החדשה בבייג׳ינג, שואפת בגלוי להמשיך ביישום של סדר־היום הניאו־ליברלי, שכולל מרקטיזציה והפרטה של חלקים במגזר הציבורי, אך גם חוששת מהשלכות ההאטה הכלכלית ומהתסיסה החברתית הגוברת והתערערות בסיס התמיכה החברתי של המשטר בשנים האחרונות. על הרקע הזה, המפלגה ה"קומוניסטית" משתמשת יותר ויותר בלאומנות סינית כדי להצדיק את המשך שלטונה, וזה גורם מרכזי מאחורי ההסלמה המתמשכת במתיחות הצבאית מול יפן סביב איי סנקאקו/דיאאויו העתירים בנפט וגז. מעבר לכך, נשיא סין החדש, שי ג׳ינפינג, מנסה לצייר עצמו כ"לוחם שחיתות", והממשל גם קבע לראשונה בפברואר האחרון שכר מינימום ארצי — צעד שבדומה לתמיכת הממשל בכמה מאבקים איגוד־מקצועיים במגזר הפרטי בתקופה האחרונה, נובע גם מאסטרטגיה שחותרת לשפר את כוח הקנייה של העובדים הסינים. אולם הצעדים שעל הפרק הם בעיקר קוסמטיים. ההנהגה החדשה שוללת אפילו רפורמות דמוקרטיות מוגבלות ביותר מחשש שהקלה באמצעי הדיכוי הפוליטיים רק יפתחו את הדרך בפני תנועת המונים מהפכנית שתפיל את המשטר החד־מפלגתי. המשטר נערך מצדו לתרחיש כזה — מאז 2010 ההוצאה הכוללת של הממשלה המרכזית ושל הממשלות המחוזיות בסין על ביטחון־פנים גדלה משמעותית ואף עקפה את סך ההוצאה הצבאית. בין אם המשטר בסין יהמר מצדו, באופן פחות סביר בעתיד הקרוב, על רפורמות דמוקרטיות מוגבלות, ובין אם ינסה לשמר ואף להדק אמצעי דיכוי פוליטיים, סין צועדת בבירור במוקדם או במאוחר לעבר התפרצויות מהפכניות, "אביב סיני", שיטלטלו את העולם כולו. היקף ההפגנות והשביתות נמצא בעלייה ברורה בשנים האחרונות. ברשתות החברתיות ובבלוגוספירה (למרות מאמצי הצנזורה של השלטונות), ובמאבקים בקהילות ובמקומות העבודה — כמו המאבקים ההרואיים של עובדי פוקסקון שעוררו הדים בעולם — מתגברים הקולות נגד השחיתות, הדיכוי הפוליטי, מחירי הדיור המופקעים, נישול מאות מיליוני כפריים מאדמותיהם, הזיהום הסביבתי ואי־השוויון הקיצוני.

אנחנו מגדירים את המשטר הסיני בשלב ההתפתחות הנוכחי כסוג ייחודי מבחינה היסטורית של קפיטליזם מדינתי, שנשען על מנגנון מדינה סטליניסטי דכאני שממלא עדיין את התפקיד הדומיננטי בהובלת התהליך הכלכלי בחברה, ולמעשה מפקח על מפעל החזרת הקפיטליזם לסין. היסטורית, המשטר הסיני, שהכריע כבר לפני שלושה עשורים על צעידה לעבר כלכלה קפיטליסטית, מנסה בצעדים הדרגתיים לחמוק מחזרה על תרחיש התמוטטות נוסח ברית־המועצות. שם, כפי שכבר הסברנו, על רקע משבר כלכלי, הדיקטטורה הסטליניסטית ניצבה בפני תנועת המונים שתבעה דמוקרטיה ושנחטפה לבסוף על־ידי הגורמים הקפיטליסטיים משורות המשטר הישן, בהיעדר חלופה סוציאליסטית ברורה מצד מעמד העובדים באותו שלב. תנועת המונים שתיאבק לדמוקרטיה ולשינוי סוציאליסטי של החברה היא הפתרון היחידי למשבר החברתי העמוק בסין, לפערים הכלכליים ולדיכוי הפוליטי, ועל כך נאבקים ביומיום גם חברינו וחברותינו ברחבי סין והונג־קונג. הפגנות ההמונים בהונג־קונג בשנה שעברה והשנה נגד מדיניות הממשלה המקומית זוכות לתשומת־לב מיוחדת מצד המוני פעילים ופעילות חברתיים בתוך סין עצמה.

ההאטה בסין כבר משפיעה גם על שווקים אחרים שתלויים בה, בייחוד באסיה, באפריקה ובאמריקה הלטינית, אזורים בהם המשטר הסיני משקיע מאמצים כדי להגביר את השפעתו בעיקר לצורך גישה לחומרי גלם זולים (חלק מהמגמה הזאת מוּנע מהרעב של אימפריאליזם קפיטליסטי קלאסי "לייבא ערך־עודף" דרך ניצול של כוח־עבודה זול בחו״ל, אבל זהו עדיין אינו המאפיין המרכזי של מה שאפשר לכנות אימפריאליזם סיני כיום, ומה שהמשטר מכנה באופן אירוני "אינטרנציונליזם"). חוסר היציבות הגובר ברמה האזורית והבינלאומית ממשיך לאיים לטלטל את סין עצמה, וההנהגה בבייג׳ינג מוטרדת במיוחד נוכח ההסלמה במתיחות הצבאית סביב צפון־קוריאה, שעשויה לשמש תירוץ עבור ארה״ב להציב עוד מתקנים צבאיים אסטרטגיים בדרום־קוריאה (מה שמאיים על ההגמוניה שסין מתאמצת לבנות באזור). התעצמותה הכלכלית של סין ופנייתה לגישה צבאית תקיפה יותר מאיימת על האינטרסים הגיאו־אסטרטגיים והכלכליים של האימפריאליזם האמריקאי באסיה, וגם יפן פועלת לבניית כוחה הצבאי על רקע המתיחות וסבבי העימותים עם סין. על הרקע הזה, הולך וגדל הפוטנציאל לעימותים ישירים במזרח אסיה, עד כדי לחימה, בין המעצמות היריבות שמתחרות ביניהן על השפעה פוליטית, נתח כלכלי ועוצמה.

המשטר הצפון־קוריאני, שמהווה מוטציה ייחודית וחולנית של המשטרים הסטליניסטיים, מתאפיין במשברים כרוניים, ורואה בתנאי המחיה ובזכויות הדמוקרטיות היחסיות שהושגו בדרום מקור לאיום על היציבות הפוליטית שלו, בנוסף על האיום הצבאי התמידי שמכוון נגדו ושדחף אותו לכיוון המסוכן של פיתוח נשק גרעיני כדי להרתיע פלישה נוסח עיראק. מבחינת הקליקה השלטת בפיונגיאנג, הם זקוקים למיליטריזם הקיצוני ההזוי, ללאומנות ולסבבי הסלמה בסכסוך עם הדרום והאימפריאליזם, כדי להמשיך לקיים את הדיקטטורה, ובנוסף גם כדי לנסות להשיג סיוע במזון מהמעצמות, כך שהמצב סביב צפון־קוריאה נותר נפיץ צבאית ובעל פוטנציאל הרה־אסון.

ראלי בבורסות

הבורסות בסין אמנם משקפות בחודשים האחרונים חששות של משקיעים מההאטה הכלכלית, אך במקביל, למרות הקיפאון בכלכלה העולמית, השווקים הפיננסיים בארה״ב, באירופה וביפן חוו תקופה של התאוששות די מהירה, גם אם לא רציפה, לאחר התמוטטותם בזמן המשבר הפיננסי של 2007–2009. שווי שוק המניות העולמי טיפס כמעט עד לרמתו ערב המשבר. המדדים המרכזיים בבורסות בארה״ב הגיעו שוב לרמות שיא חדשות, מדד הניקיי היפני התקרב לשיא של 5 שנים ובורסות אירופה השלימו בחודש מאי רצף עליות של 12 חודשים — הארוך ביותר מאז 1997. הראלי בבורסות, שתלוש לחלוטין מהמצב האמיתי של הכלכלה, מעיד דווקא שהבעיות המבניות שהביאו להתפרצות המשבר מלכתחילה עדיין לא נפתרו. מדיניות של פמפום מסיבי של אשראי זול לבנקים ורכישה של אג״ח ממשלתיות ייצבה לפרק זמן מסוים את המשבר במשק העולמי אך במחיר של ניפוח בועות חדשות, ובהן בועת מחירי מניות חדשה, שעשויה להתנפץ בכל שלב, כפי שרמז גל הנפילות בבורסות ברחבי העולם בתגובה להכרזות הבנק הפדרלי של ארה״ב בסוף מאי על כוונות לרסן את צעדי ההקלה הכמותית.

בדומה להרחבת האשראי בסין, גם מאחורי פמפום האשראי הזה עומד הניסיון הנואש של הבנקים המרכזיים בכלכלות המפותחות הגדולות למנוע מחנק אשראי, כלומר לגרום לבנקים הפרטיים לחזור להלוות יותר לתאגידים ולצרכנים פרטיים. הם מיישמים מדיניות מוניטרית מרחיבה. מלבד הפחתות בשיעורי ריבית הבסיס לרמה אפסית, מיושמים צעדי "הקלה כמותית" בארה״ב, גוש היורו, בריטניה ויפן — מונח מכובס להדפסת כסף אלקטרונית לצורך רכישה מסיבית של נכסים רעילים מהבנקים (בעיקר אגרות־חוב מגובות משכנתאות שנושאות ערך אפסי) ושל אגרות־חוב ממשלתיות. הבנק הפדרלי בארה״ב הזריק בדרך זו כבר 3 טריליון דולר לכלכלה מאז 2007 (20% מהתמ״ג השנתי), ואילו הבנק המרכזי של יפן השיק באפריל תוכנית לרכישת אג״ח ממשלתיים בהיקף אסטרונומי של 520 מיליארד דולר.

באחרונה גם בצמרת קרן המטבע הבינלאומית ובכמה מהבנקים המרכזיים התחילו בעצמם להטיל ספק במדיניות המוניטרית המרחיבה הזאת, שכפי שתהה באפריל סגן נגיד בנק אנגליה, צ׳ארלי בין, האם "באמת אנחנו [לא] מסתכנים בלהצית מחדש את הבעיות שהובילו למשבר הפיננסי מלכתחילה?".

המהלכים להגדלת האשראי לא מתורגמים להשקעות בכלכלה ולגידול בייצור ובצריכה. הבנקים חוששים מאי־היציבות הכלכלית, ולא ממהרים לשחרר את האשראי לעסקים קטנים ומשקי בית, ופועלים כדי להגדיל את עתודות המזומנים שלהם, ורוב הנזילות שנוספה הוזרמה היישר לשווקים הפיננסיים. גם בענפים שבהם כן משתחרר אשראי, ניתן לזהות פוטנציאל גבוה להתפתחות של בועות פיננסיות חדשות. בארה״ב, לדוגמה, בעקבות הרכישות המסיביות של האג״ח מגובות המשכנתאות על־ידי הבנק הפדרלי, הריביות על המשכנתאות צנחו לשפל של 30 שנה, ובעוד שמשפחות עדיין מפונות מבתיהן בגלל חוסר יכולת לעמוד בתשלומי משכנתאות, חלה עלייה במיחזור משכנתאות, במעברי דירות ולראשונה מאז 2005 גם ברכישות של דירות חדשות. על הרקע הזה, כרישי נדל״ן חוזרים להשקיע באג״חים בסיכון גבוה, וישנה עלייה מחודשת בהנפקה של אג״ח CLO (אחת ההתחכמויות הפיננסיות שנועדו כביכול לפזר את הסיכון של ההלוואות הבנקאיות בין משקיעים). במקביל, ההלוואות לרכישות רכב הגיעו שם לשיא של ערב המיתון ב־2007, ובאופן אירוני, ישנה גם עלייה חדה במתן הלוואות "סאבפריים" לרכבים.

כתוצאה מצעדי ההקלה הכמותית בארה״ב וביפן, ערכי הדולר והין היפני נופלים ומוזילים את הסחורות האמריקאיות והיפניות, ובהמשך ניתן לצפות לאימוץ של אסטרטגיית פיחות דומה גם על־ידי הבנק המרכזי האירופי (האיחוד האירופי חושש מהצפה של השוק האירופי בסחורות זולות בייחוד מסין, ועל הרקע הזה גם נכנס לעימות קולני עם סין סביב הנושא של ייבוא פאנלים סולאריים). הפיחות בדולר הוא גורם מערער־יציבות נוסף עבור המשטר הסיני, שכן הוא מפעיל לחצים לייסוף היואן הסיני ומוסיף כך לפגיעה המתמשכת במגזר היצוא, מה ששב וגורר התערבויות יקרות של הבנק המרכזי לצורך רכישת דולרים. "מלחמות המטבע" בין המדינות מעוררות חשש בכלכלות החלשות יותר, לרבות ישראל, מפגיעה בנתוני הייצוא שלהן גם כן.

מעבר לכך, כתוצאה מרכישת האג״ח הממשלתיות, שנועדה להורדת התשואות עליהן, נפגעים גם החסכונות הפנסיוניים של מעמד העובדים בקרנות הפנסיה שמושקעות בבורסה. הרכישות מורידות את עלות האשראי לממשלות, ודוחפות משקיעים פרטיים להעדיף לעבור להשקיע במניות בחיפוש אחר תשואות מוגדלות, ובייחוד במניות של התאגידים האמריקאים הגדולים, שמאז 2009 חזרו לרווחיות וב־2012 אף גרפו רווחי שיא היסטוריים (גם לאחר התאמה לאינפלציה). המקור לעלייה ברווחיות הוא הגברת ניצול העובדים על רקע האבטלה ההמונית בארה״ב, שמסירה את הלחץ ממעבידים להעלות שכר — חלקם של השכירים האמריקאים בהכנסה הלאומית הגיע ב־2012 לשפל של 46 שנה. עם זאת, בעלי ההון ממשיכים "לשבת" על הכסף, והרווחים החדשים אינם מושקעים בכלכלה. הם משמשים לחלוקת דיבידנדים ולרכישות עצמיות של מניות, שנועדו להגדיל את נתחי הדיבידנדים לשאר מחזיקי המניות ולהעלות מלאכותית את מחיריהן. בנוסף, הם אוגרים מזומנים בקופותיהם — היקף המזומנים שמחזיקים התאגידים במדד S&P 500 הגיע לשיא של טריליון דולר בספטמבר 2012, זינוק של 65% בתוך חמש שנים — ומחביאים מאות מיליארדים במקלטי מס. מאה העשירים ביותר בעולם, שהם גם העשירים ביותר בתולדות האנושות, הגדילו ב־2012 את הונם ב־241 מיליארד דולר ל־1.9 טריליון דולר.

משבר מבני

במסגרת השיטה הקפיטליסטית, השקעות פרטיות של בעלי הון ביצירת סחורות ושירותים הן המפתח לצמיחה כלכלית משמעותית. אך הביקוש הצרכני החלש (כתוצאה מקיצוצים במגזר הציבורי וירידה בהכנסות למשקי בית) ובעקבות כך גם עודף כושר־ייצור, מצמצמים את ה"כדאיות" להשקעות הללו ובעלי ההון מעדיפים להמר במגזר הפיננסי (בארה״ב, מגיעים ממנו כמחצית מרווחי התאגידים כיום). להון העצום שהולך ונצבר חסרים "שווקים". גל חדש של הפרטות ברחבי העולם נועד לא רק לשלם חובות של ממשלות בטווח המיידי אלא גם לספק לפרק זמן מסוים אפיקים חדשים להשקעות הון פרטיות.

כפי שכבר הסברנו בעבר, מדובר למעשה בהקצנה של מגמה ארוכת־טווח שמאפיינת את הקפיטליזם העולמי בעשורים האחרונים, ושמלכתחילה הובילה באופן בלתי נמנע למשבר העולמי הנוכחי. עידן "תור הזהב" של הקפיטליזם בכלכלות המפותחות במערב וביפן לאחר מלחמת העולם השנייה הסתיים עם נפילה בשיעורי הרווח של בעלי ההון החל מסוף שנות ה־1960. המודל הקיינסיאני שאומץ עד אז כבר לא עבד עבורם ולא יכל להסביר ולהתמודד עם הסטגפלציה שנוצרה (אינפלציה דוהרת בזמן קיפאון כלכלי ואבטלה גבוהה). הדוׁגמה המוניטריסטית החדשה של אסכולת שיקגו תפסה את מקומו ו"שוכללה" בהדרגה לאסטרטגיה המלאה של הניאו־ליברליזם, שהוכתבה גם ברמה הגלובלית לכלכלות החלשות יותר על־ידי האימפריאליזם האמריקאי ("קונצנזוס וושינגטון"). משבר הרווחיות שאליו נקלעה השיטה הניע למעשה את מעמד בעלי ההון להכריז מלחמה על הוויתורים הכלכליים חסרי התקדים שהם נדחקו לספק בדמות מדינת הרווחה תחת לחץ כבד מתנועת מעמד העובדים ובזמן שעוגת התוצר עוד גדלה בקצב גבוה מספיק. מהפכת־הנגד שהובילו, תחת ההנהגה הפוליטית של תאצ׳ר ורייגן, כללה מתקפה אלימה ורודנית ביסודה על העבודה המאורגנת ועל זכויות העובדים במטרה לפנות דרך לניצול אגרסיבי יותר של מעמד העובדים, להפרטה ולריסוק המגזר הציבורי, להקלת המיסוי על התאגידים ולהסרה מסיבית של חסמים רגולטוריים שעמדו בפני ההון הפיננסי.

סביב שנת 1980 ואילך הם פעלו כדי לעורר צמיחה על בסיס הרחבה דרמטית וחסרת תקדים של האשראי, כך שהיקף החובות בכלכלות הקפיטליסטיות המפותחות הלך והתנפח מעבר לגודלן של הכלכלות, הפעילות הספקולטיבית פרחה וההתחייבויות העתידיות שימשו את בעלי ההון הפיננסיים לצבירה מואצת של הון פיקטיבי. הפיננסיאליזציה של הקפיטליזם ומדיניות הפונדמנטליזם של השוק — יחד עם התקפלות ארגוני מעמד העובדים תחת ההנהגות הסוציאל־דמוקרטיות והסטליניסטיות אל מול קמפיין הניצחון האידיאולוגי של הקפיטליזם לאחר נפילת הגוש הסטליניסטי ופתיחת השווקים הסטליניסטיים־לשעבר בפני הקפיטליזם — הניחו את התנאים לרווחי־העתק של בעלי ההון בשני העשורים האחרונים ולקיטוב עושר קיצוני. בד־בבד, המשך יישום טכנולוגיות חדשות בייצור ובשירותים מאפשרות להגדיל את פריון העבודה ולהקטין את הצורך בידיים עובדות (גדילת ההרכב האורגני של ההון), מה שבאופן אבסורדי תחת הקפיטליזם לא מתורגם לשיפור בתנאי העבודה והמחיה של מעמד העובדים אלא להרעתם. כפי שאפילו מגזין "טיים" נאלץ להודות בחודש מרץ האחרון: "בזמן שהכלכלה הגלובלית במשבר ממושך, ועובדים ברחבי העולם כורעים תחת אבטלה, חובות וקיפאון בהכנסות, לא ניתן לפטור בקלות את הביקורת הנושכת של מרקס על הקפיטליזם — שמיסודה השיטה בלתי־צודקת ומתאפיינת בהרס־עצמי. התיאוריה של מרקס גרסה שהשיטה הקפיטליסטית תוביל באופן בלתי נמנע להתרוששות ההמונים בעקבות התרכזות העושר בעולם בידי קומץ רודף־בצע, ושהדבר יגרום למשברים כלכליים ועימות מוגבר בין העשירים והמעמדות העובדים. 'צבירתו של עושר בקוטב אחד היא בו־זמנית צבירתם של מצוקה, ייסורי עבודה, עבדות, בורות, אכזריות, הידרדרות נפשית, בקוטב הנגדי', כתב מרקס" (מגזין טיים, 25 במרץ 2013, "נקמתו של מרקס: איך המאבק המעמדי מעצב את העולם". הציטוט של מרקס נלקח מהקפיטל, כרך 1, פרק 25).

לפי מגזין פורבס, הונם של 1,426 המיליארדרים העשירים בעולם גדל ב־800 מיליארד דולר ב־2012 והסתכם ב־5.4 טריליון דולר. בינתיים, על אף טענות של פרשנים קפיטליסטיים כאילו האנושות קרובה לחיסול תופעת העוני הקיצוני, קרוב ל־80% מאוכלוסיית העולם חיה עדיין על פחות מ־10 דולר ביום, ובכלכלות הקפיטליסטיות המפותחות המשבר הכלכלי מביא לעלייה מחודשת בתופעות של עוני קיצוני ותת־תזונה. ה"אקונומיסט" הבריטי הצביע על כך שבעוד שעל פניו הצמיחה ב"שווקים המתעוררים" מובילה לצמצום סטטיסטי של הפערים הכלכליים בין המדינות, פערי ההכנסות בתוך מדינות הלאום הולכים וגדלים ב־30 השנים האחרונות, כשלמעשה שני־שליש מהאנושות חיים בארצות שבהן פערי ההכנסות גדלו, ובהן ארה״ב (שם פורסם באחרונה שפערי ההכנסות הגיעו ב־2010 לשיא של 80 שנה), מדינות אירופה, סין והודו. לפי נתוני ה־OECD, פער ההכנסה בין העשירון העליון לעשירון התחתון התרחב בקצב מואץ במיוחד בשנים האחרונות, כך שבשלוש השנים שקדמו ל־2010 הוא התרחב יותר מאשר לאורך 12 השנים לפני כן. בשיעורי העוני היחסי ישראל ממוקמת במקום הראשון מבין מדינות ה־OECD.

משטר ההצבר הניאו־ליברלי והגלובליזציה הקפיטליסטית אמנם איפשרו למעמד בעלי ההון להגביר את ניצול מעמד העובדים (לרבות דרך הישענות על כוח־עבודה זול יותר מקומי או בחו״ל) כדי לשדוד חלק הולך וגדל מהעושר בחברה, אלא שהתרוששות מעמד העובדים מאפשרת לו לקנות חלק הולך ופוחת מהסחורות והשירותים שהוא מייצר (האשראי מאפשר בסך־הכול להגדיל כוח קנייה לטווח הקצר על חשבון הכנסות עתידיות), ולפיכך מצמצמת את אפיקי ההשקעה הרווחיים עבור בעלי ההון בכלכלה הריאלית. מול מחסור בביקושים צרכניים — עקב חולשת כוח־קנייה וקיצוצים בתקציבים ממשלתיים — בעלי ההון נוטים ל"שביתת השקעות", והכלכלה כורעת תחת נטל חובות הולך וגדל. ה"פייננשל טיימס" טען כי "בשנת 2008 היו נחוצים 4–5 דולר של חוב כדי לייצר דולר אחד של צמיחה אמריקאית, עלייה מ־1–2 דולר בשנות ה־1950. סין כעת זקוקה ל־6–8 דולר של חוב כדי לייצר דולר אחד של צמיחה — גידול מ־1–2 דולר לפני 15–20 שנה".

המשברים הפיננסיים הגדולים סביב תחילת המילניום העידו על חוסר היציבות והקיימות של "הכלכלה החדשה", כלכלת הבועות, אך בהיעדר חלופה ממשית במסגרת השיטה הקפיטליסטית, המשבר הגלובלי נדחה במספר שנים באמצעות חיזוק אותה המדיניות שחתרה לעורר צמיחה מלאכותית מבוססת אשראי, ואורגיית הרווחים במגזר הפיננסי נמשכה עם עוד ועוד דה־רגולציה ותרגילים מתוחכמים שאיפשרו מינופי שיא, עד לקריסה הגדולה בתחילת המשבר הנוכחי.

אין ספק כי המהפכה הטכנולוגית המודרנית שמכונה לעתים "המהפכה התעשייתית השלישית" (מהפכת המחשוב, האינטרנט, הסלולר והדיגיטל), ממשיכה ומשנה באופן יסודי ובקצב מהיר את הנגישות למידע ואת אמצעי תקשורת ההמונים והתקשורת הבין־אישית בחברה — והרשתות החברתיות, שממלאות תפקיד בולט במאבקים רבים כיום, משלבות בין השניים — אולם עם זאת, במישור הכלכלי השפעתה היחסית על פריון העבודה ותנאי המחיה החומריים מתונה יותר בהשוואה למהפכות התעשייתיות של המאות ה־18 וה־19 (מנועי קיטור ובעירה פנימית, טוויית כותנה, צנרת מים פנימית, תאורה חשמלית, הטלגרף וכו׳), ולמעשה כבר מתחילת העשור הקודם, נראה שהחידושים הטכנולוגיים התעשייתיים נטו להתמקד יותר בשכלול אביזרי בידור ותקשורת, כמו הטלפונים החכמים, שהשפעתם הכלכלית מוגבלת. המסחר האלקטרוני נוטה לאפשר לתאגידים הגדולים בחלק מהענפים להגדיל את נתח השוק שלהם, אך הדבר בא על חשבון עסקים קטנים יותר. מכיוון שהאינטרנט חיזק מגמות אנטי־קפיטליסטיות ביסודן — אפשרות לדלג על מתווכים ונטייה לשיתוף חופשי של מידע, של יצירות תרבותיות ושל תוצרי עבודה כדוגמת קוד פתוח — נפגעה גם הרווחיות של ענפים כמו העיתונות המסחרית ותעשיות הקולנוע והתקליטים. ההתפתחות של שוק המדפסות התלת־ממדיות לאורך השנים הבאות צפוי להגביר מגמה זו. תוכנית סוציאליסטית מוכרחה לקדם כלכלה וחברה המבוססות על שיתוף חופשי של הידע האנושי לטובת הכלל, תוך הבטחה מלאה של הזכות לפרטיות. המאבק בשנים האחרונות נגד אמנת ACTA (שמכוונת לבלום באמצעים דרקוניים הפצה של סרטים ומוזיקה ברשת והפצה של תרופות גנריות שמפירות עליהן פטנט), שהצליח בשנה שעברה להביא לדחיית האמנה בפרלמנט האירופי, המחיש כי קיימת התנגדות חברתית עצומה לניסיונות של ממשלות קפיטליסטיות להתערב באופן ריאקציוני ולהפוך את הגלגל בכוח הזרוע. גם יוזמות כגון "ויקיליקס", וחשיפות כפי שביצעו אדוארד סנואודן וצ׳לסי מנינג, מסייעות להחליש את הכוח של ממשלות להסתיר מעיני הציבור מידע על פשעים נגד האנושות. עם זאת, הצד השני של המטבע הוא שעם השתכללות הטכנולוגיה השתפרו באופן מסוכן גם יכולות הריגול, המעקב והדיכוי של ממשלות, אך התנגדות ציבורית ומאבקים משמעותיים מגבילים את חופש הפעולה שלהן.

המשבר הסביבתי

הירידה הכללית ברווחיות בענפי הכלכלה הריאלית מתבטאת בעיכוב השקעות פרטיות בפיתוח כוחות הייצור, ובפרט במעבר לכלכלה המבוססת על אנרגיה מתחדשת. בעוד שחסידי הקפיטליזם מנסים להציג את היעדר האופק לצמיחה כלכלית כגזירה משמיים ולהצדיק כך פגיעות כל־כך חמורות בתנאי המחיה במאה ה־21, אנחנו מוכרחים להציב מנגד את התוכנית שאנחנו מקדמים לפתרון המשבר בדרך של שינוי סוציאליסטי שיאפשר לתכנן את השימוש במשאבים הכלכליים ולארגן את החברה באופן הרבה יותר רציונלי ודמוקרטי, תוך שמירה על הסביבה.

בעוד שהיו פרשנים שהעריכו שפליטות גזי החממה יצטמצמו בהשפעת המיתון הכלכלי, ב־2011 הגיע שיעור פליטות הפחמן הדו־חמצני לשיא של כל הזמנים, בהמשך לשבירת השיא ב־2010. מדובר בפליטות בהיקף של 34 מיליארד טון בשנה — גידול של 55% מאז שנת 1990! למעשה, מתחילת המאה ה־21 כבר נפלט לאטמוספרה פחמן בהיקף של יותר מרבע מהכמות הכוללת של כחצי טריליון טון שנפלטה מאז 1750. מדע שינוי האקלים מתקשה עדיין להעריך את מידת ההתחממות שנגרמת כתוצאה מפעילות אנושית (התחממות אנתרופוגנית), אך קיימת הסכמה די גורפת בקהילה המדעית על כך שמדובר בהשפעה מכרעת. מרבית המחקרים צופים גידול של 2°C עד סוף המאה, אשר "יפגע בחייהם ובפרנסתם של מאות מיליוני אנשים על פני כדור הארץ, ויוביל להגירה המונית ולמלחמות. זהו סיכון שכל אדם שפוי יבקש לצמצם באופן משמעותי" כדברי ניקולס שטרן, לשעבר הכלכלן הראשי של הבנק העולמי, שחיבר ב־2006 דוח עבור ממשלת בריטניה בנושא. סוכנות האנרגיה הבינלאומית (IEA) הזהירה כי אם עד שנת 2017 לא יתחולל מיפנה דרסטי בדפוסי צריכת האנרגיה בעולם, אקלים כדור־הארץ עשוי להתחמם עד סוף המאה הנוכחית בלא פחות מ־6°C בהשוואה לעידן הטרום־תעשייתי.

לפי מינהל האוקיינוסים והאטמוספירה של ארה״ב (NOAA), שנת 2012 דורגה כשנה העשירית הכי חמה שנמדדה עד היום בעולם, ואילו הנתון החמור באמת הוא שכל אחת מעשר השנים החמות ביותר שנמדדו עד כה התרחשו מאז 1998. בינתיים נמדדה עלייה ממוצעת גלובלית של 0.8°C וכבר ניתן לזהות השפעה מערערת יציבות על תנאי מזג־האוויר בעולם ומחקרים מצביעים על כך שההתחממות מובילה בשנים האחרונות להחרפה ולעלייה בשכיחות של "אסונות טבע" אקלימיים כגון בצורות חמורות — רשות המים בישראל חוזה כעת בצורת ממושכת של עשרים שנה החל מ־2015 — גלי חום קיצוניים, התפשטות שריפות, מדבור, סופות אימתניות ושיטפונות עזים, וכתוצאה מכך עשויים להתפתח ולהחמיר משברי מים ומזון באזורים שונים. אסונות הקשורים בהתחממות הגלובלית פוגעים במספר הולך וגדל של קורבנות, ובפרט בנשים ובילדים אשר להם סיכוי גבוה פי 14 מגברים למות באסונות טבע. תהליך המסת הקרחונים ועליית מפלס הים מאיים להחריב ערי חוף ומדינות איים קטנות ולהציף גם את רצועת החוף בישראל וברצועת עזה. בספטמבר 2012 הגיע נפח הקרח באוקיינוס הקרח הצפוני לשפל של כל הזמנים והשלים הצטמקות של 45% מאז 1979 — מדענים מעריכים כי כבר בתוך שנתיים עד עשור ייוותר הקוטב הצפוני לגמרי ללא קרח בחודשי הקיץ. ללא כיפת הקרח שמחזירה חלק מקרינת השמש, תהליך ההתחממות יואץ עוד יותר.

הממשלות הקפיטליסטיות ברחבי העולם לא נקטו אף צעד מקיף ומשמעותי לבלימת משבר האקלים לאורך שלושת העשורים האחרונים. ועידת האקלים השנתית ה־18 (!) של האו״ם שהתקיימה בדוחא שבקטאר בדצמבר הסתיימה שוב בהצהרות ריקות ובהארכת תוקפה של אמנת קיוטו שנכשלה כישלון חרוץ עד היום (החשש מקנסות עקב אי־עמידה ביעדים אף הוביל באחרונה לפרישתה של קנדה, ומדינות נוספות עשויות ללכת בעקבותיה בהמשך). הוועידה התקיימה רגע אחרי השיטפונות הקטלניים, זו השנה השלישית ברציפות, בפקיסטן, אחרי שהוריקן סנדי זרעה הרס והרג במרכז ובצפון אמריקה, שעה שטייפון בופה המיט אסון נוסף על תושבי הפיליפינים, ורגע לפני שבאוסטרליה ובטסמניה נמדדו טמפרטורות שיא ופרצו שריפות ענק. האינטרסים הלאומיים והקפיטליסטיים הצרים של המעצמות האימפריאליסטיות — בין אם מדובר ברווחי תאגידי האנרגיה והרכב, ברצון להימנע מעימות עם תאגידים מזהמים פרטיים, או ב"שיקולי תקציב" ממשלתיים — חוסמים שיתוף־פעולה בינלאומי רציני סביב הצעדים הדחופים הדרושים לבלימת ולפתרון משבר האקלים, ובראש ובראשונה צעדים להפחתות דרסטיות בהיקף פליטות גזי החממה, דרך השקעות חירום מסיביות במעבר גורף לאנרגיה מתחדשת, המרת תחנות כוח והעברתן לבעלות ציבורית, אכיפה תקיפה של התקנים המחמירים ביותר בתעשייה, פיתוח תחבורה ציבורית יעילה ונקייה וכו׳.

הצעדים שננקטו עד עתה על־ידי סין, ארה״ב והאיחוד האירופי, שאחראיות יחד על רוב פליטות הפחמן הדו־חמצני בעולם, היו כאמור מזעריים לחלוטין, ובלחץ המשבר הכלכלי פרויקטים "ירוקים" אף סופגים קיצוצים בחלק מהמקרים. בינתיים, אף שדי בשאיבה ובשריפה של הנפט והגז מהמאגרים שכבר התגלו כדי להמיט שואה אקולוגית ולסכן את הקיום האנושי, הידלדלות המאגרים הנגישים והעלייה במחירי הנפט דוחפות ממשלות ותאגידי אנרגיה להמשיך ולחפש מאגרים חדשים ולבצע קידוחים מסוכנים במיוחד במעמקי הים. אחד הביטויים המטורפים ביותר לסתירה הזאת הוא העובדה שההתמוססות הטרגית של הקרח בקוטב הצפוני נחשבת בעיני התאגידים והמנהיגים האימפריאליסטים להזדמנות כלכלית חדשה — הם כולם רוצים חלק בשלל של טריליוני דולרים פוטנציאליים ממצבורי הגז והנפט שנמצאים לפי ההערכות במעמקי אוקיינוס הקרח, ושליטה בנתיבי השיט ובאזורי הדיג החדשים שנפתחים. בעוד שבשנים האחרונות גוברת המתיחות המדינית בין מדינות חוג הקוטב, ובהן רוסיה, קנדה וארה״ב, סביב העניין הזה, גם סין, הודו, יפן ודרום־קוריאה חותרות להגביר מעורבות באזור.

אף שיש מי שרואים בביו־דלקים חלופה לדלקים מחצביים, הפיתוח הזה מוביל בשנים האחרונות להרס שטחי יער עצומים ולתפיסת שטחים חקלאים שיכולים לשמש לייצור מזון, בייחוד בזמן שתנאי מזג־האוויר המקצינים מקשים על עמידה בביקוש. פתרון־החלם הזה מגדיל עוד יותר את הסיכויים למשברי מזון עולמיים חמורים עוד יותר מזה של 2007–2008. מאז אותו משבר חלה נהירה של ממשלות ותאגידים אימפריאליסטיים, כולל ישראליים, ל"תפיסת קרקעות" בארצות עניות ומתפתחות, בעיקר באפריקה ובאסיה, לצורך גידול יבולי מזון וביו־דלק, ושוב מומחש כיצד השיטה הקפיטליסטית לא רק מונעת פיתוח תוכנית מזון עולמית שתתמודד עם מכלול הצרכים החברתיים והסביבתיים, ולא רק מעודדת טפילים ספקולנטים שאחראים לחלק מעליות מחירי המזון, אלא גם יוצרת את התשתית להמשך השוד הניאו־קולוניאלי של ארצות שבהן קיימים מצד אחד משאבי טבע עצומים ומנגד באופן אירוני גם עוני מחפיר ותת־תזונה. לפוטנציאל של משברי מזון חמורים תורמת גם תעשיית מזון בזבזנית, שנוטה להשמיד כמויות אדירות של מזון כדי לשמור על רמות רווח מסוימות, אינה מוכוונת לקידום בריאות הציבור ופוגעת קשות בסביבה. בכלל זה ניתן למנות את משבר הדגה החמור שמתפתח כתוצאה מדיג־יתר, זיהומים ושינויי טמפרטורה.

המשך הרס הסביבה משיקולי רווח, שהוא אחד המאפיינים הבולטים של המשבר הכלל־מערכתי כיום, חושף את פשיטת־הרגל של הקפיטליזם ומשפיע על התודעה של עובדים וצעירים בכל העולם, ומעורר מאבקים חשובים סביב בעיות חברתיות־סביבתיות. כך למשל בעקבות אסון הגרעין בפוקושימה ב־2011 ניתן לזהות הסלמה במחאות ובהתנגדות הציבורית לגרעין בשורה של ארצות — בטייוואן למשל נערכה במרץ ההפגנה הגדולה ביותר עד היום נגד אנרגיה גרעינית, בהשתתפות יותר מ־200,000 בני־אדם. זמן קצר קודם לכן התקיימה בארה״ב ההפגנה הסביבתית הגדולה ביותר בתולדותיה, במחאה נגד פרויקט הנחת צינור הנפט הקנדי "קיסטון XL". במיוחד ראויים לציון המאבקים הסביבתיים בסין, שצוברים תאוצה ולובשים אופי לוחמני מאוד, כפי שניתן היה לראות לדוגמה בהפגנות האלפים במחוז סצ׳ואן ביולי 2012 נגד הקמתו של מפעל נחושת חדש, שתחת אלימות משטרתית קשה קראו בין השאר "להתאחד כדי להגן על הסביבה למען הדור הבא". כפי שטען מרקס כבר בסוף המאה ה־19: "אפילו חברה שלמה, אומה, או כל החברות הקיימות בו־זמנית גם יחד, אינן הבעלים של כדור־הארץ. הן בסך־הכול המחזיקות בו, החוכרות הזמניות שלו, והן מוכרחות להוריש אותו לדורות הבאים במצב טוב יותר" (מרקס, הקפיטל, כרך 3, פרק 46).

ישראל היא אחת מהמדינות בעלות השיעור הנמוך ביותר של ייצור חשמל ממקורות של אנרגיה מתחדשת — כאחוז אחד בלבד! מעבר לכך מתנהלת בישראל שורה ארוכה של מאבקים סביבתיים נגד מפגעי זיהום אוויר, נגד תוכנית נתניהו לדה־רגולציה מסוכנת בתחום הבינוי ("רפורמת המרפסות"), נגד הקמת מתקן גז יבשתי בחוף הכרמל, נגד כריית פצלי שמן באזור בית־שמש ונגד הפגיעות בדיונות ובחופים ועוד, ויש להם פוטנציאל להתרחב ולתפוס משקל רב יותר בהמשך. אחת המשימות החשובות של "מאבק סוציאליסטי" ושל ה־CWI היא לחשוף את החיבור שבין השיטה הקפיטליסטית למשבר הסביבתי ולסייע לבנייתה של תנועה רחבה, בהובלת מעמד העובדים, שתוכל לבלום תוכניות להרס הסביבה ולקדם רפורמות סביבתיות נחוצות ואת הפתרון המעשי והמציאותי הרציני היחידי של תכנון כלכלי דמוקרטי וסוציאליסטי, שיוכל לאפשר פעולה בינלאומית נחרצת ומתואמת שתתגבר על הניגודים הבין־אימפריאליסטיים ההרסניים שמדרדרים את האנושות לעבר סכנה קיומית.

משברי החוב

בעקבות תחילת "המיתון הגדול" — שהביא ב־2009 להתכווצות הפעילות הכלכלית העולמית לראשונה מאז מלחמת העולם השנייה — ובמטרה להימנע מהידרדרות ל"שפל גדול" חדש, נקטו ממשלות רבות צעדים לחילוץ הבנקים והתאגידים הפיננסיים (באמצעות צעדי הלאמה חלקיים ובעיקר צעדי "הקלה כמותית") לצד "תמריצים פיסקליים" מסיביים וחסרי־תקדים במדינות העשירות יותר. ההשקעות התקציביות קצרות־הטווח והצלת המערכת הפיננסית הצליחו לייצב זמנית את המשבר, אך הם בעיקר גלגלו חובות אסטרונומיים של תאגידים פרטיים על שאר החברה.

אירופה נמצאת עדיין בחזית המשבר הקפיטליסטי. באיחוד האירופי, עלויות חילוץ הבנקים היו גורם מכריע בהתפתחות משבר החוב הדרמטי שבשלב הזה עדיין מטלטל ומטיל בספק את המשך קיומו של גוש היורו במתכונתו הנוכחית. בין אוקטובר 2008 לאוקטובר 2011 אישרה הנציבות האירופית סיוע למגזר הפיננסי מכספי משלמי המסים בהיקף של 4.5 טריליון יורו, השקולים לכ־37% מהתמ״ג השנתי של האיחוד האירופי, ולמעלה משליש מהתקציב כבר נוצל. מעמד העובדים והשכבות העניות נדרשים בשנים האחרונות, באמצעות מדיניות צנע אגרסיבית, לשלם את החובות שיצרו התאגידים הפיננסיים ולסגור את הגירעונות שנפערים גם עקב הירידה בהכנסות הממשלות ממסים על רקע המיתון הכלכלי. המשבר גם מנוצל לקידום הפרטות ענק, "מכירת חיסול" של נכסי ציבור, לצד התקפות על העבודה המאורגנת.

המטבע המשותף נוצר במטרה לסייע למעמדות השליטים באירופה לרכך השפעות של משברים כלכליים, אך בפועל הוא הביא דווקא להקצנת המשבר הנוכחי. בתקופת הצמיחה שקדמה למשבר, הקפיטליזם הגרמני השתמש בצעדים של "פיחות פנימי" — התקפות על שכר העובדים ועל ההוצאות הציבוריות — כחלופה לפיחות המטבע ("פיחות חיצוני") כדי לחזק את התחרותיות של הסחורות הגרמניות, בזמן שעל פני השטח נראה היה שהכלכלה הגרמנית מדשדשת אחרי כלכלות ה"פריפריה", ובעיקר פורטוגל, איטליה, אירלנד, יוון וספרד (התקשורת הקפיטליסטית הדביקה בהן את כינוי הגנאי PIIGS), שקיבלו גישה לכסף זול וחוו גל של השקעות מסיביות בתשתיות ובבנייה. בועות האשראי־נדל״ן שהתנפחו שם במהירות יצרו רושם של צמצום פערים עם הכלכלות החזקות יותר באירופה, אף שהתחרותיות של אותן כלכלות, בהתבסס על עלויות הייצור, גדלה בקצב איטי במיוחד, וכשהמשבר היכה באירופה, שבו ונחשפו הפערים כשאותן כלכלות "מתעוררות", שנקלעו כעת למיתון, סומנו כנקודות החלשות ביותר בכלכלת האיחוד האירופי. הכלכלות החלשות רוסקו ושועבדו כמעט לגמרי מבחינה כלכלית ופוליטית לתכתיבי ה"טרויקה" של הבנק המרכזי האירופי, הנציבות האירופית וקרן המטבע הבינלאומית, ובעיקר לתכתיבי האימפריאליזם הגרמני תחת הנהגתה של מרקל — שעקב חולשת השמאל ניצחה גם בבחירות האחרונות בספטמבר (אם כי למעשה הקואליציה הקודמת של מרקל איבדה קולות). כוחה הכלכלי של גרמניה תורגם לעוצמה פוליטית משמעותית בשנים האחרונות, על רקע המשבר ועקב העובדה שגרמניה היא המממנת הגדולה ביותר של מוסדות האיחוד האירופי והיורו.

יוון, שבדומה לאיטליה, ניהלה מדיניות של חוב ציבורי גבוה בתקופת הצמיחה, וממשלותיה אף הסתירו תחילה את היקף הגירעון האמיתי בתקציביהן, נאלצה לשלם הרבה יותר עבור הלוואות והידרדרה במהירות למשבר החוב החריף ששימש כתירוץ להרס המוחלט של כלכלת יוון בשנים האחרונות. כעת, משבר הבנקים בקפריסין בחודש מרץ חזר ושפך אור על מצבו המעורער של גוש היורו, שקפריסין אחראית ל־0.2% בלבד מהתוצר שלו — עשירית מכלכלת יוון, שהיה זה המשבר המתמשך בה שהתפשט לבנקים הקפריסאים, אשר מחזיקים בנכסים הגדולים פי 5.5 מגודל כלכלת קפריסין (בשל היותה מקלט מס), ובהם אג״ח של ממשלת יוון. פניית ממשלת קפריסין לסיוע בחילוץ הבנקים במדינה באמצעות הלוואה של מיליארדי יורו בודדים, נענתה בניסיון כושל של הטרויקה לנצל את ההזדמנות כדי לשגר מסר הרתעתי לכאורה לשאר הכלכלות שעשויות לבקש הלוואות חילוץ בהמשך. אלא שדרישתה לגבות מס גם מבעלי פיקדונות מבוטחים, נמוכים מ־100,000 יורו, ולאלץ אותם להשתתף בחילוץ הבנקים, נתקלה בהפגנות אלפים סוערות, שבעקבותיהן לא נמצא אפילו חבר פרלמנט אחד שיצביע בעד עסקת ההלוואה הראשונה שהוצעה. זו הייתה הפעם הראשונה שהתנאים הדרקוניים שכופה הטרויקה להלוואות נפסלו בפרלמנט (בסוף 2011, כשר״מ יוון דאז, יורגוס פפנדראו, הכריז מטעמים פופוליסטיים שיערוך משאל־עם על "חבילת החילוץ", הוא אולץ להתקפל בתוך ימים ספורים). הדוגמה הזאת לא תיעלם מעיניהם של ההמונים במדינות אחרות באירופה בהמשך. בנוסף, העיסקה שסוכמה לבסוף להצלת הבנקים, ושממומנת גם מכספי הפיקדונות הגדולים, בחלקם הגדול של עשירים רוסים ואוקראינים (מה שתורם להגברת המתיחות בין האיחוד האירופי לרוסיה), צפויה להאיץ את המגמה של בריחת הון מגוש היורו. בינתיים קפריסין, שהצטרפה למטבע המשותף ב־2008, נהפכה למדינת היורו הראשונה שהטילה מגבלות על תנועת הון. בעקבות כך נוצר מצב כזה ש"היורו הקפריסאי" אינו נסחר באופן חופשי באירופה ובפועל אינו שווה בערכו ל"יורו האירופי".

עד כה נשמרה שלמות גוש היורו, אך המצב בו נותר בלתי מאוזן ובלתי יציב והמשבר הבא כבר בדרך. כך למשל, החוב הציבורי של ספרד זינק בכמעט 21% ב־2012, והגיע ליותר מ־880 מיליארד יורו (84.1% מהתמ״ג), סכום הגבוה יותר מהתקציב המירבי של מנגנון היציבות האירופי (ESM), שהושק בספטמבר האחרון כתחליף "משודרג" לקרנות הסיוע הקודמות של גוש היורו. החוב של איטליה, הכלכלה השלישית בגודלה בגוש, מגיע ל־2 טריליון יורו — פי 1.3 מהתוצר והוא אחד הגבוהים בעולם. הסיכויים שאחת מהכלכלות החלשות יותר יעזבו או יסולקו מהמטבע המשותף בשנים הקרובות עדיין גבוהים. יותר מכך, עצם שרידותו של המטבע מוטלת בספק בתרחיש שבו כלכלות מרכזיות, ובעיקר גרמניה, יחליטו לזנוח אותו, אם כי הסבירות לכך עדיין נמוכה בשלב הנוכחי. בברלין רואים אמנם בכלכלות שבויות החובות עול כלכלי, ומשחקים עם הרעיון של סילוק אפשרי של יוון ושל מדינות נוספות כבר תקופה ארוכה, אך נראה שבינתיים הגלישה של האיחוד האירופי למיתון חוזר והתסיסה הפוליטית החריפה ברחבי היבשת, דחו את הרעיון הזה. החשש מההשלכות של קריסת היורו גם אילץ את ממשלת גרמניה להסכים שהבנק המרכזי האירופי ירכוש בצורה מסיבית אג״ח ממשלתיות החל מסוף 2011, אף שהדבר נוגד את אמנות האיחוד ואף שרשמית הם סירבו להצעה להחלת ערבות משותפת על החובות הממשלתיים בגוש באמצעות אג״ח כלל־אירופיות (יורובונדס).

אולם המדינות העשירות יותר בגוש היורו, ובעיקר גרמניה וצרפת, דורשות את היכולת להכתיב מדיניות לכלכלות החלשות יותר בתמורה לנכונות לספוג חלק מהחובות. ספציפית, האימפריאליזם הגרמני חותר לחזק את סמכויות מוסדות האיחוד האירופי תחת ההגמוניה שלו. מרקל עצמה מקדמת את הרעיון של איחוד מדיני מוגבר, כמטרה ארוכת טווח, עם מדיניות תקציבית משותפת, כדי להתגבר על חוסר היציבות המובנה של איחוד המטבע. אלא שעל רקע המשבר באירופה גוברים הלחצים על ממשלות רבות ללכת דווקא בכיוון הפוך. נדגיש כי בסופו של דבר, אין כל סיכוי להביא לאיחוד מדיני מלא של אירופה על בסיס השיטה הקפיטליסטית. המעמדות השליטים באירופה חברו בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה בניסיון להתגבר על המגבלות של מדינת הלאום כדי לשפר את יכולת התחרות שלהן מול ארה״ב ובהמשך גם מול יפן וסין, ולשם כך הם היו מוכנים לוותר על מידה מוגבלת של ריבונות. אולם הם נטועים במדינות הלאום שבמסגרתן הם התפתחו היסטורית ושמהוות את בסיס השליטה שלהם כיום, ובנוסף לכך ישנם גם הבדלי השפה והתודעה הלאומית החזקה שהתפתחו במסגרת מדינות הלאום. הניגודים והמתיחויות בין המדינות רק מחריפים כיום על רקע המשבר הכלכלי המתמשך.

אפילו יישום הרעיון של איחוד בנקאי (עם מנגנון פיקוח מרכזי אחיד), לכאורה כצעד בדרך לאיחוד תקציבי, יצריך משא־ומתן מחודש בין המדינות על שינויים באמנות האיחוד האירופי. הדבר ייקח שנים, וההתנגדות לשינויים תהיה עזה עוד הרבה יותר מאשר לאמנת ליסבון שאושרה סופית בלחץ המשבר ב־2009, כשברקע התנגדות ציבורית נרחבת ופסילה של טיוטות קודמות במשאלי־עם בהולנד, בצרפת ובאירלנד.

התנגדות ו"ריסון הצנע"

בדרום היבשת, ההתנגדות לצנע ולטרויקה נעטפת גם ברגש אנטי־גרמני חזק, ובגרמניה עצמה קיימת התנגדות ציבורית חזקה לתוכניות החילוץ, כשבשלב מאוחר יותר, כאמור, המשך ההתפתחות של המשבר ביבשת עשוי להוביל את גרמניה עצמה להחליט על נטישה של המטבע המשותף. מול הכשלים וההרס החברתי שגורם האיחוד האירופי הקפיטליסטי, בכל רחבי היבשת הולכת ומתחזקת האופוזיציה לאיחוד האירופי כ"מועדון" של שלטון ההון, ומתחזקות מגמות של היפרדות. לפי סקר שערך מכון Pew האמריקאי בשמונה מדינות (גרמניה, צרפת, בריטניה, איטליה, ספרד, יוון, פולין, צ׳כיה), התמיכה הציבורית בפרויקט האיחוד האירופי צנחה מ־60% ל־45% במהלך השנה שקדמה לחודש מאי 2013. בבריטניה, רוב הציבור תומך בעזיבת האיחוד האירופי, וממשלת הצנע של דיוויד קמרון כבר הבטיחה משאל־עם בעניין ב־2017, כקלף שנועד לגייס עבורה תמיכה לקראת הבחירות הכלליות ב־2015. בבחירות הדרמטיות שנערכו בתחילת השנה באיטליה, הכלכלה השלישית בגודלה בגוש היורו, רוב הבוחרים הצביעו למפלגות שמתנגדות לצנע, ו"תנועת חמשת הכוכבים" הפופוליסטית של הבדרן בפה גרילו, שמקדמת פרישה מהיורו וחזרה ללירה, הצליחה לגרוף 25% מהקולות.

את הניסיונות של פרשנים ניאו־ליברלים להצביע על סימני הצלחה לכאורה למדיניות הצנע דרך היאחזות בנתונים המעידים על התחזקות מסוימת של הייצוא ביוון, באירלנד ובספרד, יש להציב אל מול נתוני האבטלה מרקיעי השחקים. מדיניות הצנע הביאה לחורבן חברתי, לייאוש, להתאבדויות ולצורת המחאה הטרגית של ההצתות־העצמיות, שהתפשטה במיוחד בעקבות המהפכה התוניסאית. בד־בבד, בתגובה להתקפות האכזריות על מעמד העובדים ומעמד הביניים — "ה־99%" — התפתחה רדיקליזציה של שכבות משמעותיות ביבשת, שהתעוררו לפעולה גם בהשראת "האביב הערבי" ולמעשה בחלקים מדרום־אירופה ניתן היה לתאר בשלבים שונים של המאבק התפתחות של מצב־רוח סמי־התקוממותי. ב־12 מתוך 17 מדינות הגוש הוחלפו מפלגות השלטון מאז תחילת המשבר. למרות ההיבט של הבלבול הפוליטי והיעדר מפלגות של מעמד העובדים שיוכלו להוביל את המאבק בתקופה האחרונה, אפשר לזהות למשל בספרד בתנועת המחאה של "הזועמים" וסביב צעדי המחאה והשביתה של העובדים, ובמיוחד הכורים, יסודות של רוח הלחימה של המהפכה הספרדית. תנועת הזועמים קראה תיגר על השלטון הניאו־ליברלי של מפלגת ה־PSOE ("מפלגת העובדים הסוציאליסטית הספרדית", שהייתה בעברה מפלגת עובדים), אך הבלבול הפוליטי היחסי שאיפיין את התנועה התבטא בכך שהיא לא הצמיחה כל חלופה פוליטית. כתוצאה מכך נסללה הדרך לעליית ממשלת ההון הימנית עוד יותר של "המפלגה העממית" (PP) עם כמעט 45% מהקולות בבחירות לפרלמנט ב־2011. זו הספיקה מאז כבר לצנוח לשפל בתמיכה הציבורית, שעה שגם ה־PSOE ממשיכה להיחלש. למעשה, לו נערכו הבחירות כיום, אף אחת מהמפלגות הגדולות לא הייתה מתקרבת אפילו להשגת רוב פרלמנטרי, והדבר מסמן בעיה רצינית עבור המעמד השליט בספרד. מנגד מתחזקת באופן חד התמיכה במפלגת "השמאל המאוחד" (IU, חזית שמאלית בהובלת "המפלגה הקומוניסטית"), שמגיעה לשיא של כ־15% תמיכה בסקרים כעת — יותר מכפול משיעור הקולות עבורה בבחירות 2011. במקביל, הרדיקליזציה בחברה והניכור מהשלטון המרכזי מקבלים ביטוי גם בהתחזקות התמיכה בתנועות לאומיות־שמאליות המקדמות התנגדות לניאו־ליברליזם והיפרדות בקטלוניה (מפלגת CUP, "מועמדי האחדות העממית") ובחבל הבסקים (מפלגת בילדוּ).

את פורטוגל השכנה זיעזעה שביתה כללית עוצמתית בסוף יוני — החמישית בשלוש השנים האחרונות. השביתה הקיפה באופן מרשים 80% מכוח העבודה במשק (!), בהשתתפות רחבה של עובדים לא מאורגנים ובעלי עסקים קטנים, והיא התאפיינה בדרישות פוליטיות נגד הממשלה, ובפרט בקריאתה של התאחדות האיגודים הגדולה בפורטוגל, CGTP, להתפטרות הממשלה ולבחירות חדשות. השביתה הובילה להתפטרות שר האוצר בתוך יומיים, ובהמשך התפטרו אף שני שרים נוספים. חזית "קואליציית האחדות הדמוקרטית" ("המפלגה הקומוניסטית" ו"הירוקים") וחזית "גוש השמאל" זוכות יחד לכ־20% תמיכה בסקרים, גידול משמעותי ביחס לשתי מערכות הבחירות האחרונות (13.1% ב־2011 ו־17.7% ב־2009). יישום מדיניות של חזית מאוחדת בין מפלגות אלו ויחד עם איגודי העובדים והתנועות החברתיות יוכל להתחיל לסלול את הדרך לאלטרנטיבה שלטונית מצד מעמד העובדים.

מאבקים המוניים המשיכו לשטוף גם את יוון בשנים האחרונות, עם המחאה ההמונית בכיכר סינטגמה ושרשרת של שביתות כלליות ושביתות בענפי המשק המרכזיים. במוקדים נוספים באירופה התארגנו שביתות והשתלטויות מחאה של עובדים וסטודנטים על מבנים. בבריטניה, שבה צעדי שביתה הם עניין לא שכיח, התארגנה שביתה של 2 מיליון עובדים במגזר הציבורי בתגובה להתקפות על הפנסיות בנובמבר 2011. באופן משמעותי התארגנה בשנה לאחר מכן השביתה האירופית הרחבה המתואמת הראשונה. צעדי השביתה התחילו להראות את הכוח הפוטנציאלי של מעמד העובדים המאורגן, אף שבצורה קטועה ומסורסת עקב התפקיד הריאקציוני שממלאות ההנהגות הפרו־קפיטליסטיות הימניות באיגודים. "השביתה האירופית" לא פותחה להמשך של מאבק מתואם נגד מדיניות הצנע ברמה של כל דרום אירופה ושל היבשת בכלל, אך בפני עצמה מסייעת להמחיש איך בתגובה להתקפות על מעמד העובדים מצד האיחוד האירופי הקפיטליסטי יכולות להתפתח גם מסקנות מעמדיות אינטרנציונליסטיות חיוניות.

החשש בקרב המעמדות השליטים מפני הפוטנציאל של התפרצויות חברתיות גדולות עוד יותר בהמשך, במיוחד על רקע העובדה שמדיניות הצנע הביאה להחרפת המיתון, מוביל את מנהיגי האיחוד האירופי לשקול "להאט את הקצב" של גזירות הצנע. הקיצוצים הדרסטיים והפיטורים ההמוניים הביאו לירידה בצריכה הפרטית, לירידה בהכנסות הממשלות ממסים ולהגדלת גירעונותיהן — אפילו קרן המטבע הבינלאומית החלה להזהיר בשנה שעברה מפני ההשלכות של "צנע מוגזם" באירופה והודתה שההשלכות של מדיניות הצנע על התוצר היו גרועות בהרבה משהניחה מראש. בהובלת ארה״ב ויפן — אחת נושאת בחוב האבסולוטי הגדול בעולם, והשנייה בחוב היחסי הגדול בעולם — שרי האוצר של מדינות ה־G20 דחו באפריל הצעה להצבת יעדים מפורשים להגבלת החוב הממשלתי ביחס לתמ״ג. עם זאת, הממשל האמריקאי נמצא בעצמו תחת לחץ עצום לצמצם את החוב הממשלתי, בשל חשש מירידה באמון הגבוה ביכולת ההחזר של ארה״ב ובשל הלחצים מהמפלגה הרפובליקנית — שחותרת לאפשר לשמר ואף להגדיל את שיעורי הקלות המס לבעלי ההון בכל מחיר — לקדם קיצוצים תקציביים. מנקודת מבט קפיטליסטית, המערכת הדו־מפלגתית הגיעה במשבר הנוכחי למצב של שיתוק מוחלט, שהתבטא באופן סמלי בעובדה שאובמה הצליח להיבחר לכהונה שנייה על אף ירידה חדה בפופולריות שלו והסלידה הגוברת מהמדיניות הקפיטליסטית והאימפריאליסטית שהוא והמפלגה הדמוקרטית מקדמים, וההצבעה עבורו הפעם נשענה בעיקר על החששות בציבור הרחב מפני הגזירות הכלכליות הדרקוניות והמדיניות החברתית הריאקציונית שהרפובליקנים הבהירו מראש שהם מתכוונים להוביל, והמשך ההתפכחות של שכבות רחבות יותר מהאשליות באובמה מכינה את הקרקע לרעיון של מפלגת שמאל חדשה של האנשים העובדים שתוביל את המאבק בשלטון ההון, הביג־ביזנס. הקיצוץ הרוחבי בתקציבי הממשלה (ה"סיקווסטר") והגברת המיסוי על השכירים השנה — בתוספת הטלה סמלית של מסים על הסופר־עשירים כדי לרכך את ההתנגדות המעמדית — מחזקים מגמה של מיתון ועשויים לגרור המשך עלייה בפועל באבטלה (ירידה בשיעור ההשתתפות בכוח העבודה).

החוב הכולל של ממשלות העולם כמעט הוכפל מאז 2007 וכבר חצה את הסכום האגדי של 50 טריליון דולר, מתוכם כרבע הם חובות ממשלת ארה״ב. סוכנויות הדירוג המרכזיות — זרועות של טייקונים פיננסיים שמשמשות להפעלת לחץ על ממשלות בכסות "מקצועית", ושממשיכות לפעול ככאלו גם לאחר ששגו לחלוטין בהערכת ניירות הערך ה"רעילים" שערערו את המערכת הפיננסית הגלובלית במשבר הנוכחי — מטילות ספק הולך וגובר ביכולת של ממשלות לעמוד בתשלומים. לאחר הורדות הדירוג לארה״ב, בריטניה וצרפת, כעת פחות מ־8% מהאג״ח הממשלתיות זוכים לציון האשראי הגבוה ביותר. סך החובות הרשומים בבנקים ובאג״ח של ממשלות ותאגידים פרטיים בעולם מסתכמים ביותר מ־200 טריליון דולר. הררי החובות מבטיחים שנים ארוכות של קיפאון כלכלי, עם פוטנציאל גדול למיתון עולמי חוזר.

כלכלנים קיינסיאניים דוגמת פול קרוגמן קוראים כבר תקופה ארוכה לזנוח את הצנע ולעבור להשקעה מסיבית בהוצאה הציבורית כדי לעורר ביקושים ולצאת ממעגל המיתון. בעוד שמדיניות גירעונית כזו מסוגלת להמריץ זמנית את הפעילות הכלכלית, היא רק דוחה את משברי החובות ולא מספקת מענה אמיתי לבעיות היסודיות במשבר הנוכחי, ובפרט אין כל הבטחה שהיא תביא להיווצרות תנאים כלכליים שיעודדו השקעות הון פרטיות, שעליהן כאמור מסתמכת השיטה הקפיטליסטית. בעוד שאין ספק שעדיף לתמוך בתקציב גירעוני מאשר בקיצוצים ובמיסוי רגרסיבי שפוגע במעמד העובדים, בסופו של דבר ממשלות קפיטליסטיות ינסו לגרום למעמד העובדים לשלם את מחיר הגירעון. לדעתנו הצבת דרישה כללית להרחבת הגירעון מול ממשלות קפיטליסטיות (כפי שקידמו גם כמה מידידינו בשמאל בישראל סביב הבחירות לכנסת) נכנעת למעשה להיגיון הקפיטליסטי. גם במקומות שבהם לא היה זה חילוץ המגזר הפיננסי שהיה הגורם המכריע ביצירת הגירעונות הממשלתיים, אז מכירת נכסי ציבור והפחתה דרסטית במיסוי על ההון לאורך שנים הביאה לוויתור מכוון על מקורות תקציביים עצומים. נקודת המוצא של סוציאליסטים היא העובדה שקיים די עושר בחברה כיום כדי לאפשר שיפור בתנאי השכר והמחיה של מעמד העובדים והשקעה מסיבית בשירותים הציבוריים. זו שאלה של מאבק. לצורך העניין, בהקשר של משבר החובות של אירופה, ראוי לציין שכחצי אחוז מאוכלוסיית האיחוד האירופי הם מיליונרים שמחזיקים יחד עושר — תוצר של עבודה חברתית — בהיקף של כ־7.6 טריליון יורו. "ריסון הצנע" לא מהווה כל בשורה עבור מעמד העובדים ולא פותר אף בעיה כלכלית אמיתית. הוויכוח בין הגישה הקיינסיאנית לניאו־ליברלית הוא מראש ויכוח על הדרך להצליח לעורר את השוק הקפיטליסטי, לגרום לבעלי ההון לשוב ולהשקיע, והוא מראש מהווה מבוי־סתום עבור מעמד העובדים.

מפלגות של מעמד העובדים

כפי שהסביר הוועד הפועל הבינלאומי של ה־CWI בדצמבר 2012, כעת, "ארבע–חמש שנים מאז התפרצותו של משבר כלכלי עולמי בעל השפעה מחרבת, אנחנו יכולים להסיק כי נפתחות אפשרויות חיוביות במיוחד לצמיחתה של תנועת ה־CWI. עם ההסתייגות שהתודעה — השקפתו הכללית של מעמד העובדים — עוד טרם הדביקה את הפער עם המצב האובייקטיבי, בכל זאת ניתן לתארה כטרום־מהפכנית, בייחוד כשמדובר במישור העולמי. הכוחות היצרניים כבר אינם מתפתחים אלא נמצאים בקיפאון ואף בנסיגה. הדבר מלווה בהתפוררות חברתית מסוימת של חלקים ממעמד העובדים ומהשכבות העניות. בד־בבד, נוצרות שכבות חדשות של מעמד העובדים, כמו גם חלקים ממעמד הביניים — שעוברים פרולטריזציה — ונאלצים לאמץ את השיטות המסורתיות של מעמד העובדים בדמות שביתות והתאגדות מקצועית. כוחו הפוטנציאלי של מעמד העובדים נותר בעינו, אף שהוא כבול ומוחלש על־ידי המנהיגות הימנית באיגודי העובדים כמו גם על־ידי המפלגות הסוציאל־דמוקרטיות והקומוניסטיות" (מתוך הצהרת הוועד הפועל הבינלאומי של ה־CWI, דצמבר 2012, "עידן הצנע מכין את הקרקע לרעידות אדמה חברתיות").

דוגמאות קיצוניות במיוחד לתפקיד ההרסני של מפלגות מהמסורת הפוליטית הסטליניסטית ניתן למצוא ביוון, בתפקיד הכיתתי והפלגני של המפלגה הקומוניסטית (KKE), שבין השאר סירבה לארגן חזית מאוחדת עם סיריזה ולקדם עקרונית ממשלה של מעמד העובדים כחלופה לממשלות ההון, וכמו כן גם בתפקיד האופורטוניסטי המוחלט של המפלגה הקומוניסטית בקפריסין (AKEL), שלקחה חלק בשלטון ומדיניותה הקפיטליסטית סללה למעשה את הדרך לעליית הימין — לקח חשוב גם עבור סיריזה ביוון. במקביל, המפלגות הסוציאל־דמוקרטיות, שהיו בעברן מפלגות עובדים בבסיסיהן, הפכו כבר מזמן למפלגות בורגניות קפיטליסטיות לחלוטין, שמציגות הבדלי גישות קוסמטיים יחסית מול מפלגות קפיטליסטיות שמרניות. פרנסואה הולנד בצרפת, שרכב לשלטון בשנה שעברה על גבי המיאוס מהמשבר הכלכלי וההתנגדות למדיניות הצנע, והוביל את "המפלגה הסוציאליסטית" להגמוניה במוסדות השלטון, תוקף זכויות עובדים כדי "להגמיש את המשק" עבור המעבידים על רקע המשבר הקפיטליסטי ומקדם במרץ מדיניות צנע דורסנית במיוחד, לאחר שגם "מס העושר" וצעדים מוגבלים אחרים שהציע להגברת המיסוי על העשירים נענו בבריחת הון. הוא נהפך במהירות לנשיא השנוא ביותר בשלושת העשורים האחרונים. הניסיון הזה מדגים את המגבלה של הדרישה הצודקת להגדלת נטל המס על העשירים ועל התאגידים הגדולים — כמו דרישות רבות אחרות היא תיאלץ לכרוע ברך בפני הדיקטטורה של ההון אם היא אינה כרוכה בקריאת תיגר על השיטה הקפיטליסטית עצמה. מול האיום החוזר ונשנה של בריחת הון, אנחנו הסברנו שיש צורך בדרישות מעבר שיכללו הטלת מגבלות על תנועות הון והחלת שליטה ציבורית מלאה במסחר במטבע חוץ ובפעילות היבוא והיצוא במשק (כלומר, מונופול של המדינה על סחר החוץ), זאת בגיבוי תוכנית להלאמת הבנקים ותאגידי המפתח במשק, תחת ניהול ופיקוח דמוקרטיים על־ידי מעמד העובדים. קמפיין ההמונים הריאקציוני שאירגן הימין בצרפת נגד רפורמת הנישואים החד־מיניים שם רמז בצורה ברורה לכך שהימין השמרני מעדיף שלא למקד ולארגן את האופוזיציה ל"ממשלת השמאל" סביב עיקרי מדיניותה הכלכלית אלא לנצל באופן מניפולטיבי את המשבר החברתי ולעורר דעות־קדומות על "ערכי משפחה". התערבות צבא צרפת במשבר המדיני במאלי בתחילת השנה, במטרה להבטיח את האינטרסים של האימפריאליזם הצרפתי באזור, שמעוניין בגישה למחצבי המינרלים של מאלי, בכסות של כוחות שחרור, שימשה את ממשלת צרפת גם כדי לנסות להסיח את הדעת מהגזירות ומחולשת הממשלה באמצעות שוביניזם לאומי.

בעוד שהתמיכה בבחירות 2012 במועמד "חזית השמאל", ז׳אן לוק מלנשון (שהתפלג מ"המפלגה הסוציאליסטית" וחבר לחזית עם "המפלגה הקומוניסטית") הייתה מרשימה יחסית ומעידה על הפוטנציאל לצמיחה של מפלגת שמאל סוציאליסטית רחבה חדשה (לאחר ש"המפלגה האנטי־קפיטליסטית", NPA, הסתפקה במסרים ממוסמסים ולמעשה ויתרה על האפשרות למלא את התפקיד), במקביל העובדה שמועמדת הימין הקיצוני לה־פן הצליחה להגיע למקום השלישי מציבה תמרור אזהרה נוסף מפני סכנת הימין הקיצוני במידה ומעמד העובדים לא יצליח לקדם את המאבק ולהציב חלופה פוליטית רצינית משלו. בשנה שעברה נרשמה עלייה חדה בתקריות האנטישמיות בצרפת, כולל הפיגוע הרצחני בבית־הספר היהודי בטולוז, והמגמה הזאת היא חלק ממגמה רחבה יותר בארצות רבות בעקבות העמקת המשבר החברתי, עם עלייה בתופעות של גזענות, לרבות איסלמופוביה ושנאת מהגרים. ברוסיה, נוכח התחזקות האופוזיציה וההתעוררות המשמעותית של תנועת המחאה נגד משטר פוטין בשנתיים האחרונות ("אוקופיי־אבאיי"), הקרמלין נוטה להישען לא רק על צעדים אוטוריטאריים (כולל חסימת תכנים באינטרנט), אלא באופן מוגבר גם על הכנסייה, והמשטר אף מגייס שנאת מהגרים וחקיקה והסתה הומופובית כדי להסיט את הזעם הציבורי לעבר "שעיר־לעזאזל". אמצעים אלה מספקים רוח־גבית להשתוללות של ריאקציה הומופובית ברחבי רוסיה, שכוללת כנופיות ימין־קיצוני המתעללות בנערים הומואים. עם זאת, אמצעים אלה לא צפויים להצליח להשקיט את האופוזיציה למשטר פוטין, בייחוד לאור הצפי להחמרה בהאטה הכלכלית.

אף ששכבות רחבות נעות שמאלה, וזו המגמה העיקרית בארצות רבות, כוחות הימין הקיצוני מצליחים לנצל את המשבר הכלכלי ולחדור חלקית לריק הפוליטי ולהגדיל את בסיס התמיכה שלהן בקרב השכבות המיואשות ביותר בחברה. שלטון הימין הקיצוני של "פידֶש" בהונגריה, עם שותפיו ממפלגת "יוביק" הניאו־פאשיסטית והמיליציה שלה, מספקים דוגמה חריפה להתרת־הרסן של מהפכת־הנגד, אם כי לא פחות חשוב להדגיש את תנועת המחאה הרחבה שהתפתחה בהונגריה נגד הימין הקיצוני ואת ההיחלשות היחסית בתמיכה ביוביק בסקרי דעת קהל. ביוון, חברינו וחברותינו בתנועת "קסקינימה" לקחו חלק בהקמה של ועדות אנטי־פאשיסטיות רחבות, בהשתתפות עובדים, צעירים ופליטים, כנגד פעולות "השחר הזהוב" הניאו־פאשיסטית, שבמערכות הבחירות ב־2012 הצליחה להיכנס לראשונה לפרלמנט, לאחר שהתמיכה בה זינקה מכ־0.3% תמיכה ב־2009 ל־7% (400 אלף קולות). אולם הזינוק בתמיכה ב"קואליציית השמאל הרדיקלי", סיריזה, היה דרמטי הרבה יותר, מכ־5% במערכות הבחירות הקודמות ל־17% במאי ו־27% ביוני 2012 (1.6 מיליון קולות). "אם מעמד העובדים והשמאל ייכשלו ולא יובילו מהפכה סוציאליסטית, ההיסטוריה מעידה שהם ישלמו מחיר כבד כתוצאה מכך. את המתחים החברתיים הקיימים ביוון לא ניתן להכיל לעד במסגרת של 'דמוקרטיה'... [אמנם] סביר יותר שהקפיטליסטים ייפנו קודם לסוג של בונפרטיזם פרלמנטרי, בדומה לממשלת מונטי [לשעבר] באיטליה, רק אוטוריטרית יותר... אם ניסיון כזה לא יעבוד ושורה של ממשלות בעלות אופי דומה לא יהיו מסוגלות לשבור את המבוי־הסתום החברתי שנוצר, ואם מעמד העובדים, באמצעות מפלגה מהפכנית, לא יתפוס את השלטון, אז הקפיטליסטים היוונים עלולים לעבור לדיקטטורה גלויה. חשוב שנזהיר מצדנו כי למעמד העובדים ביוון יש אמנם עוד זמן, אך שעלינו לנצל את הזמן במטרה להכין כוח שיוכל להוביל מההתחלה ועד הסוף שינוי סוציאליסטי בחברה" (באותה הצהרה). נכון לעכשיו קיימת עדיין סבירות ריאלית בהחלט ש"סיריזה" תרכיב את הממשלה הבאה, אלא שתחת הלחצים היא נעה ימינה ומנסה למעשה לשכנע את האליטה הקפיטליסטית ביוון ואת מוסדות האיחוד האירופי שהיא "אחראית מספיק" כדי לא לשבור מהתכתיבים של הטרויקה ומהשיטה הקפיטליסטית. מדובר במגמה מסוכנת, שמדגישה בין היתר את החשיבות שבקידום קואליציה בולטת ומשפיעה של הכוחות הסוציאליסטיים בשמאל היווני.

דרום אפריקה

מעמד העובדים החל להתארגן ולהיאבק בעוצמה בתגובה לגזירות הקפיטליסטיות האכזריות מאז תחילת המשבר. הוא נכנס ככוח מוביל לזירת המאבק בשורה של מדינות, ונשק השביתה הכללית הופעל באירופה, בהודו, בתוניסיה, בניגריה ובמקומות נוספים. המחסור במנהיגות סוציאליסטית, וספציפית במפלגות המונים של מעמד העובדים, נותר אחד האתגרים החיוניים כיום, וזוהי משימה מרכזית עבור הכוחות המרקסיסטיים שלנו בתנועת ה־CWI ברמה הבינלאומית, לסייע לבנות את המנהיגות הזאת. הקמתה של מפלגת העובדים הסוציאליסטית (WASP) בדרום־אפריקה, בהובלת חברינו וחברותינו מהתנועה הסוציאליסטית הדמוקרטית (DSM) ועובדי מכרות, נמצאת אמנם עדיין בשלבים ראשונים והצלחתה בבחירות 2014 כמובן אינה מובטחת אוטומטית כלל, אך היא כבר מציבה דוגמה חשובה לתנועת העובדים ברמה הבינלאומית.

שני עשורים אחרי נפילת האפרטהייד, ודרום־אפריקה היא בין חמש המדינות עם פערי ההכנסות הקיצוניים ביותר בעולם (כ־0.63 במדד ג׳יני). שיעור האבטלה הרשמי, המרוכך, עומד על 25.2%, וכרבע מ־51 מיליון התושבים סובלים מתת־תזונה ומרעב אך ורק בגלל יוקר המחיה מול משכורות עוני. לפי דוח של "הפורום הכלכלי העולמי" מערכת החינוך הדרום־אפריקנית היא השנייה הכי גרועה בעולם בתחומי המדע והמתמטיקה (אחרי תימן), ובנוסף, הנשים והנערות הדרום־אפריקניות עוד סובלות מתופעות קיצוניות של אלימות וניצול מיני, שמתבטאות גם בשכיחות הדבקה גבוהה מאוד בנגיף ה־HIV, שעדיין נפוץ בחברה ברמה משברית בעקבות מדיניות ההכחשה הריאקציונית של מפלגת הקונגרס בתקופת הנשיא לשעבר תאבו מבקי. שלטון ההפרדה הגזעית של המיעוט הלבן הסתיים בדרך של משא־ומתן עם ה־ANC, תחת לחץ של בעלי ההון המקומיים ושל האימפריאליזם העולמי, לא מתוך מטרה לשחרר את הרוב השחור, אלא מכיוון שהם הבינו היטב שהמאבק של ההמונים בדרום־אפריקה ושל הארגונים המהפכניים שלהם, תחת הדגל של חופש וסוציאליזם, לא יאפשר לשמר את השיטה הכלכלית הקפיטליסטית שלהם מבלי לספק דמוקרטיה פרלמנטרית שתיתפס כלגיטימית על־ידי רוב האוכלוסייה. קמפיין הניצחון האידיאולוגי של הקפיטליזם בעקבות נפילת ברית־המועצות תרם לנסיבות הפוליטיות המיוחדות שאיפשרו לכופף את הנהגת ה־ANC אז, בהובלת נלסון מנדלה, שתחת הלחץ הכבד התנערה מההתחייבויות ההיסטוריות של ה־ANC לכלכלה מולאמת ולרווחה, והצטרפה בתוך תקופה קצרה לגל העולמי של אימוץ קווי מדיניות ניאו־ליברליים.

המאבק ההמוני ההרואי של עובדי המכרות והטבח בהם באוגוסט 2012 מייצגים מיפנה היסטורי עבור דרום־אפריקה. דרישתם של העובדים להעלות את שכרם משכר רעב לשכר מחיה בסיסי (של 12,500 ראנד, כ־4,900 שקל) נתקלה באלימות רצחנית, מכוונת ומתוכננת, שהציפה את העובדה שהרווחים העצומים של בעלי ההון בתעשיית המכרות בדרום אפריקה נגרפים על גבם של הפועלים במכרות באמצעות שיטות דיכוי שלא רחוקות מאלו שהיו נהוגות בתקופת האפרטהייד. זו הייתה למעשה התקוממות פוליטית נגד הדיקטטורה של המעבידים במכרות, בחסות הממשלה ובגיבוי ההנהגה המושחתת באיגודים, ובפרט הנהגת איגוד הכורים הארצי (NUM), שהיה בעברו איגוד סוציאליסטי מהפכני והפך למפקח על ניצול הכורים. בלית־ברירה, ולאחר שניסיון הידברות עם האיגוד הוביל לרצח של עובדים, העובדים נאלצו להקים ועדי שביתה עצמאיים ונפרדים מהאיגוד. הטבח במריקאנה חשף בפני מעמד העובדים בצורה חדה את האופי המעמדי האמיתי של שלטון ה־ANC הוותיק, הנשען על שותפות עם התאחדות האיגודים COSATU ועם המפלגה הקומוניסטית. הקמת מפלגת העובדים הסוציאליסטית בעקבות מאבק הכורים היא מההתפתחויות הפוליטיות החשובות ביותר מאז נפילת האפרטהייד. לראשונה מאז הבחירות הכלליות של 1994 קיימת ברמה הציבורית הארצית חלופה שמאלית בעלת סדר־יום סוציאליסטי למפלגת הקונגרס הלאומי האפריקני (ANC). הצלחתה של המפלגה הזאת עשויה להציב דוגמה ברמה הבינלאומית, ובפרט עבור מדינות נוספות באפריקה, שבהיעדר תנועת עובדים מאורגנת ומלוכדת, מידרדרות לעבר התפוררות חברתית ואלימות עדתית ושבטית וקריסה למצב של מלחמת אזרחים כפי שמדגימה למשל שוב ושוב קונגו.

אמריקה הלטינית

מרכז הכובד של ההתנגדות והמאבק המעמדי עבר בהשפעת המשבר העולמי למזרח התיכון ולארצות הקפיטליסטיות המפותחות, בעיקר לאירופה. עם זאת, כפי שכבר הדגימה תנועת המחאה בברזיל, ההאטה באמריקה הלטינית כיום והאפשרות לגלישה למיתון־חוזר בחלק מהכלכלות, עשויה להאיץ התפתחות של גל חדש של רדיקליזציה, קיטוב פוליטי והתפרצויות מהפכניות, בהמשך למאבקים שטלטלו את היבשת סביב תחילת המילניום נגד ההתקפות הניאו־ליברליות. אמנם הערכנו שהמאבקים באמריקה הלטינית יתפתחו כבר בשלבים מוקדמים יותר של המשבר העולמי בקצב מהיר יותר, אך הצמיחה הכלכלית ביבשת בשנים האחרונות, שהייתה מבוססת בעיקר על יצוא חומרי גלם לסין ולשווקים אסייתיים אחרים — כעת ההאטה באסיה מושכת מטה את הצמיחה בברזיל, ארגנטינה וכלכלות נוספות —  תרמה להתייצבות פוליטית זמנית ביבשת, שלאורך העשור הקודם הייתה בחזית המאבק המעמדי בעולם וחוותה תחייה של רעיונות סוציאליסטיים על רקע ההתמרדות נגד הניאו־ליברליזם ולמעשה ההתפרצויות המהפכניות הראשונות של המאה ה־21.

מותו של הוגו צ׳אבס, מנהיג "המהפכה הבוליבריאנית" בוונצואלה, התקבל בצער ובאבל בקרב המונים ברחבי העולם, ומיליוני בני־אדם התאבלו ברחובות הבירה קראקס. מדיניות הרווחה תומכת העניים שהוביל צ׳אבס, במימון כספי הנפט, הייתה חריגה בנוף של ההגמוניה הניאו־ליברלית במישור הבינלאומי. רבים בכל העולם זיהו את מדיניותו ואת נאומיו בזכות "מהפכה סוציאליסטית" ו"סוציאליזם במאה ה־21" כחלופה או הליכה לעבר חלופה לניאו־ליברליזם, לשיטה הקפיטליסטית ולשליטה האימפריאליסטית, ובאמריקה הלטינית הייתה לכך תרומה להחזרת רעיונות סוציאליסטיים לסדר־היום הציבורי. מדיניותו גייסה סביבו תמיכה עממית המונית, שגם איפשרה לסכל את ניסיון ההפיכה של האופוזיציה הקפיטליסטית ב־2002, שנעשה במעורבות אימפריאליסטית של ממשל בוש. תנועת ההמונים שהתפתחה מלמטה בוונצואלה הצילה את שלטונו של צ׳אבס פעם אחר פעם בעימותים עם בעלי ההון, בעלי האחוזות והמעצמות האימפריאליסטיות, וההמונים הם שדחקו בשלטונו להוביל — בעיקר בשנים 2003–2008 — הלאמות, גם אם חלקיות למדי, וליישם רפורמות שכללו שירותי בריאות וחינוך בסיסיים בחינם, השקעה מסיבית בדיור ציבורי ועוד, וכתוצאה מכך צומצמו דרמטית ממדי העוני הקיצוני וחלה ירידה משמעותית בפערי ההכנסה (אף שזוהי המגמה השלטת בכל היבשת, בוונצואלה הפערים הם ככל הנראה הנמוכים ביותר אחרי קובה).

אולם ממשלתו הרפורמיסטית של צ׳אבס העדיפה "פשרה מעמדית" וסירבה לשבור מהשיטה הקפיטליסטית, כך שגם עשור וחצי לאחר עלייתו לשלטון, ההישגים הכלכליים־חברתיים שלה נותרו צנועים יחסית ובחלקם כלל אינם מובטחים לטווח הארוך, וההישענות הכמעט־בלעדית על הכנסות המדינה מנפט מגבירה את החשיפה של הכלכלה לזעזועים. כבר כיום המשטר בוונצואלה תלוי בצורה גוברת בהלוואות מסין לצורך מימון ההשקעות הממשלתיות. היפר־אינפלציה בקצב שנתי של כ־20% מקלה על הגירעון התקציבי של הממשלה, אבל בו־זמנית ממשיכה לשחוק את השכר הריאלי במשק ולא בטוח שהתוספות שהנשיא החדש ניקולאס מאדורו מבטיח אכן יפצו על כל השחיקה. בעוד ששיעור האבטלה פחת במחצית, הוא עדיין עומד על 7.6%, והוא עשוי לשוב ולהתרחב בתקופה הקרובה על רקע האטה משמעותית בצמיחה הכלכלית. בשנים האחרונות, על רקע השפעות המשבר הקפיטליסטי הגלובלי, ממשלתו של צ׳אבס גם הסיתה ודיכאה עובדים שובתים שדרשו לשפר את תנאיהם, שעה שהבנקים והתאגידים הפרטיים הגדולים ממשיכים לגרוף רווחים, ואיתם גם מתעשרי "הבורגנות הבוליבריאנית" המושחתת שצמחה תחת צ׳אבס על חשבון כספי הציבור. ההתקדמות הכלכלית האיטית יחסית אל מול המצוקות הכלכליות הבוערות, העלייה הדרמטית בשיעורי הפשיעה, וגם פולחן האישיות סביב צ׳אבס והרדיפה גם של גורמי אופוזיציה שמאליים, החלו להכעיס ולנכר שכבות משמעותיות בחברה מהמשטר בשנים האחרונות. צ׳אבס אמנם ניצח בבחירות 2012 עם 55%, שזה הרבה יותר ממרבית הפוליטיקאים הקפיטליסטים ברחבי העולם, אך גם שיעור התמיכה האלקטורלית הנמוך ביותר עד אז, למעט התבוסה במשאל העם על החוקה ב־2007. מאדורו כבר זכה השנה ל־50% תמיכה בבחירות צמודות מאוד מול מועמד הימין. בהתחשב במצב הרעוע של הכלכלה, אפשר לצפות שהזעם הציבורי על השלטון הצ׳אביסטי יגבר, ולא נראה שההשלמה החיובית אך הסמלית של הלאמתן של שתי חברות הברזל באוגוסט האחרון (תהליך איטי שהחל עוד ב־2009, עם הכרזותיו של צ׳אבס על צעדי הלאמה שיסייעו להניח "בסיס מוצק לסוציאליזם") משנה את המגמה הזאת. במצב שנוצר קיימת סכנה ממשית להתחזקות ולניצחון של הימין ומהפכת־הנגד בשנים הקרובות, במחיר קטסטרופלי, אך עם זאת, ונצואלה נכנסה לתקופה של התעוררות מחודשת של דיון בתנועה הצ׳אביסטית ובשמאל על האסטרטגיה להכרעת הימין ולהגשמת "סוציאליזם במאה ה־21", וצפויה פתיחות רבה יותר גם לרעיונות מרקסיסטיים, כמו אלה שחברינו וחברותינו בוונצואלה נאבקים לקדם.

ממשלתו הרפורמיסטית של איבו מוראלס בבוליביה נעה בבירור לימין בשנים האחרונות במאמץ להתפשר עם האופוזיציה הקפיטליסטית, והיא אימצה צעדים ניאו־ליברליים וכבר התעמתה עם עובדים שובתים ודיכאה מחאה של מפגינים ילידים נגד הפקעת אדמות. העובדה שכלכלתה לא הושפעה קשות מהמשבר הקפיטליסטי הגלובלי עדיין, סייעה לממשלה לשמר תמיכה עממית נרחבת יחסית, אך סקרים מלמדים שהיא בירידה. מעמד העובדים המאורגן מגלה פחות ופחות סבלנות, ובאחרונה פועלי המכרות נכנסו לעימות חריף עם הממשלה במאבק להעלות את גובה הפנסיה שלהם. מוראלס צפוי להתמודד שוב בבחירות לנשיאות בשנה הבאה ובינתיים נראה שמרבית הסיכויים הם שההמונים יתגייסו מאחורי מועמדותו כדי להביס את איום החזרה של הימין הקפיטליסטי, אך גם שם נפתחות ההזדמנויות לבניית הכוחות של הרעיונות המרקסיסטיים בתקופה הזאת.

בברזיל, ההאטה הכלכלית חיזקה הלך־רוח של זעם מעמדי על ההתקפות החדשות על העובדים לאחר שנות הצמיחה הבלתי שוויונית שלא שיפרה את מצב העובדים. ההאטה בצמיחה העולמית ובמיוחד בסין הביאה לאחוז צמיחה מזערי של 0.9% ב־2012 בברזיל. תנועת המחאה ההמונית נגד מחירי התחבורה הגבוהים, הפערים העצומים וההשקעה המועטה בחינוך ובבריאות בסוף חודש יוני הקיפה יותר מ־120 ערים וראתה בשיאה סדר־גודל של 2 מיליון מפגינים ברחובות, במסגרת יום פעולה ארצי בתמיכת איגודי העובדים המרכזיים, שכלל חסימות כבישים ושביתות. מדובר בתנועת המחאה הגדולה ביותר בברזיל מזה שני עשורים, ולמרות דיכוי המחאה, הפגנות הענק הצליחו להביא להורדת מחירי התחבורה הציבורית במדינות המחוז ריו דה־ז׳ניירו וסאו פאולו. התמיכה בנשיאה דילמה רוסף מ"מפלגת העובדים" (PT, שבעברה אכן הייתה מפלגת עובדים) כבר צנחה ב־27% בעקבות תנועת המחאה. ה־PT ניצבת מול משבר תמיכה עמוק, לאחר ששירתה נאמנה את שלטון ההון בברזיל במשך יותר מעשור, מאז בחירתו של "לולה" לנשיאות ב־2002.

בצ׳ילה, דווקא על רקע הצמיחה, עליית ממשלת הימין הניאו־ליברלית האגרסיבית יותר ב־2010 הפכה ל"שוט של מהפכת־הנגד" שעורר מאבקי עובדים וסטודנטים עוצמתיים, ששברו את השקט החברתי היחסי (אף שכבר לאורך השנים האחרונות הוא החל להיסדק, במיוחד עם מחאת התלמידים ההמונית ב־2006 נגד אי־השוויון במערכת החינוך) ששרר במדינה במשך יותר משני עשורים מאז נפילת הדיקטטורה של פינושה, וחשפו את שקר השגשוג שמאחורי המודל הכלכלי שחסידי הניאו־ליברליזם שיבחו במשך שנים. ייתכן שהנשיאה הקודמת, מישל בצ׳אלט מ"המפלגה הסוציאליסטית" — שמאז תקופתו של סלבדור איינדה כבר אימצה לחלוטין את ההיגיון הקפיטליסטי — תצליח לגרוף את פירות הצבעת ההענשה הצפויה לשלטון הניאו־ליברלי של פיניירה בבחירות בנובמבר הקרוב. אך היא אינה מציעה כל חלופה כפי שהספיקה להדגים בקדנציה הקודמת. דרך ההתמודדות עם המשבר המתפתח בצ׳ילה, בשאר היבשת וברמה העולמית, שכבות חדשות ייפנו לחפש דרך רצינית להיאבק בשלטון ההון, וייבנו את הכוחות המרקסיסטיים הנחוצים כדי להוביל את מעמד העובדים ואת שאר החברה להיפרדות מהקפיטליזם ולשינוי סוציאליסטי — הלקח ההיסטורי מטרגדיית ההפיכה הצבאית נגד ממשלתו של איינדה בצ׳ילה לפני ארבעה עשורים, ב־11 בספטמבר 1973.

בארגנטינה, על רקע ההאטה הכלכלית, כריסטינה קירשנר הפרוניסטית נדחפה להוביל את ההלאמה החלקית של תאגיד הנפט באפריל 2012, שנתפסה כצעד מסוכן על־ידי המנהיגים האימפריאליסטיים בעולם, אך בד־בבד, בדומה לרוסף בברזיל, היא פועלת לגלגול מחיר המשבר על מעמד העובדים. המשבר הכלכלי מחמיר. ממשלת ארגנטינה הואשמה על־ידי קרן המטבע הבינלאומית בריכוך נתוני אינפלציית המחירים, שעה שחלק מההערכות מדברות על קצב של 30% בשנה, ובעקבות כך הממשלה נאלצה גם להכריז על הקפאת מחירים זמנית ברשתות המזון. כפי שהדגימה גם השביתה הכללית ששיתקה את ארגנטינה בנובמבר 2012, השינוי במצב הכלכלי באמריקה הלטינית כבר פותח שלב חדש במאבק עבור מעמד העובדים.

העובדה שכיום אמריקה הלטינית היא היבשת עם השיעור הגבוה ביותר של אוכלוסייה עירונית (84%) מותירה מאחור אשליות שהתפתחו במאה שעברה ביחס לתפקיד של לוחמת גרילה והסתמכות על הכפר כנתיב המכריע לכאורה לשינוי סוציאליסטי של החברה — אשליות אלו, שגבו מחיר דמים גבוה, פספסו את התפקיד המכריע של מעמד העובדים בחברה הקפיטליסטית ובאופן מהופך שגו לראות דווקא בו — ולא בכוחות גרילה והתארגנות בכפרים — כבעל תפקיד מסייע בלבד. בקובה הדבר הוביל לכך שניצחון המהפכה הקובנית ההיסטורית ב־1959 אמנם הביא לסילוק הקפיטליזם, אך לא לשליטה דמוקרטית של מעמד העובדים על המדינה החדשה ועל המשק המתוכנן, מה שפינה את הדרך, למרות כל ההישגים החשובים, לצמיחתה של ביורוקרטיה מסואבת ולתופעות מעוותות של דיכוי. אולם המציאות העירונית ברחבי היבשת כיום שבה ושופכת אור באופן בלתי נמנע על התפקיד המרכזי והמכריע של המאבק המעמדי של העובדים בכל מהפכה חברתית.

טלטלה עולמית

המצב הבינלאומי הנוכחי מתאפיין במשבר כלכלי יסודי ובעל השלכות הרסניות ביותר על תנאי המחיה של ההמונים ברחבי העולם כולו. כפי שהסברנו בעבר, השיטה הקפיטליסטית הארכאית לא תגיע אוטומטית לקיצה מעצם הכשלים והנזקים הכבדים שהיא גורמת לחברה; היא תסתיים רק עם הפקעת השליטה בכלכלה, בחברה ובפוליטיקה מידי בעלי ההון והעברתה לידי מעמד העובדים, דרך כינונה של שיטה סוציאליסטית ודמוקרטית מודרנית. רבים מקבילים בצדק בין המהפכות כיום לתקופות שונות של מהפכות לאורך ההיסטוריה, בניסיון לגזור מסקנות ולקחים רלוונטיים. התקופה של מהפכות העובדים לאחר מלחמת העולם הראשונה, כששיאה במהפכה הרוסית של 1917, כוללת, למרות כל השינויים החברתיים העצומים לאורך המאה האחרונה, את הדוגמה החשובה ביותר לדרך להתגבר על שלטון ההון ולהתחיל בבנייה של חברה סוציאליסטית ודמוקרטית. מהפכת־הנגד הסטליניסטית, שהביאה להשתלטות שלטון פקידים טוטליטרי ולריסוק המנגנונים הדמוקרטיים, לא הייתה תוצר אוטומטי של המהפכה אלא תוצר של שילוב בין נסיבות ייחודיות ובהן בידוד המהפכה, תנאי נחשלות, התשת השכבות המהפכניות בעקבות המלחמה שנכפתה על־ידי המעצמות הקפיטליסטיות, וחיסול של פעילים ומנהיגים שהובילו את המהפכה. שיטה סוציאליסטית לא יכולה להתקיים מבלי שמעמד העובדים יוכל לשלוט באופן דמוקרטי במדינה ובכלכלה בכל ברמות. למעמד העובדים המודרני יש יתרון עצום בגודל, ברמת ההשכלה הכללית, בנגישות למידע וביכולת הפצתו ובפוטנציאל ההתפשטות הבינלאומי של מהפכה מוצלחת — כל אלה יקשו מאוד על סיאוב של מהפכה מהרגע שמעמד העובדים יצמיח הנהגה סוציאליסטית, יפיל את שלטון ההון וייקח לידיו את השליטה בחברה.

ללא שינוי סוציאליסטי אין דרך להגשים את השאיפות לשינוי שעולות מתוך תנועות ההמונים כיום. בהיעדר הנהגה פוליטית מתאימה שתוביל את המאבק הזה, הכלכלה הקפיטליסטית תוכל לשוב ולמצוא דרך לחזור לרמה מסוימת של צמיחה כלכלית במחיר הרס וחורבן עצומים, עד למשבר הבא. אך גם כלכלנים קפיטליסטיים מסכימים שזו עדיין אינה הפרספקטיבה לשנים הקרובות, כשעל הפרק בעיות של חובות עצומים, המחסור באפיקים להשקעות הון רווחיות, ואבטלה המונית. על רקע ההאטה הכלכלית בסין ייתכן אף שהמשבר בכלכלה העולמית יחריף עוד יותר עם סבב נוסף של זעזועים כלכליים. בסין, ההרעה במצב הכלכלי מציבה על סדר־היום מהפכה חברתית שתטלטל את העולם כולו. בד־בבד, האופי המתמשך של המשבר הנוכחי תורם גם באופן מסוכן להגברת המתיחות והחיכוכים בין מעצמות העולם הקפיטליסטיות שמתעמתות על משאבים, שווקים ואזורי השפעה.

בעוד שבחלק מהארצות, גזירות כלכליות שמלוות בתעמולה שמכחישה כל חלופה ושמכוונת להרגיל את מעמד העובדים לתקופה של צמיחה אפסית וצנע, עשויות לזרוע גם ייאוש ולעכב התפתחות של מאבקים, ברמה הבינלאומית התפתחות גלים של תנועות המונים רבות עוצמה היא בלתי נמנעת. הן ימשיכו לבטא כמיהה גוברת לשינוי רדיקלי, מהפכני במציאות החיים, ויאיצו הסקת מסקנות פוליטיות. ההמונים בכל העולם עוקבים, וכיום גם באמצעות הרשתות החברתיות, אחרי ההתפתחות של מאבקים משמעותיים בכל נקודה בעולם. תנועות "האביב הערבי" הדגימו כיצד תנועות יכולות להתפשט וללמוד אחת מהשנייה במהירות עצומה. הבינלאומיות של המשבר מחדדת גם את הנחיצות של גישה אינטרנציונליסטית למאבק.

רמת ההבנה הפוליטית בתנועות החדשות עדיין נמוכה במיוחד בהשוואה היסטורית, באופן מכריע בהשפעת נפילת הגוש הסטליניסטי וההסתגלות של מרבית תנועות השמאל וארגוני העובדים לשיטה הקפיטליסטית. גם להתפתחות המהירה של המשבר בחלק מהארצות הייתה השפעה מעכבת, שעה שההלם מהמשבר מנוצל על־ידי ממשלות קפיטליסטיות כדי להעביר גזירות צנע דרקוניות. בחלק מהמקרים, כמו בישראל, תנועות מחאה היסטוריות לוו באופן מובן בהתלהבות ובתקוות עצומות לשינוי, אך הבלבול הפוליטי, ההנהגות חסרות הניסיון, התפקיד המעכב שממלאים פעמים רבות ראשי העבודה המאורגנת, הובילו זמנית לאפקט של דכדוך פוליטי לאחר שהתנועות לא הצליחו להתקדם לשלב גבוה יותר. ה"האנגאובר" הזה מתבטא בין השאר בפסימיות ביכולת להשיג שינוי מהותי ואף בחוסר אמון מסוים בנתיב הפעולה של הפגנות, אך הוא בהכרח יחלוף. הזעם החברתי־מעמדי והנכונות הכללית להיאבק ממשיכים להתקיים לצד הבלבול והאכזבה מהתנועות הקודמות, ולצד הרצון לראות המשך "אפקטיבי יותר" לאותן תנועות.

הסלידה ממפלגות היא מאפיין חוצה־גבולות בשלב הנוכחי. אחת הסכנות שבהיעדר מפלגות סוציאליסטיות רחבות שיוכלו להציב אלטרנטיבה ברורה למפלגות הממסד הקפיטליסטיות היא ניצול של המשבר החברתי על־ידי כוחות ימין קיצוני. אך כפי שמעיד הניסיון מהצמיחה המהירה של התארגנויות מחאה חדשות, וגם מהנסיקה בתמיכה במפלגות שמזוהות כשמאליות בחלק מהמקרים (כמו במקרה של סיריזה ביוון), מפלגות שיפגינו מאמץ עקבי להילחם בכל הזירות למען האינטרסים של ההמונים יוכלו לזכות בתשומת הלב, באמון, בתמיכה ובמעורבות של ההמונים. התקופה הנוכחית מניחה את היסודות לצמיחה דרמטית של מפלגות שמאליות חדשות, גם תוך אימוץ של רעיונות סוציאליסטיים. כך תיסלל הדרך גם לצמיחה של מפלגות סוציאליסטיות מהפכניות על בסיס המוני. "מאבק סוציאליסטי" ושאר המפלגות והתנועות שמרכיבות את תנועת ה־CWI ברחבי העולם ממשיכות לפתח ולהיאבק על הרעיונות הסוציאליסטיים והמרקסיסטיים שמציעים את הפתרונות הרציניים ביותר לבעיות החברתיות הבוערות ושיוכלו מהסיבה הזאת לזכות בעתיד לתמיכה המונית ולהוות מפתח לשינוי סוציאליסטי שיאפשר בנייה של חברה שמבוססת על צדק חברתי ושוויון במאה ה־21 ולא על ניצול, עוני ומצוקה.




תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 59187, תל אביב–יפו 6159101
info@socialism.org.il
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון.
התנועה שותפה בוועד למען אינטרנציונל עובדים (CWI), ארגון סוציאליסטי בינלאומי המאגד תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.

תנועות אחיות שלנו ברחבי העולם