המאמר הבא התפרסם בגיליון האחרון של עיתון המאבק בתחילת נובמבר.

הבחירות הראשונות מאז תנועת המחאה ההמונית של קיץ 2011 מתקיימות בסימן הסלידה הגוברת בחברה מממשלת נתניהו ומהמדיניות הניאו־ליברלית של כל הממשלות בשנים האחרונות. על הרקע הזה, הקמפיין של שלי יחימוביץ' מנסה למתג את מפלגת "העבודה" כאלטרנטיבה למדיניות הזאת. הקמפיין מנסה להצטייר כקול הפוליטי של תנועת המחאה החברתית, כשלב הבא שלה — "ועכשיו בוחרים!" קוראות כרזות הבחירות של יחימוביץ' לצד תצלומים של שלטי מחאה חברתיים. מפלגת העבודה כלל לא לקחה חלק פעיל משמעותי בתנועת המחאה החברתית, שהתפרצה זמן לא רב אחרי שהמפלגה נבעטה מממשלת נתניהו. אך בהיעדר מפלגה של העובדים והעניים ושל התנועות החברתיות בשלב הנוכחי, עבור עובדים וצעירים ישראלים רבים הצבעה עבור מפלגת העבודה נתפסת כאפשרות ה"מעשית" היחידה להיפטר מהשלטון הקפיטליסטי הרקוב של נתניהו ולשפר מעט את המצב. למרבה הצער, זו אשליה.

מה מפלגת העבודה בראשות יחימוביץ' באמת מציעה למי שנאבקים לצדק חברתי ושלום? לגבי השלום, היא כלל אינה מתיימרת להציע סדר־יום שונה ממדיניות ההתנחלויות והכיבוש של נתניהו — גם נתניהו עוטף עצמו במילים על כמיהה למו״מ. אך האם היא באמת מייצגת מדיניות כלכלית שונה? קיימים הבדלים מסוימים, למשל בתחום המיסוי, אך בסופו של דבר מבחינה כלכלית היא אינה מציעה מדיניות שונה מהמדיניות הקפיטליסטית שאותה מפלגת העבודה יישמה בעבר ממסדרונות השלטון.

בראיון ל־TheMarker ב־28 באוקטובר יחימוביץ' תקפה את "המדיניות הקפיטליסטית הקיצונית" של נתניהו. היא העמידה מולה מודל שתיארה כ"שוק חופשי נאור, מתקדם, עם תגמול על רווח ועל הצלחה, עם איזון ראוי של חלוקת משאבים". יחימוביץ' מפזרת אשליות כאילו ממשלה עם מדיניות "נכונה" תוכל לרסן את כוחות השוק וליצור קפיטליזם "לא חזירי" שיאפשר קיום בכבוד גם למשפחות עובדות ותקצוב של רשת ביטחון חברתית. אין ספק כי רבים היו מעדיפים זאת על פני הגזירות האינסופיות של השנים האחרונות, אך האם ההבטחות של יחימוביץ' יכולות להחזיק מים? ואילו צעדים היא תהיה מוכנה לנקוט בשביל ליישם אותן?

יחימוביץ' תוביל גזירות בעצמה

בעלי ההון מתנגדים נחרצות להעלאת המיסוי על ההון כפתרון לגירעון בתקציב המדינה — המדינה אפילו מוותרת להם כעת על מסים בהיקף של 30 מיליארד שקל במסגרת דיל "הרווחים הכלואים". בעלי ההון והפוליטיקאים שבשירותם מעוניינים לגלגל את מחיר הגירעון על ציבור מעמד העובדים בדמות עוד מסים וקיצוצים.

יחימוביץ' מצהירה כי היא מתנגדת לגזירות המתוכננות ב־2013 ומציעה להעלות מסים לעשירים ולא לקצץ בתקציבי הרווחה. אך היא אינה מקדמת תוכנית להעלאות ניכרות של המיסוי על ההון, כמו למשל ביטול של ההפחתות האסטרונומיות במס החברות בשנים האחרונות. אפילו את "מס העשירים" שהטיל נשיא צרפת פרנסואה הולנד (75% מס על יתרת הכנסות שחורגת ממיליון יורו בשנה) היא הגדירה כ"מס מוגזם". כשנשאלה אם היא מציעה לבטל את החוק "לעידוד השקעות הון", שמספק הנחות ענק ופטורים ממס החברות לתאגידים רבים, היא ענתה: "חס וחלילה. אני מאוד בעד החוק". התנגדותה למיסוי דרסטי על ההון מרוקנת מתוכן למעשה את התנגדותה לגזירות המתוכננות, ובאופן בלתי נמנע אם היא תוביל את הממשלה הבאה היא עצמה תנצח על גזירות כלכליות דרקוניות.

יחימוביץ' מבינה שמצד אחד ההפחדות שמשמיעים פרשנים ניאו־ליברלים כאילו העלאות מסים לבעלי ההון יביאו לבריחת הון מאסיבית הן מוגזמות, אך שמצד שני הן בהחלט יכולות לגרום לבעלי הון לאיים ואף לפעול במטרה להעביר מקומות עבודה למדינות עם רמות מיסוי נמוכות יותר. כך מחזיקים בעלי ההון את המשק כולו כבן־ערובה להשגת דרישותיהם. בסופו של דבר הבעיה שיוצרת השיטה הקפיטליסטית, המקדשת את רווחי בעלי ההון, היא גלובלית, אך ישנם דברים שממשלה שהיתה מייצגת את האנשים העובדים היתה יכולה לעשות. היא היתה צריכה לדוגמה ליישם מדיניות לפיה בעלי הון חופשיים לעזוב לחו״ל, אך ההון ומקומות העבודה נשארים — משמע, לנקוט צעדים כגון הגבלה של העברות הון לחו״ל ובמידת הצורך גם העברת השליטה בתאגידים לידיים ציבוריות, תחת פיקוח וניהול דמוקרטיים. אולם ליחימוביץ' אין כל כוונה להתעמת עם בעלי ההון. כך אגב, בספרה "אנחנו", שיצא לקראת בחירתה לראשות מפלגת העבודה, מופיעה המילה "הלאמה" רק פעם אחת: כשהיא ניסתה לשכנע את הטייקון יצחק תשובה ש"חוק רווחי הגז" הוא לא הלאמה (והוא אכן לא עסק בהלאמת משאבי הגז אלא בהעלאה קוסמטית של שיעור התמלוגים).

בעלי ההון מצטרפים למפלגה

האסטרטגיה של יחימוביץ' לשינוי חברתי מתבססת על ניסיונות לשכנע חלקים מהאליטה הכלכלית כי מצב הפערים הכלכליים והתסיסה החברתית מסכן גם אותם. בספרה היא מתייחסת בין השאר ל"סכנות המאיימות על יציבות המשטר כאשר הפערים בשכר הם כה גבוהים". יחימוביץ' מנסה למעשה לשכנע את בעלי ההון שהמדיניות שהיא מייצגת היא חבל ההצלה שלהם מאי־יציבות חברתית. ויש בעלי הון שתומכים בקו הזה ומקדמים את יחימוביץ'. "אם הייתי מראה לך את רשימת המתפקדים של מפלגת העבודה, היית בהלם מחלק מהשמות שנמצאים שם: בכירים מהמגזר העסקי, כולל טייקונים. כולם בעסק הזה", הסביר בפשטות חבר מפלגת העבודה אבנר סטפק, מבעלי בית ההשקעות מיטב, בראיון ל־TheMarker ב־8 במרץ. על הרקע הזה, אין פלא שקרייריסט כמו איציק שמולי, שרק בחודש מאי האחרון הרעיף שבחים על ממשלת נתניהו, הרגיש בסביבה נוחה מספיק כדי להצטרף למפלגה. אבל חבל ההצלה של בעלי ההון הוא אינו חבל ההצלה שלנו, של הציבור הגדול של מעמד העובדים ושכבות הביניים שמחפש פתרון ליוקר המחיה ולניצול הקפיטליסטי. לא נרחיב הפעם על הצביעות שמאחורי ניסיונה של יחימוביץ' להצטייר כידידת העבודה המאורגנת, גם לאחר שהתייצבה בפועל כנגד העובדות הסוציאליות וכנגד עובדי הרכבת.

יחימוביץ' מנסה לקדם סדר־יום שבו בעלי ההון ישתכנעו לוותר חלקית על אינטרס הרווח שלהם. אך הרעיון הזה מוגבל מאוד. בעלי ההון יהיו מוכנים להסכים מרצונם לוויתורים סמליים בלבד. ללא מאבק, ללא תנועות חברתיות חזקות בשטח, ובפרט בהובלה של העבודה המאורגנת, אי־אפשר יהיה לאלץ את בעלי ההון להסכים לרפורמות חברתיות משמעותיות. נכון שתנועת המחאה של 2011 לא הספיקה כדי להשיג שיפור במצב הכלכלי, אך היא הצליחה בשיאה לעורר בהלה אמיתית בתאגידים הגדולים ובממשלה ורמזה לכוח הפוטנציאלי שמסוגל להביא הישגים הרבה יותר גדולים מכול תיקון חקיקה קוסמטי. השאיפות של רוב החברה לדיור ציבורי, חינוך חינם ופרנסה הוגנת וטובה לא יתממשו ללא מאבק נחוש ובלתי מתפשר בשליטה הנצלנית של ההון בחברה, בכלכלה ובפוליטיקה. יחימוביץ' אינה תומכת במאבק כזה. דרושה מפלגת עובדים רחבה שתוביל אותו ותציב אלטרנטיבה סוציאליסטית לשלטון ההון.