₪5,935
עוד ₪14,065 להשגת היעד
תרומת סולידריות לקופת המאבק 2018
מאבק סוציאליסטי לא מקבלת מימון מטייקונים, מהממשלה או מקרנות הון. תמכו בנו, שתפו והצטרפו אלינו לבניית אלטרנטיבה סוציאליסטית.
מאבקים חברתיים · העבודה המאורגנת · כלכלה · פוליטיקה · כיבוש ושלום · המזה״ת · בינלאומי · סטודנטים · נוער · נשים · להט״ב · בריאות · סביבה · היסטוריה ותיאוריה · התנועה
X


בחירות 2013
בחירות לקראת גזירות
להתארגן לעצירת ליברמן ונתניהו ולמאבק בגזירות ממשלת ההון הבאה

הדפסה
מקור: DonkeyHotey, Flickr

אחרי ארבע שנים של התפוררות חברתית והידרדרות בתנאי המחיה, תאגידי המזון חזרו להעלות מחירים, אלפי עובדים ועובדות נבעטים למחוזות האבטלה והממשלה מבטיחה להמשיך לממן הטבות לבעלי ההון באמצעות מיסוי מוגבר על העובדים והעניים. אחרי ארבע שנים של חקיקה אנטי־דמוקרטית וגזענית, של חרחורי־מלחמה ושל הנצחת הסכסוך דרך טיפוח ההתנחלויות והכיבוש — ליברמן ונתניהו מאחדים כוחות עכשיו גם סביב הבחירות.

"מאבק סוציאליסטי" היתה אחת התנועות המעורבות והבולטות במחאה של 2011 וגם בהפגנות של השנה החולפת. אנחנו מזדהים לחלוטין עם המיאוס ממדיניות הממשלה ועם הרצון למנוע את הקמתה של ממשלת גזירות "הליכוד ביתנו". זו תהיה ממשלה שתפגע בשירותים הציבוריים ובתנאי המחיה של ציבור מעמד העובדים, תגביר את הפוטנציאל למלחמה עם איראן ותמשיך לטפח את ההתנחלויות, הכיבוש, הלאומנות והגזענות על חשבון השאיפות לשלום.

הבטחת הבחירות המרכזית של "הליכוד ביתנו" היא למעשה גזירות כלכליות בהיקף שיא של 15–20 מיליארד שקל — סכום השקול לעד פי שלושה מתקציב משרד הרווחה, אך גם להיקף הפטור ממסים שבדיוק קיבלו התאגידים הגדולים במסגרת חוק "הרווחים הכלואים". המפלגות השותפות בממשלת ההון ידעו בבירור שגזירות בהיקף כזה מוטב להן לנסות להטיל לאחר הבחירות ולא לפניהן. לכן הוקדמו במעט הבחירות. מתוך פחד. ליברמן ונתניהו מציגים חזית מאוחדת בבחירות מתוך חשש לאבד את השלטון. רשימתם עשויה להיות הסיעה הגדולה בכנסת הבאה, אולם הם יתקשו מאוד לשמור על 42 המושבים שברשותם כיום.

ממשלה חלשה

באופן נדיר בפוליטיקה הישראלית הממשלה סוגרת ארבע שנות כהונה. אך העובדה שמפלגות השלטון דבקו בכיסא ונמנעו מהימור על בחירות בשלב מוקדם יותר אינה מעידה על כוחה של הממשלה היוצאת אלא דווקא על חולשתה — אותה היא התאמצה להסוות במנות מוגברות של הפחדה ביטחונית וגזענות.

סביר להניח שאלמלא המצאת מנגנון התקציב הדו־שנתי, הממשלה היתה מתקשה להעביר בנפרד תקציב לשנת 2012 בסוף השנה שעברה על רקע התסיסה החברתית, ובדומה לממשלה הקודמת היא לא היתה מצליחה להשלים אפילו שלוש שנים. קדימה בראשות מופז העניקה לה עוד מספר חודשים נוספים.

התקציב הדו־שנתי תרם לשרידותה אבל לא ליכולתה להמשיך ולקדם את המדיניות הניאו־ליברלית. היו פרשנים שטענו שנתניהו "התמתן" וזנח את התאצ׳ריזם האגרסיבי. האמת היא שלממשלה היה אינטרס פוליטי לנסות לשמר את השקט התעשייתי השברירי שהבטיחה לה הנהגת ההסתדרות בראשות עיני, ולנסות לתמרן ולצמצם את פוטנציאל ההתלקחות של מחאה חברתית. פוטנציאל זה התחזק נוכח המשבר הכלכלי הקשה ביותר של השיטה הקפיטליסטית מאז מלחמת העולם השנייה, שכבר הביא בישראל למיתון קצר, לגל פיטורים היסטורי ולגלי התייקרויות וערער משמעותית את היציבות החברתית. בכל העולם התעוררו מאבקים על רקע ההידרדרות במצב הכלכלי, שהיתה גם הטריגר למהפכות "האביב הערבי".

כשהממשלה העבירה בחקיקה ב־2009 את תוכנית נתניהו להמשך הפחתת מס החברות עד לרמה של 18% ב־2016, היא לא העלתה על דעתה שתנועת המונים עממית תתפרץ ותכפה עליה לסגת ולנטוש את המתווה. היא גם לא העריכה שהעובדות הסוציאליות, הרופאים ועובדי הרכבת יתמרדו בעוצמה נגד מדיניותה וישבשו חלק מתוכניותיה. ממשלת נתניהו לא ציפתה שההמונים באזור יתקוממו ויפילו דיקטטורים שהיא החשיבה כידידים וגם לא העריכה שהסטטוס־קוו של הניצול הכלכלי, הכיבוש וההתנחלויות בשטחים הפלסטיניים ייענה שוב במגמת התעוררות של מאבקים עממיים.

המהפכות הערביות ותנועות מחאה במערב הפכו למקור השראה עבור עובדים וצעירים ישראלים שחיפשו דרך להיאבק לשינוי החברה. בקיץ 2011 ההמונים הישראלים התערבו ישירות בפוליטיקה. המרד הזה עורר פלצות בקרב הטייקונים ובצמרת התאגידים הגדולים במשק שנאלצו לשקול היטב את צעדיהם. הוא איים בשיאו גם על הממשלה, אך באותו השלב חסרה לו הנהגה פוליטית מתאימה שתסביר שדרושה אלטרנטיבה למפלגות השלטון הקפיטליסטיות שנלחמות בנו ושתוביל מאבק להפלת הממשלה. עם זאת, אין ספק שהמחאה התפרצה לא רק בשל מדיניותו של נתניהו, אלא בשל ההשלכות ההרסניות של המדיניות הניאו־ליברלית האנטי־חברתית שיישמו כל הממשלות האחרונות.

אי־אמון במפלגות הממסד

הסלידה העמוקה בחברה מהשירות הנאמן שסיפקו הממשלות לעסקיהם של טייקונים מישראל ומחו״ל, במחיר ריסוק תנאי העבודה והמחיה של מעמד העובדים, לוותה במאבקים סוערים ובאובדן אמון וניכור מהמערכת הפוליטית וממפלגות הממסד. הליכוד הוענש בבחירות 2006, העבודה הוענשה בבחירות 2009 וקדימה תקרוס בבחירות 2013.

קדימה והעבודה הובילו את ממשלת ההון הקודמת — שהפחיתה מסים לבעלי ההון, דירדרה את תנאי המחיה, יזמה שתי מלחמות, תקפה חירויות דמוקרטיות והמשיכה בהפרטת החינוך עד לפרוץ המאבקים ההמוניים של הסטודנטים והמורים נגדה ב־2007. מדיניות הממשלה הקודמת היא שסללה את הדרך לחזרתו של נתניהו לשלטון.

סקרי דעת קהל העריכו באופן עקבי שלמפלגה שתהיה מזוהה עם תנועת המחאה יש סיכוי לגרוף מאות אלפי קולות ואף להפוך למפלגה השלישית בגודלה בכנסת. ניתן היה להשיק בשיאן של ההפגנות מפלגה חברתית רחבה חדשה, שתפעל להעמיד אלטרנטיבה למפלגות הממסד הקפיטליסטיות ושתשמש אמצעי מאבק פוליטי עבור העובדים והצעירים. במסגרת של מפלגת שטח רחבה כזו ניתן היה לחדד את הדיון בין התנועות החברתיות על הדרך קדימה למאבק לצדק חברתי ושלום. לצערנו, אותה ההזדמנות פוספסה.

פסטיבל הרייטינג

העובדה שהמחאה החברתית לא התחדשה במלוא עוצמתה בקיץ 2012, למרות תמיכה גורפת ברעיון של חידוש ההפגנות, קשורה בין השאר לעובדה שאנשים חשו שהפגנות לא יספיקו כדי לחולל שינוי משמעותי והחלו לקוות שאולי באמצעות הבחירות לכנסת ניתן יהיה להשיג משהו הפעם. אולם בכל פסטיבל הרייטינג הפרסונלי הרדוד בתקשורת הממסדית מיטשטש הדיון על הרקורד והתוכנית הפוליטית של כל מפלגה.

בהיעדר מפלגה עצמאית רחבה של ציבור מעמד העובדים ושל התנועות החברתיות, מי שהצליחה בצורה ניכרת לגרוף תמיכה בעקבות המחאה החברתית היא מפלגת העבודה, שלא תמכה או היתה מעורבת בצורה בולטת במחאה ברמה הארצית. יו״ר המפלגה יחימוביץ' מצליחה לנצל חלקית את הריק הפוליטי משמאל משום שהיא מזהה עצמה עם סדר־יום "סוציאל־דמוקרטי" ועם דאגה לכאורה לזכויות עובדים. מספר פעילים חברתיים בולטים שהצטרפו אליה מסייעים לה לשווק את המפלגה בתור "הבית הטבעי של המחאה והאלטרנטיבה היחידה" (איציק שמולי, TheMarker, 6.11). אולם מדובר במפלגה שבמשך שנים אימצה ויישמה מדיניות ניאו־ליברלית כשותפה ברוב הממשלות. גם לאחר איחוד ליברמן־נתניהו, יחימוביץ' עדיין אינה מתחייבת לחלוטין להימנע מכניסה לממשלת "הליכוד ביתנו" לאחר הבחירות ("זה לא נבון פוליטית לפסול למפרע", טענה בראיון ל"פגוש את העיתונות" ב־27.10).

ישנם הבדלים מסוימים בין יחימוביץ' לנתניהו. אמנם ביחס לסכסוך הישראלי־פלסטיני יחימוביץ' כמעט משכפלת את עמדת נתניהו, אך מבחינה כלכלית היא מציעה למשל שהמסים ייגבו בעיקר באמצעות מיסוי ישיר ומדורג, שיפגע פחות בשכבות המרוששות ביותר. נקודה זו משמשת אותה להדגשת ההבדל בינה לבין נתניהו הניאו־ליברל הקיצוני. בו־זמנית היא משתדלת ללא הרף להרגיע את בעלי ההון ולהבהיר למעשה שהיא לא תקדם צעדים שייחשבו דרסטיים מדי מבחינתם. מעבר לכך, בהתחשב בהיקף הגירעון ובצמיחה המדשדשת, אם היא תרכיב את הממשלה הבאה, היא אולי תבטל חלק מצעדי המיסוי הדרקוניים שהוביל נתניהו ואולי תנהיג מס סמלי על העשירים, אך את עיקר המחיר גם היא תנסה לגלגל על העובדים והעניים, כפי שעשו בשנים האחרונות מספר ממשלות "סוציאל־דמוקרטיות" באירופה.

קידום אלטרנטיבה

רבים תולים תקווה בקואליציה של "מרכז־שמאל" שתהיה כלי לעצירת נתניהו ולקידום מדיניות טובה יותר. אך קונקרטית, אילו מפלגות יהיו במרכזה של קואליציה כזו? העבודה, לפיד וש״ס? גם אם לאחר הבחירות ב־22 בינואר תתגבש קואליציה ללא "הליכוד ביתנו", המדיניות שלה לא תהיה שונה מהותית, בטח שלא בהשוואה לממשלת ה"מרכז־שמאל" הקודמת בראשות אולמרט. לכן אנחנו מוכרחים לבנות — בכנסת, בבחירות העירוניות בעוד שנה, בשכונות ובכל זירה אפשרית — את האופוזיציה הרחבה והאפקטיבית ביותר לממשלת ההון הבאה ולמדיניות ולשיטה האחראיות לבעיות הבוערות שאילצו המונים לצאת לרחובות לפני שנה וחצי.

אופוזיציה כזו פירושה סדר־יום של מאבק לשיפור אמיתי בתנאי המחיה והעבודה של האנשים העובדים והעניים, יהודים וערבים; סדר־יום שלא מתחנן לחסדי בעלי ההון שיפעלו לייצור מישרות, לא מפקיר שירותים ציבוריים חיוניים לידי בעלי ההון ולא מתקפל מול בעלי ההון המאיימים לברוח עם הכסף שעשו על גב העובדים והעובדות. אנחנו זקוקים לאלטרנטיבה למפלגות הממסד שמאמצות כולן, כולל מרצ ה"חברתית", את ההיגיון המעוות של השיטה הקפיטליסטית, ושאינן מוכנות או מסוגלות להציע כל מוצא רציני מהסכסוך הלאומי העמוק ומהעימות המתמשך בין ישראל לארצות האזור.

דרושה תוכנית לפיקוח על מחירי מוצרי היסוד ולביטול גורף של הפחתות המסים שקיבלו בעלי ההון בשני העשורים האחרונים, ושמומנו מכיסנו. כל המפלגות יכולות לדבר באוויר על "דיור בר־השגה", אך כרישי הנדל״ן לא פתרו ולא יפתרו את מצוקת הדיור — דיור נאות לכל מצריך חלופה של שכירות זולה בדיור ציבורי איכותי. משאבי הטבע ונכסי ציבור שהופרטו צריכים לחזור לידיים ציבוריות, הפעם תחת מנגנוני פיקוח ובקרה דמוקרטיים שימנעו ביורוקרטיה.

כל המפלגות יכולות לדבר באוויר על מצבם של עובדים עניים, אך יש צורך במאבק למיגור מוחלט של ההעסקה הקבלנית, לחיזוק העבודה המאורגנת ולתוספות שכר רוחביות. ממשלות ההון יודעות תמיד לשפוך סכומי עתק על מלחמות מיותרות בשם הביטחון שהן עצמן פוגעות בו, אך לכאורה אין להן אף פעם כסף להילחם בעוני. המדינה צריכה לפעול לפיתוח השירותים הציבוריים והתשתיות ולייצר מישרות בתנאים טובים, ליהודים וערבים כאחד, במקום להאשים בצביעות מגזרים שונים שכביכול אינם עובדים שעה שאין עבודה.

מול הסכסכנות הלאומנית־גזענית שמחבלת במאבקים החברתיים, יש צורך במאבק מאוחד של האנשים העובדים. כל המפלגות יכולות לדבר באוויר על שאיפה לשלום, אבל לא יהיה שלום ללא מאבק לסיום לאלתר של הכיבוש וההתנחלויות ולהפסקת שלילת הזכויות הבסיסיות של הפלסטינים, כולל הזכות להגדרה עצמית.

אנחנו זקוקים לסדר־יום של שינוי סוציאליסטי של החברה ולכן זהו סדר־היום שמקדמת תנועת מאבק סוציאליסטי ביומיום. אך מהי האפשרות הטובה ביותר שעל הפרק במערכת הבחירות הנוכחית?

לנצל את הבחירות הקרובות

הבחירות הקרובות צריכות לשמש את הציבור הרחב המזדהה עם המחאה החברתית כדי לתת מכה למדיניות הממשלה ולחזק את המאבקים החברתיים, את התנועות ברחובות, בשכונות, במקומות העבודה ובקמפוסים, ובכלל זה את המאבקים נגד פיטורים ואת המאבקים לשוויון ולשלום.

תנועת מאבק סוציאליסטי תומכת עקרונית בשילוב כוחות בין התנועות החברתיות המעוניינות להציג אלטרנטיבה למפלגות ההון הגדולות, לצורך הצגת רשימה חברתית לוחמת לצדק חברתי ושלום. רשימה כזו צריכה להיות מורכבת מנציגות ונציגים יהודים וערבים מחזית מאבקי העובדים והמאבקים החברתיים, כולל עובדות סוציאליות, רופאים, עובדי רכבת, נציגי עיתונאים מהשטח, פעילים ופעילות ממאבקי הדיור, השלום, ההתנגדות לגזענות ולכיבוש, זכויות נשים ועוד. אולם המועד האחרון להגשת רשימות הוא 6 בדצמבר.

ישנה שכבה משמעותית של עובדים וצעירים, יהודים וערבים, המסתכלת לעבר תנועת חד״ש בתור תשובה למפלגות הממסד. חד״ש אכן היתה מעורבת במחאה החברתית וסיעתה בכנסת התנגדה כל השנים למדיניות הניאו־ליברלית ול"הפרד ומשול" בין יהודים וערבים. מאבק סוציאליסטי אמנם אינה חלק מחד״ש, מכיוון שאנו לא רואים בה בשלב הזה מסגרת מאבק אפקטיבית המובילה בשטח בנייה של כוח פוליטי רחב שמציב אלטרנטיבה חד־משמעית לשני הגושים הקפיטליסטיים, אך היינו שמחים לראות את חד״ש פועלת ומסייעת להתגבר על המחסור במפלגת מאבק על בסיס המוני. עם בסיס אלקטורלי של כמאה אלף בני־אדם, חד״ש צריכה לדעתנו לקדם ולפעול ליצירת חזית חברתית רחבה יותר, ואפקטיבית יותר, של חלקים מהתנועות החברתיות ומהעבודה המאורגנת.

מאבק סוציאליסטי תוכל לתמוך בהצבעה לחד״ש כהצבעת מחאה נגד ממשלת נתניהו ונגד מפלגות הממסד הקפיטליסטיות והגזעניות, אך זו אינה השאלה המהותית. השאלה המהותית היא כיצד קמפיין הבחירות יתרום לחיזוק המאבקים בשטח, לרבות ההיערכות למאבק בגזירות הממשלה הבאה. לדעתנו חד״ש צריכה להוביל חזית אלקטורלית רחבה יותר, כפי שתיארנו. בכל מקרה היא מוכרחה הפעם לאמץ קמפיין סוציאליסטי לוחמני, שיתבסס על המאבקים החברתיים ויפנה באופן ממוקד לאנשים העובדים מהשורה ולא באופן אמורפי ל"שמאל". טוב שחד״ש מדברת בקמפיין הבחירות שלה גם על הצורך באלטרנטיבה סוציאליסטית. הפספוס הגדול הוא לא רק בכך שהנושא לא נזכר עד כה במצע חד״ש אלא בכך שהכותרת הזאת כמעט ואינה מחוברת לדרישות קונקרטיות ביחס למאבקים בשטח או למעורבות בולטת במאבקים באופן שחותר לבנות גשר בין הדרישות המיידיות שעולות בהם לבין הצורך החיוני בשינוי סוציאליסטי.

הממשלה הבאה, ללא קשר למיתוג הפוליטי שלה, תהיה בוודאות חלשה ומולה יתייצבו תנועות ומאבקים סוערים נגד ההתקפות מצידה ומצד בעלי ההון. על רקע המאבקים הללו, שכבות משמעותיות בחברה ישובו ויתעמתו עם הבעייתיות המשותפת של כל מפלגות הממסד הקפיטליסטיות ויחפשו פתרונות פוליטיים רציניים. כיום החשיפה לרעיונות סוציאליסטיים של ממש בחברה נמוכה במיוחד. לכן כוחות המזוהים עם רעיונות סוציאליסטיים צריכים לנצל את תקופת הבחירות לקידום דרישות קונקרטיות שמציעות פיתרון שורשי ליוקר המחיה, לפיטורים, לניצול העובדים, לעוני, לסכסוך הלאומי, לגזענות ולהרס הסביבה — ולמעשה לקידום חלופה לשיטה הקפיטליסטית עצמה.



 


תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 59187, תל אביב–יפו 6159101
info@socialism.org.il
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון. התנועה שותפה בוועד למען אינטרנציונל עובדים (CWI), ארגון סוציאליסטי בינלאומי המאגד תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.