₪5,935
עוד ₪14,065 להשגת היעד
תרומת סולידריות לקופת המאבק 2018
מאבק סוציאליסטי לא מקבלת מימון מטייקונים, מהממשלה או מקרנות הון. תמכו בנו, שתפו והצטרפו אלינו לבניית אלטרנטיבה סוציאליסטית.
מאבקים חברתיים · העבודה המאורגנת · כלכלה · פוליטיקה · כיבוש ושלום · המזה״ת · בינלאומי · סטודנטים · נוער · נשים · להט״ב · בריאות · סביבה · היסטוריה ותיאוריה · התנועה
X


אירועי הדמים
משבר "ניהול הסכסוך"
כן למאבק לשלום וצדק חברתי ונגד הכיבוש וההתנחלויות, לא לפגיעה באזרחים, כן למאבק משותף של יהודים וערבים, כן לשמאל סוציאליסטי של עובדים ועניים

הדפסה

סבב ההסלמה הנוסף בסכסוך הלאומי, שעלול עוד להתעצם בשבועות הקרובים, לא נחת משמיים. כבר תקופה ארוכה שבה חלה עלייה במתחים הלאומיים, בהתקפות המדינה והמתנחלים על תושבים פלסטינים ובפיגועים לאומניים נגד אזרחים ישראלים. מדיניות "ניהול הסכסוך" הובילה שוב באופן בלתי נמנע למשבר חמור.

רק בשנה שעברה אותה המדיניות גררה התפוצצות של אלימות לאומנית שהגיעה בשיאה לרציחות, למתקפה צבאית בגדה המערבית, למלחמה עקובה־מדם בעזה — השלישית בתוך שש שנים — ולעימותים קשים במזרח ירושלים. זהו ביסודו משבר מעמיק של משטר הכיבוש בשטחים הפלסטיניים ושל שלטון הימין הקפיטליסטי בישראל, שאינו מסוגל לפתור את הבעיות שבלב הסכסוך הלאומי. את חוסר היכולת להציע מוצא ממצב של מלחמה מתמדת המחישו גם קריאותיהם של ראש עיריית ירושלים ושל גורמי משטרה לתושבים (יהודים) לשאת נשק, בהמשך להקלות שניתנו במתן רישיונות נשק בסבב ההסלמה בנובמבר שעבר. מדובר בחלק ממדיניות מסוכנת המעודדת יד קלה על ההדק והרג שרירותי.

במסיבת העיתונאים שנערכה ביום חמישי (8.10), טפחו לעצמם על השכם ראש הממשלה, שר הביטחון, השר לביטחון פנים, מ״מ מפכ״ל המשטרה והרמטכ״ל. הם ביקשו להעביר את המסר שממשלת ההון וההתנחלויות של נתניהו עושה הכול למען שלום הציבור (היהודי) ושהציבור (היהודי) צריך להתאחד סביב השלטון. הם ניסו לשכנע שהתלקחות של משברי הסלמה במסגרת הסכסוך הלאומי, כמו עונות השנה, אינה קשורה למדיניות הממשלה, והכריזו שגם המשבר הנוכחי "ייפתר", כמו קודמיו, באמצעים צבאיים ומשטרתיים ובאמצעות צעדים של ענישה קולקטיבית נגד הפלסטינים. עד לפיצוץ הבא.

מאז 1 באוקטובר, ועד ל־9 באוקטובר, נהרגו באירועים 14 פלסטינים וכ־1,000 נפצעו, ומספר ההרוגים הישראלים עומד על 4. מחצית ההרוגים הפלסטינים נרשמה ביום שישי (9.10), שבמהלכו כוחות צבא ישראליים ירו למוות בלפחות 6 מפגינים פלסטינים לא חמושים על גבול רצועת עזה ופצעו עשרות. במהלך ההפגנה, בה השתתפו מאות תושבים, מפגינים הסתערו בידיים חשופות על גדר הגבול הכולאת את הרצועה הענייה, שנמצאת תחת מצור הדוק מצד ישראל ומצרים כבר שבע שנים, ורק בקיץ שעבר נספו בה מעל 2,200 בני־אדם, בהם מאות ילדים, בהפצצות הישראליות. הדיכוי הרצחני של המפגינים על הגדר עשוי עוד להביא להסלמה נוספת בעימותים בימים הקרובים.

כשמתחילת השנה ועד לשבועות האחרונים נהרגו מירי ישראלי מעל 20 תושבים פלסטינים בגדה המערבית, ובהם ילדים, וכשמשפחת דוואבשה נרצחה בפיגוע הצתה, נתניהו כמובן לא הכריז שהציבור הפלסטיני נמצא תחת מתקפת טרור כללית. זאת מכיוון שהאלימות השיטתית המאורגנת נגד הפלסטינים — תחת הדיקטטורה של הכיבוש וההתנחלויות בגדה ובמזרח ירושלים, תחת המצור ברצועת עזה, ותחת מדיניות של אפליה ונישול בתוך ישראל — היא המצב ה"נורמלי" ששלטון נתניהו מבקש להמשיך לכפות.

נתניהו מנסה כרגיל ליצור רושם שהגורם לגל פיגועי הדקירה חסרי ההבחנה נגד יהודים הוא פשוט שנאה אידיאולוגית לישראלים וליהודים. רעיונות פוליטיים, גם ריאקציוניים, לא מתפתחים בוואקום. במציאות של דיכוי לאומי כבד, של עוני ושל טרור מדינתי שזורע שכול בכל פינה, ובהיעדר דרך בולטת לפתרון, הגורמים הכי מיואשים נדחפים גם לפעולות הרסניות, כפי שמציעים אותם ארגוני ימין אסלאמיסטיים שמקדמים טרור נגד יהודים, כמו החמאס והג׳יהאד האסלאמי. פעולות כאלו, מנגד, אינן מקדמות פתרון לדיכוי הלאומי, אלא דוחקות חלקים בציבור הישראלי לתמיכה בשלטון הימין הישראלי ובהתקפות קשות נוספות על הפלסטינים. כוחות הימין משני צדי הסכסוך מזינים פוליטית זה את זה. שלא במקרה, גורמי ימין כהניסטי־פשיסטי מנצלים את אווירת החרדה וההלם בציבור היהודי כדי לארגן הפגנות גזעניות ותקיפות נגד פלסטינים, כולל ניסיון לינץ׳ בנתניה ופיגוע דקירה בדימונה.

החרפת הדיכוי והעוני

ממשלת נתניהו מתקשה לשלוט בהתפתחויות, ומנסה להפגין שליטה דרך התרברבות בהקלה רשמית בנוהלי הפתיחה באש נגד מיידי אבנים (פלסטינים), במעצרים המוניים, בהרחבת המעצרים המינהליים (כליאה ללא משפט), ובצעדי ענישה קולקטיבית, כגון הריסות בתים והטלת קנסות על הורים של מיידי אבנים. צעדים אלה מראש מכוונים באופן בלעדי נגד פלסטינים. חלק עצום מהעצורים הם קטינים, ממשפחות עניות, שכעת גם קיימים היתרים רשמיים לירות בהם ולכלוא אותם בקלות רבה יותר — המעצמה הצבאית החזקה באזור שולחת חיילים ושוטרים חמושים להילחם בילדים. לפי ההיגיון של ממשלת נתניהו, עוד דיכוי, עוד עוני ועוד השפלה, ורמיסת העתיד של כל אותם ילדים ובני נוער, יובילו ל"שקט".

לפי ההיגיון של ממשלת נתניהו, עוד דיכוי, עוד עוני ועוד השפלה, ורמיסת העתיד של כל אותם ילדים ובני נוער, יובילו ל"שקט"

הוצאת הצבא וההתנחלויות מהשטחים הפלסטיניים, הכרה בזכות שווה להגדרה עצמית ויישום מדיניות סוציאליסטית שתבטיח את העתיד של כלל הילדים משני צדי השסע הלאומי הם הכרחיים כדי להשיג פתרון בר־קיימא. אולם מטרת המדיניות של שלטון נתניהו היא להבטיח את עתיד הכיבוש ומפעל ההתנחלויות. מהסיבה הזאת, תקריות בהן מתנחלים משליכים אבנים לעבר תושבים פלסטינים או לעבר כוחות צבא ומשטרה אינן מתויגות לרוב כ"טרור" ואינן נתקלות בדיכוי משמעותי — בניגוד לתקריות בהן תושבים פלסטינים בשטחי הגדה ומזרח ירושלים, הנמצאים תחת כיבוש, מתעמתים עם כוחות צבא ומשטרה או עם מתנחלים שתוקפים אותם. הממשלה ודובר צה״ל, בסיוע תקשורת ממסדית מגויסת, מנסים לזהות בין עימותים כאלה לבין תקיפות חסרות הבחנה כלפי עוברי אורח ישראלים, כדי לצבוע כל התנגדות לכיבוש כ"טרור" ולהקל על צעדי הדיכוי הברוטליים ביותר נגד התושבים הפלסטינים.

מפלגת "הבית היהודי" הבהירה שהיא מעוניינת במדיניות של לחץ צבאי כבד עוד יותר, ושוב עלה על הפרק האיום ב"חומת מגן 2" — מתקפה צבאית בלב מובלעות הרשות הפלסטינית בגדה המערבית, שמאז מתקפת "חומת מגן" ב־2002 כוחות צבא ישראליים נוהגים לבצע בהן פשיטות ומעצרים כעניין שבשגרה. תרחיש מלחמה בכיוון הזה אפשרי בשלב מסוים אם המצב יידרדר, כצעד של ענישה קולקטיבית נגד הפלסטינים. אבסורד להניח שמתקפה צבאית כזאת תוכל לעצור יחידים מיואשים מלבצע פיגועי דקירה או דריסה.

אך מעבר לכך, מבחינת המעמד השליט ומבחינת צמרת הצבא, מדובר יהיה בהימור הרפתקני, שעשוי בהחלט לעורר מחאות המוניות בקרב פלסטינים וברמה הבינלאומית. מהלך כזה יוסיף ויערער עוד יותר את היחסים הבינלאומיים של ישראל. ארה״ב עשויה למשל להימנע מהטלת וטו במועצת הביטחון של האו״ם לגבי החלטה על הכרה רשמית במדינה פלסטינית בתוך פרק זמן מוגדר גם ללא הסכמת ממשלת ישראל. סבב נוסף של עימות מדמם נרחב בין ישראל לפלסטינים יטלטל את המשק הישראלי, שנמצא על סף מיתון, ואף יערים קשיים על התוכניות של חוגים במעמד השליט בישראל לקדם שיתופי־פעולה עם משטרים סוניים באזור, כדוגמת סעודיה, בניסיון להחליש את ההשפעה האיראנית (לאחר שמעצמות העולם פנו למדיניות של שיתוף־פעולה מסוים עם איראן סביב ההתערבות האימפריאליסטית במלחמות האזרחים בעיראק ובסוריה, מה שהוביל לחתימת הסכם הגרעין ביולי).

מלחמת דת

המתחים הלאומיים והדתיים נבנו והלכו לאורך התקופה האחרונה, במידה רבה בהשפעת מאבקי השליטה על הר הבית/המתחם המקודש, שכבר בסוף השנה שעברה הציתו עימותים חריפים. הוצאתם מחוץ לחוק ב־9 בספטמבר של הארגונים האסלאמיסטיים מוראביטון ומוראביטאת, של פעילים ופעילות בשכר של התנועה האסלאמית הצפונית — שעיקר פעילותם מסתכם בצעקות לעבר מבקרים יהודים במתחם — תרמה להידרדרות המצב. המתחים גאו בתקופת החגים היהודיים, שכללה הטלות עוצר בשטחים הפלסטיניים ופרובוקציות של הימין ההתנחלותי בירושלים, ובהן כניסתו של שר החקלאות אורי אריאל ("הבית היהודי") לרחבת אל־אקצא בערב ראש השנה, 13 בספטמבר.

לכך נוסף האירוע בו חיילים ירו למוות לעיני מצלמות בנערה פלסטינית בת 18 במחסום בחברון (22.9), גם כשבבירור לא היתה מסוגלת לפגוע באיש. בעקבות הפיגוע בסמוך לשכם (1.10) והפיגוע בעיר העתיקה בירושלים (3.10) בהם נרצחו ארבעה ישראלים, כוחות צבא ומתנחלים הבעירו את השטח עוד יותר עם הסלמה בתקיפות נגד פלסטינים. בן 18 נורה למוות בטול־כרם (4.10), ילד בן 12 נורה למוות במחנה הפליטים עאידה שבבית לחם (5.10), ונער בן 20 נורה למוות במחנה הפליטים שועפט שבמזרח ירושלים (8.10).

מאז שנת 2013 חלה הסלמה ניכרת במערכה של פנאטים דתיים יהודיים, בחסות גורמי שלטון, לליבוי מלחמת דת סביב רחבת אל־אקצא. מבחינה פוליטית, המערכה הזאת חותרת להדק ולהפגין ריבונות לאומית ישראלית־יהודית באתר הרגיש, כחלק ממערכה לאומנית משיחית להפגנת שליטה לאומית על מזרח ירושלים ועל כל שטחי הארץ שבין הירדן לים. פרט לפגיעה ברגשות המתפללים, ההקשר הזה הוא סיבה מרכזית לכך שההגבלות המוטלות על מתפללים מוסלמים במקום, הכניסה של כוחות משטרה למקום וניסיונות ההשתלטות היהירים של גורמי ימין קיצוני יהודיים מעוררים זעם גם בקרב המוני פלסטינים חילונים.

פוליטיקאים ממפלגות הממסד, עם סדר־יום של לאומנות ציונית, מחפשים לגזור באופן ציני רווח פוליטי מפרובוקציות פירומניות באתר, כפי שעשה בזמנו שרון, שביקורו בשנת 2000 נהפך לטריגר להתפרצות האינתיפאדה השנייה. מנהיג "הבית היהודי" נפתלי בנט טען בשנה שעברה, אז בתפקיד השר לענייני ירושלים, כי "סוגיית הר הבית היא סוגיה לאומית ממדרגה ראשונה... הקמתי צוות וקבענו יעדים שאני מעדיף לא לפרט בשלב זה, אבל בגדול מדובר בהרחבה הדרגתית של הנוכחות היהודית להר הבית" (ראיון לרדיו "גלי ישראל", 9 ביוני 2014).

"קבענו יעדים... להרחבה הדרגתית של הנוכחות היהודית להר הבית" (בנט, בראיון בשנה שעברה, אז בתפקיד השר לענייני ירושלים)

בנט מפריך למעשה את טענתו של נתניהו כאילו ההאשמות על ניסיונות לשינוי הסטטוס־קוו של הסדרי הפולחן במקום הן "שקר מוחלט". נתניהו מבטא חששות במעמד השליט למצב היחסים הבינלאומיים של ישראל, בפרט עם ירדן, שמשרד הווקף הממשלתי שלה מופקד על ניהול אוטונומי של רחבת אל־אקצא. אלא שמאז הכנסת הקודמת, חל זינוק במספר הפוליטיקאים ממפלגתו שלו שעוסקים בגלוי בקידום הצעות כאלו בדיוק. כך, בתחילת השנה שעברה, בזמן המשא־ומתן המדומה בין ישראל לרשות הפלסטינית, קראה ח״כ מירי רגב, שהתמנתה בינתיים לשרה, "להגיע למצב שהר הבית יהיה בדיוק כמו מערת המכפלה: ימים מסוימים ליהודים וימים מסוימים למוסלמים".

מאחורי רטוריקה כוזבת של "חופש פולחן" מסתתרות שאיפות להנצחת הכיבוש ול"ייהוד" מזרח ירושלים (נישול משפחות פלסטיניות לטובת מתנחלים) והצעות להחמרת ההגבלה על חופש הפולחן של המתפללים המוסלמים במקום. כיום, "כשמגבילים את גיל הכניסה מונעים מ־30,000 מוסלמים להיכנס להר", כפי שהסביר מפכ״ל המשטרה הקודם יוחנן דנינו בשנה שעברה בדיון בוועדת הפנים של הכנסת (23 ביוני 2014). הוא דיווח אז כי "רק בשישי האחרון מנענו [כניסה] ממספר מוסלמים שהוא כמספר כל היהודים שנכנסו להר מאז ששת הימים".

האתר אמנם נחשב קדוש הן בעיני הדת המוסלמית והן בעיני הדת היהודית, אך בפועל הוא מהווה אתר תפילה מוסלמי מרכזי כבר 1,300 שנה, ואילו מתפללים יהודים נוהגים להתפלל בכותל המערבי למרגלות ההר ואף מתנגדים ברובם לתפילה על ההר עצמו.

חובה להתנגד לניסיונות לגרור את האזור למלחמת דת בשם "חופש פולחן דתי". שינוי אפשרי בהסדרי הפולחן הקיימים באחד האתרים בעלי הפוטנציאל הנפיץ ביותר במזרח התיכון לא יכול להתבצע בכפייה ותחת כיבוש, אלא רק בהידברות ובהסכמה, על יסוד סיום הכיבוש והעוני במזרח העיר וכינון שתי בירות בירושלים.

מאבק לשינוי

בשורה של מוקדים במזרח ירושלים, בגדה המערבית ובישראל, עשרות ומאות תושבים פלסטינים, בעיקר צעירים, יצאו להפגין נגד הפרובוקציות באל־אקצא ונגד הכיבוש. העובדה שההפגנות לא הצליחו, נכון לעכשיו, לגייס השתתפות המונית, למעט בהלוויות, מאותתת שבינתיים לא מדובר באינתיפאדה חדשה, במובן של התקוממות עממית המונית, כפי שהיה בתקופת האינתיפאדה הראשונה, ובשלב הראשון של האינתיפאדה השנייה, לפני שזו הידרדרה בצורה טרגית לסדרה של עימותים צבאיים ופעולות טרור.

ישנה חשיבות מיוחדת לקידום הפגנות — ובמיוחד הפגנות משותפות של יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים — נגד ההסלמה שמובילה מדיניות הממשלה, בדרישה לשים סוף לכיבוש ולהתנחלויות, וסביב קריאה ברורה נגד פגיעה באזרחים

ראשי אש״ף והרשות הפלסטינית מקדמים את האשליה שההמונים הפלסטינים יכולים להמתין ולהסתמך על כוח חיצוני שיתערב לפתרון המצב. בעוד הרשות ממשיכה בשורה התחתונה לשתף־פעולה עם "תחזוקה" של הכיבוש, ולדכא מחאות ומאבקים של תושבים, למהלכים הדיפלומטיים של אש״ף באו״ם ולהצהרות הצבועות מצד הממשלות האימפריאליסטיות של ארה״ב והאיחוד האירופי, ומצד ראשי הליגה הערבית, אין השפעה מעשית בשטח.

מאותה הסיבה, אין טעם גם בפגישות של ח״כים פלסטינים מ"הרשימה המשותפת", כולל נציגים מחד״ש, עם נתניהו ועם מלך ירדן, מכיוון שהן לא יוכלו לקדם פתרון רציני של אף אחת מהבעיות שעל הפרק. רק התגייסות של שכבות המוניות של פלסטינים למאבק, שיתארגן בצורה דמוקרטית, תוכל להשיג עבורם שחרור לאומי וחברתי. מאמץ לארגן צעדות מחאה המוניות ושביתות פעילות נגד הכיבוש בשטחים הפלסטיניים ונגד הגזענות והאפליה בישראל, יוכל לסלול את הדרך לבניית המאבק הנחוץ לשינוי.

לציבור העובדים והעניים בישראל, משתי הקבוצות הלאומיות, יש אינטרס ברור להתנגד להסלמה בסכסוך ולמדיניות האנטי־שלום של ממשלת הימין הקפיטליסטית, ולכן יש לדרוש מארגוני העובדים והסטודנטים לנקוט עמדה וליזום צעדים כדי לקדם מחאה כזאת, למען שלום, שוויון, ביטחון אישי ורווחה עבור העובדים והסטודנטים משני צדי הסכסוך.

מול הסכסכנות הלאומנית, ישנה חשיבות מיוחדת לקידום הפגנות — ובמיוחד הפגנות משותפות של יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים — נגד ההסלמה שמובילה מדיניות הממשלה, בדרישה לשים סוף לכיבוש ולהתנחלויות, וסביב קריאה ברורה נגד פגיעה באזרחים, נגד הרג שרירותי ונגד כליאה בלא משפט. דגש על גיוס השתתפות רחבה בהפגנות יוכל לעזור להגן עליהן מתקיפות, להבליט מסרים ולהבהיר לשכבות רחבות יותר את הצורך בכבילת ידי הממשלה ובשינוי פוליטי עמוק.

קריאותיו של הרצוג, יו״ר ה"אופוזיציה" בכנסת ומנהיג "העבודה" ו"המחנה הציוני", להטיל עוד סגר מלא על השטחים הפלסטיניים הכבושים "עד יעבור זעם", חושפות שוב שהוא עומד בראש מחנה פוליטי של ימין קפיטליסטי לאומני שאינו מציע כל חלופה אמיתית למדיניות האסונית של שלטון נתניהו.

בניית שמאל סוציאליסטי משני צדי הקו הירוק, ובכלל זה מפלגה סוציאליסטית בישראל, שתארגן צעירים ועובדים ועניים משני צדי השסע הלאומי למאבק נגד שלטון הימין הקפיטליסטי ולמען שלום ושינוי סוציאליסטי, היא תנאי הכרחי ליציאה של ממש מהמעגל האכזרי של סכסוך הדמים.

להיאבק ולהתארגן

  • כן להפגנות, צעדות מחאה וצעדי שביתה נגד ההסלמה שמובילה ממשלת נתניהו, ונגד הכיבוש וההתנחלויות.
  • כן למאבק משותף של יהודים וערבים, ישראלים ופלסטינים, למען צדק חברתי ושלום, לא לפגיעה באזרחים, לא לטרור.
  • כן למאבק המוני של הפלסטינים לשחרור לאומי וחברתי. מאבק של הפלסטינים אזרחי ישראל נגד אפליה ולמען שוויון. הקמת ועדי פעולה דמוקרטיים כדי לסייע בארגון המחאה ובהגנה על ההפגנות.
  • לקדם את הקמתן של מפלגות שמאל סוציאליסטיות של האנשים העובדים והעניים משני צדי הקו הירוק.

תנועת מאבק סוציאליסטי דורשת:

  • די למדיניות "ניהול הסכסוך", שמבטיחה רק עוד סבבי דמים.
  • סוף להרג השרירותי על־ידי כוחות צבא ומשטרה, למעצרים השרירותיים ולכליאה בלא משפט. סוף למעצרים המינהליים.
  • סוף לענישה הקולקטיבית — לא להריסות בתים, לא לקנסות על הורים.
  • די לליבוי מלחמת דת סביב הר הבית/המתחם המקודש. חיסול העוני בירושלים וסוף לכיבוש ולהתנחלויות במזרח העיר.
  • כינון שתי בירות בירושלים, תוך הבטחת חיי רווחה, שוויון זכויות לאומי ודתי, חופש פולחן וחופש מכפייה דתית בשני צדי העיר.
  • סוף לדיקטטורה של הכיבוש וההתנחלויות בשטחים הפלסטיניים. סוף למצור על רצועת עזה.
  • חיסול העוני והאפליה! השקעה מסיבית בדיור, בחינוך, בבריאות, בתשתיות, במישרות ובשכר מחיה לכל. העלאת המיסוי על התאגידים הגדולים.
  • הקמת מדינה פלסטינית עצמאית, שוות־זכויות, דמוקרטית וסוציאליסטית לצדה של ישראל דמוקרטית וסוציאליסטית כחלק מהמאבק למזרח תיכון סוציאליסטי ולשלום אזורי.
*   תצלום: אקטיבסטילס


 


תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 59187, תל אביב–יפו 6159101
info@socialism.org.il
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון. התנועה שותפה בוועד למען אינטרנציונל עובדים (CWI), ארגון סוציאליסטי בינלאומי המאגד תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.