₪8,260
עוד ₪11,740 להשגת היעד
תרומת סולידריות לקופת המאבק 2018
מאבק סוציאליסטי לא מקבלת מימון מטייקונים, מהממשלה או מקרנות הון. תמכו בנו, שתפו והצטרפו אלינו לבניית אלטרנטיבה סוציאליסטית.
מאבקים חברתיים · העבודה המאורגנת · כלכלה · פוליטיקה · כיבוש ושלום · המזה״ת · בינלאומי · סטודנטים · נוער · נשים · להט״ב · בריאות · סביבה · היסטוריה ותיאוריה · התנועה
X


מסקנות משביתת הכנסייתיים
די לקיצוצים ולאפליה במערכת החינוך
להיאבק נגד הייבוש התקציבי והאפליה במערכת החינוך, ולמען חינוך ציבורי שוויוני ודמוקרטי, ברמה גבוהה ובחינם

הדפסה

לקראת ה־1 בספטמבר, ועד ראשי הרשויות הערביות איים להשבית את השירותים ברשויות הערביות, בדרישה לתוספת תקציבית מיידית של 6.4 מיליארד שקל, כחלק מתוכנית רב־שנתית בעלות של 32 מיליארד. לאחר שנתניהו הבטיח 900 מיליון שקל, השביתה המתוכננת ירדה מהפרק.

ארגון המורים העל־יסודיים איים אף הוא בשביתה ב־1 בספטמבר, עקב בעיות שכר ופנסיות ועוד, אך האיום הוסר אחרי שהנהגת הארגון הכריזה ששר החינוך נפתלי בנט "גילה עניין רב" בבעיות שהועלו.

התאחדות הסטודנטים והסטודנטיות הודיעה ביולי על שיתוף־פעולה עם ראשי האוניברסיטאות והמכללות לטובת מאבק בקיצוץ המתוכנן בתקציב ההשכלה הגבוהה. איום המאבק הוסר עם הכרזת ראשי ההתאחדות על "הסכם משמעותי ביותר", במסגרתו התחייבה הממשלה לקצץ "רק" 123 מיליון שקל — כמחצית מהסכום המקורי.

תוכנית תקציב המדינה, שאמורה לעבור לאישור סופי בכנסת באמצע נובמבר, כוללת התקפות על זכויות עובדים וקיצוצים בשירותים חברתיים. הנהגת ההסתדרות הכללית לא יזמה עד כה כל מאבק בנושא, ועלולה להניף שוב דגל לבן מול גזירות התקציב, כפי שעשתה בתקופת הממשלה הקודמת או מול הפיטורים ההמוניים ברשות השידור.

אם הנהגות כל אותם הארגונים לא היו מוכנות לספק שקט תעשייתי לממשלת נתניהו בתמורה לפירורים והבטחות ריקות, ניתן היה בתחילת ספטמבר לשלב כוחות לטובת מאבק רחב נגד מדיניות הקיצוצים, הפגיעה בעובדים, הייבוש התקציבי של השירותים החברתיים, ונגד מדיניות של אפליה לאומית.

אלא שב־1 בספטמבר בתי הספר הכנסייתיים נותרו לשבות לבד ברמה הארצית. אחרי שנה וחצי של משא־ומתן עקר הם הגיעו למשבר גירעון ונדחפו לשביתה שנמשכה קרוב לחודש והוציאה אלפים להפגין ברחובות.

חינוך מופרט

בתי הספר של הכנסיות השונות מוגדרים כחינוך "מוכר שאינו רשמי". מדובר בחינוך פרטי שמסובסד על־ידי המדינה, נמצא תחת פיקוח חלקי של משרד החינוך ומחויב לכלול לפחות 75% מתוכנית הלימודים הארצית (ה"ליבה").

בשנים האחרונות פעל משרד החינוך כדי לרסן את ההשקעה התקציבית בחינוך ה"מוכר שאינו רשמי", שמורכב ברובו מבתי ספר חרדיים של מפלגות ש״ס ואגודת ישראל, ולצדם בתי הספר הכנסייתיים ורשימה של בתי ספר פרטיים המכוונים בעיקר לעשירים ולמעמד הביניים המבוסס בציבור היהודי. לא מדובר בהיפוך של ממש במגמת ההפרטה, אלא בהמשך שילוב של "מיקור־חוץ" במסגרת המערכת הציבורית הרשמית, שעה שהורים נדרשים להעביר עוד כספים פרטיים לבתי הספר ועובדי הוראה רבים מועסקים על־ידי קבלנים פרטיים. עיתון 'הארץ' דיווח על זינוק במספר בתי הספר המבקשים לזכות בהכרה כציבוריים "ייחודיים על־אזוריים", מה שבדרך כלל כולל היתרים לגביית אלפי שקלים מההורים ומאפשר למעשה מיון של תלמידים.

הטריגר למשבר התקציבי של בתי הספר הכנסייתיים היה שורה של צעדים שהוביל משרד החינוך ב־2013, תחת "יש עתיד", לצמצום תקציבי החינוך ה"מוכר שאינו רשמי", כולל קיצוץ תקציבי קבוע, הגבלת גביית תשלומי הורים וביטול "חוק נהרי", שחייב רשויות מקומיות לסבסד בתי ספר פרטיים "מוכרים". בנוסף, בתי הספר איבדו תרומות שהוסטו לטובת כנסיות בעיראק ובסוריה, בהשפעת מלחמות האזרחים שם.

בניגוד לבתי הספר הכנסייתיים, בתי ספר פרטיים יהודיים הצליחו לפצות על הקיצוץ באמצעות אישורים חריגים ממשרד החינוך להגדלת הגבייה מההורים, או, במקרה של בתי הספר החרדיים, באמצעות השגת תקציבים ייעודיים. מראש זוכים בתי הספר החרדיים לתקצוב מוגדל, כתוצאה ממדיניות ומהסכמים קואליציוניים מפלים של ממשלות לאורך השנים, וזאת גם כשהם מפלים על רקע עדתי ואינם עומדים בדרישות פדגוגיות בסיסיות.

לכן הדרישה העיקרית במאבק של בתי הספר הכנסייתיים היתה לבטל את האפליה בתקצוב בהשוואה לבתי הספר החרדיים. אולם הבעיה עמוקה הרבה יותר.

הדרישה העיקרית במאבק של בתי הספר הכנסייתיים היתה לבטל את האפליה בתקצוב בהשוואה לבתי הספר החרדיים. אולם הבעיה עמוקה הרבה יותר

מצב המערכת הציבורית

ב־47 בתי הספר הכנסייתיים לומדים 33 אלף תלמידות ותלמידים. כמעט כולם, למעט קומץ של יהודים ואחרים, משתייכים לציבור הערבי־פלסטיני, ומגיעים מרקעים עדתיים שונים. מדובר בכ־6% בלבד מהתלמידים הערבים־פלסטינים בישראל ובמזרח ירושלים. העובדה שבציבור זה, מבין כלל הסטודנטים באוניברסיטאות, עובדי ההייטק, הרופאים וחברי הכנסת קיים שיעור גבוה במיוחד של בוגרים מהחינוך הפרטי־כנסייתי מעידה יותר מכול על מצבה הקטסטרופלי של המערכת הציבורית.

בנוסף על ההשלכות ההרסניות של הקיצוצים הניאו־ליברליים, החינוך הציבורי בשפה הערבית סובל מאפליה ומשרת מדיניות פוליטית של דיכוי לאומי. אמנם לפני עשור בוטל תפקיד נציג השב״כ במשרד החינוך, שהיה אחראי לאשר מינויים בבתי הספר הערביים. אך כחלק מהחינוך הציבורי הכללי (ה"ממלכתי"), התלמידים נדרשים ללמוד במקצועות העיוניים תכנים לאומניים־ציוניים, שמבהירים להם את מקומם כאזרחים "סוג ב'" במדינת ישראל. ההיגיון הפוליטי המרכזי המכווין את ההשקעה וההוראה בחינוך הציבורי הערבי היה ונותר להסליל ולסגל את התלמידים לאפליה מבחינה פוליטית וחברתית־כלכלית, ולמנוע מהם להיחשף בבתי הספר להיסטוריה הפלסטינית ולרעיונות שעשויים להוביל אותם להיאבק על שוויון אזרחי ולאומי.

גם לפי הנתונים הרשמיים של משרד החינוך קיימת אפליה בתקצוב בין תלמידים יהודים וערבים בחינוך הציבורי. על כך מתווספת לרוב גם השקעה תקציבית מופחתת בחינוך מצד הרשות המקומית, שעה שהרשויות הערביות הן העניות ביותר, כתוצאה מאפליה. בעקבות כך קיימת בעיה חמורה של תשתיות ונוצר מחסור בכיתות ובבתי ספר בשפה הערבית.

בעוד שהממשלה מקדמת מדיניות "הפרד ומשול" על רקע עדתי בציבור הערבי־פלסטיני, ומנסה לטפח את האשליה שהקהילה הערבית־נוצרית תוכל להשיג שוויון זכויות דרך הפגנת "נאמנות" למשטר, במציאות, מדיניות האפליה הלאומית חוצה עדות.

על הרקע הזה, הורים רבים פונים לבתי הספר של הכנסיות כחלופה. בחיפה הכנסיות מספקות את שירותי החינוך של לא פחות מ־60% מהתלמידים מהציבור הערבי־פלסטיני. עם זאת, האפשרות אינה זמינה עבור הרוב המוחלט של ההורים ברמה הארצית, מסיבות של תפוסה, מרחק ועלויות — שכר־הלימוד נאמד ב־4,000 שקל לשנה בממוצע. אף שבמרבית בתי הספר הכנסייתיים אין ועדי הורים, ההורים התגייסו בצורה בולטת להפגנות בזמן השביתה ודרשו מצדם להפחית את נטל התשלומים.

הרחבת המאבק

בתי הספר הציבוריים הערביים הושבתו לאות סולידריות ליום אחד על־ידי התאחדות ועדי ההורים הערבים, וארגון המורים העל־יסודיים אירגן שביתת סולידריות בת שעתיים. ועדת המעקב העליונה של הציבור הערבי בישראל איימה לארגן יום מחאה ולהשבית ללא הגבלת זמן את בתי הספר הציבוריים הערביים. הסתדרות המורים, ארגון כוח לעובדים ומועצת התלמידים הארצית פירסמו הודעות תמיכה.

היתה על הפרק הזדמנות לחבר את שביתת הכנסייתיים למאבק רחב יותר למען חינוך איכותי שוויוני ונגד אפליה. כך ניתן היה ליצור חיבור בין השביתה הזאת לשביתת המחאה שאירגנו הורים בבית ספר בעיר טייבה, במחאה על היעדר תשתיות סבירות, ולמחאה של תושבי הכפר אל־פורעה בנגב, בו פתחו 3,000 ילדים את שנת הלימודים באוהל מחאה, מכיוון שאין ביישוב אף בית ספר ציבורי. ניתן היה לחבר את השביתה גם לדרישות של "מחאת הסרדינים", שבמסגרתה ועדי הורים השביתו בחודש יוני בתי ספר ציבוריים, עבריים וערביים, בשורה של יישובים — מעפולה עד קלנסווה — בדרישה להפחתת הצפיפות בכיתות.

הנהגת הסתדרות המורים הבהירה שהיא מסתייגת מהדרישה להשוות לכאורה את תקצוב בתי הספר הכנסייתיים לבתי הספר הציבוריים, מכיוון שהדרישה מנוגדת למאבק לחיזוק החינוך הציבורי. אלא שהדרישה העיקרית כאמור היתה לסיום מדיניות מפלה. לכן הסתדרות המורים היתה צריכה דווקא לארגן צעדי הזדהות. שני איגודי המורים היו יכולים להכריז שהם מצטרפים לשביתה, בדרישה מצדם להסכם שיכלול למשל תקצוב מיידי לחיסול פערים בחינוך הציבורי, לשדרוג תשתיות, להקטנת כיתות ולהעסקה ישירה גורפת.

התאחדות הסטודנטים וההסתדרות הכללית היו יכולות להצטרף עם דרישות נוספות נגד אפליה וקיצוצים בתקציב. ועד ראשי הרשויות הערביות היה יכול להודיע שהוא חוזר להיאבק על דרישותיו התקציביות המקוריות.

ניתן היה לחבר את השביתה הזאת לשביתת המחאה שאירגנו הורים בטייבה, במחאה על היעדר תשתיות, ולמחאה של תושבי הכפר אל־פורעה, בו פתחו 3,000 ילדים את שנת הלימודים באוהל מחאה, מכיוון שאין ביישוב אף בית ספר ציבורי; ול"מחאת הסרדינים", שהשביתה ביוני בתי ספר ציבוריים, עבריים וערביים, בדרישה להפחתת הצפיפות בכיתות

במקביל, שביתת המחאה של 3,500 תלמידים בסכנין ב־21 בספטמבר, נגד הפרובוקציות של הממשלה והימין הכהניסטי בירושלים, הצביעה על פוטנציאל לגייס תלמידים בציבור הערבי־פלסטיני למאבק סביב דרישות נגד אפליה ודיכוי לאומי.

ביום בו הופסקה השביתה, ב־27 בספטמבר, תוכננה להיערך הפגנה בכיכר רבין בתל אביב ביוזמת ועדי ההורים. יום קודם הם כינסו מסיבת עיתונאים בנצרת ואיימו "לחסום את תל אביב" אם לא יושג הסכם.

בהיעדר התגייסות של כוחות רחבים יותר, העובדה שאת המאבק הובילו גורמים שמרניים — אנשי דת ומנהלים, שייצגו את האינטרסים הצרים של הכנסיות — הגבילה והחלישה אותו.

הורים העלו טענות על פשרנות־יתר והתנהלות לא דמוקרטית מצד הוועד המנהל של בתי הספר. חוסר שקיפות ועלויות השכר הגבוהות יחסית של חלק מהמנהלים, שמסובסדים מכספי ציבור, רק עזרו לדוברים מטעם הממשלה להסית נגד המאבק.

ההתמקדות הצרה במצב בתי הספר הכנסייתיים ובהישגיהם המקצועיים הצליחה לנכר תלמידים ובוגרים מבתי הספר הציבוריים הערביים, וטשטשה את הצורך בחיבור למאבק רחב יותר כדי להצליח להגביר את הלחץ על הממשלה וכדי לפתור בעיות יסודיות יותר.

אף סוגיה מהותית לא נפתרה

המאבק לא התרחב מספיק כדי לשנות משמעותית את מאזן הכוחות מול הממשלה ולהכריח אותה לבטל לפחות את האפליה התקציבית מול בתי הספר החרדיים. מה שהוא כן השיג זה ביטול של הקיצוץ הקבוע בתקציב החינוך ה"מוכר שאינו רשמי", ומתן הכשרות מקצועיות של משרד החינוך למורים במימון המדינה. מעבר לכך, הממשלה הסכימה להעביר סכום חד־פעמי של 50 מיליון שקל, שהוא רבע מהסכום שהנהגת המאבק טענה תחילה שדרוש. לגבי תשלומי ההורים, ההסכם כולל התייחסות עמומה לאפשרות שבתי הספר יקבלו אישורים מיוחדים ממשרד החינוך לגבות יותר מההורים — אף שראשי בתי הספר מבטיחים להפחית את שכר הלימוד ב־25%.

ב־17 בספטמבר, עשרה ימים לפני סיום השביתה, דחה הוועד המנהל של בתי הספר הכנסייתיים הצעה כמעט זהה לזו שהוסכם עליה לבסוף. לחץ מצד התארגנות ההורים בשטח, שדרשו לא להסתפק ב"פירורים", דחף כנראה להמשך השביתה. אך האסטרטגיה של הוועד המנהל להכרעת הממשלה הגיעה למבוי סתום, כפי שרמזה קריאתו הנואשת לנשיא רוסיה ולדימיר פוטין ולפטריארך הכנסייה הרוסית שיתערבו במשבר. משרד החינוך הצליח לבסוף לשבור את הנהגת המאבק לאחר שבצעד טקטי הוא נסוג מכול ההסכמות הקודמות ואיים שלא לשלם את החלק שלו בשכר למורים על ימי השביתה.

ההסכם לא פתר אף סוגיה מהותית. האפליה התקציבית מול בתי הספר החרדיים נותרה בעינה. המשא ומתן על התקצוב הקבוע ומתכונת ההפעלה של בתי הספר יימשך במסגרת ועדה מוסכמת שאמורה להגיש המלצות בתוך חצי שנה. בינתיים, בתי הספר התחייבו לשקט תעשייתי של שנה ביסודיים ושנתיים בעל־יסודיים.

למען חינוך ציבורי שוויוני

לפי דיווחים, משרד החינוך מפעיל לחצים על בתי הספר הכנסייתיים להשתלב במערכת הציבורית, בדומה לבתי ספר מהזרם ה"דמוקרטי" ואחרים שהשתלבו באחרונה כ"ייחודיים על־אזוריים". בינתיים הכנסיות מתנגדות מטעמיהן, אך גם חלק מההורים עשויים להתנגד, מתוך חשדנות מוצדקת כלפי שלטון המיישם מדיניות אפליה ודיכוי לאומי. בנט לא הסתיר שאחת הסוגיות שעל הפרק מבחינתו היא "עוצמת הפיקוח של משרד החינוך על התכנים".

הורים לא צריכים להגיע למצב האבסורדי הקיים שבו הם נאלצים להסתמך על שירותי חינוך יקרים של מוסדות דת כדי להשיג עבור ילדיהם חינוך ברמה גבוהה בשפתם. הם צריכים לקבל את השירות הזה מהמערכת הציבורית, ללא אפליה, במימון המדינה.

הורים לא צריכים להגיע למצב האבסורדי הקיים שבו הם נאלצים להסתמך על שירותי חינוך יקרים של מוסדות דת כדי להשיג עבור ילדיהם חינוך ברמה גבוהה בשפתם

התשובה הסוציאליסטית למדיניות האפליה, הייבוש התקציבי וההפרטה היא מאבק נגד הפרטת החינוך, למען השקעה מסיבית בחינוך הציבורי — ובפרט בבתי הספר הציבוריים הערביים — ולמען הבטחת חינוך ברמה גבוהה בחינם, ותנאי לימוד שוויוניים לכולם, ללא כל סוג של אפליה וללא הבחנה חוקית בין קבוצות דתיות, עדתיות ולאומיות.

תוכנית הלימודים בכל בית ספר — בשפה הערבית, העברית או דו־לשוני — צריכה להיקבע בצורה אוטונומית בתהליך דמוקרטי ברמה המקומית והקהילתית, כולל הזכות שנשללת כיום לציין את יום הזיכרון לנכבה. הפיקוח הארצי על בתי הספר ולימודי הליבה צריכים להבטיח בעיקר חינוך שוויוני, פלורליסטי, ללא כפייה דתית או לאומית, ניהול שקוף, רמת הוראה גבוהה, השכלה מדעית, חינוך נגד גזענות, סקסיזם, להט״בופוביה ודעות קדומות.

אולם הבטחת מערכת חינוך ציבורית איכותית, בחינם ונקייה מאפליה ומכפייה לאומית ודתית, דורשת שהמדינה כולה לא תהיה מושתתת על דיכוי לאומי, כפייה דתית וקפיטליזם. לכן המאבק נגד בעיות האפליה והדיכוי והמחסור במשאבים במערכת החינוך צריך להיות חלק מהמאבק לדמוקרטיה אמיתית, על בסיס חברה סוציאליסטית, כדי שכל תלמידה ותלמיד יוכלו לגדול ולהתפתח בסביבה מטפחת, מעצימה, בתנאים מצוינים ועם שוויון הזדמנויות אמיתי.

תנועת מאבק סוציאליסטי נאבקת למען:

  • סוף לקיצוצים. השקעה מסיבית בתשתיות, בהקטנת הכיתות, בשעות ובהכשרות בחינוך הציבורי, ובפרט בבתי הספר הערביים. מימון באמצעות העלאת המיסוי על התאגידים הגדולים.
  • חינוך חינם לכולם. תקצוב מלוא הפעילות בבתי הספר הציבוריים, סוף לתשלומי ההורים, סוף להפרטת החינוך. העסקה ישירה של כל עובדי ההוראה.
  • סוף לאפליה בחינוך. הבטחת תנאי לימוד שוויוניים לכולם, ללא כל סוג של אפליה וללא הבחנה חוקית בין קבוצות דתיות, עדתיות ולאומיות. הפרדה מלאה בין דת ומדינה.
  • הבטחת חינוך שוויוני ופלורליסטי, השכלה מדעית ורמת הוראה גבוהה, ללא כפייה דתית או לאומית. חינוך חובה נגד גזענות, סקסיזם ולהט״בופוביה בכל בתי הספר.
  • עיצוב תוכנית הלימודים בכל בית ספר באופן אוטונומי בתהליך דמוקרטי ברמה המקומית והקהילתית. ביטול "חוק הנכבה", השולל ממוסדות את הזכות לציין את יום הזיכרון לנכבה.
  • שוויון זכויות. סוף לאפליה על רקע לאומי, עדתי ודתי. סוף לדיכוי הלאומי של הפלסטינים, סוף לכיבוש ולהתנחלויות.
  • סוציאליזם. חברה דמוקרטית אמיתית, סוציאליסטית, שתבטיח שכל תלמידה ותלמיד יוכלו לגדול בסביבה מעצימה, שוויונית, וללא אפליה ומחסור.


 


תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 59187, תל אביב–יפו 6159101
info@socialism.org.il
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון. התנועה שותפה בוועד למען אינטרנציונל עובדים (CWI), ארגון סוציאליסטי בינלאומי המאגד תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.