ביולי האחרון התפרסמו חדשות מדאיגות ביותר: מאז כניסתו לתפקיד של נשיא ברזיל, ז׳איר בולסונארו, בתחילת השנה, מוערך כי בכל דקה שעוברת יערות הגשם של האמזונס מצטמצמים בשטח השווה בגודלו למגרש כדורגל. לאחרונה, ידיעות נוספות האפילו על המידע הזה: השריפות המרובות שפרצו בשבועות האחרונים הורסות מערכות אקולוגיות חשובות ביותר ומגבירות את קצב בירוא היערות.

אבידות

השמיים של הערים הגדולות של ברזיל ושל מדינות סמוכות השחירו מענני עשן. השריפות משפיעות באופן נורא על האטמוספירה והורסות את היערות האחראים לספיגה של כמויות גדולות של פחמן דו־חמצני. השריפות משפיעות על האקלים של כל האזור, המבוסס על יערות הגשם ועל מבוך השל נהרות ונחלים תת־קרקעיים. בנוסף, חלק משמעותי מהמגוון הביולוגי של האמזונס אבד — מגוון שלא קיים כמותו בשום מקום אחר בכדור הארץ.

כדי להבין את היקף התופעה, מספיק לדעת שכל יומיים מתגלה מין חדש של צומח או בעל חיים באמזונס. בשריפות הענק ההורסות את האמזונס כיום, אנו מאבדים מינים שלעולם לא נכיר. חלקם יכולים להועיל לכלל האנושות בזכות תכונות מרפא. אחרים עשויים לתפקד כגורמים מאזנים בשרשרת המזון, והכחדתם תאיץ את ההכחדה של מינים רבים אחרים.

מתקפה על קהילות הילידים

מעבר לצמחים ולבעלי חיים, ישנם כמובן בני אדם. לא רק שכל תושבי כדור הארץ והדורות הבאים יושפעו מהאסון באמזונס בטווח הארוך, אלא גם אלו החיים שם כיום. ישנם שבטים ילידים שעדיין חיים ביערות הגשם, מגינים עליו ותלויים בו למחייתם. חלק מהשבטים האלו יעלמו או יאלצו להגר בגלל הרס ביתם.

הקהילות הללו ידועות לא רק בשל מורשתן התרבותית הגדולה, אלא גם בשל מאבקיהן נגד המרוץ ההרסני ל"צמיחה כלכלית" באמזונס. אחת הדמויות המזוהות ביותר עם המאבק הזה היה פעיל האיגודים ופעיל הסביבה צ׳יקו מנדס (Chico Mendes), שנרצח בשנת 1988 בגלל שניסה לארגן ילידים למאבק נגד הרס יער־הגשם שהיה גם ביתם ואמצעי הקיום שלהם. היום, רוצחיו — תאגידי החקלאות והכרייה והמדינה שמשרתת אותם — ממשיכים במלאכת ההרס שלהם עם הבערת האמזונס.

היער הענק ש"מפריע"

ברוב המקרים של שריפות יער, ראוי לנקוט זהירות ולאסוף ראיות מוצקות בטרם מאשימים מישהו בהצתה, או אפילו בשריפה מתוכננת. אבל במקרה של יערות האמזונס, המאוימים מצד התאגידים הגדולים מזה עשורים, ובמיוחד כשאינספור שריפות פרצו בו זמנית במקומות שונים, זוהי תמימות לדבר על "תאונות". קצב התקדמות הבולדוזרים היה איטי מדי עבור האינטרסים של בעלי ההון, אז הלהבות, למרבה הנוחות, מפנות את הדרך. היבחרותו של בולסונארו נתנה אור ירוק להאצת תהליך בירוא היער.

אך מדוע להרוס את האמזונס? מה רוצים אלו שמתקיפים את ליבו של היער "חסר התועלת" הזה? לאחרונה, חברות לכריית נפט וזהב רדפו יותר ויותר את הקהילות הילידיות שמגינות על יער האמזונס. תאגידי גידול הבקר הגדולים חולמים להפוך עוד ועוד שטחים מיוערים לשטחי מרעה. יערות הגשם נתפסים כלא יותר משטחי חקלאות ומרעה נוספים. אבל כמה עוד שדות דרושים בעולם? האם שטחי החקלאות הקיימים לא מספיקים להם? אחרי הכל, הרס האמזונס אינו חדש, ונמשך מזה עשורים.

שדות לשימוש חד פעמי

לא, השדות הקיימים לא מספיקים להם, בגלל שהקרקע באמזונס לא נועדה לגידול סויה. היא מתאימה לשימור יערות טרופיים, אבל אינה פוריה מספיק לגידולים חקלאיים. כך, אחרי שנה או שנתיים של גידול, ה"שדה" החדש יוצא מכלל שימוש. אז חברות המזון מוצאות בחלק אחר של האמזונס שדה נוסף, בחלק נוסף של אמזונס שאינו בר־קיימא לחקלאות תעשייתית. מאות שנים של היסטוריה אקולוגית, כמות בלתי ניתנת לחישוב של משאבי טבע, מורשת תרבותית, מגוון ביולוגי בלתי ממופה, חיי אדם — כל אלה נהרסים בשביל עיבוד חקלאי של שנה או שנתיים. כך מסתכם האבסורד המוחלט של המערכת הקפיטליסטית.

גישה דומה מאפיינת את תעשיות המכרות ששמו את יהבן על האזור. ברצונן לנצל את השטח כדי לכרות זהב או חומרי גלם אחרים, תוך הרס סביבתי עצום, ולקיחת הרווחים אל מקלטי מס.

משרתם הנאמן של התאגידים הגדולים

נשיא ברזיל הבהיר כבר מהיום הראשון בתפקידו כי יער האמזונס הוא מכשול בעיני החברות הגדולות שאת האינטרסים שלהן הוא משרת. הוא האשים את עמותות ההגנה על הסביבה הפעילות באזור באחריות לשריפות! בו בזמן, הוא הפקיר את גורל האמזונס לאינטרסים של בעלי־ההון הגדולים השולטים בכלכלת העולם.

קומץ תאגידים השולטים בתעשיית הנפט, בייצור המזון ובהפקת חומרי גלם הורסים את כדור הארץ כדי למקסם רווחים. כדי לעצור אותם, אנחנו חייבים להפקיע את השליטה באותם תאגידי ענק רב־לאומיים ולהעבירם לבעלות ציבורית תחת ניהול ופיקוח דמוקרטיים של ציבור העובדות והעובדים.

לא רק האמזונס עולה בלהבות. לפי ארגון Global Forest Watch, היו יותר מ־8 מיליון התרעות אש בעולם מאז תחילת חודש יוני. אזורים נרחבים בסיביר עולים באש בשל הפרטת היערות וקיצוצים בשירותי הכיבוי. שריפות גדולות פרצו גם ברפובליקה הדמוקרטית של קונגו, אנגולה, זמביה ואוסטרליה. השריפות האלה שוב מוכיחות את חוסר היכולת של מפלגות שלטון וממשלות להתמודד עם משבר האקלים. אנשים בכל העולם [וגם כאן בישראל] יצאו למחות מול שגרירויות ברזיל ולדרוש מעשים.

פעילות ופעילי ה־CWI (התאחדות הסוציאליסטית הבינלאומית בה שותפה גם מאבק סוציאליסטי), לוקחי חלק במחאות ומקדמים תוכנית שתתרגם את הזעם להתנגדות של ממש.

ה־LSR בברזיל (חלק מה־CWI), מצביע על האחריות של תאגידי התעשייה והחקלאות הגדולים לשרפות ומדגישה את הצורך בהעברתם לבעלות ציבורית תחת שליטה וניהול דמוקרטיים של ציבור העובדות והעובדים. כך יהיה ניתן לתכנן את הייצור לפי הצרכים של החברה ולא לפי שורות הרווח של התאגידים. יש רק דרך מוצא אחת מהסיוט הזה. עלינו להפיל את המערכת הקפיטליסטית, לפני שהיא תהרוס את הסביבה ואת התרבות האנושית כפי שאנו מכירים אותה.