בבוקר יום שלישי ה־30 בנובמבר 1999 הקיפו עשרות אלפי מפגינים את האולם שבו אמורה היתה להיערך פגישת הפתיחה של ועידת ארגון הסחר העולמי (WTO), יצרו טבעת אנושית וחסמו בגופם את הכניסה לבניין. אלפי מפגינים נוספים הקיפו באותו זמן את המלונות שבהם השתכנו הצירים שהגיעו לוועידה. רובם לא הצליחו אפילו לצאת מהמלון. למארגנים לא היתה ברירה אלא לדחות את פגישת הפתיחה.

משטרת סיאטל הגיבה על הפעולה הלא אלימה בהתקפה אכזרית של גז מדמיע, כדורי גומי ורדיפה חסרת אבחנה אחרי מפגינים, שממנה נפגעו גם תושבים ואנשים שנקלעו לאזור במקרה. בהמשך היום תוגברו השוטרים, שנראו כאילו יצאו מתוך "רובוקופ" או "מלחמת הכוכבים" והגיעו מוכנים למלחמת העולם השלישית, ביחידות של המישמר הלאומי ומשטרת המדינה. אחרי־הצהריים הוכרז בעיר מצב חירום, שכלל איסור על הפגנות ועוצר במרכז העיר. עסקים נסגרו, חלונות ראווה נופצו, והחשבון הסופי של ניקוי העיר הוערך בתשעה מיליון דולר. פוליטיקאים מקומיים, התקשורת וקלינטון הטילו את האחריות להתנגשויות האלימות על "קומץ של אנרכיסטים אלימים", אבל האשם האמיתי היה הדרג המדיני, שהעביר את ההוראות לדכא את המחאות בברוטליות חסרת מעצורים.

המפגינים שהגיעו לסיאטל לא באו להיאבק בשוטרים, וגם לא בארגון הסחר העולמי כשלעצמו, אלא במה שהוא מסמל: בדיקטטורה של השוק העולמי, שמשרתת את חברות הענק והמיליארדרים על חשבון מיליארדי עובדים, איכרים, מובטלים וחסרי רכוש.

המראות שנראו בסיאטל — ועידה תחת מצור, עיר בעוצר, דיכוי ברוטלי על־ידי כוחות "החוק והסדר" ומעצרים המוניים — אינם דומים לאף אירוע שהתרחש בארצות־הברית ב־25 השנים האחרונות, ומזכירים את תנועות המחאה ההמוניות בעד זכויות האזרח של השחורים ונגד מלחמת וייטנאם בשנות השישים והשבעים.

כשכבר הצליחו צירי הוועידה להיפגש, הדיונים בתוך האולמות לא היו שלווים הרבה יותר מהמחאות ההמוניות בחוץ. השיחות הסתיימו בכישלון, בלי הסכמה על סדר־יום לסיבוב חדש של שיחות סחר, ועם האשמות קשות שהטיחו מנהיגי מדינות שונות זה בזה. המימשל האמריקאי, שקיווה לנצל את הוועידה לסגירת עוד כמה עיסקאות רווחיות ולהפגנה של דומיננטיות אמריקאית שתוסיף ליוקרה של קלינטון וגור (האמריקאים אף ניסו להעביר לפני הוועידה החלטה שתקבע שסבב השיחות החדש ייקרא סבב קלינטון, ונתקלו בסירוב עיקש מצד האירופאים ואחרים), קיבל במקום זאת התפרצות של כל המתחים והעימותים בכלכלה העולמית: בין צפון לדרום, בין ארה״ב לאירופה ובין פרוטקציוניזם לסחר חופשי.

בסיאטל אפשר היה לראות בפעם הראשונה מאבק משותף של כל הארגונים והקבוצות שסובלים מהתוצאות ההרסניות של הקפיטליזם הגלובלי, מתנגדים להן ונלחמים נגדן: סטודנטים, פעילי איכות־הסביבה, עובדים מאורגנים, אנרכיסטים, קבוצות דתיות, תומכי זכויות־אדם וארגוני צרכנים. שיתוף הפעולה הזה, שאין לו תקדים היסטורי, היה תוצאה של עבודת הכנה שנמשכה חודשים ארוכים, והשתתפו בה יותר מ־700 קבוצות וארגונים מ־73 מדינות שונות. חלק חשוב מהקשר ביניהם התבצע דרך האינטרנט, מה שמראה שלרשת יש עוד שימושים מלבד ניפוח מחירי המניות של חברות שהוסיפו לשמן את האותיות "com." בבועה של וול־סטריט.

אחד ההישגים העיקריים של המחאות ההמוניות בסיאטל היה הפיכת ארגון הסחר העולמי מגוף אלמוני למוסד מוכר, וחשיפת האופי האנטי־דמוקרטי שלו והנזק שהוא גורם ברחבי העולם על־ידי כפיית משטר כלכלי עולמי שמשרת רק את האינטרסים של המעמד השליט במדינות המפותחות ושל התאגידים הרב־לאומיים, דרך שבירת חוקים מקומיים ואמצעי הגנה על תעשיות מקומיות, זכויות עובדים ואיכות־הסביבה, והכל בשם הגלובליזציה והסחר החופשי. לדיכוי הזה, שמפיץ עוני, אבטלה, זיהום וניצול כמו מגיפה בקרב רוב אוכלוסיית העולם, שחיה במדינות שבטעות קוראים להן המדינות המתפתחות, שותפים גם קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי. מוסדות אלה מתנים הלוואות וסיוע למדינות במשבר בהנהגת מדיניות כלכלית ניאו־ליברלית, שפירושה הוא תמיד הפרטת כל הנכסים הלאומיים, שעוברים לידי משקיעים זרים, קיצוצים בתקציבי הרווחה, הבריאות והחינוך ובסובסידיות על מוצרי יסוד ופיטורים המוניים לצורך "התייעלות". באופן טבעי צעדים כאלה, שיכולים בטווח הקצר לפתור את המשבר הפיננסי שממנו מודאגים בעלי ההון ממדינות המערב, רק מעמיקים את המשבר הכלכלי והחברתי הקיים.

בפרספקטיבה היסטורית רחבה יותר, "הקרב על סיאטל" (שלווה גם בהפגנות ואירועי מחאה שהתרחשו בו־זמנית ביותר מעשרים מדינות נוספות) מסמן את תחילתו של מיפנה במודעות של עובדים, צעירים וקבוצות אוכלוסייה נוספות בארה״ב ומחוץ לה, כתוצאה מהשפעתם המצטברת של תהליכים כלכליים משמעותיים שפעלו בתקופה האחרונה.

בשנים 1989–1991 התפרקה ברית־המועצות, והמשטרים הסטאליניסטיים במזרח אירופה נפלו בזה אחר זה. המשטרים האלה, שקראו לעצמם "קומוניסטיים" אך למעשה היו דיקטטורות ששלט בהן מעמד ביורוקרטי מופלה לטובה שעיוות לחלוטין את התפיסה המרקסיסטית, לא הצליחו לעמוד בתחרות הכלכלית עם מדינות המערב משום שאחיזת החנק הביורוקרטית על הכלכלה והדיכוי הפוליטי ביטלו את השפעת היתרונות של הכלכלה המתוכננת, שאיננה יכולה להצליח ללא ניהול דמוקרטי של מקומות העבודה על־ידי העובדים ושימוש ביוזמה, ביצירתיות ובמומחיות שלהם לשיפור תהליכי הייצור.

בזמן השינויים האלה, אלפי פוליטיקאים, עיתונאים ואקדמאים מתחום ההיסטוריה, מדע־המדינה והיחסים הבינלאומיים, שאיש מהם לא חזה את קריסת הסטאליניזם, החלו לדבר על היווצרותו של "סדר עולמי חדש" ועל "סוף ההיסטוריה", עם הניצחון הסופי והמוחלט של הקפיטליזם ו"מות הסוציאליזם". אותם אנשים צפו והבטיחו שגשוג חסר תקדים למדינות שיעברו לכלכלת שוק חופשי, ועידן של יציבות ושפע עולמיים תחת ה"פקס אמריקנה" — תקופה של שלום וצמיחה בחסות מעצמת־העל היחידה, ארצות־הברית.

עשר שנים עברו, והאימוץ של כלכלת השוק כמעט בכל העולם הביא לתוצאות שונות במשהו מהציפיות הוורודות שהוזכרו קודם. הגלובליזציה הקפיטליסטית הביאה להתרחבות עצומה של הפער בין עשירים לעניים, הן בין המדינות המפותחות למדינות הדרום המנוצלות והן בתוך כל מדינה. התוצאות החברתיות והפוליטיות הן ברורות — קיבלנו אי־סדר עולמי חדש: יותר סכסוכים מזוינים, יותר פליטים, יותר עוני, יותר רעב ויותר פגיעה בסביבה.

בארה״ב נראה כאילו המצב הכלכלי מעולם לא היה טוב יותר — אחרי 106 חודשים רצופים של צמיחה (כמעט תשע שנים!), הצריכה הפרטית שוברת שיאים, הבורסות ממריאות ורמת האבטלה (ארבעה אחוזים) היא מהנמוכות אי־פעם. כפיית חוקי המשחק הניאו־ליברליים איפשרה לכלכלה האמריקאית לייבא חומרי־גלם זולים מהמדינות התת־מפותחות והמפותחות למחצה, ולחברות אמריקאיות (כמו גם לתאגידים רב־לאומיים שבסיסם בארה״ב) לנצל את כוח העבודה הזול שקיים במדינות אלה ללא הפרעה. 225 האנשים העשירים ביותר בעולם, שרובם אמריקאים, מחזיקים בהון של למעלה מטריליון (אלף מיליארד) דולר, סכום ששווה להכנסתם השנתית של 2.5 מיליארד האנשים העניים ביותר בעולם, או כמעט חצי מהאנושות. באופן פארדוקסאלי, דווקא המשבר הכלכלי החמור שפרץ בדרום־מזרח אסיה ב־97', והתפשט משם לרוסיה ודרום אמריקה, איפשר את המשך הצמיחה בארה״ב, כאשר משקיעים וחברות מבוהלים משכו את השקעותיהם מהשווקים המתמוטטים והעבירו אותן ל"נמל הבטוח" של וול־סטריט. מבט מקרוב על החברה האמריקאית יגלה מי באמת הרוויח מ"תור הזהב" הכלכלי הזה. נתונים לגבי השנים 1983–1997 מראים ש־85.5 אחוז מהעלייה בעושר של ארה״ב בתקופה זו עברו לידיים של אחוז אחד, המאיון העשיר באוכלוסייה, ואילו שמונים אחוז מהמשפחות קיבלו 0 אחוז מהעלייה בעושר. שוק ההון בנסיקה, אבל מי נמצא בשוק? מתוך השווי הכולל של המניות ואיגרות החוב בבורסות האמריקאיות, 3.5 טריליון דולר, המאיון העליון מחזיק ב־2.9 טריליון (יותר משמונים אחוז). 45 מיליון אמריקאים חיים מתחת לקו העוני, ליותר מארבעים אחוז אין שום ביטוח רפואי, וכ־30 מיליון סובלים מרעב. חלק גדול מאוכלוסייתה של המעצמה העשירה בעולם חי בתנאי עולם שלישי. במדינה שמחזיקה בטכנולוגיה הרפואית המתקדמת ביותר, ל־32 מיליון יש תוחלת חיים של פחות משישים שנה. הפערים, המתחים והסתירות הפנימיות בחברה האמריקאית באים לידי ביטוי גם בדרך שבה רואים האמריקאים את תהליך הגלובליזציה: סקר מהזמן האחרון הראה שבעוד 63 אחוז מהמבוגרים שחיים במשפחות שהכנסתן מעל 75 אלף דולר רואים את הגלובליזציה כחיובית, מתוך המחצית של האוכלוסייה הבוגרת שחיה במשפחות שהכנסתן היא פחות מ־50 אלף דולר, רק 37 אחוז מחזיקים בדעה חיובית על הגלובליזציה.

מה שקרה בסיאטל, העיר שהיא בסיסן של חברות ענק כמו בואינג ומייקרוסופט, מייצג עלייה בדרגה של ההתנגדות למערכת הקפיטליסטית העולמית: ממאבקים נפרדים נגד תופעות שהן סימפטומים של השיטה הכלכלית (כריתת יערות, עבודת ילדים או רעב), לתחילת ההכללה וההבנה שהשיטה הקפיטליסטית הגלובלית היא המחלה עצמה. בשלב הזה, אפשר לאפיין את המצב כמודעות אנטי־קפיטליסטית רחבה, אך עדיין ללא תפיסה ברורה של האלטרנטיבה. מפגינים של קבוצת N30 בסיאטל האשימו את ארגון הסחר העולמי בסיוע ל"ניצול הפלנטה על־ידי המערכת הקפיטליסטית הגלובלית" ודרשו "מבנים חברתיים וכלכליים חלופיים המבוססים על שיתוף פעולה, התחשבות באקולוגיה ודמוקרטיה קהילתית". לכתב ה"אובזרבר" שהביא את הציטוט זה נשמע כמו "המניפסט הקומוניסטי" בגירסת "פו הדב". המפלגות הסוציאל־דמוקרטיות שנמצאות כיום בשלטון ברוב מערב ומרכז אירופה אימצו את כלכלת השוק החופשי, התנתקו מבסיס התמיכה שהיה להם בעבר באיגודים המקצועיים, נשענות יותר ויותר על החברות הגדולות ואינן מציעות שום אלטרנטיבה. המצב בארה״ב היום מקביל מבחינות רבות לתקופה שלפני המשבר הכלכלי של 1929, שהתרחב למשבר ברוב חלקי העולם בשנות השלושים. ההבדל העיקרי הוא שתלות הגומלין בין מדינות ושווקים גדולה היום הרבה יותר, ובמיוחד התלות בשוק האמריקאי, ואילו החלק של האוכלוסייה האמריקאית שמושקע בבורסה גדול בהרבה מכפי שהיה ב־29'. אם וכאשר הבועה של וול־סטריט תתפוצץ, המשבר הכלכלי יתפשט במהירות ובעוצמה חסרות תקדים, ובעקבותיו תגיע האצה משמעותית של תהליך הראדיקליזציה הפוליטית שכבר החל, ושכבות רחבות יחפשו אלטרנטיבה כוללת לסדר הקיים.

הנוכחות של כוחות ורעיונות מרקסיסטיים, מטוהרים מהעיוותים הסטאליניסטיים והסוציאל־דמוקרטיים, היא שתקבע אם משבר עולמי כזה יביא לעלייתם של משטרים פאשיסטיים וטוטליטריים ולסכנה של מלחמת עולם, כמו בשנות השלושים, או ללידתה של מערכת עולמית חדשה, שתשים סוף לרעב, לעוני, לזיהום ולניצול ותביא במקומם דמוקרטיה אמיתית, שתרתום את כוחות היצירה העצומים של האנושות כולה והטכנולוגיה המתקדמת ביותר לטובת כולנו: סוציאליזם.