אחת הדוגמאות הטובות לכך היתה הפגנת האחד במאי, ביום השני לשביתה הכללית במגזר הציבורי. תנועות הנוער, ובעיקר הנוער העובד והלומד שהיא בפועל תנועת הנוער של ההסתדרות, הביאו אלפי נערים ונערות להפגנה נגד התוכנית הכלכלית. אלא שמנהיגי ההסתדרות לא טרחו להזמין עובדים ליום שבו מציינים בכל העולם את המאבקים ההיסטוריים והעכשוויים של מעמד העובדים.

התוצאה של מחדל זה ואחרים היתה שהתוכנית הכלכלית המזעזעת של הממשלה עברה עם תיקונים מזעריים, שלא מפצים את השובתים שלא קיבלו שכר על ימי העבודה בהם שבתו.

לפחות ארבעים אחוז מכלל הציבור דווקא תמכו בשביתה. זה אמנם לא הרוב, אבל עם קצת הסברה והתנהלות טובה יותר מצד ההסתדרות זה יכול היה להגיע בקלות לרוב. רוב הציבור כן ראה בגזירות הכלכליות אסון, אך תיאר לעצמו שהתסריט כבר כתוב מראש — ההסתדרות תצא למאבק מזערי, שתוצאותיו ברורות מאליו — ועובדים רבים, בעיקר אלה שלא היו מעורבים ישירות בשביתה, הסיקו מכך שאין בה טעם.

ניהול השביתה רק על־ידי עמיר פרץ ומספר מצומצם של פקידים ביורוקרטיים, שמעמדם טוב מכדי שיסכנו את עצמם, היה הבעיה העיקרית. שביתה כזו צריכה להיות מנוהלת בצורה דמוקרטית מלמטה על־ידי כל העובדים, ורק כך היא יכולה להצליח. העובדים הפשוטים יודעים הכי טוב איפה נמצאים ה"שאלטרים" שינתקו את החשמל לבורסה, את המים למשרד האוצר וכו'; מה שיביא לפגיעה הקשה ביותר ביוזמי התוכנית (הפוליטיקאים) ובבעלי ההון שהכתיבו להם אותה וכך היו מכריחים אותם להיכנע. דיווח יומיומי לאותם עובדים על כל התפתחות במשא ומתן באסיפות המוניות והבאת כל הצעת פשרה לאישורם בהצבעה היה מביא לשיתוף פעולה והבנה גדולים יותר מצדם ולתמיכה מלאה שלהם בשביתה.

ניהול כושל של השביתה

אנחנו לא מקלים ראש בקשיים שעברה ההסתדרות במהלך תקופה זו. ההסתדרות ספגה התקפות של ביבי ושל התקשורת, שייחצנה אותו ברצון, הדגישה את הנזקים שהשביתה גורמת ושיכנעה רבים להתנגד לשביתה. אבל מנגד, אנחנו מכירים בכוחה העצום של ההסתדרות, שמרכזת את כל העובדים המאורגנים בתוכה. ההסתדרות יכולה להוציא לפחות חצי מיליון עובדים לרחובות כדי להיאבק ולחזק את המודעות של שאר העובדים הלא מאורגנים לצורך בשביתה, שתשרת גם את האינטרסים שלהם בסופו של דבר.

חברים ב"מאבק סוציאליסטי" השתתפו באחת הישיבות של מטה המאבק בהסתדרות במהלך השביתה (באחד במאי), וראו שבהסתדרות ישנם גם ראשי ועדים לוחמניים, שצעקו במהלך הישיבה על עמיר פרץ ודרשו להחריף את השביתה הכללית (שתכלול גם את הסקטור הפרטי) עד להפלת התוכנית, במקום להפסיק או להחליש אותה. את העימותים הקולניים באותה ישיבה, שנערכה בקומה השביעית, אפשר היה לשמוע עד רחבת הכניסה לבניין, שבה עמדנו יחד עם עובדים מהשורה וקראנו ברמקול קריאות לחיזוק השביתה הכללית.

על שני דברים נלחמה ההסתדרות יותר מכל סעיף בתוכנית: על נושא הפנסיה ועל נושא החקיקה נגד ועדי עובדים. אבל ההנהגה נזכרה להוציא 60,000 עובדים מכל הארץ להפגנה מרשימה בירושלים נגד הפגיעה בפנסיה רק אחרי שהשביתה כבר הופסקה והמומנטום של המאבק נשבר. יומיים אחר־כך התוכנית כבר עברה בכנסת, יחד עם סעיף הפנסיה. ההסתדרות ויתרה על הנשק החזק ביותר של העובדים, השביתה, וכל מה שנשאר לה לעשות עכשיו זה מחאות קטנות ושוליות ברחבי הארץ שלא מצליחות לגייס את העובדים, בגלל אכזבתם מהמנהיגות שהתקפלה ברגע האחרון. מחאות אלו בטח לא מאיימות בשום צורה על הממשלה וחברי הכנסת.

קיצוץ של כמעט שבעה מיליארד שקל נוספים עוד השנה כבר בדרך, ושוב מאותה סיבה: השיטה הכלכלית הזאת, שמשמרת את הרווחים של בעלי ההון דרך קיצוצים על חשבון העובדים והרווחה שלהם, יוצרת מעגל קסמים הרסני. מצד אחד מקצצים "כדי למנוע קריסה", ומצד שני, העובדים, שמפוטרים או ששכרם נשחק ומקוצץ, משלמים פחות מסים, והפער בין הכנסות המדינה והוצאותיה מתרחב מחדש. וכך שוב, עוד לפני שהתוכנית עברה לשלב הביצוע, יש עוד קיצוצים.

איך ההסתדרות צריכה להתנהל כדי לנצח במאבקים?

להסתדרות יש את הכוח לעצור את התוכנית ויותר מזה. אבל בשביל שזה יקרה, ראשי הוועדים הלוחמניים צריכים לקחת יותר אחריות כלפי העובדים שהם מייצגים וגם כלפי כל העובדים במשק. בכל מקום עבודה צריכות להתקיים אסיפות הסברה לעובדים, על בסיס קבוע, לפחות פעם בחודש, בהם ידונו בחומרת תוכניות הקיצוצים ובדרכי המאבק. על חברי הוועדים ופעילי המאבק להוביל הסברה עצמאית דרך עלונים ועיתונים מיוחדים לכלל מעמד העובדים: גמלאים, עובדי המגזר הציבורי, עובדי המגזר הפרטי, עובדי קבלן וכוח אדם, מובטלים, סטודנטים ונוער, על מנת להראות להם איך המדיניות הכלכלית פוגעת גם בהם. הם צריכים להציג לעובדים את האלטרנטיבה של כלכלה סוציאליסטית דמוקרטית ומתוכננת, בשפה ברורה ופשוטה, ולהראות להם איך הבעיות האישיות שלהם קשורות לדיכוי שבכלכלה הקפיטליסטית.

עלינו ליזום הקמה של ועדים חדשים בכל מקום עבודה לא מאוגד כדי לחזק את ההסתדרות ואת התמיכה בה, ולהציג את הצורך בסולידריות בין מקומות העבודה והמגזרים השונים.

מלבד זאת, יש צורך דחוף בהקמת חזיתות של פעילי הוועדים והעובדים הלוחמניים והמתקדמים ביותר למאבק בהפרטה ובמדיניות הכלכלית, ובסופו של דבר גם לבנות בהסתדרות אופוזיציה למנהיגות הוותרנית והכושלת ששולטת בה היום. אופוזיציה כזו תוביל את המאבק לדמוקרטיזציה של ההסתדרות כדי שהעובדים ישלטו בה, ולא יימכרו שוב ושוב על־ידי ביורוקרטים שנהנים ממשכורות מנופחות. רק כך ההסתדרות תזכה באמון של העובדים מחדש, והעובדים יחזירו לעצמם את הביטחון שיוביל אותם לניצחונות נוספים בעתיד.

אנחנו במאבק סוציאליסטי מתחייבים לפעול לקידום יוזמות כאלה ולשתף פעולה עם כל עובד או חבר ועד שמוכן לפעול למען המטרות האלה.העתיד של כולנו תלוי בכך.