ב־13 בדצמבר תפסו כוחות אמריקאיים את הדיקטטור העיראקי המודח, סדאם חוסיין, שנכנע ללא התנגדות לאחר מצוד ממושך. מכונת התעמולה של מימשל בוש נזקקה נואשות להישג כלשהו בעקבות האבידות האמריקאיות בעיראק, חשיפת השקרים של בוש ובלייר לגבי ה"נשק להשמדה המונית" והקשר המומצא בין סדאם לאל־קעידה והאנרכיה ששוררת במדינה. תפיסת סדאם היתה ההזדמנות של המימשל להציג הצלחה יוצאת דופן ולשקם את סיכוייו של בוש לזכות בבחירות שייערכו בארה״ב בנובמבר השנה.

אבל האם תפיסתו של סדאם היא תחילת הסוף של ההתנגדות לכיבוש האמריקאי־בריטי בעיראק? האם האירוע הזה מסמן את סוף הדיקטטורה ואת לידתה של הדמוקרטיה בעיראק? לא ממש. לגבי סוף ההתנגדות, בדיקה פשוטה של נתוני האבידות האמריקאיות (שפרסם פיקוד המרכז של הצבא האמריקאי) לפני ואחרי תפיסת סדאם תראה שהטענות האלה בהחלט מוגזמות: ב־14 הימים שקדמו לתפיסת סדאם נהרגו בעיראק 11 חיילים אמריקאים, ואילו ב־14 הימים שאחרי התפיסה נהרגו 14 חיילים אמריקאים, וכן עוד שישה חיילים של הקואליציה — ארבעה בולגרים ושני תאילנדים.

לגבי הטענה שסדאם חוסיין ניהל עד לתפיסתו את רוב ההתקפות נגד כוחות הכיבוש, זה מה שיש לבריגדיר־גנרל מארק קימיט, הדובר הבכיר ביותר של צבא ארה״ב בעיראק, להגיד בנושא: "אנחנו לא חושבים, כמו שאחרים שיערו, שהוא היה הדמות המרכזית שניהלה את כל המערכה נגד הקואליציה".

בינינו, לא צריך להיות גאון אסטרטגי כדי להבין מצילומי הבית שבו הסתתר סדאם שהחור שבו נתפס הוא לא בדיוק הבור בקריה, ושציוד תקשורת שיאפשר תיאום בין עשרות אלפי חמושים שמבצעים עשרות התקפות ביום לא היה שם.

ממשיכים בדרך סדאם

ומה לגבי הדמוקרטיה? כל ההחלטות החשובות לגבי חייהם של יותר מ־20 מיליון עיראקים מתקבלות על ידי "הרשות הזמנית של הקואליציה", שבראשה עומד המושל האמריקאי פול ברמר, צמרת הצבא האמריקאי והפנטגון. "המועצה השלטת העיראקית", הגוף המקומי שמורכב ממשתפי־פעולה שמונו על ידי האמריקאים ושנוא על הרוב המכריע של האוכלוסייה, זקוקה לחתימת המושל גם כדי לאשר בנייה של בית שימוש ציבורי.

סוציאליסטים בכלל וה־CWI (התנועה הבינלאומית שמאבק סוציאליסטי היא חלק ממנה) בפרט התנגדו לדיקטטורה הרצחנית של סדאם וקראו לעובדים העיראקים להפיל אותה עוד מתחילתה, בסוף שנות השבעים. האימפריאליזם האמריקאי והבריטי, לעומת זאת, ניהלו עם סדאם רומן ארוך (כפי שמראות התמונות מהפגישה של ראמספלד, אז שליח הנשיא רייגן, עם סדאם ב־1983). כל עוד שירת את האינטרסים שלהם כמו במלחמה עם אירן, סחרו איתו וסיפקו לו נשק וטכנולוגיה עד שנת 1990, כשסדאם סיכן את האינטרסים האמריקאיים בכוויית. מבחינות רבות, שלטון הכיבוש הנוכחי מייצג דווקא המשך של מגמות מתקופת סדאם, אם לא שינוי לרעה. זה נכון במיוחד לגבי תנאי החיים של המוני המובטלים — שהם 70 אחוז מכוח העבודה — והעובדים, היכולת שלהם להתארגן והזכויות הדמוקרטיות והחברתיות שלהם. ב־1977, כשעוד היה סגן הנשיא מטעם הבעת' (המפלגה האנטי־סוציאליסטית שתפסה את השלטון בעיראק בהפיכה ב־1963 בסיוע הסי.איי.איי), סדאם טיהר את האיגודים המקצועיים והוציא מחוץ לחוק מפלגות רדיקליות. ב־1987 המשטר שלו סיווג מחדש את רוב העובדים העיראקים, שמועסקים בחברות הגדולות שבבעלות המדינה, כמשרתי ציבור, שמנועים מלהקים איגודים ומכל צורה של מיקוח קולקטיבי. בניגוד לחוקים אחרים ששלטונות הכיבוש מצאו לנכון לבטל תוך ימים, החוק הזה עדיין בתוקף. המסר לעובדים העיראקים ברור: הפלת סדאם לא באה לשחרר אותם. השארת חוקים אנטי־דמוקרטיים כאלה משרתת כמה מטרות: היא מאפשרת לשלטונות הקואליציה (שהם היום המעסיק העיקרי בעיראק) לשמור על אבטלה גבוהה ושכר רעב, להשאיר את העובדים חסרי הגנה מול גל ההפרטות הענק שבדרך (בעיקר לטובת חברות אמריקאיות) והפיטורים הנרחבים שיבואו איתו, וגם למנוע התגבשות של תנועה עצמאית של העובדים והמובטלים כמוקד של ההתנגדות לכיבוש.

הצבא האמריקאי הגדיל לעשות ב־6 בדצמבר, כשכוחות שלו פשטו על בניין המפקדה הזמנית של פדרציית האיגודים העיראקית ועצרו שמונה ממנהיגיה, ששוחררו מאוחר יותר. למרות מחאות רשמיות של הפדרציה ושל איגודים מקצועיים נוספים מרחבי העולם, לא פורסמה שום התנצלות על ההתקפה האנטי־דמוקרטית הזו ועל הנזקים שנגרמו במהלכה. משרדי הפדרציה סגורים עד היום.

העובדים העיראקים נאבקים

למרות העוינות הברורה מצד השליטים החדשים, נפילת המשטר באפריל הביאה לגל של פעולות התארגנות במקומות העבודה. בכל מקום ההוראות שקיבלו המנהלים, בדרך כלל חברי בעת' שהקואליציה החליטה להשאיר בתפקידם, מהשלטונות היו לא להכיר בשום התארגנות. אבל הצורך הדחוף להיאבק למען העלאת שכר גרם לעובדים להתעקש, להתארגן גם ללא הכרה חוקית ולנהל מאבקים הירואיים, שחלקם הסתיימו בניצחון.

בסוף דצמבר, אחרי שהרשות הזמנית של הקואליציה (ה־CPA) הורידה את שכר כל עובדי המדינה לרמה נמוכה מזו שהיתה נהוגה תחת סדאם, איים איגוד העובדים של "חברת הנפט הדרומית" להפסיק את העבודה, ולהגיב בהתנגדות חמושה של העובדים במקרה שחיילים ינסו להשתלט על המשאבות. חברי האיגוד קבעו סולם שכר חדש בתגובה לסולם שהכתיבה ה־CPA, ודרשו שהסולם שלהם יתקבל, או שהאיגוד יפתח מיד בשביתה, חמושה אם יהיה צורך. שר הנפט מיהר להגיע לבצרה, והדרישות של העובדים התקבלו במלואן. נציגי איגוד עובדי תחנות הכוח באזור בצרה החליטו בימים האחרונים לקחת דוגמה מעובדי הנפט, והעבירו למנהלי התחנות את המסר הבא: "אם השכר שלנו לא יתוקן, נעצור את כל סימני החיים כאן. אנחנו ננתק את כל החשמל בבצרה". אחד הנציגים הוסיף: "אם לא נוכל לנצח דרך ההליכים החוקיים, אם לא תהיה תוצאה חיובית לדרישות שלנו, ננקוט פעולות: מהומות, מחאות, הפגנות וניתוקים כלליים. אנחנו מבינים שעלולים להיות כמה קורבנות, אבל אנחנו מוכנים לקבל אותם כדי להשיג את הדרישות שלנו. הבעיה האמיתית שלנו עכשיו היא עם ה־CPA, עם ברמר".

אם העובדים והמובטלים בכל עיראק יגלו נכונות דומה להילחם למען חופש ההתארגנות, הזכות לעבודה, לשכר הוגן ונגד ההפרטות המתוכננות, שום כוח לא יוכל לעצור אותם. התארגנות דמוקרטית מלמטה בכל עיראק תוכל לבנות גם את הבסיס למפלגה המונית של העובדים והמובטלים, שתוכל לסלק דרך הפגנות, שביתות ושביתות כלליות, ובתמיכת העובדים במדינות אחרות, גם את שרידי משטר סדאם וגם את כוחות הכיבוש. האסטרטגיה הזו תהיה יעילה בהרבה ממאבק בשיטות של התקפות התאבדות וגרילה, ורק היא תוכל לשמש בסיס לדמוקרטיה אמיתית בעיראק — דמוקרטיה של העובדים, שתנהל את העושר הפוטנציאלי העצום של עיראק לטובת כל העיראקים, ותיתן תנופה רצינית להקמת קונפדרציה סוציאליסטית ודמוקרטית בכל המזרח התיכון.