בשנות השישים פותח בארה״ב נגמ״ש 'קסמן' לשימוש חיילים אמריקאים במלחמת וייטנאם. בשנת 1995 עלה נגמ״ש 'קסמן' בלבנון על מטען ושישה חיילי גולני שהיו עליו נהרגו. ב־11 במאי השנה עלה שוב 'קסמן' על מטען, הפעם בשכונת זייתון בעיר עזה, ושישה חיילי גבעתי נהרגו. החיילים האמריקאים בווייטנאם לא הבינו מה בדיוק הם עושים שם ובשביל מה בדיוק הם נשלחים לסכן את חייהם. גם החיילים הישראלים בלבנון לא הבינו למה לוקח כל כך הרבה זמן להוציא אותם משם, כשכל הטיעונים הביטחוניים השקריים כבר נשמעו מגוחכים למדי. ועכשיו, עזה...

"היישובים שהוקמו בתוך רצועת עזה הם טעות היסטורית. הם אינם במפת האינטרסים של מדינת ישראל... רצועת עזה אינה נחלת אבותינו. אם יהיה הסכם שלום ואם לא יהיה, המתנחלים בעזה לא יהיו שם בעוד חמש שנים" (שר הביטחון שאול מופז, 9 במאי, בפגישה שקיים עם חברי ליכוד באילת). אחרי 13 הרוגים בארבעה ימים ועם תמיכה ציבורית רחבה (כ־70% לפי הסקרים האחרונים) ליציאה מהבוץ של עזה, גם החיילים מתחילים לשאול את עצמם שאלות, במיוחד לאור דינמיקה בשטח שמזכירה יותר מדי את לבנון והצהרות מצד גורמים בממשלה.

תוכנית ההתנתקות

חלקים גדלים והולכים מהמעמד השליט הישראלי מבינים שהמשך השהות בעזה יקר מדי מכל הבחינות. הלחצים להסדר קבע (במסגרתו תימשך התלות הכלכלית של הפלסטינים בכלכלה הישראלית) קיימים עוד מאז האינתיפאדה הראשונה. אלא שכשלונות מאמציהם, החוזרים ונשנים, בכיוון זה הצמיחו את רעיון "ההתנתקות החד־צדדית" כשלב ביניים להרגעת האזור. התוכנית התהדרה בסחיטת ערבויות דיפלומטיות בינלאומיות, יציאה של הכוחות הצבאיים הישראליים מעזה ופינוי כל ההתנחלויות ברצועה, ועוד ארבע נוספות בצפון הגדה שקשה יותר לצבא לשמור עליהן, תוך שנה וחצי. שרון במצב לא כל כך פשוט בתקופה זו (גם מבחינת החקירות המשטרתיות הנוגעות לענייניו), ונאלץ לתמרן בין לחצים שונים ומנוגדים. שרון נתקע בלי רוב בממשלה ובליכוד, ונדחף למהלך הקיקיוני של המשאל. הטפיחה על השכם שקיבל מהאימפריאליזם האמריקאי, בדמות מכתב בוש, היתה אמורה להספיק, מבחינת "מחנה ההתנתקות", להעברת התוכנית. אבל באותו זמן, כדי לענות ללחצים מצד המפלגות הלאומניות בקואליציה ולתת את הרושם ש"המלחמה בטרור נמשכת", הוסלמו במכוון התקיפות הצבאיות בשטחים (באפריל נהרגו עשרות תושבים, רובם לא חמושים, בפעולות האחרונות נהרגו עוד עשרות בתוך כמה ימים), ובצעד חסר תקדים חוסל מנהיג החמאס אחמד יאסין, וכמה שבועות אחריו גם ראנטיסי, היורש. לקראת המשאל עצמו, כשהחל השינוי בסקרים, נרמז כי גם ערפאת על הכוונת. מנגד ניתנה הוראה לפירוק של כמה מאחזים בלתי חוקיים בודדים, כהצהרת כוונות כלפי הממשל האמריקאי. תוצאות המשאל, ב־2 במאי, לא היו מפתיעות במיוחד בהתחשב בעבודת השטח של מחנה ה"נגד" מול חוסר הפעילות המוחלט של מחנה ה"בעד". הוסיפה לכך העובדה שמרבית חבריו של שרון בצמרת הליכוד במקרה הטוב קיבלו את התוכנית בחירוק שיניים, ולא היו מוכנים לסכן את מעמדם כדי להבטיח את הצלחתה. סיבה נוספת לכישלון במשאל היא הצבעת נגד של מגזרים שונים כדי לנקום בשרון. אבל לאור המצב הקיים, הלחצים על הממשלה להוציא את הצבא מעזה ולפנות את ההתנחלויות משם רק יגברו. מפלגת שינוי, המייצגת המובהקת של בעלי ההון, הודיעה כבר שאין בכוונתה להישאר בממשלה ללא יישום של התוכנית. מפלגת העבודה, המפלגה המסורתית של בעלי ההון, רמזה שתהיה מוכנה לחבור לממשלת אחדות במקרה של פרישה מצד האיחוד הלאומי או המפד״ל בהמשך. הצעדים הקרובים של שרון ומקורביו עדיין לא ברורים, ויכולים להסתכם במשאל־עם לעקיפת הליכוד (שהסדקים בו הולכים ומתרחבים) או בגרסה מעורפלת אחרת של אותה תוכנית. ארבעה ימים לאחר המשאל כבר הודיע בוש (שממשלו מסובך עד מעל הראש בפרשת ההתעללויות האחרונה בעיראק) במסיבת עיתונאים עם מלך ירדן, עבדאללה, על מכתב הצהרות חדש שישלח בקרוב לראש הממשלה הפלסטיני, אבו־עלא, עוד דרך ללחיצת ממשלת שרון אל הקיר.

הקפיטליזם והכיבוש הם תשתית הטרור

עזה 2004: 1.3 מיליון תושבים חיים באזור הצפוף ביותר בעולם, מחציתם ילדים, וכ־60% מהאוכלוסייה נמצאת מתחת לקו העוני (הכנסה יומית של שני דולר ומטה למשפחה) ושורדת בקושי בעזרת ארגוני סיוע, מה שבין היתר דוחף ילדים רבים לברוח מבתי־הספר, כדי למצוא פרנסה. יותר מחצי מהעובדים מחוסרי עבודה, והכלכלה המקומית קורסת במהירות (בקצב של יותר מעשרה אחוזים בשנה). כניסה ויציאה של הצבא, סגרים, מצורים ("כתרים", למרות שלמעשה חופש התנועה מוגבל מאוד גם בלעדיהם), עוצרים, הריסות בתים, ירי על מפגינים, הפצצות חסרות הבחנה ("חיסולים ממוקדים"), פגיעה מניפלי תחמושת, התעללויות, השפלות ועיכובים במחסומים — כל אלה חלק מהחיים היומיומיים ברצועה. אפילו תוכנית ההתנתקות מכירה בצורך הדחוף לשיפור המצב הכלכלי ברצועה, ויצאה מגדרה עד כדי חלוקת מחמאות לארגוני הסיוע ההומניטריים. לסיכום, מציאות שלא נותנת אפילו אשליה של עתיד לאף אחד שחי בה. המציאות הזו היא קרקע פורייה לעלייה לשלטון של תנועת החמאס. יש כמה סיבות לפופולריות ולבסיס התמיכה הרחב של הארגון בשטחים, ובעיקר בעזה. הארגון מצטייר כמיליטנטי יותר מהפת״ח, מציע כביכול התנגדות לדיכוי במעשים ועונה לרגשות נקם. בכל זאת אין זה הגורם המכריע, וניתן לראות ארגונים אחרים, כמו הג׳יהאד האיסלאמי, שנוקטים אסטרטגיה דומה ולא מצליחים לבנות בסיס תמיכה רחב. מנהיגות הארגון נחשבת לישרה לעומת הפוליטיקאים המושחתים היושבים ברשות ויותר "קרובה לעם", בעיקר משום שהארגון מספק שירותי רווחה שונים, שלא ניתנים על ידי שום גורם אחר ועבור רבים אין להם תחליף. על רקע הקריסה הכמעט מוחלטת של הרשות הפלסטינית והתחזקות הטינה כלפיה, ממלא החמאס את הוואקום שנוצר בהיעדר ארגון אחר שיציע אלטרנטיבה. החיסולים האחרונים חיזקו עוד יותר את בסיס התמיכה שלו. הפגיעה בנגמ״ש בזייתון הוצגה כנקמה על חיסול יאסין. החיסולים אמנם הקטינו את היכולת של החמאס לבצע פיגועים, אבל הגדילו את התמיכה בו. הפעולות האחרונות מסתדרות טוב גם עם דפוס הפעולה של חיזבאללה בלבנון, שהחמאס מעוניין לשחזר.

המפתח לפיתרון אצל העובדים

הקליקה המושחתת של ערפאת והפת״ח המתפרק נאלצו להכיר בכוח המתעצם של החמאס ולהציע הרכבת קואליציה משותפת ברשות. זה לא יעצור את התפוררות הרשות ואת התעצמות החמאס. אבל החמאס לא מציע שום פתרון אמיתי לבעיות הבוערות של ההמונים הפלסטיניים, והתשובה הריאקציונרית בדמות הפיגועים הרצחניים נגד ההמונים בישראל כמובן לא מובילה לשום מקום. ברגע שתיוותר השליטה בידי הארגון, כמו במקרה של יציאת הצבא הישראלי מהרצועה, ייגמר משחק "האופוזיציה הלוחמת", וההמונים הפלסטינים ייווכחו אחרי תקופה מסוימת ששלטון החמאס, כמו שלטון האייטולות באיראן, מדכא אותם ולא מסוגל לחסל את העוני ולהעלות את רמת החיים. על ההמונים הפלסטינים מוטלת המשימה של בניית הכוח שיציע אסטרטגיה לשחרור אמיתי בדרך של מאבק בדיכוי, יפנה גם להמונים בישראל וכך יוכל לזרוק את החמאס יחד עם המציאות הזוועתית של היום לפח הזבל של ההיסטוריה. רק בנייה של ארגון עובדים דמוקרטי שיפיל את ההנהגה הרקובה של הרשות ושל החמאס, ושיפעל יחד עם ארגון מקביל של העובדים הישראלים, יכולה להוציא את כולנו ממערבולת הדם והעוני.

שוב ושוב אנחנו נאלצים לסבול בגלל חוסר היכולת של כל שלטון בישראל לספק שלום או ביטחון (שלא לדבר על עבודה, בריאות, רמת חיים מינימלית ופנסיה). מוכרים לנו סיפורים על כל מיני פרויקטים ארוכי טווח לשלום וביטחון, וכרגע גולת הכותרת היא חומת ההפרדה. ראינו כבר שהגדר בעזה לא הצליחה למנוע את הפיגוע בנמל אשדוד, אז למה שנאמין שבגדה זה יעבוד? גם אם החומה תקטין במידה מסוימת את כמות הפיגועים למשך תקופה, היא כמובן לא תחסל את הגורם הבסיסי לטרור: העוני המאסיבי והדיכוי הברוטלי של ההמונים הפלסטיניים. הדרך להפלת החומה היא בניית התנגדות המונית, שהבסיס לה נראה בהפגנות הגדולות נגד החומה בתקופה האחרונה. זה כמובן לא מספיק, שלום וביטחון אמיתיים אפשר יהיה להשיג רק דרך מאבק לוחמני של העובדים והמובטלים הישראלים, יחד עם העובדים והמובטלים הפלסטינים, שיפיל את משטרי הדיכוי של המיליונרים והפוליטיקאים שמשרתים אותם ומסכנים את החיים שלנו, ויקים ישראל סוציאליסטית לצד פלסטין סוציאליסטית ועצמאית — שינוהלו ויתוכננו על ידי המוני העובדים, המובטלים, הסטודנטים, הגמלאים והנוער. רק כך יחוסל מעגל הדמים, העוני והייאוש.