החודש (אוגוסט 2000) לפני שישים שנה רצח ריימונד מרקאדר, רוצח שכיר בשירות סטאלין, את המהפכן הגדול ביותר שחי באותו זמן, לאון טרוצקי. לא רק הטרוצקיסטים חשו במכה האיומה של מותו, אלא גם מעמד העובדים ותנועת העובדים בעולם כולו. המוח הזה — במובן מסוים המוח של מעמד העובדים באותו שלב — לא יאיר ולא יבהיר עוד את הבעיות שעימן מתמודדות התנועות של מעמד העובדים ברחבי העולם.

כפירוט רשימת "ההישגים המעשיים" של טרוצקי מספיק בפני עצמו כדי להצדיק את ציון יום השנה. הוא היה יושב־הראש של הסובייט — מועצה של נציגי עובדים — הראשון אי פעם, במהפכה הרוסית הראשונה של 1906–1905. ב־1917 הוא היה המארגן של מהפכת אוקטובר ברוסיה, המאורע הגדול ביותר בהיסטוריה האנושית. אחר כך יצר והוביל את הצבא האדום, שהביס את 21 הצבאות האנטי־מהפכניים שניסו לרסק את המהפכה.

אבל מעל הכל, לאון טרוצקי היה אחד התיאורטיקנים הגדולים של תנועת העובדים. אם קארל מרקס היה איש המילניום, לאון טרוצקי היה ללא ספק, יחד עם לנין, פרידריך אנגלס ורוזה לוקסמבורג, גם הוא אחת הדמויות הגדולות של המילניום, ובוודאי של המאה העשרים. הרעיונות שלו, שיטת הניתוח שלו והמסקנות שנבעו ממנה רלבנטיים היום כמו בעבר.

המהפכה המתמדת

קחו לדוגמה את התיאוריה המפורסמת של המהפכה המתמדת, שצפתה מראש באופן מבריק את הכוחות המעמדיים שהיו מעורבים בקביעת תוצאות המהפכה הרוסית. רוסיה לפני 1917 הייתה מערכת פיאודלית או פיאודלית־למחצה, שמשמעותה עבור האוכלוסייה הייתה למעשה עבדות. כמו בהודו של היום, רוב האוכלוסייה הורכבה מאיכרים זעירים שהתקיימו בדוחק על פיסות אדמה קטנטנות, ובאותו זמן מעמד העובדים העירוני היה נטול זכויות ונוצל באכזריות בתעשייה שהתפתחה במהירות. רוסיה לא השלימה עד אז את המהפכה הקפיטליסטית־דמוקרטית שעברו אנגליה במאה ה־17 וצרפת במאה ה־18. המשימות העיקריות של המהפכה היו חיסול היחסים הפיאודליים והחצי־פיאודליים על האדמה, איחוד המדינה ומציאת פתרון לשאלה הלאומית.

המשימות כללו גם הנהגת דמוקרטיה, זכות ההצבעה, בחירת פרלמנט דמוקרטי, עיתונות חופשית וזכויות להתאגדות מקצועית למעמד העובדים, ומשימה אחרונה אך לא פחות חשובה: השלמת המהפכה הייתה צריכה לשחרר את הכלכלה משליטת האימפריאליזם, ובפרט מהאימפריאליזם האנגלו־צרפתי, שראה ברוסיה קולוניה בפועל.

כל זרמי הדעות בתנועת העובדים הרוסית ראו את השלמת המהפכה הבורגנית־דמוקרטית כמשימה העיקרית. עם זאת, לנין וטרוצקי נבדלו מהמנשביקים (חברי המיעוט בתנועת העבודה הסוציאל־דמוקרטית הרוסית), שהאמינו שהתפקיד של מעמד העובדים היה לנגן כינור שני למי שנקראו בעלי־ההון הליברלים. סוציאליזם בשבילם היה עניין ששייך לעתיד הרחוק.

באותו זמן, המנשביקים ראו את המהפכה הרוסית כאירוע בעל משמעות לאומית טהורה עם הד בינלאומי מוגבל. אבל המשמעות של ההתפתחות המאוחרת של בעלי־ההון כמעמד ברוסיה, ויחד איתה התעכבות המהפכה הקפיטליסטית־דמוקרטית, הייתה שבעלי ההון הרוסים החלשים כבר לא היו מסוגלים להשלים את משימתם ההיסטורית. כפי שאנחנו רואים בעולם הניאו־קולוניאלי היום, בעלי־ההון השקיעו בקרקע ובעלי האחוזות השקיעו בתעשייה. לכן כל ניסיון רציני להנהיג רפורמה מקיפה של הקרקעות שקורא תגר על כוחם של בעלי האחוזות היה נתקל גם בהתנגדות של בעלי־ההון ונציגיהם הפוליטיים, המפלגות הקפיטליסטיות הליברליות. התופעה הזו הודגמה לא רק ברוסיה, אלא גם בגרמניה במאה ה־19 ובאופן הברור ביותר בתקופה שלנו באפריקה, אסיה ואמריקה הלטינית.

כוח אחר שזה עתה עלה ברוסיה, ולא היה קיים במהפכה באנגליה ובצרפת, היה מעמד העובדים שהתפתח, בצורה ייחודית לאותה תקופה, לכוח רב עוצמה. טרוצקי הצביע על כך שהבורגנות הליברלית הייתה מפוחדת, די בצדק כפי שהראו האירועים בהמשך, שמאבק נגד הצאריזם והיסודות החברתיים שעליו הוא נשען יפתח את הסכרים שדרכם יפרוץ מעמד העובדים, יחד עם מעמד האיכרים, ויעלה על סדר היום את הדרישות שלו. כך שגם טרוצקי וגם לנין טענו שרק ברית של מעמד העובדים עם מעמד האיכרים תוכל להשלים את המהפכה הקפיטליסטית־דמוקרטית.

לנין ביטא את העמדה הזו בנוסחה שלו, "הדיקטטורה הדמוקרטית של מעמד העובדים והאיכרים". טרוצקי, לעומתו, בתיאוריית המהפכה המתמדת שפיתח, הראה שלאורך ההיסטוריה מעמד האיכרים מעולם לא שיחק תפקיד עצמאי. מעמד האיכרים חייב להיות מובל על ידי אחד משני המעמדות החשובים בחברה, הבורגנות או מעמד העובדים. לנין וטרוצקי הסכימו שהקפיטליסטים לא יוכלו להשלים את המהפכה שלהם. לכן, טען טרוצקי, מעמד העובדים חייב לקחת על עצמו את המנהיגות של המהפכה, כשהוא מוביל אחריו את ההמונים הכפריים. לנין, לעומתו, השאיר את שאלת האופי המדויק של מערכת היחסים בין האיכרים למעמד העובדים פתוחה, ב"נוסחה האלגברית" שלו. טרוצקי טען כי מכיוון שההיסטוריה הראתה שמעמד האיכרים אינו יכול למלא תפקיד עצמאי, מעמד העובדים חייב להוביל את הברית של שני המעמדות. התנועה המשולבת של מעמד העובדים בערים, יחד עם מרד איכרים המוני בכפרים, נחזתה על ידי טרוצקי בתיאוריה של המהפכה המתמדת כדרך שבה צפויה הייתה להתפתח המהפכה ברוסיה.

התחזית הזאת התאשרה באוקטובר 1917. יותר מכך, הייתה הסכמה מוחלטת בגישה של לנין וטרוצקי בין פברואר לאוקטובר 1917 לשאלה איך תוכל המהפכה להצליח. למרות כל הניסיונות של "לניניסטים" בני זמננו לחלוק על כך– מהשאריות של המפלגות "הקומוניסטיות" שעברו סטאליניזציה בעולם הניאו־קולוניאלי ועד לטרוצקיסטים לשעבר– לנין עצמו הצביע ב־1917 על כך שהנוסחה הקודמת של "הדיקטטורה הדמוקרטית של הפרולטריון והאיכרים" התמלאה ב"תוכן שלילי". יחד עם טרוצקי הוא הדגיש שהמשימה עכשיו הייתה תפיסת השלטון על ידי הפרולטריון, בתמיכת מעמד האיכרים.

לאחר שעלה לשלטון והוציא לפועל את המשימות העיקריות של המהפכה הבורגנית־דמוקרטית, טען טרוצקי, הכוח המהפכני ימשיך למשימות הסוציאליסטיות בתוך רוסיה וישמש גם כניצוץ למהפכה העולמית. וכך באמת התפתחו האירועים, עם גל מהפכני המוני במערב אירופה: בגרמניה ב־1918/9, בהונגריה ב־1919, בשביתות, בהתבצרויות ובהשתלטויות על מפעלים באיטליה ב־1920 וכו'. המהפכות האלו הובסו רק בגלל התפקיד הבוגדני שמילאו מנהיגי הארגונים הסוציאל־דמוקרטיים ההמוניים באותה תקופה.

מרקסיסטים לא סוגדים ל"כתבים עתיקים", ולא חשוב כמה הם מבריקים. עם זאת, אם תיאוריה היא "זקנה" אך בכל זאת מצליחה לחזות בהצלחה אירועים ותהליכים, היא התיאוריה המודרנית ביותר. והרעיונות של טרוצקי מתאימים ליישום היום ברובה של אפריקה ובחלקים עצומים של אסיה ואמריקה הלטינית, כפי שהיו ברוסיה לפני יותר משמונים שנה. המהפכה הקפיטליסטית־דמוקרטית עדיין לא הושלמה בחלקים גדולים של העולם הניאו־קולוניאלי. בעלי האחוזות ובעלי־ההון אינם מסוגלים לפתור את ההצטברות הגדולה עוד יותר של בעיות שקיימת היום בהשוואה ל־1917.
מוקדם יותר השווינו בין הודו של היום ומצבה של רוסיה לפני 1917. למרות צמיחה משמעותית של התעשייה באזורים העירוניים, הרוב המכריע של האוכלוסייה חי חיים הנהרסים על ידי התמשכותם של היחסים הפיאודליים או הפיאודליים־למחצה על האדמה והמשטר המפלצתי שמלווה אותם.

קחו דוגמה נוספת: קונגו (זאיר), מושבה בלגית לשעבר. אחרי הרצח של פטריס לומומבה ב־1961 ה"מדינה" נשלטה על ידי המשטר הקפיטליסטי־גנגסטרי של מובוטו ססה־סקו. התפרקות טוטאלית באה בעקבות זאת, עם התחזקות של השבטיות והשחיתות המזעזעת של מובוטו ומקורביו, ששדדו את רוב נכסי המדינה. תקוותיהם של ההמונים המרוששים עלו, עם זאת, בעקבות הניצחון של לורן קבילה ב־1997. קבילה שיתף פעולה עם צ׳ה גווארה כשהאחרון השתתף בהתקוממות גרילה ב־1965.

אבל קבילה השלים, במסגרת הניצחון העולמי של "השוק", עם הנצחת כל החוליים של המובוטואיזם שהתקיימו לפני עלייתו לשלטון. השבטיות והשחיתות לא רק קיימות, אלא אף התחזקו. קיימת היום אפשרות של השמדת־עם איומה בסגנון רואנדה שתתפתח מתוך השבטיות ההרסנית בתקופה הבאה. גם סיירה־ליאון מראה שבמקום שבו מעמד שמסוגל לקחת את החברה קדימה לא קיים או חסר את המודעות הדרושה, נסיגה הרסנית עלולה להתרחש.

ובכל זאת, כפי שאמר לנין, אפריקה, על בסיס של קומוניזם, יכולה לעבור בתוך דור משבטיות לקומוניזם. אבל רק מעמד העובדים האפריקאי, המקושר עם תנועת העובדים העולמית, יוכל להשיג זאת. עם עלייתו לשלטון, מעמד העובדים ישלים את המהפכה הבורגנית־דמוקרטית ויוציא לפועל את השיקום הסוציאליסטי של אפריקה באמצעות פדרציה סוציאליסטית של היבשת.

המאמר המובא כאן הוא חלק מבוא למאמר ארוך יותר שפורסם במקור באנגלית: Trotsky's relevance today.