עם תחילתה של המאה ה־21, חמישית מאוכלוסיית העולם חיה מתחת לקו העוני המוחלט עם דולר אחד או פחות מכך ליום. באותו הזמן שנכסי 200 האנשים העשירים בעולם גדולים יותר מסך כל ההכנסה של 2.4 מיליארד העניים ביותר בעולם.

יחד עם צמיחתו המאיימת של העוני בעולם צמח גם העושר החומרי. למעשה, במאה השנים האחרונות גדל העושר החומרי באופן רב יותר ממה שהוא גדל בכל ההיסטוריה האנושית עד כה. כבר קיים הפוטנציאל לקדם את החברה האנושית לרמה שהיא מעבר למה שאנו מסוגלים לדמיין כיום. השיטה הקפיטליסטית, שעל בסיסה נוצר העושר החומרי האדיר, היא גם אותה שיטה שיצרה את התלות של העולם השלישי בתאגידים הגדולים, את האבטלה, את המיתון ואת הרס הסביבה. הסתירות הפנימיות של הקפיטליזם מעכבות את המשך ההתפתחות האנושית. רק מעמד העובדים בכל העולם מסוגל להציע דרך חדשה במקום השיטה הקפיטליסטית.

המעמד השליט, הקפיטליסטי, בזכות שליטתו בבתי המשפט, בצבא, במערכת החינוך ובתקשורת, מנסה כל הזמן למנוע מעובדים ובני נוער להגיע למסקנה שיש להם את הכוח להחליף את הקפיטליזם. בעיתונים הגדולים, תוקפים הפרשנים הקפיטליסטים כל דעה אחרת ומשננים שוב ושוב את המנטרה הידועה כי לכלכלת השוק אין אלטרנטיבה.

הקריסה של בריה״מ הסטליניסטית בתחילת שנות התשעים נתנה חיזוק אדיר לטיעונים הללו. היא נתנה רשות לפילוסופים הקפיטליסטים לטעון כי במאבק ההיסטורי שבין הקפיטליזם לסוציאליזם הראשון ניצח.

רוב המנהיגים הקפיטליסטים מאמינים שהם לא זקוקים לשום פילוסופיה. לעשות כסף הוא עבורם כל מה שחשוב. זו התיאוריה שלהם. הם מאמצים את הרעיון ש"אם זה עובד — זה חייב להיות טוב". הם מפתחים גישה אמפירית, "פרקטית", לבחינת הדברים. גישה שמבוססת על ניסיון וטעייה פשוטים. שיטה שגוררת אותם להגיב בצורה שמרנית כלפי אתגרים חדשים. הם כמעט ולא טורחים לנסות ולהבין את מערכת היחסים והקשרים שבין המדיניות לאירועים, בין הסיבה לתוצאה. בין השכבות של העולם הכלכלי והעולם הפוליטי ישנה, עבורם, הפילוסופיה הפשטנית שטוענת כי מה שהתרחש בעבר ימשיך ברובו בעתיד.

במהלך רוב שנות התשעים הם היו בטוחים שבועת ההיי־טק תמשיך לפרוח. כשהיא התפוצצה הם היו המומים, אך לא למדו דבר, גרדו את ראשיהם, טענו שהם ראו את זה כל הזמן, ואז חזרו לטיעון הרגיל שלהם שהקפיטליזם ישוב לצמוח.

בעמודים הבאים אנחנו ננסה להציג נקודת מבט אחרת. פילוסופיה שלא רק מנתחת נכון את העולם, אלא גם מספקת לנו דרך יעילה לשנותו. הדיאלקטיקה המטריאליסטית היא הבסיס לפילוסופיה המרקסיסטית. אפילו שעברו מאה וחמישים שנים מאז הוצגה לראשונה היא עדיין התיאוריה המודרנית ביותר שקיימת.

במילותיו של טרוצקי: "אם התיאוריה נכון לעכשיו מצליחה להסביר את מהלכי השינוי ולחזות את העתיד טוב יותר מתיאוריות אחרות, היא נשארת התיאוריה המודרנית ביותר של זמננו, גם אם היא בת עשרות שנים".

כדי להכיר את התיאוריה הזאת אנחנו נתחיל קודם כול עם הבסיס שלה. מה זו גישה מטריאליסטית?

מטריאליזם מול אידיאליזם

"זו לא התודעה שקובעת את ההוויה, אלא ההוויה שקובעת את התודעה".
מארקס ואנגלס, "הפילוסופיה הגרמנית".

אנשים ניסו תמיד להבין את העולם שבו הם חיים דרך התבוננות בטבע וע״י כך הגיעו למסקנות שמסבירות את חיי היום יום שלהם. ואנשים הגיעו לכל מיני מסקנות. ההיסטוריה של הפילוסופיה מראה, בסופו של דבר, התפלגות לשני מחנות עיקריים — אידיאליזם ומטריאליזם. אין לזה כמובן שום קשר לשימוש המקובל בשפה בשני המושגים האלה (אידיאליסט הוא מי שכביכול מחוייב יותר לרעיונות, מטריאליסט הוא אדם שיטחי שרוצה רק להרוויח כסף), אלא למשמעיות הרבה יותר עמוקות.

האידיאליזם הוא כינוי לתיאוריות והשקפות עולם שבבסיסם האמונה כי המחשבה היא ראשונית, ושמעשי האדם נובעים מתוך מחשבות מופשטות המתקיימות ללא קשר לתנאים החומריים. יש כל מיני תפיסות אידיאליסטיות, כאלו שמאמינות בכוחות רוחניים עליונים, כאלו שמאמינות שהאדם קיים לבדו בעולם ושום דבר אחר, כמו הטבע למשל, לא קיים מלבדו, ועוד ועוד. בגלל קוצר היריעה לא נוכל להתמודד עם כל ההשקפות האידיאליסטיות אבל כן נוכל להעמיד אותן על העיקרון הבסיסי עליו הן נשענות — הקיום הראשוני של הרוח. ונרצה להעמיד מולם את נקודת המבט השנייה, נקודת המבט המטריאליסטית.

איך צמחה התפיסה המטריאליסטית?

מארקס ואנגלס העמידו את התפיסה האידיאליסטית במבחן. הם הסבירו שכדי להבין את העולם לא מספיק להתרכז במחשבות של אנשים, שנמצאות בתוך ראשי אנשים, אלא לבחון גם את התנאים החומריים אשר מתוכם צומחות המחשבות.

הם פיתחו את התורה המטריאליסטית שלהם על בסיס הרעיונות המטריאליסטים שהתפתחו החל מתקופת הרנסנס במאה ה־16 והגיעו לשיאם במאה ה־18. ומה גרם להתפתחות המחשבה בתקופה הזו? השינוי הזה היה נעוץ בצמיחה התרבותית והמדעית של החברה. הסיבה והתוצאה של אותו השינוי היו הצמיחה המוקדמת של הקפיטליזם ושל מעמד הסוחרים — הבורגנות.

הרעיונות שעטפו את ימי הביניים ואת החברה הפיאודלית שנשלטה ע״י נסיכים, ברונים ואפיפיורים היו מתאימים לזמנם. במשך כמעט אלף שנים כמעט שלא הומצאו שום המצאות חשובות. הרעיונות האידיאליסטים של הכנסייה, שהכל קבוע מראש, ומי שנולד עני צריך לחיות כעני, לשלם את המס הנכון לשליט ולכנסייה ואולי אז הוא יזכה להגיע לגן עדן, אלה היו המכשירים של המעמדות השליטים של התקופה לשמור על שליטתם בחברה ולמנוע מרידות איכרים.

אבל כשהחלו להופיע בתוך החברה הישנה המסחר וההמצאות החדשות, ומעמד חדש של סוחרים עירוניים עלה וצבר תאוצה, השיטה הפיאודלית נפגשה בגבולות שלה עצמה. הכנסייה והמדינה הפיאודלית לא יכלו לספק למדע הצומח את הדברים להם הוא היה צריך, את הפתיחות הרעיונית, את חופש המסחר. המדינה הפיאודלית הייתה מורכבת בדרך כלל מעשרות ומאות נסיכויות קטנטנות שכל אחת מהן גבתה בנפרד מכס על הסוחרים העוברים דרכה. המציאות הזו ייקרה את כל תהליך המסחר. החוקים של השיטה הפיאודלית נסמכו על חוקים שהתאימו לתקופה עתיקה יותר בכלכלה, שרוב הייצור היה חקלאי ומכוון בעיקר לצריכה עצמית של הכפרים. החוקים האלו חנקו את השיטה החדשה של המסחר הבינלאומי. היה צריך לא רק לשבור את המחשבה של הכנסייה, אלא גם לשבור את המדינה של ימי הביניים ולחסל את כל הסדר החברתי הישן.

אנגלס תיאר את זה נהדר: "המדע מרד נגד הכנסייה. הבורגנות לא יכלה להתקיים ללא מדע, ולכן הצטרפה למרד". המרד של הבורגנות בכנסייה היה לא רק רעיוני, אלא בסיסו היה קודם כל כלכלי. אסטרונומיה, מתמטיקה, פיזיקה, כימיה מודרנית, אנטומיה, גיאוגרפיה ופיזיולוגיה צמחו כמדעים נפרדים ושברו את הדוגמות של הכנסייה. גלילאו למשל גילה מושגים חדשים בקשר ליקום ואת זה שכדור הארץ נע סביב השמש. מאוחר יותר, חוקי הכבידה של ניוטון חשפו לראשונה את המסתורין שמאחורי חוקי התנועה והמכונה. הפילוסוף הובס הכריז כי זה בלתי אפשרי להפריד בין המחשבה לבין חומר חושב. מארקס הסביר שה"נאורות" הזו עזרה "לנקות את מוח האדם" כדי להכין את הקרקע למהפכה הצרפתית הגדולה ולעידן ההגיון.

אבל אנגלס הוסיף כי "הבעיה הספיציפית של המטריאליזם הזה היא חוסר יכולתו לתפוס את היקום כתהליך, כחומר העובר תהליך בלתי מופסק של השתנות".

הביטוי הנעלה ביותר של החומר

העולם החומרי הוא ממשי, ראשוני, והוא מתפתח על פי החוקים הטבעיים שלו. העולם החומרי היה קיים לפני שהיו קיימים אנשים, ולפני שהיו קיימות מחשבות של אנשים. והעולם החומרי קיים גם עכשיו, בלי קשר לאיך אנשים תופסים אותו ומבינים אותו. המחשבה, לעומת זאת, היא תוצר של החומר החיצוני לה. על פי לנין: "זהו המטריאליזם: חומר שפועל על אברי החישה שלנו יוצר תחושה. תחושות תלויות במוח, בעצבים, ברישתית וכו', ומכאן שהחומר הוא ראשוני. תחושה, מחשבה ותודעה הם התוצרים הנעלים ביותר של החומר".

מארקס אמר: "המחשבה היא שום דבר פרט להשתקפות של העולם החומרי על מוח / נפש האדם". ולנין הוסיף "הדימוי בדבר נסיבתיות, הכורח, החוקיות וכו' הוא השתקפות של חוקי הטבע של העולם הממשי, במוחו של האדם".

התודעה לא יכולה להתעצב בעצמה, היא זקוקה לעולם החומרי כדי להמשיג את עצמה ובעצם כדי להתקיים. "מלכתחילה רובצת עליה, על ה'רוח', הקללה להיות אחוזה בחומר, המופיע כאן בצורת שכבות אוויר נעות, צלילים, בקיצור: לשון. הלשון ימיה כימות התודעה — הלשון היא התודעה המודעת." כתבו מארקס ואנגלס, והכפיפו את התפתחות התודעה והתפתחות השפה האנושית בהתפתחות החברה והחיים החומריים, "התודעה היא כבר מלכתחילה מוצר חברתי והיא נשארת כן כל עוד קיימים בכלל בני אדם".

האנשים בתקופות המוקדמות של המין האנושי עדיין חיו צורת חיים שהייתה קרובה מאוד לצורת החיים של בעלי החיים בטבע. אבל התפתחויות פיזיות שבאו עם הזמן שינו את המצב הזה, כמו התפתחות האגודל הנגדי שאפשרה לבני האדם להיות היצורים היחידים בטבע שמרכיבים כלים ומשתמשים בהם, ההליכה בגב זקוף, שפינתה לאדם שני ידיים וכו'. "בני האדם חייבים להיות מסוגלים לחיות על מנת 'לעשות היסטוריה'. בראש ובראשונה נחוצים לשם החיים אכילה ושתייה, דיור, לבוש ועוד כמה עניינים אחרים. המעשה ההיסטורי הראשון הוא אפוא ייצורם של האמצעים לסיפוקם של צרכים אלו". ובהדרגה, לאחר מספר דורות, שיש כבר צורך ללמוד את הכנת האמצעים הללו מהדור הקודם, הופכת פעולת ההישרדות של המין האנושי לפעולה המצריכה תקשורת, קהילה, קשרים בתוך הקהילה, טקסים וכו', "האדם נבדל מן הכבש רק בכך שתודעתו באה במקומו של האינסטינקט או שהאינסטינקט שלו הוא מודע".

אמצעי הייצור השתכללו בלי הרף ולאחר שהומצאו הכלים הפשוטים לציד ולקט פותחו גם ביות בעלי החיים, החקלאות וכו'. בתגובה להתפתחות החומרית השתנה גם מבנה החברה האנושית. חלוקת העבודה בתוך השבט, ולאחר מכן המעמדות, השעבוד והמדינה, נוסדו. כך נוצר הפער שבין החיים הרוחניים לחיים החומריים. "חלוקת העבודה נעשית חלוקת עבודה ממש רק מאותו רגע שבו מופיעה הפרדת העבודה החומרית מן העבודה הרוחנית. מאותו רגע יכולה התודעה לדמות לעצמה באמת שהיא משהו ממשי". עם התפתחותם של אמצעי הייצור, כמו גם הצורך בידע טכני להפעיל אותם, והתפתחותה של חברה המבוססת על בעלות על אמצעי הייצור, מתרכזת ההתפתחות הרוחנית בידיים של השליטים ונוצרים מסדרי הכוהנים ואתם הרעיונות שהרוח נפרדת מהחומר, כשם שחוכמתו של המעמד השליט נפרדת מההבנה של פשוטי העם והעבדים. בהיעדר אמצעים לחקור את ההתפתחות הממשית של העולם הופכת התפיסה הזו לתפיסה שמאמינה שהרוח קדמה לחומר (שהמלך הומלך ע״י כוחות עליונים ולכן המלכתו היא נצחית), זה הבסיס לתפיסה האידיאליסטית.

דת בעולם קפיטליסטי
גם התיאוריות האידיאליסטיות הן השתקפות של העולם החומרי על מוח האדם. אפילו שחלקן מכחישות את הקשר, או לא מודעות אליו. לנין הגדיר את זה יפה כשהוא כתב: "האידיאליזם הוא פרח עקר, אבל הוא פרח עקר שגדל על העץ של ההכרה האנושית". לכל השקפה יש יסוד בעולם החומרי. אפילו לאמונה באלוהים, שמוצגת תמיד כקשר רוחני גרידא, יש בסיס חומרי. לנין הסביר את זה במסמך שלו שנקרא "העמדה של מפלגת הפועלים לדת": "בארצות הקפיטליסטיות של זמננו, שורשים אלה (של האמונה של מעמד העובדים בדת) הם בעיקר חברתיים. דיכויים החברתי של המוני הפועלים, חוסר הישע הגמור שלהם לכאורה בפני הכוחות הסמויים של הקפיטליזם, הגורם בכל יום ובכל שעה לעובדים הפשוטים ייסורים איומים… פי אלף יותר משגורמים כל מיני מאורעות היוצאים מגדר הרגיל, כמו מלחמות רעידות אדמה וכו'. — הנה כאן נעוץ השורש העמוק ביותר של הדת בזמננו. 'הפחד ברא את האלים'. הפחד מפני הכח הסמוי של ההון, שהוא סמוי מפני שאינו יכול להיות צפוי מראש על ידי המוני העם. כח המאיים על כל צעד בחייו של הפועל… (ומאיים) להביא עליהם, וגם מביא עליהם את ההרס 'הפתאומי', 'הבלתי צפוי', 'המקרי', את הכיליון, את הפיכתם לקבצן, לחסר כל, ליצאנית, מביא מוות ורעב". ועוד: "שום ספר שבהשכלה לא יעקור את הדת מלב ההמונים הנדכאים בעבודת הפרך הקפיטליסטית, כל עוד לא ילמדו ההמונים האלה בעצמם להיאבק באופן מאוחד, מאורגן, מתוכנן, מתוך הכרה, נגד השורש הזה של הדת, נגד שליטת ההון לכל צורותיה".

האם גנטיקה היא הפתרון?

יש היום דיון מאוד גדול בעולם בכל מה שקשור לגנטיקה ולאבולוציה ביולוגית. לאחרונה "פרויקט הגנום האנושי" הצליח למפות בצורה מלאה את כל הגנים אשר מועברים מדור לדור. ביולוגים מסוימים טוענים כי כעת ניתן לבודד גנים ייחודיים שאחראים להתנהגויות המיניות שלנו. גנים שאחראים לכך שנהיה או שלא נהיה פושעים ואפילו גן שקובע את הנטיות הפוליטיות שלנו. התוצאה של זה תהיה שמקומו של אדם בחברה יהיה קבוע מראש ולא ניתן לשינוי.

מארקסיסטים הם לא ביולוגים דוגמאטיים ולא דוגמאטיים תרבותיים. יש קשר הדדי, לדעתנו, בין הגנים שלנו לבין הסביבה שלנו. העובדה היא כי כל ניסיון לתייג גן אינדיבידואלי האחראי על 'אינטליגנציה' נכשל. וכל ניסיון להסביר מצב חברתי על פי מצב הנקבע גנטית, נחשף כתוצאה טהורה של העמדות הפוליטיות של הביולוגים שהמציאו את זה.

פוטנציאל שמופיע במפה הגנטית שלנו לא יכול לבוא לידי מימוש בלא התנאים החברתיים המתאימים. ועל אף שקיים קשר הדוק בין ההתפתחות הנפשית של האדם לבין מרכיבי הגוף שלו, קיים קשר, הדוק לא פחות, בין האדם לבין החברה והסביבה בה הוא גדל וחי, ולמערכת היחסים שיש בין האדם לסביבתו.

את הקשרים המורכבים הללו ניתן להבין רק מתוך התנאים שלהם עצמם, וכדי לעמוד עליהם אנחנו משלבים במטריאליזם שיטה נוספת שנקראת השיטה הדיאלקטית.

מה זו חשיבה דיאלקטית?

"האדם חושב בצורה דיאלקטית הרבה לפני שידעו שהדיאלקטיקה קיימת, בדיוק כמו שהאדם דיבר בפרוזה הרבה לפני שהמושג פרוזה היה קיים".
אנגלס, "אנטי־דיהרינג".

מארקס ואנגלס היו הראשונים ששילבו את החידושים במדעים של המטריאליזם עם המחשבה הדיאלקטית, ובכך יצרו את התיאוריה המהפכנית ביותר להבנת ולשינוי העולם. הפילוסוף הגרמני הגל היה זה שהחיה לראשונה את הדיאלקטיקה מתוך כתבים יווניים עתיקים במאה ה־19. יחד עם זאת הוא היה בעל גישה אידיאליסטית. עבורו היתה המחשבה שבתוך המוח לא ביטוי מופשט לתהליכים ממשיים המתרחשים מחוץ למוח, אלא ההפך, כל הדברים וכל התהליכים היו רק הגשמה של רעיונות שהיו קיימים הרבה לפני שנוצר העולם. מארקס ואנגלס הוכיחו את הגל על רעיונותיו האידיאליסטים אבל למדו להשתמש במחשבה הדיאלקטית אותה הוא עזר לפתח.

הטבע מכיל בתוכו את ההיסטוריה בכל שלב. שום חלק בטבע לא פשוט קיים, זה תהליך היסטורי שמקיים אותו, משנה אותו, מחליף את צורתו ולבסוף מפסיק את קיומו. צדדים של הטבע עשויים להראות כאילו הם גמורים ויציבים, במצב של קיבעון לטווח קצר או ארוך, אבל שום דבר אינו ניצחי. טרוצקי אמר על כך: "ההכרה צומחת מתת ההכרה, הפסיכולוגיה מהפיזיולוגיה, העולם האורגני מתוך הלא אורגני".

הדיאלקטיקה היא התורה של התנועה. גישת הניתוח העוזרת לנו ללמוד תופעות טבעיות, התפתחות של חברה ואפילו את המחשבה עצמה, כתהליך של התפתחות המבוסס על תנועה וסתירות. כל דבר נמצא בתנועה, כל המציאות היא חומר בתנועה.

השורשים של המחשבה הדיאלקטית הולכים אחורה, כאמור, עד ליוון העתיקה. הטכנולוגיה הירודה שהייתה ליוונים הקדמונים לא אפשרה להם לבחון את הטבע בחלקים נפרדים, ובמקום זאת הם חקרו את הטבע והעולם כמכלול. אנגלס צדק כשהוא כינה את הפילוסופים היוונים חוקרי טבע, יותר מאשר הוגי דעות. התפיסה שלהם הייתה דיאלקטית. שום דבר בחיים לא סטאטי. במילותיו של הפילוסוף היווני הרקליטוס: "כל הדברים זורמים, הכל משתנה". או במשפט נוסף: "אתה לא יכול להיכנס לאותו נהר פעמיים". הרקליטוס הסביר שהעולם כולו בנוי מהתפתחות והתמזגות של ניגודים, אבל יחד עם זאת, חלוקת העולם לניגודים הנמצאים בתנועה לא מפרקת את העולם אלא היא היוצרת את המכלול שלו. במילותיו: "הנהר הוא אחד, אף כי המים הזורמים בו שונים תמיד" וגם "המנוגד מתלכד ומן המתפרדים ההתאמה היפה ביותר".

החשיבה הדיאלקטית עזרה לקדם את התרבות, המחשבה והטכנולוגיה של העולם היווני הקדום עד לרמה חדשה. כשגדלה ההבנה המדעית של יוון ניתן היה סוף סוף ללמוד חלקים של הטבע בנפרד ויותר לעומק. זה היה צעד הכרחי וחשוב עבור התפתחות האנושות. אבל הוא חייב חשיבה מסוג חדש. חשיבה שלא ראתה עוד את הדברים כמיקשה אחת משתנה, והייתה יכולה לעזור לחוקרי הטבע וההגות להתמודד עם בעיות שונות כשהן קבועות ונפרדות. זו הייתה המחשבה המטאפיזית, שאנחנו רואים את האורות הראשונים שלה עם אפלטון ואריסטו. מאוחר יותר תירש הכנסייה את התפיסה הזו ואחריה גם הבורגנות. תולדות המחשבה האנושית היו צריכים, כנראה, לזנוח את הדיאלקטיקה ולהניח אותה במחסן הפילוסופיות הישנות, עד שבמאה ה־19 תגיע הטכנולוגיה שוב לרמה שתאפשר את הראייה הכוללת והדיאלקטית של העולם והמדע.

עולם בתנועה מתמדת

הטבע מלא כולו בהמחשות להתפתחות דיאלקטית. האסטרונומים בונים לנו טלסקופים המאפשרים לנו לראות את לידתם וגוויעתם של הכוכבים. גיאולוגים או חוקרי הרי געש לא יכולים לתפקד בלי הבנה בסיסית של חוקי הדיאלקטיקה. במתמטיקה גבוהה, גישה דיאלקטית היא הכרחית. דרווין, בן תקופתו של הגל ומארקס, גילה באמצעות חקר ביולוגי כי המבנה הפיזי של כל היצורים החיים, כולל האדם, הוא תוצאה של תהליך של שינוי המבוסס על הברירה הטבעית. אנגלס ומארקס הבינו מיד את התיאוריה של דרווין, והדיאלקטיקה עזרה להאיר מספר תהליכים שקשורים לאבולוציה של המינים. הפיזיקאים גילו שאטומים, אבני היסוד של כל החומרים, הם חסרי משקל כשלעצמם, והמשקל שלהם נוצר מתוך התנועה התמידית של החלקיקים השונים של האטום.

למרות שהחברה הקפיטליסטית משתמשת, ובעצם חייבת להשתמש, בדיאלקטיקה בחיפוש אחר חידושים מדעיים, בתחומים של הפילוסופיה, הפוליטיקה והכלכלה היא דוחה את הדיאלקטיקה ולובשת את החליפה של המטאפיזיקה (לוגיקה פורמלית). מטאפיזיקה, כשהיא מתורגמת לפוליטיקה, הופכת להצדקה של הסטאטוס קוו, לרעיון שהחברה מתפתחת לאט, בצעדי חילזון מדודים.

לא קשה לראות למה אימצו הקפיטליסטים עמדות חברתיות כאלה. ההתפתחות ההיסטורית של כל צורות העבר וההווה של החברה מעלות את העובדה שבנקודות מסוימות בהיסטוריה, כשאמצעי הייצור נמצאים בסתירה ליחסי הייצור, מלחמות ותנועות מהפכניות נוצרות. הצורות של המאבק המעמדי השתנו במהלך ההיסטוריה, אבל הכלל היסודי נותר כשהיה — מאבק בין המדוכאים למדכאים על החלוקה של הערך העודף. והכלל הזה יוצר את הקו העיקש ביותר המחבר מאז חברות העבדים ועד ימינו. ושום תורה לא תוכל להפריך את הקשר הזה.

המעמד השליט הקפיטליסטי חייב להסתיר מאיתנו את התפיסה המטריאליסטית הדיאלקטית של ההיסטוריה. הם מציגים לנו במקום זה את ההיסטוריה כתוצאה של מעשיהם של אנשים גדולים. שנאמר עליהם שהם שינו את ההיסטוריה. מהפכות חברתיות אדירות לא מיוחסות לפעולה המודעת של ההמונים, הנובעת מהמאבק המעמדי, אלא כתוצאה של טעויות השליטים, ראשי ממשלות וצארים. ולאכזריות צמאת הדם, כביכול, של אנשים חסרי רחמים כמו לנין, טרוצקי או רובספייר (שני המנהיגים הראשיים של המהפכה הרוסית והמנהיג של המהפכה הצרפתית הגדולה), אם נמנה רק שלושה משקי החבטות של הקפיטליסטים. על סטאלין, אגב, שייצג את התנוונות המהפכה ברוסיה, עליית הבירוקרטיה הדיקטטורית לשלטון, אמר פעם צ׳רצ׳יל כי הוא "מנהיג רוסי גדול".

פרספקטיבה אחרת
מטאפיזיקה מתוארת לפעמים כמדע של העצמים, לא של התנועה. והיא מבוססת על טכניקת ההשטחה והראיה של דברים במצבם הסטאטי. זה הוא כלי יעיל במהלך חיי היום יום שלנו. זה היה גם, כאמור, כלי יעיל להבנת תהליכי טבע בתקופות מסוימות, כשהרמה הטכנולוגית של הייצור והמחקר לא אפשרו לראות את זה אחרת. אבל הוא לא נותן לנו לראות את הדברים מתוך התנאים שלהם עצמם. המטאפיזיקה מסתמכת על עובדות, הדיאלקטיקה עוסקת לא רק בעובדות, אלא בעובדות בהיקשרן. בתהליכים, לא רק ברעיונות מבודדים, אלא בחוקים, לא רק בפרטי, אלא גם בכללי.

הלוגיקה הפורמלית, המטאפיזיקה, רואה את הסיבה והתוצאה כהפכים מנוגדים. אבל בשביל מארקסיסטים שתי הקטגוריות מתמזגות, מתערבבות ונמסות זו בזו במשך כל הזמן. טרוצקי יצר השוואה בין המטאפיזיקה לדיאלקטיקה בכך שהשווה את הראשונה לתמונת סטילס, ואת השנייה לסרט נע. למטאפיזיקה יש את היעילות שלה, אבל ברגע שאנחנו נכנסים לתחומים של מצבים מורכבים, שדורשים הערכה מאוזנת יותר לא בין שחור ולבן אלא בין כל מיני אפורים וצבעים שמשפיעים זה על זה, המטאפיזיקה הופכת לחסרת כל ערך.

לדוגמה, אנחנו יכולים לומר שהחברה שלנו היא חברה קפיטליסטית וזה יהיה נכון. אבל מתוך ניתוח דיאלקטי של המציאות אנחנו נהיה חייבים לציין שהחברה הקפיטליסטית נמצאת בדרגת התפתחות גבוהה, אבל היא מכילה בתוכה מאפיינים רבים של החברה הפיאודלית שקדמה לה, ובאותו הזמן, אם נראה את טכניקת הייצור, נוסיף שהיא מכילה בתוכה את הבסיס לכינונה של חברה סוציאליסטית עם כלכלה מתוכננת ודמוקרטית. כמה הרווחנו בזכות נקודת המבט הזו? כמו ההבדל בין להסתכל על צילום של נוף או להסתכל דרך חלון שמשקיף אל נוף.

לכל הדברים יש יותר מצד אחד הנוגע להם. אנחנו, כמארקסיסטים, משתמשים בניתוח הדיאלקטי כדי להבהיר את המציאות שבה אנחנו עובדים. אנחנו מייחסים חשיבות רבה לדיוני פרספקטיבות שאנחנו עורכים.

• לאיזו דרגת התפתחות הגיע הקפיטליזם? • לאן יתפתח המיתון הנוכחי? • עד כמה יציבה הממשלה, ועד כמה המשבר פוגע בה? • מה כוחו של מעמד העובדים? • מה היא ההשפעה של הבעיה הלאומית על המאבק המעמדי? • מה תפקידה של הנהגת ההסתדרות? • מתי ואיפה יפרצו מאבקים תעשייתיים גדולים? • מה תהיה ההשפעה של שביתה לוחמנית בסקטור אחד של הכלכלה על שאר העובדים במשק?

על שאלות אלו, ועל רבות נוספות, ניתן לענות בצורה היעילה ביותר רק על ידי ניתוח דיאלקטי של החברה.

חוקי הדיאלקטיקה

"הדיאלקטיקה היא לא יותר מאשר מדע החוקים הכלליים של התנועה וההתפתחות של הטבע, החברה האנושית ושל המחשבה".
אנגלס, "אנטי־דיהרינג".

גופינו, והמודעות שלנו, נמצאים במצב של השתנות מתמדת. אין אפילו רגע אחד שבו גופינו עוצר. אותו הדבר גם לגבי החשיבה שלנו והחוויה הרגשית שלנו. אנחנו כל הזמן מריצים מחשבות בראש.

אבל איך בדיוק מסוגלת הדיאלקטיקה לעזור לנו להבין את החברה? מה הם החוקים הכלליים של המטריאליזם הדיאלקטי מעבר לרעיון הראשוני שהכל נמצא בתהליך של שינוי? המטריאליזם הדיאלקטי הוא הנשק הרעיוני של המארקסיסטים. אבל ממה מורכב הנשק הזה? איך מפעילים אותו? וכיצד הוא יכול לעזור לנו להביס את הקפיטליזם ולבנות חברה חדשה?

מארקס ואנגלס אירגנו את השיטה הדיאלקטית על פי שלושה חוקים כלליים. חוקים שעובדים בצורה בלתי מופסקת כל הזמן ועל הכל, ואם נהיה מודעים אליהם נוכל לקבל נקודת מבט חדשה על החברה. החוקים של הכמות ואיכות, אחדות הניגודים ושלילת השלילה יכולים לעזור לנו בהבנת ההתפתחות של החברה ואת היכולת להפיל את הקפיטליזם.

כמות ואיכות
בחיים האישיים שלנו אנחנו מכירים את האנשים האלו שמעצבנים אותנו. אנחנו בדרך כלל מתעלמים מהם בהתחלה, מעמידים פנים שזה לא מפריע לנו או פשוט לא מודעים לזה. אבל זה ממשיך לעצבן אותנו. אנחנו יכולים להתנהג איתם כרגיל למשך זמן מסוים, להדחיק את זה, להסתיר את זה. אבל מתחת לפני השטח זה מצטבר, נערם ונערם. ומגיע איזה שהוא שלב שזה כבר נמאס. אנחנו אוספים כוחות, מגיעים להחלטה וחותכים. זה לא קורה לאט, זה קורה ברגע אחד — נחתך!

מה שאנחנו חווינו זה בעצם את החוק של הכמות והאיכות. בניגוד למה שמרגילים אותנו לחשוב, כמות ואיכות הם לא הפכים מוחלטים. איכות חדשה צומחת מתוך שינוי כמותי. כמו שאנחנו מרתיחים מים, מעלים את הטמפרטורה (הכמות) עד שבנקודת רתיחה יבצעו המים קפיצה איכותית ויהפכו לאדים. אנגלס כתב בחיבורו "אנטי דיהרינג": "על אף כל ההדרגתיות, כל מעבר מצורת תנועה אחת למשניה מהווה תמיד זינוק, תמורה מכרעת".

הדיאלקטיקה מלמדת אותנו שהחוק של הכמות והאיכות חל על כל סוג של שינוי. גם החברה מתפתחת לפי אותה הנחה. והיא אינה מתפתחת באופן שליו ואיטי. הפער החברתי שבין המעמדות יכול לגרום, ואכן גורם, לתקופות של שבירת רצף, אסונות והתנגשויות. למשך תקופה ארוכה יכול המאבק המעמדי להיחלש, ללא מאבקים במפעלים, בלי שביתות, ללא ביטוי פוליטי למאבק וכו'. אבל כמארקסיסטים אנחנו בוחנים מצבים כאלה מכל הזוויות ויותר לעומק.

על פני השטח יכולה להצטייר תמונה של יציבות, אבל מתחת לפני השטח אנחנו רואים הצטברות כמותית של ייאוש ורגשות כעס. הצטברות של התנגדות כלפי הקפיטליזם, גם אם בשלבים מוקדמים יחסית של הכרה. הצטברות שמובילה בסופו של דבר, בצורה פתאומית, להתפרצות. ההתפרצות הזו יכולה ליצור תנאים חדשים לגמרי עבור המאבק של מעמד העובדים ויכולה לתפוס את הבוסים והפוליטיקאים עם המכנסיים למטה.

ההכרח בוחר לעצמו את המקרה
התהליך הזה מופיע לפעמים בצורה מתעתעת. הדחף החזק מלמטה הוא אולי מודחק בשלב מסוים, אבל ההצטברות שלו הופכת אותו, בתנאים מיוחדים, לכורח היסטורי. והכורח ההיסטורי "בוחר" לעצמו את התנאים בהם הוא יופיע ואת האירוע הספציפי שישחרר אותו. זה הוא הטריגר, הזרז של ההתפרצות. האירוע היחיד, שהיה יכול להתרחש הרבה פעמים לפני כן אבל מעולם לא גרם לתגובה יוצאת דופן, הופך תחת הלחץ המתאים לנקודת הפריצה. כמו ההתנקשות בחייו של יורש העצר האוסטרי ש"פתחה" את מלחמת העולם הראשונה (שפרצה למעשה בעקבות הסתירות הגלומות בקפיטליזם בין האימפריאליזם ובין מדינת הלאום), או תאונת הדרכים שהציתה את האינתיפאדה הראשונה.

כל סוג של חברה אנושית מתקיים משום שהוא הכרחי בזמן הנתון שבו הוא מתהווה. מארקס הסביר: "אף סדר מיוחד לעולם אינו נעלם בטרם פותחו כל כוחות הייצור שבעבורם יש בו מקום; ויחסי ייצור חדשים וגבוהים יותר לעולם אינם מופיעים בטרם הבשילו כל התנאים החומריים לקיומם ברחמה של החברה הישנה. לפיכך, האנושות תמיד מתמודדת רק עם אותן הבעיות שיש ביכולתה לפתור, כיוון שאם נבדוק את העניין מקרוב, נגלה תמיד כי הבעיה עצמה מתעוררת אך ורק כאשר התנאים החומריים ההכרחיים לפתרונה כבר קיימים, או לפחות נתונים בתהליך של התהוות".

החוק הזה מוכר בצורה וולגרית, מטאפיזית, גם לפילוסופים הקפיטליסטים שמתארים תמיד, לאחר מעשה, את "הקש ששבר את גב הגמל". לחוק הזה ישנה משמעות אדירה עבור מארקסיסטים. בסוף פברואר 1917 (לפי לוח השנה הישן) איש לא ציפה שהפגנה לציון יום האישה הבינלאומי תהפוך ליום הראשון של המהפכה הרוסית. אבל מי שראה את העלייה ההדרגתית של ההפגנות והשביתות הכלכליות והפוליטיות שהתרחשו בחודשים שקדמו לכך, ואת הזעם שהצטבר בקרב הציבור הרוסי נגד הדיכוי השיטתי של שלטון הצאר והמלחמה האימפריאליסטית, יוכל להבין את הכוחות שעמדו מאחורי ההתפרצות ההיסטורית ההיא. כאן נוכל לומר בבירור כי הכמות הפכה לאיכות.

אנחנו, כמארקסיסטים, תומכים בשינוי מהפכני של החברה. אבל אנחנו לא יושבים ומתכננים את המהפכה. איפה יהיו הטנקים, איפה יעמדו ההמונים, זה מגוחך. אף אחד לא יכול לדעת מראש מתי ואיך בדיוק יפרצו מהפכות. אף אחד לא יכול להעריך מה יהיו המאפיינים של הקפיצה האיכותית ובטח שלא מה יהיה טיב הטריגר שיניע אותה. תנועות מהפכניות מתפתחות לפעמים על פי החוקים שלהן, כשם שתפוח בשל נופל מהעץ ברגע שקשה לצפותו מראש. מהפכות מתבשלות בתוך תנועה מולקולרית, המצב החומרי משפיע על אנשים, אנשים משפיעים על אנשים. תודעה מעמדית מתפתחת ורעיונות מהפכניים שנזרקים לחלל, על קרקע מתאימה, מושכים את החלקים המתקדמים ביותר של מעמד העובדים. התפקיד שלנו הוא לנתח את הבנייה של הקונפליקט המעמדי במשך כל הזמן. להתערב בתוך מאבקי עובדים ולבנות שם את הרעיונות הסוציאליסטים שלנו. להיות עם היד על הדופק, לנסות להגיב במהירות לשינויים חדים שמתרחשים בתוך תנועת העובדים. לחזק את התמיכה שלנו, את האמון של העובדים בעמדות שלנו, לזרז ולהכין את מעמד העובדים לרגע הנכון, כדי שאז נוכל לכוון את הזרם האדיר של הזעם מלמטה לכיוון של פעולה המונית לחיסול הקפיטליזם ולייסוד הבסיס של החברה הסוציאליסטית.

אחדות הניגודים
אנשים המפרשים את העולם בצורה דיאלקטית יוכיחו כי אין דבר שהוא מוחלט, אבל כן יש דברים שנמצאים בניגוד זה לזה. בחינה מעמיקה יותר של הדברים תגלה כי התנועות המנוגדות בעצם מגדירות זו את זו וגם חודרות ומשפיעות זו על זו. בכך הם מרכיבים מהות חדשה, גבוהה יותר, המכילה בתוכה את הניגודים.

שעות היום מנוגדות לשעות הלילה. לכאורה מדובר בשני הפכים מוחלטים. אבל היום והלילה יוצרים דבר נוסף, היממה. הדיאלקטיקה משתמשת כדי להגדיר את התהליך הזה במונחים של תזה, אנטיתזה וסינתזה. ואין פה שם כוונה לעבודות מיותרות שסטודנטים צריכים להגיש למרצה שלהם. התזה מנוגדת לאנטיתזה, מנוכרת לה, רק בשלב אחד, מתוך ראייה חד מימדית. כל ניגוד, כל תזה ואנטיתזה, יוצרות תזה נוספת, עליונה. הסינתזה היא תוצאה של ההשפעה ההדדית של התזות "ההפוכות" אלו על אלו. ההשפעות של הקיץ על החורף, של המיתון על המלחמה, של הרוח על הגשם. הסינתזה היא לא נקודת האמצע, אלא המכלול שלהם, הסך הכל שלהם. האיבר החדש שנוצר.

אפשר להביא את מקצוע הצורפות כדוגמה לתהליך הזה של אחדות הניגודים. אנשים אוהבים לקנות זהב ולהתגנדר בו. אבל אף אחד לא יקנה גוש זהב לא מהוקצע ויתחיל להשוויץ. גוש הזהב חייב לעבור תהליך שהוא אנטיתזה לו, תהליך של החסרה, של גילוף, שיוף והפחתה. ודווקא הסינתזה של אותו תהליך, הזהב ה"מוחסר", הוא התכשיט היפה.

החוק הזה של ההתפתחות דרך אחדות הניגודים מתאים גם לפירוש החברה. כשהדיאלקטיקה מופנית לפרש מאבק מעמדי, אין לה את אותה רמת דיוק כמו שיש לה בתוך המעבדה. קשה למדוד את התפקיד של יחידים בהיסטוריה, כמו גם את המשקל שמהוות תנועות חברתיות, וארגונים לוחמניים.

יושב ראש וועד עובדים יכול להיות מכובד מאוד כמנהיג בעל מודעות מעמדית לוחמנית, אבל עלול למצוא את עצמו מתקפל אל מול הסתערות מצד הבוסים. מנהיג עובדים מתון יכול למצוא את עצמו בעמדה הרבה יותר "מיליטנטית" מאשר הוא התכוון אליה, כשהוא נמצא תחת לחץ אדיר מצד העובדים.

אין שום דבר שהוא מוחלט במאבק המעמדי! צמיחה כלכלית ומיתון כלכלי הם לא תמיד קטגוריות מנוגדות, כפי שמסבירים כתבים כלכליים ב"הארץ". בתוך כל צמיחה כלכלית מופיעים הזרעים למיתון העתידי, ולהפך. זה לא המיתון לבדו שדוחף את העובדים למרוד כנגד השיטה המעמדית. ההפך המוחלט יכול להיות.

ההתפתחות המשולבת והבלתי שווה
בתחילת שנות השבעים הכלכלה הישראלית הייתה בצמיחה חסרת תקדים. הממשלה היהירה של גולדה יצאה לבחירות תחת הסיסמה "מעולם לא היה מצבנו טוב יותר". גל של מיליטריזם בעקבות הניצחון במלחמה ב־67 שטף את המדינה ועורר הזדהות עם הממשלה ועם מוסדות המדינה. אם היינו מסתכלים רק על הנתונים האלו היינו עלולים לקבוע שאין מצב שתצמח תנועה משמעותית למאבק מעמדי בשנים האלו. אבל בינתיים, בשכונות ובעיירות הפיתוח, בשרידים של המעברות, ראו הצעירים את האליטה ואת שאר המשק נהנים מהצמיחה בזמן שמצבם נשאר כשהיה. אין כסף, משפחות שלמות שישנות בחדר אחד, בלי מים זורמים. פטרולים של משטרה בתוך השכונות, מעצרים של בני נוער רבים, לא מגייסים אותם לצבא. המציאות הזו, שהייתה קיימת עבורם גם לפני כן, הפכה בתנאים של צמיחה של המשק, לקרקע שעליה קפצה המודעות של אותם צעירים. הם דרשו שגם הם יהנו מהצמיחה. וכך הופיעה אחת התנועות החשובות ביותר בהיסטוריה של המאבק המעמדי בישראל — הפנתרים השחורים.

והחוק הזה הוא פחות או יותר המאפיין של כל המאבקים המעמדיים שהיו עד כה. טרוצקי הבהיר את החוק הזה בספרו "ההיסטוריה של המהפכה הרוסית": "על מנת לתפוס את המדינה הסובייטית צריך לחבר ולמזג יחד שני מרכיבים השייכים לזנים שונים לחלוטין של הכלכלה: התקוממות של איכרים שמאפיינת את תחילת התקופה הקפיטליסטית והתקוממות של עובדים שמאפיינת את שקיעת הקפיטליזם. זו המהות של 1917".

'ההתפתחות המשולבת והבלתי שווה' היא הדרך אשר בה מתפתחות חברות. הדרך שבה נשארים בתוך החברה סממנים של תהליכי העבר יחד עם תנועות חדשות. ניגודים שמתקיימים על אותו מישור ומתוכם מתעצבת המודעות של מעמד העובדים. ניתוח פוליטי באמצעות חוק זה הכרחי בשביל להבין את השלב שאליו הגיע הקפיטליזם, העתיד שלו והתגובה שלנו.

שלילת השלילה
שלילת השלילה הוא החוק שמתאר את ההתפתחות של כל הדברים ע״י סתירת מה שנראה כהיסטורי, או שלילת עובדות העבר, תיאוריות ישנות, או כל סוג אחר של קיום, רק כדי להגיע מאוחר יותר למצב של שלילה חדשה.

כל התיאוריות הן יחסיות, אוחזות צד אחד של המציאות. לכאורה הן אמורות להחזיק אמת כללית ואוניברסלית. אבל בנקודה מסוימת, מתגלים חורים בתיאוריה. חורים אלו צריכים להיות מוסברים ע״י תיאוריה אחרת אשר מתפתחת כדי להתמודד איתם. אבל התיאוריה החדשה לא רק שוללת את הישנה, אלא גם סופגת אותה בצורה חדשה.

כל מה שמתקיים עושה את זה מתוך הכרח. אבל באותו הזמן, כל דבר נידון להפוך למשהו אחר. ולכן כל מה שהוא "הכרחי" במקום אחד ובזמן אחד הופך ל"בלתי הכרחי" במקום אחר ומאוחר יותר. כל דבר יוצר את המנוגד לו, אשר תפקידו להתגבר עליו ולשלול אותו.

בין אלו המתארים את העולם כהתפתחות קדימה של קו אחד, לבין אלו שמתארים את התפתחות העולם כמעגל שחוזר על עצמו ("רבותיי היסטוריה חוזרת"), מוכיחה הדיאלקטיקה את התפתחות העולם כשילוב של שתי ההשקפות, בצורת קפיץ, או ספיראלה, כהתקדמות דרך חזרה שוב אל מצב של שלילה וניכור רק על רמה התפתחותית גבוהה יותר, שמכילה בתוכה את סתירות העבר.

גם הסינתזה היא תזה בפני עצמה, וגם לה יש את האנטיתזה שלה, שיוצרים מן הסתם סינתזה חדשה, שמוצאת גם היא עוד אנטיתזה, ונוצרת סינתזה גבוהה עוד יותר וכן הלאה.

הגל כתב: "הניצן נעלם, כשהגבעול פורח החוצה, ונוכל לומר שהאחד נשלל ע״י השני; בה במידה, כשעולה הפרי, ניתן להסביר את הפריחה כצורה מסולפת של קיום הצמח, שכן הפרי נראה כטבעו האמיתי, ולא הפריחה. שלבים אלה אינם רק מובחנים, אלא באים האחד במקום האחר, כיוון שאינם יכולים לדור בכפיפה אחת. אך הפעילות הבלתי מופסקת של טבעם הפנימי הופכת אותם, בה בעת, לרגעים של אחדות אורגנית, שבה הם אינם רק סותרים זה את זה, אלא שבה האחד הכרחי לא פחות מהאחר; והכרח שווה זה של כל הרגעים הוא המהווה את חיי המכלול".

התקדמות מנמוך לגבוה

כשאנחנו נוהגים במכונית אנחנו נפגשים כבר בהתחלת הנסיעה בטורים הגבוהים, סיבובי המנוע מכילים פוטנציאל תנועה גדול יותר מאשר הגלגלים מאפשרים לו בזמן נתון. העלאת ההילוך נועדה כדי לשלול את הסתירה הזו. ההתאמה שבין פוטנציאל התנועה של המנוע לבין התנועה בפועל של המכונית שוללת את המצב הקודם, משקיטה חלקית את הטורים ומאפשרת זינוק קדימה במהירות של הרכב שתוביל, בסופו של דבר, לשלילה נוספת כאשר סיבובי המנוע ייצרו פער חדש. השלילה הזו תיפטר, כצפוי, ע״י העלאה של הילוך נוסף, כלומר, ע״י שלילת השלילה.

השלב הראשון כלל טורים גבוהים, השלב השני (לאחר החלפת ההילוך) אנחנו נמצאים כבר עם טורים נמוכים, השלב השלישי הוא שוב טורים גבוהים והשלב הרביעי (לאחר החלפת הילוך נוסף) שוב טורים נמוכים. כך שעברנו מטורים גבוהים לטורים נמוכים ואז שוב לטורים גבוהים ושוב לטורים נמוכים. כמו גרף שעולה ויורד, אבל הוא עולה ויורד כלפי מעלה. משום שבשלב הראשון אנחנו נוסעים על 20 קמ״ש, בשלב השני אנחנו על 30 קמ״ש, בשלישי על 40 קמ״ש ובשלב הרביעי יש לנו פוטנציאל להגיע עד 60 קמ״ש. זה החוק של ההתקדמות מנמוך לגבוה בצורה של שלילת השלילה.

הרצף המשברי של הקפיטליזם מציג את החוק הזה. עושר עצום נוצר בזמן של צמיחה, רק כדי להיות מושמד, בחלקו, ע״י המשבר של עודף הייצור. מה שיוצר את ההזדמנות לצמיחה חדשה, שמתקיימת על בסיס שיטות הייצור הישנות, שבסופו של דבר נשללת, בצורה חלקית, על ידי הגבולות של כלכלת השוק.

החברות האנושיות הראשונות היו חברות שבטיות המבוססות על השיתופיות של השבט ללא מעמדות. הן נשללו ע״י עליית החברות המעמדיות שביססו את עצמן על אמצעי הייצור המתפתחים והערך העודף של העבודה. הבעלות הפרטית, המודרנית, על אמצעי הייצור ומדינת הלאום, שסימנו צעד גדול קדימה עבור האנושות בשלב מסוים, הם כעת מכשול בפני ההתפתחות הלאה של החברה. הם מאיימים על הקיום של כל הישגי המין האנושי.

הבסיס החומרי על מנת להחליף את כלכלת בעלי ההון בסוציאליזם כבר קיים. אבל התנאים הבסיסיים לא יוכלו להבשיל עד שמעמד העובדים לא יבטל את הקפיטליזם. החברה הסוציאליסטית תחזור לכאורה על מאפיינים של החברה השבטית, הטרום מעמדית, אבל על בסיס גבוה יותר.

בני אדם לא יצטרכו לפחד מאריות ודובים שיטרפו אותם ויוכלו להבין ולשלוט על כוחות הטבע. אבל האנושות תוכל להתקיים, בפעם הראשונה מאז שנוסדו החברות המעמדיות, ללא שליטה של מעטים על הרוב וללא הנזק והבזבוז של המלחמות, המשברים, השחיתויות והפשע שהשיטה המעמדית יוצרת. נוכל להשתמש במדעים ובטכנולוגיה שהקפיטליזם עזר לפתח לטובת הכלל ולייסד חברה חדשה.

לקראת עולם סוציאליסטי

"הניצחון של הסוציאליזם יהווה שלב איכותי חדש ושונה לגמרי של ההיסטוריה האנושית. ליתר דיוק, זה יהיה הקץ של הפרה־היסטריה האנושית וההתחלה של ההיסטוריה האמיתית".
מארקס, "התזות על פוירבאך".

הדיאלקטיקה המטריאליסטית היא לא תורה שאמורים להתווכח עליה באקדמיה. הדיאלקטיקה המטריאליסטית היא מדריך לפעולה בשביל עובדים ובני נוער שנחושים להבין את הקפיטליזם והרבה יותר מכך, להפיל אותו.

מה שמכונה "הסדר העולמי החדש" הוא בעצם הרבה פחות הרמוני מהישן. מתוך ששה מיליארד האנשים החיים בעולם, לכמעט 3.6 מיליארד מהם אין כסף או אשראי לקנות כמעט כלום. רוב האנשים בעולם יכולים, במקרה הטוב, רק להביט דרך חלון הראווה של חנויות. למרות זאת, הימצאותם של תאגידים בינלאומיים וטכנולוגיית המחשב, מראים לכולם את הפוטנציאל הקיים בניהול דמוקרטי של כלכלה עולמית מתוכננת. הקפיטליזם היא שיטה המבוססת על תחרות בזבזנית בין מדינות הלאום השונות ובין החברות הבינלאומיות השונות שנלחמות במטרה להגדיל את ערך המניות, נתח השוק ובאופן כללי את הרווחים שלהן

מהפכות חברתיות גדולות בעבר נעשו על ידי מיעוט מתקומם שביטא בצורה הטובה ביותר את הצרכים הכלכליים והפוליטיים החדשים של המעמד העולה. ההיסטוריה נעשית על ידי נשים וגברים נחושים, שכל אחת ואחד מהם מונעים על ידי דרישות וצרכים. המאבק לסוציאליזם הוא שונה משום שהוא דורש את ההתערבות הפעילה של הרוב — מעמד העובדים העולמי וההמונים המדוכאים בכל מקום.

המטרה שלנו היא לכוון את האנרגיות של העובדים בכל העולם, כדי לסלק את המנצלים שלנו. נוכל לעשות את זה רק דרך בניית כח סוציאליסטי ענק. הדיאלקטיקה המטריאליסטית נוגעת למאבק המעמדי בכל שלב, מאירה לנו את הדרך, עוזרת לנו להפוך את הרעיונות שלנו לכח ממשי ולקרב אותנו ליום שבו נשים וגברים יוכלו לעבור ביחד מממלכת ההכרח לממלכת החירות!