מותו של ערפאת יצר מצב חדש במזרח התיכון. ממשלת ישראל מקווה שללא ערפאת תוכל הרשות הפלסטינית לחזור ולשמש ככוח שיטור שיבטיח שקט בשטחים. אפשרות זו פותחת דרך להרחבה של תוכנית ההתנתקות המצומצמת ורצופת המכשולים, ולפיתוח התשתית הפוליטית והכלכלית ש"תחזיר את המשקיעים". אבל עדיין נותרה הבעיה המרכזית: מהם הגורמים שיהיו מסוגלים להשיג שקט בשטחים?

המצרים באים
כתובת אחת היא השלטון המצרי. ארה״ב לא בנתה לחינם את אחד הצבאות החזקים במזרח התיכון. ההשקעה האמריקאית במצרים צריכה לשאת פירות, ואחד מהם אמור להיות החזרת היציבות לרצועת עזה. מעבר לתיווך בין ממשלת ישראל לנציגי הרשות, במהלך החודש האחרון שמענו על תוכניות לפרישת כוחות מצריים לאורך הגבול, לאימון שוטרים פלסטינים במצרים ואף לכניסת "יועצים" מצרים לרצועה. מצד שני המצב הפנימי במצרים עשוי למנוע ממובארק להמשיך בדרך זו. נראה ששיתוף חיילים מצרים בדיכוי הצבאי ברצועה יסכן את השלטון הרעוע של מובארק, בייחוד בתקופה בה אמור להתחיל תהליך העברת השלטון לידי בנו. בהתחשב בעובדה שכבר היום ההזדהות עם המאבק הפלסטיני ברחוב המצרי גבוהה, מעורבות מצרית רשמית עלולה להפוך את הזעם כלפי הדיקטטורה המושחתת של מובארק להתנגדות פעילה.

אבו־מאזן יסדר
כתובת נוספת היא הרשות הפלסטינית והקליקה השולטת בה. ההכרזות על בנייה מחדש של הרשות בפסגת לונדון, שתתקיים בפברואר, משקפות את הצורך העצום של בעלי ההון ושל המעצמות ב"מישהו שיעשה סדר". הרשות הפלסטינית מתחילתה נבנתה במטרה לשמש ממשלת בובות בשטחים. היא כוללת בתוכה את אותם חלקים מהאליטה הפלסטינית (כמו דחלאן, אבו־מאזן ואבו־עלא) שמוכנים לשתף פעולה עם האינטרסים של ההון הזר, כדי להתעשר על גב ההמונים הפלסטינים. בהתחשב בהתפלגותו של הפתח לשברי סיעות מסוכסכות, עליית כוחו של החמאס וחשיפת הרשות הפלסטינית כגוף מושחת ומסואב, משימת "עשיית הסדר" שמייעדים לאבו־מאזן נראית כמעט בלתי אפשרית, וכל זאת בזמן שכוחו המאחד של ערפאת כסמל לא קיים עוד. כתבה זו נכתבה לפני הבחירות לנשיאות הרשות הפלסטינית, אבל אפשר להניח שההמונים הפלסטינים ניצלו את ההזדמנות הנדירה שניתנת להם להשמיע את קולם באופן מוגבל, ובהעדר אלטרנטיבה העניקו תמיכה מסויגת לפופוליזם הצולע של אבו־מאזן, המבטיח שחרור מהכיבוש הצבאי והתקדמות לקראת תנאי חיים מערביים. אלא שלמרות זאת, בעיני שכבות רחבות הפת״ח נותרה תנועה מושחתת של עסקנים פוליטיים. הבחירות הצפויות לפרלמנט הפלסטיני בהמשך השנה עשויות לשקף בצורה חדה יותר את מצב הרוח ברחוב, ולחזק את המגמה שנראתה בבחירות לחלק מן הרשויות המקומיות ב־23 בדצמבר (הבחירות הראשונות מאז 1976) — עלייה בכוח של החמאס על חשבון הבכורה המסורתית של הפת״ח.

החמאס זוכה לתמיכה המונית משום שהוא נתפס ככוח האופוזיציוני היחיד בשטח שנלחם נגד הדיכוי ולשיפור תנאי החיים. הוא נהנה מעמדה זו משום שהוא מספק שירותי רווחה חיוניים. החמאס לא מסוגל להציע אלטרנטיבה אמיתית, והטקטיקה הנוראית וההרסנית של פיגועי ההתאבדות לא מקדמת השגת חירות ותנאי חיים משופרים להמונים הפלסטיניים, אבל בשלב הזה הוא ממלא חלק מהוואקום הפוליטי שקיים בעזה ובגדה. החמאס אמנם החרים את הבחירות לנשיאות, אבל לאבו־מאזן לא תהיה ברירה אלא לבנות שיתוף פעולה חזק עם החמאס, שבפועל שולט ברחוב ברצועה וצובר כוח בגדה. שיתוף פעולה כזה עשוי להרחיב את בסיס התמיכה של הראיס החדש ולפגוע בתוכניות הממשלה בישראל: זו מעוניינת לשמור את אבו־מאזן קרוב אליה ומוכנה לעשות רבות לצורך ביסוס כוחו. כמה עשרות אסירים פוליטיים שוחררו כדי לזכות את אבו־מאזן ואת מובארק בקרדיט עבור "הישגים דיפלומטיים". בנוסף, הממשלה גם הוציאה את הצבא מהערים הפלסטיניות לקראת יום הבחירות, והואילה בטובה לאפשר זכות הצבעה וזכות לתעמולת בחירות במזרח ירושלים (קיום עצרות במקומות פתוחים עדיין אסור) וחופש תנועה למועמדים. את המטרה האמיתית של הנסיונות להשגת הפסקת אש ניתן לראות בניצנים הראשונים המבשרים על חזרתם של הסכמי הסחר שנועדו ליצור "סביבה נוחה יותר למשקיעים" (כפי שאמר נשיא הבנק העולמי בביקורו האחרון באזור), כלומר סביבה נוחה יותר לניצול עובדים.

חוזרים לעשות עסקים
ההתאוששות הכלכלית היחסית בארה״ב והאופוריה סביב ההזדמנויות שלכאורה נוצרו אחרי מותו של ערפאת מתבטאות בהסכמים שנחתמו לאחרונה בין מצרים, ירדן, ישראל, האיחוד האירופי וארה״ב. הסכמים אלה כוללים בעיקר הקלות מכס שמיועדות להגביר את הייצוא של סחורה ירדנית ומצרית לישראל, ארה״ב והאיחוד האירופי, בתנאי שהמעורבות של חברות ישראליות בכלכלה הירדנית והמצרית תגדל. אלו בעצם הרחבות של ההסכמים משנות ה־90 שיצרו אזורי סחר חופשי בירדן, והחריבו את תעשיית הטקסטיל הישראלית תוך כדי הרעה משמעותית של תנאי העבודה בירדן.
הסכמי סחר והצהרות על הפסקת אש יישארו על הנייר ולא יתורגמו לחזרה של המשקיעים הזרים לאזור אם האליטות הישראלית והפלסטינית לא יצליחו לספק שקט ויציבות.

תוכנית ההתנתקות מהווה פתרון זמני של הממשלה ובעלי־ההון הישראלים. הם מקווים להביא יציבות על ידי היערכות לאורך קווי גבול רציפים ומבוצרים, נוסף לחיסול ההתנחלויות הקטנות והמבודדות שקמו על יוצריהן. ההתנחלויות האידיאולוגיות, בעיקר ברצועה, מחריפות את החיכוך בין הצבא לפלסטינים, ומסעות הירי וההרס של כמה מתושביהן מייצרים ביקורת ציבורית מטרידה. הלחץ על ממשלת שרון לנסות למצוא מחדש "פרטנר" ברשות הפלסטינית ולחזור למשא ומתן גובר. בינתיים אנו שומעים שתוכנית ההתנתקות תיושם כמתוכנן, אך בנוסף ישנה הדגשה שזהו השלב הראשון ביישום "מפת הדרכים" הנשכחת. פריצת דרך במשא ומתן בין הרשות הפלסטינית, מצרים וממשלת ישראל שתפתח דלת להסכם עשויה לכאורה להחזיר את תוכנית ההתנתקות למגירה. אך האם פריצת דרך כזו אפשרית בכלל?

הקאמבק של "תהליך השלום"
בזמן שהחליפות חוזרות לאולמות בתי המלון ולקוקטיילים המפוארים, הכיבוש, הדיכוי הצבאי הברוטאלי והטרור ממשיכים להכות בנו. באחרונה ביצע הצבא שורה של פלישות באזור רפיח ובחלקים אחרים של השטחים, שגבו קורבנות רבים וגררו החרפה של ירי פצצות מרגמה וקסאמים על התנחלויות ויישובים באזור. בניית חומת ההפרדה שהיא חלק בלתי נפרד מתוכנית ההתנתקות נמשכת, ועדיין מוצגת כמפעל לייצור ביטחון. בפועל, החומה היא מרכיב קריטי בתוכנית שהשפעתו עלולה להטביע את האזור כולו בדם. החומה מגבירה את הדיכוי בשטח, מפקיעה אדמות, מונעת גישה של תושבים למקומות עבודה ולשירותים חיוניים ויוצרת מובלעות חנוקות ומסוגרות מבחינה כלכלית, כך שהן הופכות למוקדי עוני חמור. רקטות ומנהרות יכולות לעקוף את החומה, ויותר מזה — האם לא סביר ביותר שתחת החרפת הדיכוי, יחידים מבין הפלסטינים שייוותרו מחוץ לחומה יחפשו נקמה ויאמצו את השיטות ההרסניות של החמאס והג׳יהאד?

קרל מרקס אמר פעם שההיסטוריה חוזרת פעם כטרגדיה ופעם כפארסה. נראה שלאחר שהעובדים בישראל ובפלסטין חוו את הטרגדיה של הסכמי אוסלו, אנו עדים היום לחזרתה כפארסה מגוחכת במיוחד. אם הסכמי אוסלו נחתמו בתקופה של צמיחה כלכלית, הרי שחידוש "תהליך השלום" היום מבוסס על התאוששות קלושה וזמנית בכלכלה העולמית. מבחינה פוליטית נתמכו הסכמי אוסלו בעת חתימתם על ידי שכבות רחבות למדי של עובדים, ממשלה ישראלית יחסית יציבה וערפאת כאייקון של לאומיות פלסטינית.

היום מובל התהליך המדיני על ידי רשות פלסטינית מפוררת ובעלת לגיטימציה ציבורית מעורערת, וממשלה ישראלית חצויה ובלתי יציבה, כשמפלגת השלטון מאיימת בכל רגע להתפצל בין תומכי ומתנגדי המהלך, וכל זה מלווה בסקפטיות וייאוש של ההמונים בישראל ופלסטין המותשים משפיכת הדמים ומהמשבר הכלכלי. קיים סיכוי גבוה שרוחות השלום המנשבות באזור ייבלעו בסערת הסכסוך שהמערכת הבלתי יציבה של הקפיטליזם במזרח התיכון לא מסוגלת לפתור. רק חברה דמוקרטית־סוציאליסטית, שתנוהל באופן מתוכנן ומכוון לשיפור תנאי החיים ולסיפוק הצרכים של האוכלוסייה באזור, ולא להגדלת רווחיו של מיעוט מיליונרים, תוכל לפתור את הבעיה. אל מול ההרס, ההרג וחוסר התקווה שמביא אליו המבוי הסתום של מערכת הרסנית במשבר, חייב לקום כוח שייצג את האינטרסים של העובדים, המובטלים וההמונים המנוצלים במאבק על תנאי חייהם, בישראל, בפלסטין ובשאר המזרח התיכון. רק כוח כזה יוכל לסלול את הדרך קדימה לסילוק של האליטות והדיקטטורות המושחתות ולבנייה של חברה סוציאליסטית בישראל ובפלסטין, בדרך להקמת פדרציה סוציאליסטית של המזרח התיכון. אין תחליף למפלגות עובדים עצמאיות והמוניות שכאלה, ורק הן יוכלו לשים קץ למציאות הייאוש, העוני והדמים.