על רקע סכנת התלקחות במזרח התיכון בגיבוי ממשל ביידן־האריס, טראמפ מאיים לחזור לשלטון
ההיבריס של מלחמת הכיבוש וההשמדה, וקמפיין ה"חיסולים", בדרך לתקיפת ראווה באיראן
דף הבית
מי אנחנו
על מה אנחנו נאבקים.ות
אפשר שאלה על סוציאליזם?
כנס סוציאליזם
דברו איתנו / הצטרפות
תרומת סולידריות
תשלום דמי חברות
התנועה העולמית ISA
ארכיון כתבות
תקנון התנועה
דברו איתנו
תודה רבה!
ההודעה נשלחה, מצוין, נשתדל ליצור קשר בהקדם.
אלימות במשפחה
לא רק בעיה פרטית
על אף הזעזוע העמוק המכה בנו עם כל חשיפת רצח ברוטאלי של אישה בידי בן זוגה, ברור לנו היטב שהידיעה הבאה היא עניין של שבועות ספורים.
2,400

2,400

על פי נתונים רשמיים של משרד הבריאות, כל אישה עשירית בישראל מותקפת על ידי בן זוגה. נתון זה לא כולל את כל אותן הנשים והילדות הנוספות החיות כשפחות וסובלות מאלימות קשה ושיטתית בביתן מידי קרובי משפחה אחרים. כל ניסיון התחמקות ממלתעות הסביבה המשפחתית הדכאנית, עשוי לחרוץ את דינן כפוגעות ב"כבוד המשפחה" ולהיחתם בהשמדתן. מתחילת 2005 נרצחו כ־45 נשים על ידי קרובי משפחותיהן. הרציחות מהוות את קצה הקרחון של מציאות בה חיות נשים בכלא יומיומי, כמו בתור ההמתנה להוצאתן להורג. למרות שנשים מוכות חוות את האלימות באופן מבודד מן החברה, זו אינה בעיה פרטית, אלא טרגדיה חברתית שלא תוכל להיפתר ללא ההשקעה הנחוצה במוסדות רווחה ושיקום, בחינוך ובהסברה, וללא שינוי מהותי במבנה החברתי.

בסיפורי האימה הקלאסיים מתרחשות לרוב סצנות אונס או רצח של נשים בסימטה אפלה ונידחת, בשעות הקטנות של הלילה, מחוץ לגבולות החברה ולשיגרתה. גם התקשורת הממסדית נוטה לסקר רק את אותם המקרים הקיצוניים והמחרידים ביותר וכך לבודד אותם. אבל בישראל חיות כ־200 אלף נשים מוכות (נתונים רשמיים). נדיר שאישה היא שרוצחת את בן זוגה, ובמרבית המקרים הרצח הוא תגובה לשנים של התעללות, כך שאין ספק שאלימות המכוונת כלפי נשים משום שהן נשים, היא חלק אינטגרלי מהמבנה החברתי הקיים ואינה תופעה שולית.

דיכוי יומיומי זה של נשים בקרב מאות אלפי משפחות מוצא ביטוי בדרכים שונות ומגוונות: החל משלילת האפשרות לעצמאות כלכלית, דרך השפלות ופגיעה נפשית, תקיפה מינית (גם בין בני זוג) וכלה במכות, הטלת מומים ולבסוף רצח. ילדים הגדלים בתופת שכזו נותרים עם צלקות נפשיות חמורות שבהיעדר סביבה שיקומית ותומכת לא יוכלו להיחלץ מהן, ועשויים אף להעבירן הלאה. כ־80% מהגברים המכים העידו כי היו חשופים בילדותם לאלימות כלפיהם או כלפי אימם (נתונים של ויצ״ו).

"החברה כולה חשופה למסרים פטריארכאליים שנוגעים באדם לא רק בחינוך שהוא חשוף אליו בילדותו, אלא גם דרך המדיה, החברה, ביה״ס וכיו״ב. לכן, מי שהפנים — לרוב מתוך חולשה — את הלגיטימציה לדכא את החלש/ה, עלול להפעיל אלימות גם אם לא נחשף לה ישירות בבית ילדותו" (בית נועם — העמותה למניעת אלימות במשפחה). זו התמצית של החינוך שאנחנו מקבלים בחברה הקפיטליסטית: תהיה חזק, דרוס את החלש או שתידרס בעצמך. המלכוד הוא שבסופו של דבר כולנו בצד החלש והנפגע. חוסר האפשרות החברתית למימוש עצמי מוסיפה לתסכול ומכאן גם לאלימות.

העניות ביותר נפגעות יותר

תופעה זו חוצה מעמדות וקבוצות בחברה, אך פוגעת יותר בנשים משכבות עניות. העוני הוא אחד הגורמים המכריעים לשימור המצב ואף להרעתו. פיטורים של הגבר המפרנס באותה המשפחה, או החמרה של תנאי הקיום מהווים פעמים רבות זרז לפריקת תסכולים על האישה, ממנה מצופה לעשות את הבלתי אפשרי: לדאוג למשק הבית, לחינוך הילדים ואף לפרנסה. הבעל המתוסכל שרואה ש"העניינים לא מסתדרים" בבית, יכול להגיע למסקנה שהוא פשוט "לא מכה מספיק" את האשה. הצלחה מסוימת של האשה, כמו מציאת עבודה שמשאירה את המשפחה עם הראש מעל המים, יכולה לאיים על הגבר שמרגיש שמעמדו המסורתי בבית נפגע. במיוחד נכון הדבר עבור משפחות בעלות מבנה נוקשה, מורשת של החברה השבטית בקרב משפחות כפריות, או משפחות שהיגרו ממדינות עניות המתבססות עדיין בחלקן על חברה כפרית, או ממדינות הנמצאות בקריסה חברתית (כמו במזרח אירופה).

מתוך 10 נשים שנרצחו על־ידי בני זוגן בשנת 2005, 7 היו ממשפחות שהיגרו בשנים האחרונות לישראל (היחס לאורך העשור האחרון היה נמוך יותר אך דומה). אם באופן כללי קיימת זילות בחיי הנשים בחברה, הסובלות מיחס של יצור אנושי סוג ב', הסכנה חמורה בהרבה במסגרת אותן המשפחות. רק חלק קטן ממקרי האלימות במשפחה מדווחים למשטרה, גם אם לעיתים נעשתה פנייה למוקדי סיוע. אחת הסיבות לכך היא חוסר אמון בכוונת או ביכולת המשטרה להגן על המתלוננת. מעצר קצר, צו הרחקה, אולי כמה שנים בכלא — כל אלה לא מספקים אמצעי הגנה יעיל מפני ידו הארוכה של המתעלל.

על פי מחקר שנעשה במכללת נתניה (26.12.2005, באמצעות חברת "שילוב") כ־73% מהציבור סבורים שהעונשים המוטלים על גברים המכים את בנות זוגם קלים מדי. 64% חושבים שהמדינה לא עושה די למניעת התופעה. מערכת הענישה המגוחכת והמחסור במסגרות שיקומיות, מבטיחים בסך הכל הרחקה זמנית של התוקפים. התוקפים עצמם מודעים במקרים רבים לעובדה שמדובר בבעיה מהותית בצורה שבה הם חונכו, ודורשים מסגרת שיקומית כזו או אחרת. הגנה, פרנסה, מסגרות לטיפול בילדים, תחבורה, נגישות להשכלה ושבירה של הבידוד החברתי (גם אם רק באמצעות פורום תמיכה), הם מהצרכים הבסיסיים של אישה המחפשת להימלט מהאלימות בבית. רק שירותי רווחה מקיפים יוכלו למנוע את שלילת עצמאותה של האישה במשפחה ואת השלכת כל נטל עבודות הבית עליה.

נתח משירותים אלו זמין יותר עבור נשים עשירות (שיכולות, לדוגמא, להעסיק אבטחה פרטית, להעביד מטפלות ומנקות ולשלם עבור אינספור שירותים נוספים), ללא הלחצים הכלכליים שיש על משפחות ממעמד נמוך יותר. הפער בולט בעיקר בתקופה בה המיעוט העשיר, שממשיך להחזיק חלק הולך וגדל מהעושר החברתי, מחליט לכרסם בכל שירותי הרווחה הקיימים, כדי שיוכל להמשיך לגלגל מיליארדים ללא הפרעות כמו מיסוי על ההון והרכוש. נשים התלויות בקצבאות, והשתמשו בהן בעבר כדי להשיג מידה מסוימת של עצמאות כלכלית, סבלו במיוחד מהקיצוצים בשנים האחרונות. התשובה הקפיטליסטית: 95 מיליארד השקלים שזרוקים ללא שימוש בקופת הביטוח הלאומי הולכים עכשיו למשחק בבורסה.

דרוש פיתרון חברתי מקיף

עם זאת, היתה התפתחות מרשימה בשני העשורים האחרונים בשירותים המנסים לתת מענה מיידי לבעית האלימות במשפחה: קמו מרכזי סיוע, קווים חמים, מקלטי נשים, פרויקטים לחינוך והסברה. נעשו צעדים לשיפור התמודדות צוותי הרפואה עם סימנים לאלימות במשפחה, ואפילו השוטרים עוברים תדרוכים בנושא אכיפת החוק למניעת אלימות במשפחה (נחקק ב־1991, ונועד לאפשר הליך מזורז להוצאת צווי הרחקה).

אז אולי בסך הכל צריך לחכות ולראות? עצוב, אבל אין סיבה להיות נאיביים. המעט שממשלות ישראל נתנו בעשרים השנים האחרונות הוא תוצאה של מאבק נחוש של התנועה לשחרור האישה בישראל ובעולם בשנות ה־60 וה־70, כחלק ממגמה עולמית של עלייה במאבקים החברתיים.

על הרקע הזה קמה בישראל רשימת נשים לכנסת לקראת בחירות "המהפך הגדול" ב־1977. הרשימה לא עברה את אחוז החסימה, אבל הציבה לראשונה דרישות ברורות להקמת מערכות רווחה לטיפול באלימות כלפי נשים, הד למאבק ההמוני בעולם. כמה חודשים אחר כך, התארגנות עצמאית של נשים הובילה את הקמת שני מקלטי הנשים הראשונים בארץ. בעקבות זאת נגררו גם נעמ״ת ו־ויצ״ו לפעול בעניין ולהקים מקלטים נוספים. לאחר רצח מזעזע ב־1979 בחצר אחד המקלטים, נדחף לבסוף גם משרד העבודה והרווחה להזרים משאבים. אבל מאז ועד היום חלקה של המדינה בהפעלת השירותים הניתנים קטן. למעשה כל מערך השירותים נגד אלימות במשפחה מבוסס על התארגנויות עצמאיות של עמותות חברתיות, כפי שקורה מול קטסטרופות שגרתיות אחרות (אפילו רפואת החירום בישראל מתבססת על כוח התנדבותי). מעונות היום, המקלטים ושאר השירותים בקושי מחזיקים עצמם כלכלית. כמעט ולא נשארים משאבים לפעולות הסברה וחינוך שלא לדבר על שיקום התוקפים.

הפיתרון צריך להיות פתרון חברתי כולל ואינטנסיבי. הכוונות הטובות של העמותות החברתיות לא מספיקות, וכל ההישגים עד עכשיו לא יספיקו כדי להביא להפסקת האלימות במשפחה. הקפיטליזם לא רק מכרסם רפורמות חשובות שהושגו על ידי הקיצוצים ברווחה, אלא אף משמר את חלוקת התפקידים המלאכותית והמעוותת בין הגבר לאישה בחברה (וגם מגלגל עליה כסף). הפסקת האלימות כלפי נשים בבית תתאפשר רק באמצעות שינוי חברתי כולל שימקם אנשים לפני רווחים.

הצטרפו למאבק!
מול ממשלת הון גזענית, כיבוש וסכסוך ללא סוף באופק, ומול שיטה קפיטליסטית שמנציחה אוליגרכיה מושחתת, אי־שוויון, אפליה, מלחמות והרס סביבתי — נדרש מאבק לשינוי שורשי. מאבק סוציאליסטי היא תנועה של רעיונות בפעולה, עם ניסיון בשטח ועם שותפים ושותפות בעשרות מדינות. אנחנו מעורבים במחאות ובמאבקים, ומקדמים סולידריות והתארגנות במטרה לסייע להם לנצח, כחלק מהמאבק לשינוי סוציאליסטי. הצטרפו אלינו במאבק לבניית אלטרנטיבה סוציאליסטית!


תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 125, תל אביב–יפו 6100101
[email protected]
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון. התנועה שותפה ב־ISA, התאחדות בינלאומית המאגדת תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.