הממשלה של פרץ ואולמרט עומדת חסרת אונים נוכח המשבר החברתי שיצרה בשטחים. לאחר שנה של מצור כלכלי ומבצעים צבאיים, ירי רקטות הקסאם על שדרות הפך להיות לחלק בלתי נפרד מחיי היומיום. ההפצצות על בית־חנון ועל אזורים אחרים בעזה, הגבירו משמעותית את ירי הקסאמים על שדרות ויישובי עוטף עזה: כ־300 מתוך אלף רקטות הקסאם שנחתו בשטח ישראל מאז דצמבר 2002 נורו רק בחודש נובמבר! בהתחשב במשבר החברתי בשטחים, גם "הבלגה" זמנית לכשעצמה לא תצליח להפסיק את הירי לחלוטין. הממשלה לא מסוגלת לעצור את ירי טילי הקסאם. הצמרת של הצבא ושרי הממשלה מנסה בסך הכל להצדיק את קיומה בפני הציבור ויוצאת למתקפות צבאיות בעלות מטרות מעורפלות, לצד ניסיונות נואשים לחזק את אבו־מאזן ולהגיע איתו להסדר... הכול בשביל להראות כאילו הם עושים משהו. הפעולות שלהם לא מסוגלות לפתור את בעיית הביטחון. הן רק מחריפות אותה. כמו במקרה של מלחמת לבנון, את מחיר המדיניות של הפוליטיקאים ישלמו העובדים והעניים בשטחים ובישראל.

הלחץ על החמאס גובר
לאחר חטיפת החייל גלעד שליט, הצבא הישראלי החל במתקפה נרחבת על רצועת עזה. מיותר לומר שהמתקפה לא תרמה מאומה לשחרורו של החייל החטוף. במהלך המתקפה, נהרגו מעל ל־260 פלסטינים, רובם המוחלט נמנים עם האוכלוסייה האזרחית שסובלת גם ככה מעוני מחפיר. נכון להיום, משכורותיהם של כ־130 אלף עובדי הרשות־הפלסטינית (מתוך כ־161 אלף) לא שולמו במשך כמעט שנה. כתוצאה מכך, מאות אלפי משפחות בשטחים סובלות מהתרוששות ומתדרדרות לסף רעב. המצור הכלכלי מלווה בסגר, במבצעים צבאיים, בהפצצות של אזורי מגורים ובהרס מאסיבי של תשתיות. כול הצעדים האלה לא נעשו כדי להגן על התושבים בישראל, אלא כדי להפעיל לחץ על ממשלת החמאס ולהפיל אותה. המאמצים של הממשלה בישראל ושל המעצמות להפיל את ממשלת החמאס לא נובעים מהעובדה שהחמאס הוא גוף ימין קיצוני מסוכן שהיה אחראי לפיגועי התאבדות רצחניים. הבעיה של הממשלה הישראלית עם החמאס היא חוסר הנכונות לשיתוף פעולה עם ההסדר שהממשלה מנסה לקדם בשטחים.

בדרך לעוד הסדר?
אם כן, מהו ההסדר שהממשלה הישראלית מנסה לקדם? מה ייצא לנו, העובדים והנוער משני צידי הגדר, מעוד הסכם בין אליטות מושחתות שמנותקות מהבעיות ומחיי היומיום שלנו? ה"אופק המדיני" אותו הציג אולמרט בנאומו האחרון בשדה בוקר, מביע את הרצון הנואש של האליטה הישראלית לייצב את המצב בשטחים. האליטה כבר לא מתכננת לכונן הסדר מקיף, כפי שניסו לעשות בשנות ה־1990. כיום הם מבינים שאחרי הכישלון של אוסלו, האפשרות הזאת לא עומדת כרגע על הפרק. גם תוכנית ההתנתקות לא שיפרה משמעותית את תנאי החיים בעזה ולכן גם לא הביאה ליציבות לה איחלו הפוליטיקאים. חתימה על הסכם חדש עם רשות פלסטינית כנועה תהיה, עבור ממשלת אולמרט, בגדר מיזעור נזקים. הממשלה היתה רוצה להיפטר מהחמאס, להחזיר את השליטה במוקדי האוכלוסיה הפלסטינית לפת״ח, מתוך כוונה למנוע את המשך ההתדרדרות ואת העמקת הכאוס. אך גם אם התוכנית הזאת אכן תתממש, היא לא תבטיח הפסקת אש. הסדר מסוג זה לא יפסיק את הדיכוי היומיומי ואת העוני בשטחים ולכן גם לא את פעולות הטרור נגד התושבים בישראל. התנאי המקדים ליציבות ואפילו לטווח הקצר ביותר בגדה ובעזה, הוא הפסקת הדיכוי הצבאי והחנק הכלכלי ובניית תשתיות, במקביל לרשת ביטחון סוציאלית. ללא חידוש אספקת המים והחשמל, ללא השקעה מאסיבית במערכת החינוך והבריאות וללא בנייה של דיור ציבורי ושיקום הפליטים: הבסיס לרגיעה ממושכת בשטחים פשוט לא קיים. אותה אליטה שאחראית להתדרדרות של תנאי המחייה בשטחים ולחיסול מדינת הרווחה בישראל, לא מוכנה להשקיע את הסכומים הדרושים לחיסול האבטלה והעוני בישראל ובשטחים. למעשה, מדיניות הממשלה היא הגורם העיקרי לתנאי המחייה הנוראיים בשטחים. במשך שני העשורים האחרונים, העוני והאבטלה מתרחבים מדי יום, גם בארץ ועל אחת כמה וכמה בשטחים. התוצאה היא התפוררות חברתית: ישנו גידול בפשיעה ובמקביל האירגונים החמושים לא מהססים להשתמש בנשק שלהם אחד נגד השני או נגד אזרחים, כחלק מהמאבק על שליטה בשכונות ובאזורי מסחר. המחסור הקריטי במשאבים גורם למאבק בין החמאס לפת״ח לקבל צורה של מלחמת כנופיות. ככול שקופת הרשות הפלסטינית הולכת ומתרוקנת, כך הופך הקרב בין פעילי השטח של האירגונים על הפירורים שנשארו ליותר ויותר עקוב מדם.

החמאס לא מציע שום פיתרון לסכסוך, אלא רק את המשך מעגל הדמים. זו הסיבה שבגללה ההמונים שהעלו את החמאס לשלטון, בסופו של דבר, יהיו אלה שיפילו אותו

על סף מלחמת אזרחים
המאבק על השליטה בין החמאס לפת״ח וההתנגשויות האלימות בין המיליציות של האירגונים, הם חלק בלתי נפרד מהחיים בשטחים, עוד מלפני ניצחון החמאס בבחירות. זו טעות להניח שמדובר בעניין פלסטיני פנימי בלבד. גם המעצמות וגם הממשלה הישראלית מנצלות את המלחמה על השליטה בשטחים ועושות את כול מה שביכולתן כדי לחזק את המחנה של אבו־מאזן ולהפיל את ממשלת החמאס. דיווחים על העברת נשק ותקציבים לפת״ח על־ידי ממשלת אולמרט, הפכו כבר לדבר שבשיגרה. כשאבו־מאזן ניסה להכריז על בחירות חדשות ב־16 בדצמבר, הוא קיבל מחמאות וטפיחות על השכם מצד הממשלה הישראלית ולאחר ביקור קצרצר של טוני בלייר בשטחים אף זכה לפגישה עם אהוד אולמרט בבית ראש הממשלה בירושלים. אולמרט והאליטה הישראלית מנסים להשתמש, נכון לעכשיו, באבו־מאזן כדי לדחוק את החמאס לפינה. ה"מחוות" של אולמרט לאבו־מאזן, כגון הסרת המכשולים הבלתי־מאויישים (כגון חסימות כבישים) בגדה, לא נועדו להקל על חיי הפלסטינים, אלא לחזק את מעמדו המקרטע של אבו־מאזן בשטחים. בנוסף לכך, אבו־מאזן שב לרמאללה עם הבטחה להעביר סכום של 100 מיליון דולר מתוך כספי המיסים של הרשות הפלסטינית, שמוחזקים כרגע בבנק ישראלי כחלק מהמצור הכלכלי. ובכן, המסר של הממשלה לאוכלוסייה הפלסטינית ברור: אם תתמכו באבו־מאזן יש סיכוי שתזכו להקלות ואם תתמכו בחמאס נמשיך בהרעבה ובמצור. הלחץ הכלכלי והעוני והייאוש הנובעים מהם, מחזקים את התמיכה של ההמונים הפלסטינים בהקמתה של ממשלת אחדות בשטחים, על בסיס תקווה שכך תתאפשר הסרת המצור וכך יחזרו במקצת החיים למסלולם. אך כול הניסיונות של הפת״ח והחמאס להגיע להסכמה באשר לדרך חלוקת השלטון הסתיימו עד עכשיו בכישלון. גם אם בסופו של דבר, תוקם ממשלת אחדות בשטחים, שתהיה משותפת לכול המפלגות הפלסטיניות, זו תהיה ממשלה משותקת וחסרת כול דרך התמודדות עם המשבר החברתי. העובדים והעניים בשטחים חייבים לנוע בכיוון של פוליטיקה שתהיה עצמאית מהמפלגות המנוונות, כפי שההמונים בישראל לא יכולים לסמוך על אף אחת מהמפלגות הגדולות, שיספקו להם ביטחון אישי או כלכלי.

אז מי יכול להחליף את החמאס?
ההצבעה של חלקים גדולים מהציבור הפלסטיני לחמאס בינואר 2006 היתה, יותר מכול, הצבעת מחאה נגד הממשלה של הפת״ח. ההמונים בשטחים שהצביעו לחמאס, לא טרחו להצביע לו בגלל התוכנית הרצחנית שלו ולא בגלל פיגועי ההתאבדות המזוויעים בערי ישראל שביצע האירגון בעבר. ההצבעה לחמאס ביטאה את המיאוס מהפוליטיקה המושחתת ומהעריצות השלטונית של הקליקה שעומדת בראש הפת״ח מאז תחילת שנות ה־90. אך לאחר שנה בממשלה, החמאס הוכיח לבוחר הפלסטיני שהוא לא מסוגל לספק את הסחורה. האירגון שהיה אחראי לפריסת רשתות סיוע וצדקה בשכונות עזה, בזמן שהיה באופוזיציה לא מסוגל להציע דרך להתמודדות אמיתית עם העוני בשטחים בזמן שהוא בממשלה. מעבר לכך, החמאס לא מציע שום פיתרון לסכסוך, אלא רק את המשך מעגל הדמים. זו הסיבה שבגללה ההמונים שהעלו את החמאס לשלטון, בסופו של דבר, יהיו אלה שיפילו אותו. השביתה הכללית שהתקיימה בחודשים ספטמבר עד ינואר, נגד אי־תשלום המשכורות של עובדי הרש״ף, מסמנת את ההתחלה של תהליך זה. אך כדי לזרז את התהליך, יש צורך בהקמה של מפלגת עובדים עצמאית בשטחים. כוח מעמדי עצמאי בשטחים, הוא לא רק האלטרנטיבה לדרך הרצחנית של החמאס, אלא גם הכתובת היחידה להסכם שלום אמיתי ויציב. אך ברור שהשותף הישראלי לכוח כזה הוא לא המיליונרים, לא הגנרלים ולא הפוליטיקאים מהאליטה. רק מפלגת עובדים שתקום בצד הישראלי ותאגד עובדים ומובטלים למאבק על תנאי החיים בארץ תוכל להראות למפלגה דומה מהשטחים את האלטרנטיבה האמיתית למעגל הדמים.

הבסיס לשיתוף פעולה הוא מפלגת עובדים
לאורך השנים האחרונות הפוליטיקה הפלסטינית קיבלה אופי דו־מפלגתי. מצב זה מחזק את הצורך במפלגת עובדים שתוכל לשמש אלטרנטיבה לשתי המפלגות הגדולות. מפלגה כזאת תתעמת עם האליטה הפלסטינית, העומדת מאחורי הפת״ח, אך גם תצטרך להתגבר על העימות וחוסר־האמון מהעובדים הישראלים שמחזק החמאס. החיבור לעובדים הישראלים חיוני לעובדים הפלסטינים, כדי לשבור את מדיניות המצור של הממשלה הישראלית. עבור העובדים הישראלים החיבור הזה הוא העירבון היחיד לביטחון, אותו לא אולמרט, לא פרץ ובטח שלא ליברמן מסוגלים לספק. המצור והפעולות הצבאיות רק מחזקות את החמאס. מאבקים משותפים של עובדים ישראלים ופלסטינים יעזרו לבודד את החמאס בחברה הפלסטינית. מאבקים כאלה לא יוכלו להתפתח ללא הקמתה של מפלגת עובדים בצד הישראלי. בגלל שאין אפשרות למגר טרור בלי למגר את תנאי העוני בהם הוא צומח: המאבק על השלום חייב להיות מאבק חברתי המשותף לנוער ולעובדים, הן בישראל והן בפלסטין.

תנועת מאבק סוציאליסטי קוראת ל:

• שיחרור החיילים השבויים ושיחרור אסירים פוליטיים.
• שיתוף־פעולה ותיאום מלא בין ההסתדרות לאיגודים המקצועיים הפלסטיניים, למען ההגנה על העובדים! סוף לגניבת המשכורות מהעובדים בישראל ובשטחים!
• הקמת מפלגות עובדים עצמאיות ודמוקרטיות בישראל ובשטחים שישמשו נשק במאבק החברתי על השלום, הכולל התנגדות מוחלטת לפיגועים נגד התושבים בישראל ולמתקפות הצבאיות ולחנק הכלכלי נגד התושבים בשטחים.
• פתיחת השערים לעבודה בתוך ישראל עבור עובדים פלסטינים ומהגרי עבודה, תוך חיוב המעבידים לתשלום שכר השווה לזה של העובדים הישראלים, כך שלא תהיה קיימת תופעת כוח עבודה זול.
• הפסקת המצור הכלכלי, מיגור העוני ופיתוח תשתיות ושירותים בשטחים ובישראל. סוף להפרדת תשתיות: פתיחת כול הכבישים בגדה המערבית לכלל האוכלוסייה.
• הסרת המגבלות על מעבר סחורות וחופש תנועה. מעבר חופשי בין הרצועה לגדה.
• פירוק חומת ההפרדה המהווה מלכודת דמים להמוני הישראלים והפלסטינים. פירוק כול המחסומים והמכשולים הפיזיים ופינוי כל הבסיסים וכוחות הצבא מתחומי הגדה המערבית.
• עצירת הבנייה בהתנחלויות, פינוי כל ה"מאחזים" המבודדים וההתנחלויות האידיאולוגיות. גבול הגדה־המערבית צריך להיקבע על בסיס משא־ומתן שווה בין התושבים בסביבתה.
• השקעה בדיור ציבורי ומקומות עבודה בישראל ובשטחים, שתאפשר גם לתושבי מחנות הפליטים לעבור למגורי קבע.
• הפלת שלטון ההון בארץ והאליטה הפלסטינית המושחתת באמצעות מאבק המוני והקמת ישראל סוציאליסטית לצד פלסטין סוציאליסטית בריבונות מלאה, כשירושלים הרחבה תהיה עיר בירה משותפת ומאוחדת של שתי המדינות, כחלק מהמאבק למזרח־תיכון סוציאליסטי ודמוקרטי.