הסטודנטים הוכיחו שהם לא פראיירים.

המאבק בתחילתו נראה כמו תרגיל יחצנות, ללא מעורבות ממשית של הסטודנטים. האווירה בקרב הסטודנטים שרצו מאבק ממשי היתה סקפטית — הרי לאגודות יש מסורת מפוארת של קבירת מאבקים כבר בתחילתם. כך היה במאבקים הקודמים נגד ועדת שוחט, ובמאבק של שנת 2005.

ההפגנה ב־25 באפריל בתל אביב סימנה את תחילת אובדן השליטה של העסקנים. ההפקה הנוצצת הסתיימה בצעדה ספונטנית של אלפים ברחובות תל אביב שקוראים סיסמאות למען חינוך חינם לכולם ונגד ההפרטה. הסטודנטים הוכיחו שהם לא פראיירים. הפעם המאבק הוא רציני.

סטודנטים נוספים הבינו שרק פעולה עצמאית שלהם תציל את המאבק כשהאגודות כמעט וחתמו על מסמך כניעה (ב־7 במאי). הפגנות ואסיפות ספונטניות של מאות סטודנטים מנעו מהאגודות בבאר שבע, בטכניון ובמקומות נוספים להפסיק את השביתה. מטות מאבק עצמאיים הוקמו, ויחד עם חברי האגודות שכן היו נאמנים למאבק, לקחו על עצמם בהצלחה את ניהול השביתה וההסברה ברמת הקמפוס. אבל הם לא הצליחו לבנות חלופה ארגונית ברמה הארצית. ניהול המשא ומתן מול הממשלה, ההפגנות הארציות והקשר עם ארגוני המורים, המרצים וההסתדרות נשארו בשליטת העסקנים. בכל זאת, לראשונה העסקנים היו צריכים להתמודד עם דרישות לדמוקרטיה בתוך הארגון "שלהם".

כיכר ציון — הכיכר האדומה

מאחר שהנהגות ארגוני המורים וההסתדרות סייעו לבודד את המאבק, הנשק שנותר היה ההפגנות הסוערות. הממשלה, באמצעות המשטרה, ניסתה לכלוא את המפגינים באתרים מבודדים. התגובה היתה פריצה של המחסומים וצעדות ברחובות ובכבישים ראשיים. השיא היה בהפגנת ה־10 במאי שהחלה מול בית ראש הממשלה בירושלים. משם פרצו הסטודנטים לרחובות העיר עד שהגיעו לכיכר ציון. יו״ר התאחדות הסטודנטים, איתי שונשיין, הודיע שהוא כבר לא אחראי על ההפגנה. ראשי האגודות מיהרו להוציא הסעות לחיפה ולתל אביב. משתתפי ההפגנה ערכו אסיפה דמוקרטית והחליטו שההפגנה נמשכת. סטודנטים עלו באופן חופשי לדבר והמסר היה ברור: זהו מאבק למען חינוך חינם לכולם ולהפסקת ההפרטה של השירותים הציבוריים. אם ראשי האגודות מתנגדים — מי שנאמן למאבק יחליף אותם. ביקורת חריפה נמתחה על יו״ר האגודה בבאר שבע, איילת אוחיון, שבאותו הזמן ממש ניסתה, שוב, להפסיק את השביתה. מאות סטודנטים נאלצו להישאר בבאר שבע, ולהפגין מול ישיבת מועצת הסטודנטים במקום להגיע לירושלים.

הסיסמאות על מהפכה ופירוק שלטון ההון סחפו עוברים ושבים להצטרף. הכיכר נצבעה אדום. השוטרים עמדו חסרי אונים — חלקם היה שמח להצטרף. לאחר שהמשטרה ויתרה על פינוי בכוח, נערך דיון בין המעוניינים להמשיך בחסימה לבין מי שהבינו שהמשך החסימה (יותר משלוש שעות באותו זמן) יתיש את כוחות המפגינים. לאחר חצי שעה של דיון עדיין נשארו חלק מהמפגינים על הכביש... ואז חזרו כוחות היס״מ ויחד איתם האלימות המשטרתית המחליאה. מפגין אחד נפגע בראשו ומעל 20 נעצרו.

ההסכם — מחטף בריוני

הממשלה וראשי האוניברסיטאות לחצו על ראשי התאחדות הסטודנטים וארגון הסטודנטים להשתלט כבר על הסטודנטים ה"פרחחים". המעמד וגם הקריירה העתידית של אנשים כמו איתי שונשיין ואיתי ברדה (יו״ר ארגון הסטודנטים) היו בסכנה. הם היו חייבים להעביר הסכם ומהר. מאותו רגע שפורסם שהסכם עומד להיחתם, הכוחות של פעילי המאבק הופנו כנגד מי שאמור לייצג את הסטודנטים. שונשיין וברדה רצו לסגור את הסיפור לפני שתוכן ההסכם מגיע לתקשורת. אבל הפגנות מול כל כינוס של התאחדות הסטודנטים שקראו להצבעה על ההסכם הביאו לדחיית החתימה במשך ארבעה ימים. לבסוף שכרה ההתאחדות בריונים לפיזור ההפגנות, וכך נחתם ההסכם ללא שום דיון פתוח. רוב מוחלט בקרב הסטודנטים מתנגד להסכם ולאופן בו הוא עבר.

ההסכם הגרוע עלול לגרום לייאוש לא רק אצל הסטודנטים, אלא גם בקרב חלקים נוספים בחברה שראו כיצד עימות "ראש בראש" עם הממסד נכשל במבחן התוצאה. חשוב לומר למתייאשים: האשמים בכישלון הם העסקנים שפתחו במלחמת התשה נגד הסטודנטים. במקום לארגן את המשך המאבק בממשלה, הפעילים השקיעו את כוחותיהם במאבק מול עסקנים אלה. הניסיון שנצבר בשביתה יבוא לידי ביטוי ביום בו המאבק יתפרץ. בקצב בו הממשלה מתקיפה את מערכת החינוך, היום הזה לא רחוק.

תוך כדי המאבק הבינו סטודנטים רבים שהם לא לבד: ישנם עוד סטודנטים רבים שזועמים על מדיניות הקיצוצים וההפרטות. ישנם עוד סטודנטים שחושבים שתפקיד אגודות הסטודנטים לא מתמצה בארגון מסיבות. כיום ברור שאלפי סטודנטים לא מפחדים להראות שיש להם כוח. אם לכל הסטודנטים האלה היה ארגון משותף לפני המאבק — היה מופעל לחץ עצום על הביורוקרטים באגודות לנהל את השביתה באופן דמוקרטי, ולאחד מגזרים נוספים במאבק נגד ההפרטה. מי שמתנגד להפרטות ולקיצוצים חייב להתארגן עכשיו, לקראת ההזדמנות הבאה להכות בשלטון ההון.