התשובה לניסיון החיסול של המחאה: רבבות ברחובות
הגבלת ההפגנות לא נועדה להיאבק במגיפה
X
תודה רבה!
אוקיי, ההודעה שלך נשלחה, מצוין, נשתדל ליצור קשר בהקדם.
יבוטלו הבגרויות והפסיכומטרי!
"בית חרושת לציונים" הוא הדימוי המקובל עבור בתי־ספר, ובצדק. מורים רבים מתארים את מקצועם כ"בייביסיטר ל־40 ילדים", ומתלוננים על הפער העצום בין מה שהיו רוצים לעשות עם התלמידים לבין דרישות המערכת. רמת הלימודים בבתי־הספר עצמם נבחנת בעיקר באמצעות ממוצע הבגרויות ואחוז הזכאים לתעודת בגרות. למה הפכו הבגרויות לעמוד התווך של מערכת החינוך, ומדוע יש צורך בביטולן?

הדפסה

מבחני הבגרות משעבדים את המורים והתלמידים לשיטת ההספק והתוצרת הנהוגה במקומות העבודה. כדי לעמוד ביעדי התפוקה, מפורקים חומרי הלימוד ליחידות קטנות ומסודרות המותאמות למתודת ה"שנן ושכח". במקום אמצעי להרחבת האופקים ולפיתוח חשיבה עצמאית, הופך החומר הנלמד לאוסף נוסחאות הנלמדות בע״פ ומשוננות הלוך וחזור, בפס־הייצור של הציונים. כשמוסיפים לכך את התשתיות הפגומות, הצפיפות והמחסור באמצעי המחשה חווייתיים, ברור מדוע בית־הספר הוא מקום אפרורי ומדכא עבור רוב הנמצאים בו.

לניסיון החיים, לידע או לדעה של התלמידים והמורים אין מקום בשיטת לימוד זו. חומר הלימוד מסופק על־ידי המדינה כמיקשה למורה, שצריך בתורו להעבירו בשלמותו לתלמידים. מורה טוב הוא זה שמצליח להעביר כמה שיותר חומר בכמה שפחות זמן, תלמיד טוב הוא זה שמצליח לשנן כמות גדולה יותר של חומר בזמן הקצוב. הכול עניין של הספק — בית חרושת כבר אמרנו?

בהצלחה בבגרויות

הבגרויות לא רק מעצבות את הצורה בה בית־הספר פועל, במציאות הנוכחית הן המניע העיקרי עבור התלמידים להמשיך להידחס לתוך כיתות הלימוד, ולהמשיך לדחוס את החומר לתוך ראשיהם. מרבית המורים שנואשו מהאפשרות שיצליחו לעניין את תלמידיהם, גילו שהציונים והבגרויות הם המקל והגזר שמשאירים את התלמידים בכיתה. ההורים והתלמידים לחוצים מההבטחה הגדולה הטמונה ב"הצלחה בבגרויות" ומהאיום שטמון בכישלון בהן. הלחץ מועבר אל המורים שנדרשים לספק את הסחורה. הקשר שנוצר, לכאורה, בין ההצלחה בבגרויות וה"הצלחה בחיים", הוא זה שהפך את מבחני הבגרות למהותה של מערכת החינוך.

האם המורים הם אלה שמשפרים את ההישגים בבגרויות? או שאולי המאמץ והמשמעת של התלמידים? או אולי דווקא "לחץ בריא" מכיוון ההורים? מבט חטוף במחקרים שנעשו בנושא, מגלים שהגורם העיקרי להצלחה בבגרויות הוא השכר הממוצע ביישוב בו חי התלמיד. הקיצוצים וההפרטות במערכת החינוך, לצד הירידה בתנאי העבודה, הובילו למצב בו החינוך נעשה יקר יותר, מה שבוודאי לא תורם לסיכוי של תלמידים ממשפחות עובדים להצליח בלימודים. יחד עם העובדה שאלפי תלמידים נדחקים למסלולים "מקצועיים", נוצר מצב שבישראל כמעט למחצית מהתלמידים אין כלל סיכוי להשיג תעודת בגרות עיונית, כלומר אחד מכרטיסי הכניסה הרשמיים למוסדות להשכלה הגבוהה. בוגרי תיכון שלאחר הלימודים בכול זאת ירצו ללמוד במוסדות להשכלה גבוהה, ייאלצו לבזבז זמן וכסף יקרים על השלמת בגרויות ומבחני פסיכומטרי.

תעודת בגרות היא לא פיתרון לעוני

ישנן עמותות חברתיות — כמו עמותת "אלון" — שטוענות שתעודת הבגרות היא כלי ל"ניוד מעמדי" ומאפשרת שיפור עתידי במצבם של ילדי משפחות העובדים היותר עניות בארץ. בעוד שבמקרים מסויימים ייתכנו הזדמנויות תעסוקה סבירות יותר או טובות יותר, בכול זאת אין לטיעון זה תוקף כללי במאקרו. כל השקעת המשאבים בניסיון לסייע באופן פרטי לתלמידים שהמערכת הזניחה, מפספסת את הגורמים המרכזיים לפערים המעמדיים, ולכן גם את הנושאים שעליהם צריך להיאבק כדי להגיע להישגים ממשיים ביחס למצב הקיים.

הגדלת אחוזי הזכאות לבגרות, כמו שקורה בחלק מעיירות הפיתוח בשנים האחרונות, עשויה להוביל בעתיד לחיזוק משקל הפסיכומטרי או לבניית כלי ממיין נוסף. הניסיון הכושל לבטל את הפסיכומטרי בשנת 2003 ("שיטת המצרף"), שהופסק לאחר ש"יותר מדי" פלסטינים התקבלו לאוניברסיטה, הוא רק דוגמה אחתחוסר המוכנות של שלטון ההון לספק השכלה גבוהה להמונים. ללא מאבק להשכלה גבוהה בחינם ולכולם, תמיד יישאר הרוב מחוץ לשערי האקדמיה, שכיום משמשת בעיקר להכשרת פקידות המדינה או לייצור הדור הבא של המנהלים והאליטות.

המרוץ לעבר הבגרויות וה"הצלחה בחיים" דומה לריצה של אלפי אנשים לתוך חומה בה יש רק כמה פתחים בודדים. חלק קטן מהאנשים יעבור בפתחים, אך הרוב ייתקע בקיר. בנוסף, במצב בו יש "חיל מובטלים" קבוע כמעט בכול המקצועות, התואר הראשון הופך להיות תנאי נוסף לקבלה לעבודה — גם לתפקידים שלא נדרשה בהם תעודה אקדמאית בעבר. אם ייפתחו בשעה טובה שערי האקדמיה, כפי שקרה באופן חלקי ומוגבל עם הפתיחה הרוחבית של המכללות בשנות ה־1990, או כפי שקרה במידה רבה יותר בחלק ממדינות מערב אירופה, בעיית העוני עצמה לא תיפתר כלל ללא מאבק נגד הגורמים העיקריים לה: תנאי העבודה בחברה, השירותים הציבוריים, והשיטה הקפיטליסטית שמעמידה אותם תחת התקפה מתמדת. בשירות המבנה המעמדי הקיים בחברה, מערכת החינוך שולחת את ילדי העובדים והעניים להפוך לדור הבא של העובדים והעניים.

חינוך בשירות הקפיטליזם

מערכת חינוך חובה אוניברסלית חינם הושגה על־ידי תנועת העובדים בעולם במדינות שונות כתוצאה מעשרות שנים של מאבקים. אך יחד עם זאת, מערכת החינוך הממלכתית תמיד שימשה את השלטון הקפיטליסטי למימוש המטרות שלו: החדרת משמעת וצייתנות כלפי ממונים, לימוד מקצועות "שימושיים" שיהוו הכשרה לעבודה שכירה, ובמעט הזמן שעדיין מוקדש להשכלה כללית — אינדוקטרינציה של האידיאולוגיה השלטת, כגון לאומנות והערצה עיוורת למה שמכונה "דמוקרטיה ייצוגית". עם התקדמות תהליכי ההפרטה, מערכת החינוך הציבורית הופכת להיות עוד יותר חד־גונית, ללא שיעורי העשרה, חוגים וכדומה.

התעמולה של הממסד מנסה להציג את הבגרויות בתור מבחן כניסה לעבודה: מגיל צעיר נמדד הילד במדד התפוקה, תחת האיום שכל מבחן יקבע את גורלו בחיים. הצביעות הליברלית צווחת נגד "ביטול הפרט תחת סוציאליזם". זוהי תעמולה שקרית שמנצלת באופן ציני את זיכרון פשעי המשטרים הסטאליניסטיים, כדי להכפיש רעיונות סוציאליסטיים, אבל — כמה מקום ניתן לפרט תחת קפיטליזם? מערכת החינוך הקפיטליסטית מודדת בסרגל אחיד וזהה את התלמידים. אין מקום להתפתחות אישית ולייחודיות במרוץ העכברים הזה.

במשך השנים נעשו עשרות ניסיונות ליצירת "חינוך אחר": חינוך מתקדם, חינוך דמוקרטי, פדגוגיה ביקורתית, חינוך הומניסטי, אנתרופוסופי ועוד, בנוסף לחינוך הקיבוצי שבעבר היו לו יומרות "סוציאליסטיות" לכאורה. ישראל היא המדינה בעלת מספר בתי־הספר הדמוקרטיים הגבוה ביותר ביחס לאוכלוסייה. למרות זאת, הזרמים שמנסים לקרוא תיגר על מערכת החינוך מתקשים להתמודד עם שאלת הבגרויות, או כפי שרבים מנסחים זאת: "מה יהיה עם הילד אחר כך?"

ביטול הבגרויות, הפסיכומטרי וכל שאר צורות ההסללה והמיון, הוא תנאי הכרחי לחינוך איכותי שמכווין ומפתח את כלל השותפים במערכת. הדרך לשיחרור מערכת החינוך והמורים והתלמידים בה, לא עוברת בהקמת בתי־ספר פרטיים ניסיוניים ולא ב"פרוייקטים חינוכיים" בשכונות ובעיירות הפיתוח (במימון פרטי של בעלי־הון נדבנים), אלא בשינוי חברתי — שייעשה באמצעות מאבק והתארגנות.

מאבק משותף של מורים ותלמידים

מציאות היומיום בבית־הספר מזכירה לעיתים שדה קרב. מצד אחד של המתרס, נשלחים המוני התלמידים למלא את הכיתות הסגורות. מן הצד השני, מופיעים המורים שקיבלו פקודה להילחם על כך שהתלמידים יישארו באותן הכיתות וימלאו את ראשם בשלל העובדות הדרושות שינון. המציאות הזו מובילה רבים לחשוב שמדובר בשתי קבוצות נפרדות עם ניגוד אינטרסים תהומי. אבל, הניגוד הזה נעלם כשמשתחררים מתכתיבי המערכת. גם למורים וגם לתלמידים יש אינטרס משותף לשינוי החינוך. השביתות הגדולות האחרונות במערכת החינוך מראות את הדרך ליצירת מערכת חינוך אחרת. שיתופי־הפעולה בין מורים לתלמידים, ובין סטודנטים למרצים לא רק שהצמיחו מאבקים רחבים ופופולאריים, הם גם יצרו ניסיונות בלימוד שונה. במאהלי המאבק התקיימו שיעורים בהם החומר לא הוכתב על־ידי הפוליטיקאים במשרד החינוך, אלא נוצר מהדיאלוג בין הלומדים והיה סביב נושאים מתוך הניסיון וחיי היומיום.

לא צריך לאפשר לחוויות ולניסיון שנצברו במהלך השביתות להישאר כנוסטלגיה בלבד. מורים, תלמידים והורים לא צריכים להסתפק במאבקם בדרישות תקציביות, אלא גם להיאבק על האופן בו מערכת החינוך הציבורית תיראה ותתנהל. אפשר וצריך להיאבק על שינוי יסודי של מערכת החינוך הנוכחית למערכת חינוך אחרת... מערכת שתשרת את הצרכים האנושיים הרחבים של למידה ופיתוח היצירתיות, ולא את הצורך של אליטה מצומצמת לקבל מלאי בלתי־מוגבל של עובדים צייתנים בעלי מיומנויות בסיסיות.

את הבגרויות והפסיכומטרי: לחסר! שכר המורים: להכפיל ב־2! כל כיתה: לחלק ב־2!




תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 59187, תל אביב–יפו 6159101
[email protected]
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון. התנועה שותפה ב־ISA, התאחדות בינלאומית המאגדת תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.