כמו רבים סביבי, המחאה החברתית בקיץ האחרון טיפחה אצלי אשליות. האמנתי שאם חלקים כל כך נרחבים מהציבור יוצאים להפגין על יוקר המחיה, "נבחרי הציבור" לא יוכלו להתעלם מזה. באוגוסט, כשהגיע הפיגוע בכביש 12 ובעקבותיו התקיפה בעזה, החשש מהסלמה ביטחונית איים על המשכה של המחאה.

בדיעבד התברר שמבצעי הפיגוע יצאו בכלל מסיני. אם ככה, למה הממשלה תקפה בעזה והתחילה סבב דמים נוסף? בשלב הזה התחלתי כבר לראות את התמונה המלאה: האליטה שיושבת בשלטון לעולם לא תיתן לנו, האנשים מהשורה, את מה שאנחנו רוצים. אין לה שום אינטרס, ויש לה גם דרכים להבנות את המציאות כך שנשוכנע שאנחנו בעיצומו של משבר בלתי נמנע שמחייב לשים את הצרכים שלנו בצד.

את תנועת מאבק סוציאליסטי הכרתי דרך פעילי סניף ירושלים באוניברסיטה העברית. ככל שדיברנו יותר הבנתי שמאבק סוציאליסטי נותנת מענה לכל הדברים שהיו חסרים מבחינתי בתנועת המחאה של הקיץ: מאבק סוציאליסטי לא מסתפקת במחאה על המציאות הקיימת, אלא מנתחת אותה כדי לבחון את יחסי הכוחות בחברה, מי מרוויח מהמצב הנוכחי, מהם הפתרונות שהמפלגות הממסדיות לעולם לא יוכלו להציע ולמה, ואיך ניתן לקדם את המאבק. בזכות הניתוח הזה, הפעולה של תנועת מאבק סוציאליסטי בשטח חדה הרבה יותר והתנועה מצליחה להוות כוח משמעותי במאבקים חברתיים ובמאבקי עובדים.

הבנתי שלא נוכל לחיות ברווחה אמיתית כל עוד אנחנו מחכים לחסדי שלטון ההון. החלטתי להצטרף לתנועת מאבק סוציאליסטי כדי לקחת חלק בבניית כוח סוציאליסטי שיחזק את המאבקים נגד ניצול ודיכוי, כחלק מהמאבק לשינוי סוציאליסטי של החברה, שיאפשר לנתב את המשאבים בחברה לטובת רווחת הכלל ולא למטרות רווח.