פיצוי עכשיו! לא לכפיית בחירה בין בריאות לפרנסה
קחו מהטייקונים, לא מעובדי המגזר הציבורי!
X
תודה רבה!
אוקיי, ההודעה שלך נשלחה, מצוין, נשתדל ליצור קשר בהקדם.
גאווה 2004
35 שנה למרד סטונוול
לפני 35 שנה, בפאב אחד בשם סטונוול באיזו סמטה חשוכה באזור הווילג' בניו־יורק, התנגדה קבוצה קטנה של כמה עשרות להט״בים שהיו במקום לפשיטת המשטרה. התסכול והזעם שנצברו במשך שנים בעקבות הדיכוי המאסיווי בכל תחומי החיים עוררו תוך זמן קצר מאות אנשים, ובהמשך גם אלפים, להצטרף לאותו מרד שנמשך כשבוע. אותם אלפים הפכו למאות אלפים הצועדים מדי שנה במצעדי הגאווה

הדפסה

מאבק השחרור מהרדיפה והדיכוי המיני והמגדרי התארגן והגיע להישגים עצומים, שלא היו מתאפשרים ולא היו קורים בלעדי ההתארגנויות הרחבות והלוחמניות שקמו לאחר מכן. בכל זאת, הדיכוי עדיין קיים ובמרבית המדינות הפירוש בפועל לרדיפה הוא מוות. במדינות המערב, שבהן הושג החופש היחסי הגדול ביותר, עולה עדיין אותו דיכוי בחייהם של המוני בני־נוער מתאבדים מדי שנה. דווקא כיום שווה להיזכר שוב בסיפור המהפכני שמאחורי מצעדי הגאווה והמאבק המאורגן של העשורים האחרונים.

שנות השישים התאפיינו בתסיסה רצינית שהצמיחה מאבקים גדולים, כשהמסגרת להן הייתה בעיקר התנועה נגד המלחמה בוייטנאם והנוכחות הקולוניאליסטית של צרפת באלג׳יר; תנועה שהוציאה לרחובות המוני סטודנטים, עובדים, מובטלים ונוער. מאבקים אלה קיבלו, בין היתר, השראה רבה מהמהפכה האנטי־אימפריאליסטית בקובה ב־1959. תנועת השחרור של השחורים בארה״ב נגד הדיכוי הגזעני הברוטאלי המסורתי, קיבלה אופי לוחמני, רדיקאלי ומהפכני (שהושפע גם מרעיונות סוציאליסטיים) וצברה תאוצה עם הדמויות הבולטות של מאלקולם־X, הפנתרים השחורים ומרטין לותר קינג. גם התנועה לשחרור האישה עברה רדיקאליזציה משמעותית, עם נוכחות ניכרת של לסביות בהנהגה. המוני הצעירים שגדלו לתוך חברה אפורה, מנוונת ושמרנית שהבטיחה להם עתיד שחור ולא בדיוק מחייך, קמו, עירערו על המגבלות העתיקות והרקובות שהכתיבו להם "כללי משחק", והקיאו את המגבלות האלה.

כך במסגרת התנועה נגד המלחמה התבססה תרבות־הנגד ההיפית הצבעונית שבה הפכה "האהבה החופשית" לאחד מדגלי התנועה, מה שכלל התרסה נגד הדיכוי הגזעני, המגדרי, המיני, ונגד תכתיבים חברתיים אחרים (צורת לבוש, שיער, סמים, מוזיקה וכו'). אמנם תנועה זו התאפיינה באידיאליזם שופע, כך שבעצמה לא היוותה עדיין איום לשורש הבעיות בחברה, אבל בכל אופן היא שיקפה את מצב הרוח ההמוני והכמיהה לחברה מסוג חדש, עם צמא לרעיונות מהפכניים — זה היה פרץ זעם שהרעיד את יסודות החברה. אותם תהליכים תפסו תאוצה לקראת סוף העשור, כפי שהראתה ההתקוממות המהפכנית ההמונית בצרפת במאי 1968, שסיפקה השראה למאבקים עוד שנים רבות אחר כך. כחלק מאותה התנערות כוללת בחברה, הושפעה מאוד גם התנועה לשחרור הגייז, שעמדה לפני אירוע היסטורי שלקח אותה שלב אחד קדימה והשפיע בטווח הארוך על חייהם של מיליונים.

ההתקוממות

הפאב "סטונוול אין", ברחוב כריסטופר באזור הגריניץ' ווילג' בניו־יורק, היה מקום עלוב ומוזנח בבעלות המאפיה, שהגיש משקאות מדוללים במחירים מופקעים וגם דרש מכול לקוחותיו לשלם דמי־כניסה ולרשום את שמם. בהיעדר חלופות, הוא היה מקום מפגש מרכזי ללהט״בים באזור, בעיקר ממעמד העובדים, שאיפשר מפלט ליילי מהחיים המנוכרים בחוץ.

בשנות השישים נהגה המשטרה לסחוט כספית באופן שיטתי בעלים של מקומות מפגש של להט״בים, וביצעה גם פשיטות מפעם לפעם כדי לחזק את תחושת האיום. בשעה 01:20 לפנות בוקר ב־28 ביוני 1969 התבצעה פשיטה שכזו על סטונוול. שבעה שוטרים בלבוש אזרחי וקצין במדים צעדו פנימה והודיעו על סגירת המקום בתירוץ של מכירת אלכוהול ללא רישיון. עובדי המקום נעצרו ושאר המבקרים — פחות ממאתיים איש — נדרשו להציג תעודות מזהות, והחלו להידחף החוצה על־ידי השוטרים, חלקם לתוך הזינזאנה, תוך אלימות פיזית ומילולית ברוטאלית, כמיטב המסורת.

אלא שבניגוד לפשיטות השגרתיות, הפעם הדיכוי, הרדיפה וההשפלות של שנים על גבי שנים הצטברו והובילו חלק מסויים של הלקוחות לאותו רגע שקודם לכל התפרצות מהפכנית: התפישה שלא קיימת שום סיבה להמשיך לכופף את הראש ושלא נותר יותר מה להפסיד במאבק מלבד אזיקי הדיכוי. כך, לפי עדי ראייה, התנגדה טרנסג׳נדרית בשנות הארבעים לחייה למעצרה והשליכה בקבוק בירה לעבר השוטרים, וכשאלה עטו עליה, התקיפו אותם שאר הנוכחים. מלכות־דראג הורידו מעליהן את הפיאות והעקבים והחלו להילחם. במקביל התפרץ הכעס גם בקרב האנשים בחוץ ומטבעות הושלכו לעבר קציני המשטרה כהתרסה נגד סחיטות השוחד. תוך זמן קצר נוספו אל המטבעות והקריאות הקצובות גם חפצים מכול הבא ליד והשוטרים ההמומים נאלצו לשחרר את העצורים מהזינזאנה.

השוטרים, חמושים באלות, התנגשו עם המפגינים, ונער אחד אף איבד שתיים מאצבעותיו כשטרקו עליו את דלת המכונית. אבל השוטרים לא היו מסוגלים להתמודד עם ההתנגדות המיליטנטית ואולצו לסגת לתוך הפאב הריק (שהם מייד דאגו להשחית). על רקע קריאות 'כוח גייז!' (Gay Power) הותז לעבר השוטרים הכלואים גז־מצתים מהחלון בניסיון להבעיר את המקום, ולאחר מכן השתמשו המפגינים במד־חנייה כאייל ניגוח. אומנם פלאפונים עוד לא היו, אבל השמועות על העימות הביאו תוך שעות ספורות מאות אנשים שמילאו את הרחוב והגיעו ברובם לעזור.

בשלב הזה תוגברו השוטרים ביחידת 'כוח פטרול טאקטי' (TPF) — מעין מקבילה של יחידת היס״מ הידועה לשימצה — שהוקמה במקור כדי לטפל ולפזר בכוח מפגינים נגד מלחמת וייטנאם. הכוח החמוש והממוגן התקדם במבנה שורה שלובת־ידיים מול מאות המפגינים: "בדרכם, המתקוממים נסוגו באיטיות, אבל — בניגוד לציפיות המשטרה — לא נשברו וברחו... מאות... התפזרו כדי להתחמק מהאלות אבל אז מיהרו בריצה להקיף את הבניינים, חזרו בכוח כפול מאחורי השוטרים, והשליכו לעברם אשפה. כשהשוטרים הבינו שהמון משמעותי פשוט התקבץ מחדש מאחוריהם, הם חבטו בכעס בכל מי שהיה בטווח מכה.

"אבל המפגינים לא נרתעו. התבנית חזרה על עצמה מספר פעמים: ה־TPF פיזרו את ההמון המלגלג רק כדי לגלות שהוא נערך מחדש מאחוריהם, עם צעקות התגרות, משליך בקבוקים ולבנים, מעלה באש פחי אשפה. כשהמשטרה הסתובבה לאחור באחד הרגעים, הם מצאו עצמם פנים אל פנים עם הסיוט הגדול ביותר שלהם: שורת מקהלה של מלכות [דראג] מלגלגות, ידיהן חובקות אחת את השנייה, בועטות את עקביהן לאוויר בסגנון רוקטס ושרות [בהתרסה] בקול הארסי ביותר שלהן ..." (- — סטונוול, מ. דוברמאן, 1993).

ההפגנה אומנם התפזרה בסופו של דבר, אחרי מספר עצורים ופצועים, אבל בערב למחרת הגיעו למקום כבר כמה אלפים. אווירת המאבק הייתה חזקה ופלאיירים שחולקו קראו — "להעיף את המאפיה והשוטרים מבארים של גייז!". המהומות נמשכו חמישה ימים, זיעזעו את ארה״ב כולה וסוקרו במקומות רבים ברחבי העולם. זאת לא הייתה רק הפגנת כוח אדירה, אלא התעוררות שאחריה לא נראתה עוד המציאות באותם הצבעים: היא בעצם הוציאה מהארון את המאבק בדיכוי וברדיפה של אנשים בשל נטיותיהם המיניות.

בכול מקום מנסה המעמד השליט לבנות תמונה של חברה הגמונית "תקינה" שהפרטים בה עונים לכמה איפיונים קטגוריים ספציפיים (לרוב דכאניים וגזעניים) ומנסה לקבוע כך את המושגים של "טוב" ו"רע", "אנחנו" ו"הם". על־ידי כך נוצר בסיס טוב ל"הפרד ומשול" ומושג גם טישטוש של הבדלי האינטרסים בין המעמדות בחברה. חשיפה אמיתית של כל מה שנמצא מחוץ לאותה תמונה, מאיים על אותם מיתוסים יעילים. בארה״ב, התמונה המזוייפת שבנה הממסד בקפדנות במשך שנים, של חברה חופשית, לבנה, סטרייטית, גברית, נטולת עוני ונטולת אלימות — התנפצה מול מאבקי התקופה. התקשורת הממסדית לא יכלה להמשיך להעלים בשיטתיות את קיומן הטבעי של נטיות מיניות ומגדריות שונות בחברה ולהמשיך במסע הדמוניזאציה וההשפלה. וזה הפירוש של עיקרון הגאווה שנוצר עם המאבק (בהשראת מאבקי השחורים בארה״ב): הפגנת נוכחות שלא מאפשרת יותר לממסד להתעלם ממנה ומדגישה את ההתנגדות האקטיווית לדיכוי.

החזית לשחרור הגייז

מתוך התנועה המתעוררת צמחו אגודות והתארגנויות פוליטיות חדשות, כשהעיקרית והמובילה שבהן היא 'החזית לשחרור הגייז' (Gay Liberation Front — GLF). החזית החדשה היתה רדיקאלית ולוחמנית והושפעה מאוד מרוח התקופה ובמיוחד מהפנתרים השחורים, כפי שהדבר התבטא באופן בולט בטרמינולוגיה בכרוזיה. פעיליה אירגנו גם פעולות סולידאריות עם כלואים של הפנתרים השחורים, אספו כסף בשביל עובדים ששבתו, וקישרו בין המאבק בדיכוי לצורך בהפלת הקפיטליזם והקמת חברה סוציאליסטית במקומו.

"לכם, אחיותינו ואחינו הגאים, אנו אומרים היום שאתם מדוכאים; [...] נראה לכם איך אנחנו יכולים להשתמש בזעם הצודק שלנו כדי לעקור את המערכת הדכאנית הקיימת יחד עם האידיאולוגיה הרקובה והמתפוררת שלה, ואיך אנחנו, יחד עם קבוצות מדוכאות אחרות, יכולים להתחיל בבניית הסדר החדש. [...] אנחנו לא מתכוונים לבקש דבר. אנחנו מתכוונים לעמוד איתן ולהבטיח את זכויותינו הבסיסיות. אם זה כרוך באלימות, לא אנחנו ניזום זאת, אלא אלה המנסים לעמוד בדרכינו לחופש" (- — מתוך מניפסט ה־GLF בבריטניה, 1971).

בתוך שנה בלבד הוקמו אירגונים מקבילים ל־GLF בקנדה, בריטניה, צרפת, גרמניה, בלגיה, הולנד, אוסטרליה וניו־זילנד. גם פעילים מרכזיים לזכויות גייז בעולם, כמו מישל פוקו, הושפעו מאוד מאותן התארגנויות.

העלייה המרשימה בהיקף המאבקים הלוחמניים נגד סוגי הדיכוי השונים בחברה, החלישו משמעותית את כוחם של השמרנים והחלו לקצור כמה הישגים בשנות המאבק שלאחר מכן. התארגנות החזית, הפגנת הכוח, והנוכחות ברחוב אילצה אירגונים רשמיים ופוליטיקאים לערוך שינויים ולהתאים עצמם למציאות. ב־1973 יצאה ה"הומוסקסואליות" מספר המחלות בארה״ב.

מצעדי הגאווה

בכל שנה מצויין שבוע ההתקוממות ברחבי העולם בליווי מצעדי גאווה גדולים של הומואים, לסביות, בי, טראנסים וגם סטרייטים שמזדהים עם המאבק, בנוסף לנוכחות של ארגוני מאבק שונים. בתל־אביב מאורגנים משנת 1993 אירועי גאווה, והחל משנת 1998 (השנה בה זכתה דנה אינטרנשיונל באירוויזיון והשנה בה התפרצו בת״א מהומות וויגסטוק) מתקיים גם מצעד הגאווה, המצעד הגדול ביותר במזה״ת.

הבעיה היא שהתחושה שהרפורמות רק מתקדמות בדרך בטוחה והחיבוק המסמפט של העירייה הובילו למסחור רציני של כל האירוע, שהפך לפסטיבל פרסום ואיבד את רוב התוכן הפוליטי שלו. בכל זאת, ב־2002 התקיים המצעד הראשון בירושלים — מעוז שמרני — שבגלל ההתנגדות העזה לו קיבל אופי מחאתי בהרבה.

דגל הגאווה (שישה צבעי קשת) המפורסם שבולט היום במצעדים ובכל אירוע ומקום המזוהה עם המאבק, הוכן עבור יום הגאווה של 1978 על־ידי האמן גילברט בייקר, בתור סמל אוניברסאלי, ואומץ בשנה שלאחר מכן. הקשת סימלה באגדות ומיתולוגיות בהיסטוריה העתיקה בעיקר אהבה, מיניות וחופש ואומצה גם בוואריאציות שונות על־ידי ארגוני זכויות אדם ושלום (בדגל הגאווה המקורי היו שמונה צבעים, אבל מטעמים טכניים הוסרו שניים מהם). הסמל הבולט השני, המשולש הוורוד, נחשב רדיקאלי יותר והוא תזכורת לרדיפה על־ידי הנאצים במלחמת העולם השנייה.

החזית המהפכנית שצמחה אחרי ההתקוממות כבר התפוררה, אבל הנושאים שנלחמה עבורם נותרו רלוונטיים מתמיד. האירגונים שהיו בתקופה ההיא רדיקאליים נותרו כיום מנוונים, ותחום עיסוקם הצטמצם בעיקר למאבקים משפטיים וללובינג פוליטי, בשקט, במסגרת השיטה הקיימת. הגישה האנטי־ממסדית שערערה על השיטה הקיימת התחלפה בגישה אופורטוניסטית שמנסה לחתור אל לב הממסד ולהעתיק אותו. למרות זאת, המצעדים מפגינים עוצמה מספרית ונותנים רמז למה שתנועת השחרור באמת יכולה להשיג אם היא תיזכר מחדש במסקנות החשובות של סטונוול.

המאבק בדיכוי הוא חלק מהמאבק בקפיטליזם

"המטרה ארוכת הטווח של שחרור הגייז, שבאופן בלתי נמנע מביא אותנו לעימות עם הסקסיזם הממסדי בחברה הזאת, היא לפטור את החברה משיטת התפקיד המגדרי שעומדת בשורש הדיכוי שלנו. את זה ניתן להשיג רק באמצעות חיסול הלחצים החברתיים על גברים ונשים לציית להגדרות צרות של תפקידי מגדר... מאחר ואנחנו לא מסוגלים לגרום לשינוי המהפכני הזה בעצמנו, ומאחר וביטול תפקידי המגדר הוא גם תנאי הכרחי לשחרור הנשים, אנחנו נפעל ליצירת ברית אסטרטגית עם התנועה לשחרור האישה, ולפיתוח הרעיונות ודרכי הפעולה שלנו ביחסי גומלין קרובים. כדי לבנות את אותה ברית, האחים בחזית השחרור יהיו חייבים להיות מוכנים להקריב את רמת השוביניזם־הגברי והפריווילגיה הגברית שהם כולם מחזיקים..." (- — מניפסט החזית, 1971)

המאבק לשחרור הגייז ניצב מול בעיה דומה למאבק לשחרור האישה, כמו שציינו חברי החזית. כדי לחסל את הדיכוי המיני והמגדרי, כאמור, יש לחסל את הגורמים היוצרים את אותן "הגדרות צרות של תפקידי מגדר". תאורטית ניתן להגיע לחקיקה שוויונית מלאה תחת הקפיטליזם בתקופה מסויימת, אבל הקפיטליזם לא פותר את הבעיות הבסיסיות המקיימות את הדיכוי — ובראשיתן את משחק תפקידי המגדר. בנוסף, הקפיטליזם לא מסוגל להבטיח גם את ההישגים החלקיים לטווח הארוך:

"...אבל שחרור הגייז לא אומר רק רפורמות. זה אומר שינוי מהפכני של כל החברה שלנו. האם זה באמת נחוץ? האם זה לא קשה מספיק עבורנו להשיג רפורמות במסגרת החברה הקיימת? [...] רפורמות יכולות לשפר את העניינים לתקופה מסויימת; שינויים בחוק יכולים להשפיע על סטרייטים להיות מעט פחות עוינים, מעט יותר סובלניים — אבל רפורמה לא מסוגלת לשנות את הגישה המושרשת של סטרייטים לפיה הומוסקסואליות היא במקרה הטוב נחותה מדרך חייהם, ובמקרה הגרוע סטייה חולנית. דרושות יותר מרפורמות כדי לשנות גישה זו, בגלל שהיא מוטבעת במוסד הבסיסי ביותר בחברה שלנו — המשפחה הפטריארכאלית. [...] זאת הסיבה שכל רפורמות שנצליח לסחוט בקושי מהשליטים שלנו יהיו בסך הכל שבריריות ופגיעות; זאת הסיבה שאנחנו, יחד עם תנועת [שיחרור] הנשים, חייבים להילחם למען יותר מרפורמה. אנחנו חייבים לכוון לביטולה של המשפחה, כדי שהמערכת הסקסיסטית, הדוגלת בעליונות גברית, לא תוכל להמשיך להיות מטופחת שם" (- — מאניפסט החזית, 1971). למרבה הצער, האזהרות הכלליות של החזית מפני רפורמיזם כבר נשכחו מזמן על־ידי הרוב המוחלט של אירגוני השחרור.

המאבק לשחרור מהרדיפה והדיכוי בבסיסו הוא מאבק נגד שיטה רקובה ופרימיטיבית שאחראית לדיכוי ולשעבוד חייהם של המוני המונים למען אינטרס הרווח הכספי של קבוצות מזעריות של סופר־עשירים... זהו מאבק ישיר נגד המשטרים הדכאניים, על סוגיהם השונים, המייצגים את אותה שיטה ואת אותם אינטרסים ובשמם נכנסים לנו גם למיטה כמו לכל תחום אחר בחיים. החיים של אף אחד מאיתנו לא מספיק ארוכים בשביל שנתאזר בסבלנות ונחכה לתקופות של חסד מאותם הקפיטליסטים ואיזה אישור רשמי להיות קיימים.

בינתיים, הקפיטליזם לא מסוגל לספק את הצרכים הבסיסיים ביותר של מרבית התושבים בכל העולם. המציאות של ימינו היא טרגדיה מבחינות רבות מדי ועבור יותר מדי אנשים. המציאות הזאת בדיוק מעלה את הצורך הדחוף במאבק להקמתה של חברה סוציאליסטית ודמוקרטית שבה יוכלו להיעקר מהשורש כל גורמי הדיכוי המיני והמגדרי ובה תתאפשר ההתפתחות החופשית של כל יחיד. מאבק כזה איפשר את המהפכה הסוציאליסטית ברוסיה ב־1917 שעשתה צעד ראשון בדרך לבניית חברה שכזו (לא ניכנס כאן לגורמים שהובילו לכישלון הטראגי של המהפכה בסוף) וגם הביאה איתה את ביטול כל מה שהוגדר לפני כן כעבירות למרות שלא היה להן קורבן — וכך היתה הראשונה לשחרר מיליוני להט״בים מרדיפה של מנגנוני המדינה. אין סיבה שאנחנו, בלי קשר לקטגוריות המיניות שמשייכים אותנו אליהן, נהיה בובות וודו. זה הזמן לחזור לדרך של מאבק לוחמני ועיקש. הפעם עם אסטרטגיה מקיפה וכוללת יותר שתוכל להביא לניצחון — ניצחון שיאפשר את הגשמת השאיפות שעמדו מאחורי התקוממות סטונוול 69'.




תנועת מאבק סוציאליסטי
ת.ד. 59187, תל אביב–יפו 6159101
[email protected]
054.818.44.61 | 054.818.44.62
מאבק סוציאליסטי היא תנועה סוציאליסטית הנאבקת למען חברה סוציאליסטית ודמוקרטית, המושתתת על צדק חברתי, שלום ושוויון. התנועה שותפה ב־ISA, התאחדות בינלאומית המאגדת תנועות ומפלגות סוציאליסטיות בעשרות ארצות ברחבי העולם.